וסלין פיוביץ נ. עו"ד ליאור דגן, נאמן להכסי החייב

22 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים רע"א 8066/22 לפני: כבוד השופט נ' סולברג כבוד השופט ד' מינץ כבוד השופט ע' גרוסקופף המבקשים: 1. וסלין פיוביץ' 2. UNIPROM HOTELI DOO נ ג ד המשיבים: 1. עו"ד ליאור דגן, נאמן לנכסי החייב 2. חברת Egfe Hungray KFT (בפירוק) 3. מיכאל דוד בן ארי 4. הממונה על חדלות פירעון בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 27.10.2022 בחדל"ת 15599-05-21 שניתנה על ידי כבוד השופט חגי ברנר, סגן נשיא בשם המבקשים: עו"ד גדעון אורבך; עו"ד אלון קזיוף בשם המשיבים 2-1: עו"ד ליאור דגן בשם המשיב 4: עו"ד חיים זקס פסק-דין השופט ע' גרוסקופף: באלו מקרים לבית המשפט של חדלות פירעון בישראל מוקנית סמכות בין-לאומית לדון בהשבת נכסים שעל פי הנטען הוברחו אל מחוץ לישראל על ידי החייב? זו השאלה העיקרית העולה בגדרי בקשת רשות הערעור שלפנינו, אשר הוגשה נגד החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (סגן הנשיא, כב' השופט חגי ברנר) שניתנה ביום 27.10.2022 בחדל"ת 15599-05-21. בשל חשיבותה של השאלה האמורה, ושל שאלות נוספות אשר עוסקות ביחסו של הדין הישראלי להליך חדלות פירעון בין-לאומי ועולות בגדרי הבקשה דנן, החלטנו להכריע בבקשת רשות הערעור במותב תלתא. רקע והשתלשלות העניינים המשיב 3 (להלן: החייב) עסק במשך שנים רבות בניהול כספי משקיעים באמצעות חברות שהקים בישראל ומחוצה לה (להלן: תאגידי EGFE). מההחלטה נשוא בקשת רשות הערעור והמסמכים שהוגשו בתיק עולה כי החייב מָעַל לאורך תקופה ממושכת בכספי המשקיעים – הוא לא השקיע את הכספים בקרן השקעות כמובטח, ודיווח למשקיעים דיווחים פיקטיביים ביחס לפעילות בכספים וביחס לפירותיה (להלן: ההונאה). ביום 6.4.2021, מספר ימים לאחר שנפתחה בעניינו חקירה גלויה של הרשות לניירות ערך, נעצר החייב לחקירה כחשוד בעבירות שונות, ובמקביל למעצרו הוטלו על נכסים וכספים שלו ושל תאגידים בשליטתו צווי חילוט זמניים. החייב שוחרר למעצר בית בתנאים מגבילים, נמלט מישראל לסרביה, ולאחר למעלה משנה נעצר והוסגר לישראל. בסמוך לאחר הימלטותו של החייב מהארץ הגישה קבוצה של מאות משקיעים בקשות למתן צו פתיחה בהליכים נגדו ונגד תאגידי EGFE. במהלך חודש מאי 2021 ניתנו צווי פתיחה בהליכים נגד החייב ונגד התאגידים שבשליטתו (ובכלל זה נגד המשיבה 2) וההליכים אוחדו כך שיידונו בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו. בעקבות המתואר, ביום 21.2.2022 הגיש המשיב 1, אשר מונה כנאמן לנכסי החייב והמשיבה 2 (להלן: הנאמן), לבית משפט קמא בקשה למתן הוראות (להלן: הבקשה למתן הוראות) בעניינם של מר וסלין פיוביץ' ושל חברת UNIPROM HOTELI DOO שבשליטתו (להלן: פיוביץ' ו-יוניפרום בהתאמה, ולהלן יחד: המערערים). בשל העובדה שמקום משכנם של המערערים במונטנגרו, לצד הבקשה למתן הוראות הגיש הנאמן בקשה אשר הוכתרה כבקשה למתן היתר המצאה