בבית
המשפט העליון בירושלים
רע"א 96 /
בפני: כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן
כבוד
השופט י' טירקל
כבוד
השופטת ד' ביניש
המערער: קריספיל
חיים
נגד
המשיב: קצין
תגמולים
בקשת
רשות ערעור על פסק דין בית המשפט
המחוזי
בתל-אביב-יפו מיום 25.9.96 בע"א
187/93
שניתן על ידי כבוד השופטים:
מ'
טלגם, ג' קלינג, ס' רוטלוי
בשם
המערער: בעצמו
בשם המשיב: עו"ד בשן
פ ס ק - ד י ן
השופטת ד' ביניש:
1. זוהי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית
המשפט המחוזי בתל-אביב (כב' השופטים טלגם, קלינג, רוטלוי), לפיו נדחה, בדעת רוב,
ערעורו של המבקש על החלטתה של ועדת הערעורים לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום),
[נוסח משולב], תשי"ט1959- (להלן-"החוק"). הבקשה תידון
כערעור.
2. המבקש גויס לצה"ל בתאריך 29.7.82 ונקבע
לו פרופיל 97. במשך שירותו הצבאי התעלף פעמים אחדות, כאשר ההתעלפות הראשונה קרתה
בתאריך 8.11.82. בתחילה לא אובחנו אצל המבקש סימנים אפילפטיים, רק בבדיקה
אלקטרואנצלוגרפית שנערכה ביום 12.5.83 התגלו אצלו סימנים המאפיינים אפילפסיה והוא
אובחן כלוקה במחלה זו. בעקבות האבחון שונה הפרופיל הצבאי של המבקש ל24- והוא הוסיף
לשרת בהתנדבות עד לשחרורו מהצבא ביום 27.7.85. תביעתו של המבקש להכיר בנכותו עקב
מחלת האפילפסיה, נדחתה ע"י קצין התגמולים, בקבעו שהמחלה לא נגרמה ולא הוחמרה
ע"י שירותו הצבאי. ערעורו של המבקש לוועדת הערעורים התקבל בחלקו. וועדת
הערעורים דחתה את הטענה כי המחלה נגרמה ע"י השירות הצבאי ועם זאת קבעה כי
המחלה הוחמרה ע"י השירות. על החלטה זו הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי,
בטענה שהוועדה טעתה בקבעה כי המחלה לא נגרמה על-ידי השירות הצבאי.
3. בבית המשפט המחוזי נחלקו דעות השופטים. בדעת
רוב דחו השופטים קלינג ורוטלוי את הערעור והשופט טלגם בדעת מיעוט סבר, כי יש להכיר
במחלת המבקש כמחלה שנגרמה עקב השירות. השופט קלינג קבע כי דין הערעור להידחות, ולו
מהטעם שמדובר בהשגה על קביעה עובדתית של וועדת הערעורים, בעוד שלפי סעיף 34(א)
לחוק ניתן לערער על החלטת ועדת הערעורים בנקודה משפטית בלבד; לדעת שופטי הרוב מאחר
שהקביעה כי התפרצות המחלה אינה עקב תנאי השירות, היא קביעה עובדתית, הרי שאין
להתערב בכך. לגופו של עניין קבע השופט קלינג, כי היה גילוי חיצוני של המחלה תוך
כדי השירות, אלא שאותו גילוי לא נגרם עקב השירות. על פי חוות דעתו של ד"ר
שדה, המומחה מטעם קצין התגמולים, אשר התקבלה ע"י וועדת הערעורים, "התקפו
הראשון של המבקש ארע לאחר יום עבודה רגיל, ולא לאחר סיטואציה מלחיצה". מכאן
הסיק השופט, שאף שאותו אירוע התרחש במחנה צבאי, לא השירות הצבאי גרם לו. ההתקפים
הבאים, שניתן לייחס אותם לשירות הצבאי, "לא הם היו הגורמים למחלה אלא רק
הביאו להחמרתה".