מחוץ לתחום (להלן: בקשת ההמצאה) לפי תקנה 167 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: התקסד"א). במסגרת הבקשה למתן הוראות טען הנאמן כי החל מחודש דצמבר 2019, הן לפני פתיחת החקירה בעניין החייב והן לאחריה, העביר החייב למערערים ולתאגידים נוספים המצויים בשליטתו של פיוביץ' סכומי כסף גדולים באופן העולה כדי העברות נכסים שדינן בטלות לפי סעיפים 221-220 לחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע"ח-2018 (להלן: הברחות הכספים ו-חוק חדלות פירעון, בהתאמה). לאור זאת, ביקש הנאמן כי בית המשפט יורה לפיוביץ' וליוניפרום להשיב לקופת הנשייה סכומים של 4,700,000 אירו ו-1,700,000 אירו בהתאמה. את בקשת ההמצאה סמך הנאמן על העילה הקבועה בתקנה 166(9) לתקסד"א, שלפיה בעל דין רשאי להמציא כתב טענות מחוץ לגבולות המדינה אם "האדם שמחוץ לתחום המדינה הוא בעל דין דרוש או נכון בתביעה שהוגשה כהלכה נגד אדם אחר". כשברקע תקנה 2 לתקנות חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע"ט-2019 (להלן: תקנות חדלות פירעון), המורה כי התקנות יחולו על הליכים המתנהלים בבית משפט של חדלות פירעון "בשינויים המחויבים לפי העניין", טען הנאמן כי יש לראות בהליך חדלות הפירעון שמתקיים בעניינו של החייב "תביעה שהוגשה כהלכה נגד אדם אחר", וכי פיוביץ' ויוניפרום הם בעלי דין נכונים ודרושים ל"תביעה" זו. הנאמן הוסיף וטען כי בית המשפט של חדלות פירעון בישראל הוא הפורום המתאים לדון בבקשה למתן הוראות, וזאת משורה של טעמים הנעוצים בעיקר בקשר של הליך חדלות הפירעון והגורמים המשתתפים בו לישראל. עוד באותו יום בו הוגשו הבקשות, הבהיר בית משפט קמא כי תחת משטר התקנות הנוכחי הנאמן אינו זקוק לקבל היתר לביצוע המצאה כמבוקש על ידו, והורה כי הבקשות יומצאו בדרך שהציע הנאמן (וראו לעניין זה תקנות 167-166 לתקסד"א, המקנות לבעל דין רשות להמציא כתב טענות מחוץ לתחום המדינה בהתקיים אחת מהעילות הקבועות בתקנה ללא צורך בקבלת אישור בית משפט מראש, ומחייבות אותו רק בהגשת "בקשה בכתב לשם קביעת דרך ביצוע ההמצאה"). לאחר שהומצאו להם כתבי הטענות, הגישו פיוביץ' ויוניפרום בקשה לכפירה בסמכותו של בית משפט קמא, בהתאם לתקנה 168 לתקסד"א (להלן: בקשת הכפירה). במישור העיוני, המערערים גרסו כי במסגרת התקסד"א, המצב המשפטי ביחס להמצאה מחוץ לתחום השיפוט נותר בעיקרו כשהיה בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקסד"א הישנות), ולכן כי נטל ההוכחה מוטל על מבקש ההמצאה וכי יש לפרש בצמצום את עילות ההמצאה הקבועות בתקנה 166 לתקסד"א (להלן: עילות ההמצאה). במישור יישומו של הדין הדגישו המערערים כי לשיטתם יש להפריד בין החייב – שעל זיקותיו לישראל אין מחלוקת, לבינם – צדדים שלישיים להם אין קשר ממשי לפורום הישראלי. על רקע הבחנה זו, המערערים התנגדו לעמדתו של הנאמן בדבר סמכות הפורום הישראלי לדון בבקשה למתן הוראות על שני ראשיה. באשר לעילת ההמצאה הקבועה בתקנה 166(9), נטען כי זו אינה יכולה להתקיים בנסיבות המקרה שכן החייב איננו "אדם אחר" במובנו בתקנה, וממילא לא הוכח כי הבקשה למתן הוראות הומצאה לו. באשר לפורום הנאות, נטען כי האירועים עליהם נשענת הבקשה למתן הוראות התרחשו במונטנגרו, והעובדה שהליכי חדלות הפירעון נגד החייב ותאגידי EGFE מתנהלים בישראל אינה יכולה לגבור על עניין זה במסגרת מבחן "מירב הזיקות". המערערים גרסו אף כי ציפיות הצדדים היו שענייניהם יידונו במונטנגרו, בין היתר נוכח חוזים מסחריים שנכרתו שם ותניות שיפוט הנכללות בהם. לבסוף, פיוביץ' ויוניפרום הפנו להחלטה שנתן בית המשפט המסחרי בפודגוריצה (בירת מונטנגרו) ביום 31.3.2021, אשר דחתה את בקשת הנאמן לאכיפת צו של בית משפט המחוזי בישראל על ידי תפיסה ומימוש של נכסים של החייב במונטנגרו, וטענו לאורה כי אכיפת תוצאות ההליך ככל שהוא יתקיים בישראל עלולה להיכשל. ההחלטה קמא לאחר ששמע את טענות הצדדים אף במסגרת דיון שנערך בפניו, בהחלטה מיום 27.10.2022 דחה בית משפט קמא את בקשת הכפירה של פיוביץ' ויוניפרום, קבע כי סמכותו לדון בבקשה למתן הוראות עומדת על כנה והורה למערערים להגיש את תשובתם לה (להלן: ההחלטה). בפתח דבריו דן בית משפט קמא במצב המשפטי שחל תחת התקסד"א ביחס לזה שחל תחת התקסד"א הישנות, בייחוד בסוגיית הנטל להוכחת זיקת המצאה מחוץ לתחום, וקבע כי הכרעה בעניין איננה נדרשת בתיק דנן שכן הנאמן הוכיח את טענותיו במידה מספקת בין כה וכה. לגופם של דברים, נחלקה ההחלטה לשני חלקים עיקריים: אחד העוסק בקיומה של עילת המצאה לפי תקנה 166 לתקסד"א, ושני העוסק בנאותות הפורום הישראלי ביחס לדיון בבקשה למתן הוראות. במסגרת בחינת קיומה של עילת המצאה, בית משפט קמא דן בתחולת תנאיה של העילה הקבועה בתקנה 166(9) לתקסד"א, ולאחר שהעלה שיקולים לכאן ולכאן הכריע כי בנסיבות המקרה זו מתקיימת. בית משפט קמא קבע כי "לעולם חייב בהליכי חדלות פירעון הוא בעל דין 'נכון ודרוש' בבקשה לביטול עסקה שביצע החייב, אשר גורעת מקופת הנשיה" (פסקה 29 להחלטה), ועל רקע זה כי צירוף החייב כמשיב לבקשה למתן הוראות והמצאתה לו, וכן ההתייחסות המפורשת לחייב כגורם האחראי להעברת הכספים מושא הבקשה, מובילים למסקנה כי המערערים מהווים בעלי דין נכונים כנדרש בתקנה 166(9) לתקסד"א. לצד האמור, בית המשפט קבע כי ניתן למצוא בסיס להמצאה שבוצעה אף בצירופן של תקנות 166(4א) ו-166(10) לתקסד"א. חלק מהעברות הכספים, כך קבע בית המשפט, עולות כדי "מעשה... שאירע בתחום המדינה" לפי תקנה 166(4א), שכן הן התרחשו ביוזמתו של החייב כאשר הוא היה בישראל. משכך, ונוכח הוראת תקנה 166(10) ("האדם שמחוץ לתחום המדינה הוא בעל דין בתובענה שלגבי אחת מעילותיה באותה תובענה נגדו יש זיקה מהזיקות המפורטות בתקנה זו"), סמכות שיפוטו של בית המשפט נרכשת גם ביחס להעברות הכספים שבוצעו כאשר החייב לא היה בגבולות המדינה. לבסוף, בית המשפט קבע כי הנאמן עמד בנטל להוכיח שהבקשה למתן הוראות איננה בגדר "תביעת סרק טורדנית", וזאת