השופט טלגם, בדעת מיעוט, סבר כי השאלה שבה יש
להכריע הנה משפטית גרידא. השופט ציין, כי גם המומחה מטעם המשיב, ד"ר שדה,
מסכים כי חוסר שינה עשוי להוות גורם פרובוקטיבי להופעת התקפי אפילפסיה, וועדת הערר
קיבלה את דעתו. בתקופת הארוע הראשון היה המבקש בריתוק שנגזר עליו כעונש. על פי
עונש זה היה עליו לקום משנתו מספר פעמים בלילה ולהתייצב במפקדה. הגורם המצטבר של
העונש יחד עם שינה טרופה, כמוהם כחוסר שינה. מאחר והועדה הסכימה כי חוסר שינה
משפיע על התפרצות המחלה, נותרה רק השאלה אם התפרצות זו היא בגדר "החמרה"
או "גרימה". מדובר בחייל שעד התפרצות המחלה לא היה לו שום התקף קודם
ושום תופעה שיכולה להצביע על קיומה של אפילפסיה אדיופטית וזו הופיעה לראשונה
בשירות הצבאי. בתנאים אלה, לדעת השופט טלגם, חייב היה קצין התגמולים להטות את הכף
לזכות הנכה, ולו גם מחמת הספק, ולקבוע שהייתה גרימה של המחלה ולא החמרה בלבד.
4. בערעור שלפנינו טוען המבקש כי ההוראה לפיה אין
להתערב בממצאים עובדתיים מכוונת בעיקרה כלפי עובדות ולא כלפי מסקנות מעובדות.
לעניין זה מצביע המבקש על כך כי הסיכום של חוות הדעת של ד"ר שדה, עליה הסתמכה
וועדת הערעורים אינו תואם את הממצאים והעובדות ולא ניתן להתייחס אליו כאל קביעה
עובדתית, אלא כאל דבר הראוי לליבון ובדיקה של בית המשפט; לטענת המבקש, מאחר ששני
המומחים, הן זה שמטעמו והן זה שמטעם המשיב, מסכימים יחד כי ההתקף הראשון ארע תוך
עונש ריתוק וקימה מהשינה יש להכיר במחלתו כמחלה שהתפרצה עקב ובזמן השירות; עוד
מציין המבקש את ההלכות לפיהן הספק פועל לטובת החייל, וטוען כי בעניינו לא פעלה
וועדת הערעורים לאורן.
מנגד, טוען המשיב כי צדק בית המשפט קמא
בקביעותיו, לפיהן המבקש ניסה לתקוף את הממצא העובדתי של ועדת הערעורים, תקיפה
המנוגדת לסעיף 34 לחוק. כל שהיה על וועדת הערעורים להכריע בו הייתה מחלוקת רפואית
עובדתית והיא הכריעה בה בבירור; לגופו של עניין, במקרה זה נקבע עובדתית שהמחלה לא
התפרצה "עקב" תנאי השירות בצה"ל ואף הגילוי הראשון שלה לא נוצר
"בשל" השירות בצה"ל; לעניין הדין, מציין המשיב, כי התובע הכרה
בנכותו מתבקש להוכיח כי מתקבל מאד על הדעת קיומו של קשר סיבתי בין הנכות לשירות.
מכאן, שאין עוד מקום, לדעת המשיב, להכרה "בגרימה 'מחמת הספק' שהייתה נהוגה
בשנות השמונים".
5. ייאמר מייד, כי נראית לי דעת שופט המיעוט
בקבעו, כי השאלה בה יש להכריע הנה שאלה משפטית, שכן ההוראה המסייגת את כוחו של בית
המשפט להתערב בממצאים עובדתיים, מכוונת כלפי עובדות ולא כלפי מסקנות המוסקות
מעובדות או כלפי שאלות מעורבות של עובדה ומשפט [השוו: רע"א 2027/94 קליג'
נ' קצין התגמולים במשרד הביטחון].