בעיקר נוכח גרסת הנאמן שפורטה בבקשה בצירוף אסמכתאות רלוונטיות, ונוכח היעדרה של גרסה נגדית שרירה מטעם פיוביץ' ויוניפרום, אשר לא צירפו תצהיר לבקשת הכפירה שהגישו. בהמשך לאמור, בית משפט קמא הכריע כי הפורום הישראלי הוא הפורום הנאות לדון בבקשה. בית המשפט מנה, בתוך כך, את הזיקות שיש לפורום הישראלי לפרשה, ובהן את הפרת דיני חדלות פירעון של ישראל המגולמת בהעברת הכספים; את מקור הכספים הישראלי; את העובדה שמרכז חייו ועסקיו של החייב היו בישראל; ואת תפקידו של בית המשפט בישראל כ"ערכאת האם" שבה מתבררים ההליכים בעניינם של החייב ושל תאגידי EGFE. בית משפט קמא הוסיף וציין החלטה של בית המשפט במונטנגרו מיום 7.10.2022 אשר הכירה בהליך חדלות הפירעון המתנהל בישראל כ"הליך זר עיקרי" (ראו סעיף 293 לחוק חדלות פירעון), ואת ברירת הדין במקרה דנן, כתומכים אף הם במסקנה האמורה. כל אלו, כך סבר בית המשפט, גוברים על הזיקות הקיימות בין הבקשה למתן הוראות לבין פורום מונטנגרו. שנית, במישור ציפיות הצדדים, בית המשפט הבהיר כי בהינתן שהמערערים נטלו חלק בהוצאת כספי המשקיעים משליטת החייב, ציפיותיהם הסבירות ביחס לפעולות אלו היו לדיון בישראל. לבסוף, בבוחנו את שיקולי המדיניות הרלוונטיים, בית המשפט עמד על כך שניהול הדיון בישראל יקדם את טובתם של הנושים באמצעות חסכון משמעותי בעלויות ההליך, וזאת בין היתר בהינתן שבפורום הזר לא תתאפשר פתיחתו של הליך חדלות פירעון נגד פיוביץ', בשל הדין המונטנגרי. בית משפט קמא ציין עוד כי החלטות בית המשפט הישראלי יהיו, ככל הנראה, אכיפות במונטנגרו, מה שתומך בהכרה בו כפורום נאות. עיקרי טענות הצדדים במסגרת הבקשה שלפנינו חוזרים פיוביץ' ויוניפרום, ככלל, על הטענות שהעלו בפני בית משפט קמא. כשברקע טענותיהם הנוגעות לנטל ההוכחה לקיומה של המצאה תקפה, המערערים גורסים כי הנאמן לא עמד בנטל המוטל עליו בהקשר זה. ביחס לתחולת תקנה 166(9), נטען כי הישענות בית משפט קמא על צירופו של החייב כמשיב שגויה, שכן הליך חדלות פירעון מבוסס על כניסתו של הנאמן לנעלי החייב, אשר נותר נטול כל מעמד עצמאי. לפיכך, גורסים המערערים, לא ניתן "להתחמק" מדיון בשאלה המרכזית בהקשר זה – האם הליך חדלות פירעון עולה כדי "תביעה שהוגשה כהלכה" במובנה של התקנה – שאלה שהתשובה לה שלילית, לגישתם. אשר לתקנה 166(4א), נטען כי למערערים לא ניתנה זכות טיעון ביחס לנתיב זה, ולגופם של דברים, כי עילת המצאה זו לא מתקיימת מפני שהכספים הועברו ממקום אחד מחוץ לישראל אל מקום אחר שם, ומיקום החייב בזמן העברות אלו אינו רלוונטי. במישור הדיון שעניינו הפורום הנאות, המערערים טוענים כי בית משפט קמא שגה בנותנו משקל לזיקות החייב לפורום הישראלי, כאשר לשיטתם רק זיקותיהם שלהם רלוונטיות במסגרת בחינת מירב הזיקות. לשיטתם גם ציפיות הצדדים מובילות לפורום המונטנגרי בנסיבות העניין – אזרח מונטנגרו וחברה המאוגדת שם אשר עושים עסקים עם בעל אזרחות סרבית, וכן תניית שיפוט שנקבעה בהסכמים ביניהם וקובעת את הפורום הנאות. באשר לשיקולי המדיניות שהזכיר בית משפט קמא, המערערים טוענים כי לא ניתן להכריע מהו הפורום שיועיל לנושים, שכן כלל לא ברור אם החלטת בית המשפט בישראל תהיה אכיפה במונטנגרו. המערערים גורסים לבסוף כי ההמצאה שביצע הנאמן לא הלמה את תקנות המצאת מסמכים לפי אמנת האג 1965, התשל"ו-1975, ולפיכך כי היא נעשתה שלא כדין. הנאמן, מנגד, סומך את ידיו על ההחלטה, אשר קיבלה את עיקרי טענותיו בבקשת ההמצאה. בתוך כך, הנאמן שב ומדגיש את מעורבותו הפעילה של פיוביץ' בהברחת נכסי החייב מפני הנושים, ואת העובדה שהמערערים לא הציגו כל גרסה אחרת בהקשר זה. ביחס לעילת ההמצאה שבתקנה 166(9) הוא מדגיש את קיומו של החייב כאישיות משפטית עצמאית שאיננה "מתמזגת" עם הנאמן, וביחס לתקנה 166(4א) את העובדה שפעולות העברת הכספים נעשו מתוך ישראל, ואת לשון התקנה ("התובענה מבוססת על מעשה או על מחדל שאירע בתחום המדינה"), המלמדת לשיטתו כי המעשה שנעשה בארץ לא צריך להיעשות דווקא על ידי נמעני ההמצאה המבוקשים. לבסוף, נטען כי הפורום הישראלי הוא הפורום הנאות לדון בבקשה למתן הוראות מפני שהוא מרכז חייו ועסקיו של החייב וממילא הוא "פורום האם", אשר על פי גישת הדין הישראלי פורש את כנפיו אף על המרכיבים הבין-לאומיים של הליך חדלות הפירעון. המשיב 4, הממונה על חדלות פירעון (להלן: הממונה), הגיש אף הוא את תשובתו לבקשת רשות הערעור, במסגרתה הוא הצטרף לעיקריה של עמדת הנאמן, והוסיף הערה חשובה מטעמו. הממונה מציין כי לשיטתו השאלה המרכזית העומדת על הפרק במסגרת הבקשה שלפנינו נוגעת לעילת ההמצאה מחוץ לתחום, וכי לגישתו העילה המתאימה ביותר במקרים בהם ההמצאה דרושה כחלק מהליך חדלות פירעון בין-לאומי, היא זו הקבועה ברישא של תקנה 166(1) לתקסד"א ("נקבע בחיקוק שמבחינה בין-לאומית בית משפט בישראל מוסמך לדון בהליך פלוני...") – נוכח הסמכות הרחבה המוקנית לבית משפט של חדלות פירעון בישראל במסגרת חוק חדלות פירעון. בהיאסף עמדות הצדדים, ובתוכן אף תגובת המערערים לתשובות, הוריתי על דחיית הבקשה לעיכוב ביצוע שהגישו פיוביץ' ויוניפרום. כעת לא נותר לנו אלא להכריע בבקשת רשות הערעור. דיון והכרעה לאחר עיון בבקשת רשות הערעור, בתשובות לה ובתגובה לתשובה, ובהתאם לסמכותנו על פי תקנה 149(2)(ב) לתקסד"א, החלטנו לדון בבקשה כאילו ניתנה הרשות לערער והוגש ערעור לפי הרשות שניתנה. אקדים מסקנה לדיון ואומר כי לדידי דין הערעור להידחות, וזאת תוך הבהרת מספר נקודות עקרוניות שעלו בקשר להחלטה קמא. כמו במקרים אחרים בהם עולה לדיון המצאת כתבי בי דין אל מחוץ לתחום, הסוגיה העומדת להכרעה רגליה אומנם בנושא ההמצאה, אך ראשה ורובה בשאלת סמכותו הבין-לאומית של בית המשפט הישראלי. השאלה הניצבת לפתחנו אפוא היא שאלת הסמכות האמורה, ובמסגרתה עולות לדיון שתי סוגיות עיקריות: האחת, קיומה של עילת המצאה אל מחוץ לתחום על-פי תקנה 166 לתקסד"א; והשנייה, שאלת נאותות הפורום, המתעוררת בעקבות