בשורת החלטות קבע בית משפט זה, כי מקום שמחלתו
של תובע פרצה לראשונה בעת שירותו והוכח קשר סיבתי לשירות, הרי שלמרות
קיומה, עוד בטרם השירות, של נטיה קונסטיטוציונלית אצל התובע ללקות במחלה האמורה,
רואים את המחלה כאילו נגרמה כולה עקב השירות, ולא רק הוחמרה על ידיו. גישה זו
יסודה בשלושה טעמים: ראשית, לא היו גילויים של המחלה לפני השירות; שנית, אין
אפשרות לאמת באופן פוזיטיבי את ההשערה הרפואית כי הנטיה לחלות במחלה הייתה יוצאת
מן הכוח אל הפועל גם אלמלא השירות; ושלישית, מדובר בקביעתו של קשר סיבתי
משפטי, להבדיל מקשר סיבתי עובדתי-רפואי גרידא [ראו: ע"א 472/89 קצין
התמלוגים נ' אברהם רוט, פ"ד מה (5) 203, 210-211 (להלן-"רוט")].
ואכן, הלכה פסוקה היא מימים ימימה, כי שאלת
הקשר הסיבתי הנה שאלה משפטית אשר על בית המשפט להכריע בה:
"...
בשאלה המסובכת יותר אימתי נחשבת מחלה כמחלה שבאה עקב השירות לא מפי הרופאים אנו
חיים. השאלה איננה שאלה רפואית, כי אם שאלה משפטית או שאלה מעורבת של חוק
ועובדה, ולאו דווקא המבחנים הרפואיים הנקוטים בידי רופאים לקביעת האפשרות של
קשר סיבתי בין השירות והמחלה הם הקובעים. המבחנים המשפטיים שלפיהם נקבע הקשר
הסיבתי קבועים ועומדים מזמן...".
[דברי
השופט ברנזון בע"א 137/64 וינשטיין נ' קצין התגמולים, פ"ד
יח (2) 510, 519; ההדגשה הוספה].
חזרנו ועמדנו על כך, זה לא מכבר, ברע"א
1521/95 שטיין נ' קצין התגמולים, שם אמרתי:
"שאלת
הקשר הסיבתי (המשפטי) בין מחלה כלשהי לבין השירות הצבאי היא שאלה שבמשפט, ועל כן
מסורה היא להכרעתו הסופית של בית המשפט ולא של הרופא; ואולם, בית המשפט יפעיל
שיקול דעתו בהתבסס על חוות דעת המומחים המונחות לפניו..."
6. כאמור, אם לוקה חייל במחלה בעלת אופי קונסטיטוציונלי
שהייתה חבויה ובלתי ידועה עד לאירוע בו פרצה, הרי פרוץ המחלה עקב אירוע
הקשור בשירות, יוצר לכאורה את הקשר הסיבתי המשפטי בין השירות לבין המחלה. העובדה
כי המחלה יכולה היתה להתפרץ או להתלקח גם שלא עקב השירות, איננה שוללת את הקשר
הסיבתי. "מה שיוצר את הקשר בין השירות למחלה - דבר שתוצאתו היא הכרה בנכות -
הוא שהמחלה פרצה במקרה נתון, בפועל, עקב השירות, אף אם לחייל הייתה נטיה
רדומה ללקות במחלה" (רוט, בעמ' 214; ההדגשה הוספה).
הנה כי כן, שאלת הקשר הסיבתי היא שאלה שבמשפט
הנקבעת על פי נסיבותיו העובדתיות של כל מקרה ומקרה. בשאלה זו עלינו להכריע במקרה
דנן.
זאת ועוד, מקום בו פרצה המחלה
הקונסטיטוציונלית לראשונה בעת השירות, והתובע הראה קשר סיבתי
לשירות, קמה חזקה לטובת התובע, כי המחלה נגרמה במלואה עקב השירות, ולא רק
הוחמרה על ידו. נטל ההוכחה בשאלת קיומו של הקשר הסיבתי, המהווה אחד מהנדבכים
הדרושים להקמת עילת התביעה, רובץ תמיד על התובע. על התובע להוכיח קיומן של נסיבות
מסוימות ורק אז יעבור הנטל המשני אל שכמו של קצין התגמולים. נסיבות אלה נעוצות
באפיו המיוחד של השירות הצבאי, אותו ניתן לקשור, מבחינת הזמנים לפרוץ המחלה. כאשר
מדובר בשירות קצר ניתן ללמוד על אפיו המיוחד של השירות מתוך תנאי המתח והמאמץ
הגופני בהם שרוי החייל, הסמוכים מבחינת הזמנים לפרוץ המחלה (שם, שם).