בקשה המוגשת מכוח תקנה 168 לתקסד"א. בטרם אפנה לדון בסוגיות אלו, אפתח במספר מילים שעניינן טיבו של הליך חדלות פירעון בין-לאומי – הוא ההליך שבגדרו ניתנה ההחלטה קמא – ונקודת המוצא לבחינת סמכותו של בית משפט ישראלי לדון בהליך כזה. הליך חדלות פירעון בין-לאומי – בין אוניברסליות לבין טריטוריאליות התיק דנן עוסק באדם שהוכרז כחדל פירעון במדינה אחת, תוך שהוא מחזיק בנכסים המצויים במדינה אחרת. בספרות ובפסיקה נהוג לזהות מקרה כזה כאחד המופעים של חדלות פירעון בין-לאומית (Cross-Border Insolvency), המאגדת מקרים שבהם חלק מהשחקנים או מהנכסים שעניינם נדון במסגרת הליך חדלות הפירעון מצויים מחוץ לגבולות המדינה (ראו דברי הסבר להצעת חוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע"ו-2016, ה"ח 593, 743 (להלן: דברי ההסבר); ע"א 1297/11 לוין נ' רו"ח זוהר, פסקה 16 (29.12.2013) (להלן: עניין לוין); שי יהושע קידר "חדלות פירעון חוצת-גבולות בישראל: מטריטוריאליות לאוניברסליזם (ולמה שביניהם)" מחקרי משפט לא 705, 707-706 (2018) (להלן: קידר)). ההכרה בחשיבות ההסדרה של הליכי חדלות פירעון חוצי גבולות איננה חדשה, אך מטבע הדברים, ב"כפר הגלובלי" בו אנו חיים הסדרה זו דרושה יותר ויותר. חלקה של ישראל במגמת ההסדרה האמורה בא לידי ביטוי, בין היתר, בחקיקת חלק ט' לחוק חדלות פירעון, שכותרתו "הליכי חדלות פירעון בין לאומיים". בין ההסברים לאימוץ הסדר עדכני הנוגע להליכים כאמור, נכתב כי "בעיה... שהולכת ונעשית נפוצה בהקשר זה היא הסתרת נכסים בידי חייבים או העברתם למדינות זרות במטרה להונות נושים. העולם המודרני מקל על ביצוע פעולות כאלה, ומגדיל את הפיתוי לבצען" (דברי ההסבר, בעמ' 744). את גישותיהן של שיטות משפט אל חדלות פירעון בין-לאומית מקובל לאבחן על גבי ציר אשר נמתח בין שתי גישות קיצון. מן העבר האחד, הגישה האוניברסלית שואפת לניהול הליך אחד, ריכוזי, אשר יתנהל תחת סמכותו של פורום יחיד – הוא הפורום בו נמצא מרכז ענייניו של החייב (Centre of main interests). הגישה האוניברסלית מבקשת להקטין את עלויות ניהול ההליך בהן נושאת קופת הנשייה ולקדם שוויון בין הנושים, באמצעות היעילות והאחידות הדיונית בהן מאופיינת שיטה זו (סיליה וסרשטיין פסברג משפט בין-לאומי פרטי כרך ב 1302-1300 (2013) (להלן: פסברג); קידר, בעמ' 714-713; עניין לוין, בפסקה 16). במובן זה, ניתן לומר שהגישה האוניברסלית היא המשך טבעי של הרציונל העומד בבסיס ניהולו של הליך חדלות פירעון אחוד חלף ניהול מספר תביעות אינדיבידואליות נפרדות (ראו פסברג, בעמ' 1301). מן העבר השני, הגישה הטריטוריאלית תומכת בניהול הליכים נפרדים במדינות שונות, כאשר הדגש הוא על שמירת ריבונותה של כל מדינה – הן מבחינת הדין החל והן מבחינת סמכות השיפוט על נושים ונכסים המצויים בה (פסברג, בעמ' 1302-1301; קידר, בעמ' 713-712; עניין לוין, בפסקה 16). אכן, הריבוי והגיוון המאפיינים את המודל הטריטוריאלי כרוכים, ככלל, בהגדלת