העדר קיומה של החזקה ההוכחתית האמורה, הנעוצה
בפרוץ המחלה בעת השירות ובהתקיים נסיבות מיוחדות האופייניות לו, אינה שוללת את
אפשרות הוכחת הקשר הסיבתי הקונקרטי בין המחלה לשירות. משמעות היעדר החזקה הוא שעל
התובע להוכיח בראיות את הקשר הסיבתי; לעניין מידת ההוכחה, הדין עם ב"כ המשיב
בטענתו כי התובע הכרה בנכותו מתבקש להוכיח כי מתקבל מאוד על הדעת קיומו של קשר
סיבתי בין הנכות לשירות. עמד על כך השופט בך ר"ע 187/83 רדושיצקי
נ' קצין התגמולים, פ"ד לז (4) 361, 366:
"...
מסכים גם אני לדעה, כי אין להחמיר עם התובע, במיוחד כאשר באים לשקול את הראיות אשר
בעזרתן מבקש הוא להרים את הנטל המוטל עליו. אין הוא חייב לבסס את טענותיו עד לדרגת
שכנוע של 'קרוב לודאי', ודי אם עולה מההוכחות בשלמותן, לרבות החומר הרפואי, כי מתקבל
מאוד על הדעת, שאמנם קיים קשר סיבתי בין השירות
הצבאי
לפרוץ המחלה."
[ההדגשה
במקור - ד.ב.].
גישה זו התקבלה בעניין רוט הנ"ל
(עמ' 215).
7. בענייננו, ד"ר שדה, המומחה מטעם המשיב,
אשר חוות דעתו היתה מקובלת על קצין התגמולים וועדת הערעורים, עמד בחוות הדעת על כך
שהאטיולוגיה של מחלת האפליפסיה אינה ידועה. עם זאת ציין, כי עשוי להתקיים קשר
סיבתי עובדתי-רפואי בין חוסר שינה לבין התקף אפליפטי, בקבעו בחוות דעתו כי
"הגורמים הפרובוקטיביים המוכרים להתקפים אפילפטיים הם שינה, חוסר שינה, נישום
יתר, הבהובי אור, ועוד גורמים נדירים". נותרה איפוא שאלת הקשר הסיבתי במקרה
הנדון, שהנה, כאמור, שאלה מעורבת של חוק ועובדה, שעל בית המשפט להכריע בה. לעניין
זה אין חולק שבתקופת קרות האירוע הראשון בו התעלף המבקש, הוטל על המבקש ריתוק
שנגזר עליו כעונש. בהתאם לעונש זה היה על המבקש לקום משנתו מספר פעמים בלילה
ולהתייצב במפקדה לצורך רישום נוכחות. הוא שהה באותו זמן בקורס בו למד כל היום
ובערב, לאחר שינה קצרה, התעורר בסביבות שעה 22:00 והלך למפקדה. בדרכו אל המפקדה או
ממנה חזרה למעונות, איבד את הכרתו.
ד"ר שדה קבע בחוות דעתו, כי המבקש לא סבל
מחוסר שינה בעת ההתקף הראשון, אך קביעה זו אינה עולה בקנה אחד עם העובדות כפי
שהוכחו בתיק וטעתה ועדת הערעורים באמצה את קביעתו, כי המחלה התפרצה לראשונה ללא
קשר לשירות, כמחייבת אותה. הנסיבות של שהותו של המבקש בשירות - כפי שהוכחו בפני
ועדת הערעורים - מלמדות על כך שהמבקש היה בתקופה בה סבל מקשיי הסתגלות וממעברי
תפקיד. הוא היה במסגרת לימודית צבאית והיה עליו לקום משינה עקב העונש שחייב
התייצבות לילית. יש במכלול נסיבות אלה כדי להצביע על כך שהמבקש היה במצב של מתח,
חוסר שינה ועייפות בעת ההתקף הראשון. משהוכחו הנסיבות כאמור הראה המבקש כי יש קשר
סיבתי בין האירוע של ההתקף הראשון לבין השירות הצבאי.
יודגש, כי התוצאה האמורה אינה סותרת את מסקנתו
של ד"ר שדה, לפיה המבקש סובל מאפילפסיה אידיופטית המופיעה לראשונה, בדרך כלל,
בגיל השירות הצבאי, שכן, כאמור, "בנסיבות כאלה החייל זכאי להכרה בנכותו,
אפילו אם קיימת מן הבחינה הרפואית האפשרות התיאורטית שהמחלה הייתה פוקדת אותו גם
מחוץ לשירות. מקום בו השירות הצבאי גורם לפרוץ המחלה, אין באפשרות התיאורטית של
פריצתה גם מחוץ לשירות כדי לשלול זכותו של החייל להכרה בנכותו" [רוט,
בעמ' 214].
8. תוצאה זו מתיישבת עם גישתה הכללית של הפסיקה הנוטה להקל
על החייל התובע תגמול להוכיח כי נכותו נגרמה עקב השירות הצבאי. [ראו: ע"א
192/85 קצין התגמולים נ' הכט, פ"ד מד (3) 646, 655].
אין ביישום הגישה האמורה משום קבלת הטענה
הגורפת לפיה משנתגלתה מחלת האפילפסיה בתקופת השירות הצבאי, מקורה בשירות זה. כל
שיש בכך הוא יישום הגישה לפיה, מקום שהמחלה הקונסטיטוציונלית פרצה לראשונה בעת
השירות והתובע הראה נסיבות מיוחדות המעידות באופן מתקבל על הדעת על קשר סיבתי בין
השירות להתפרצות המחלה, קמה חזקה לטובת התובע כי המחלה נגרמה עקב השירות, ועל קצין
התגמולים לסתור אותה.
9. לאור כל האמור, לא נותר לי אלא להסכים עם דעתו
של שופט המיעוט בבית המשפט קמא, כי בנסיבות המיוחדות של מקרה זה כאשר המערער סבל
משורה של התקפים בתקופת השירות אשר נגרמו במצב של חוסר שינה והראשון שבהם קרה שעה
שהיה בתקופת המתח של ההסתגלות ותוך שנאלץ לקום מהשינה בשל עונש, יצא המערער ידי
חובתו בהוכחת הקשר שבין השירות לבין מחלתו.
לפיכך, נראה כי טעתה וועדת הערעורים מבחינה
משפטית, בקבעה כי השירות לא הווה גורם למחלת המבקש, וזאת בהתחשב במסכת העובדות
שהתקבלה ע"י הוועדה.
10. אשר על כן דין הערעור להתקבל מהטעם שמחלתו של המבקש
נגרמה עקב השירות הצבאי, ולא רק החמירה את המחלה שפרצה בעת שירותו.
ש
ו פ ט ת
השופטת ט' שטרסברג-כהן:
אני מסכימה.
ש
ו פ ט ת
השופט י' טירקל:
אני מצרף דעתי לדעתה של חברתי, השופטת ד'
ביניש.
כפי שקבע המומחה הרפואי מטעם המשיב, ד"ר
מ' שדה, בחוות דעתו מיום 6.3.90, "חיים קריספין סובל, לדעתי מאפילפסיה
אידיופתית, המופיעה לראשונה לעתים קרובות בגיל השרות הצבאי. חלק מההתקפים, אך לא
הראשון, יתכן שהופיע בעקבות חוסר שינה בעת שרותו הצבאי...". המומחה מטעם
המבקש, דר' י' מ' רביי, בחוות דעתו מיום 4.1.90, סבר שחוסר שינה גרם להופעת
ההתקפים (בלי לסייג את סברתו ב"יתכן", כפי שעשה דר' שדה). כן סבר שלחץ
נפשי (stress) חזק פעל כגורם
נוסף.
מתוך סברות אלה של המומחים - מטעם שני
בעלי הדין - בצירוף העובדה, שלא הופרכה, כי המבקש לא סבל מהתקפים לפני שרותו הצבאי
- עולה המסקנה לפיה מתקבל מאד על הדעת שקיים קשר סיבתי בין מחלתו של המבקש לבין
השרות. מסקנה זאת לא נסתרה ולפיכך דין הערעור להתקבל.
ש
ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת
ד' ביניש.
ניתן היום, י"ח בסיון תשנ"ז
(23.6.97).
ש ו פ ט ת ש ו פ
ט ש ו פ ט ת
העתק
מתאים למקור
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
96080770.N05
חכ/