עלויות ההליך וממילא בהקטנת המסה המחולקת בין הנושים. היבט נוסף ראוי לציון בהבדל שבין המודלים, נעוץ בקשר בין הזיקה המעוררת את הסמכות לבין היקף סמכותו של בית משפט של חדלות פירעון. ככלל, שאיפה להיקף סמכות רחב יותר של "ערכאת העל" נשענת על זיקה חזקה יותר בין החייב לבין "מדינת האם", בעוד שחלוקה להליכים שונים במדינות שונות תסתפק בקשרים חלשים יותר בין הפורום לבין החייב (ראו פסברג, בעמ' 1358). לנקודה זו אשוב בהמשך, במסגרת הדיון בשיקולים הרלוונטיים לבחינת הפורום הנאות בהליך חדלות פירעון חוצה-גבולות. בדומה למדינות המשפט המקובל, הדין הישראלי נוטה ככלל למודל האוניברסלי של חדלות פירעון חוצה-גבולות (ראו, למשל, ע"א 602/81 בן ציון נ' קומיסר, פ"ד לו(1) 333, 335 (1982); שלמה לוין ואשר גרוניס פשיטת רגל 399 (מהדורה שניה 2000) (להלן: לוין וגרוניס); פסברג, בעמ' 1359; והשוו קידר, בעמ' 747-740). נטייה זו של הדין הישראלי באה לידי ביטוי למשל באימוץ ה- Model Law on Cross-Border Insolvency (להלן: Model Law) – מסגרת בין-לאומית לניהול הליכי חדלות פירעון חוצי גבולות אשר גובשה על ידי ועדת ארגון האומות המאוחדות למשפט מסחרי בין-לאומי (UNCITRAL) – במסגרת חלק ט' לחוק חדלות פירעון (ראו דברי ההסבר, בעמ' 744-743). ה-Model Law מבקש להגדיל את שיתוף הפעולה בין המדינות הרלוונטיות בהליך בין-לאומי מבלי לכפות האחדה חוצה-גבולות של הדין המהותי, וזאת באמצעות "מתן גישה חופשית לנאמנים ונושים להליכים המתנהלים במדינות שונות, הכרה הדדית בהחלטות שיפוטיות בענייני חדלות פירעון, ושיתוף פעולה בין בתי משפט ונאמנים" (ראו עניין לוין, בפסקה 17). סעיפים 315-295 לחוק חדלות פירעון מגלמים את הניסיונות הללו, בעיקר באמצעות הסדרת יחסן של הרשויות בישראל להליך חדלות פירעון זר. מקור חוקי משמעותי נוסף המשקף את אימוץ הגישה האוניברסלית בדין הישראלי, ואשר קרוב יותר לענייננו, נעוץ בתיחום והגדרת הנכסים אשר עליהם חלים צווים שנותן בית המשפט של חדלות פירעון. בטרם נכנס לתוקפו חוק חדלות פירעון, קבע סעיף 1 לפקודת פשיטת הרגל כי "נכסים – מקרקעין ומיטלטלין מכל הגדר שהוא... בין בישראל ובין מחוצה לה". חוק חדלות פירעון, אשר בא תחת פקודת פשיטת רגל, ממשיך ברוח זו, ועל אף שהגדרת "נכס" בסעיף 4 לחוק נעדרת אזכור מפורש של התחום שמחוץ לישראל ("מיטלטלין, מקרקעין או זכויות"), דברי ההסבר מבהירים כי: "מוצעת הגדרה רחבה, שנועדה לכלול את כל סוגי הנכסים הקיימים, לרבות זכויות רכושיות וזכויות שאינן מוחשיות. יובהר כי ההגדרה כוללת גם נכסים הנמצאים מחוץ לישראל" (דברי ההסבר, בעמ' 611). הנה כי כן, המחוקק הישראלי מביע בדברי ההסבר את כוונתו כי כוחו של בית המשפט של חדלות פירעון בישראל יתפרש על פני כלל נכסיו של החייב, ולא ייעצר בגבולות המדינה. כפי שיוצג בפסקאות הבאות, נטייתו האוניברסלית של הדין הישראלי, כפי שהיא באה לידי ביטוי בהיבט זה משפיעה על היקף סמכותו הבין-לאומית של בית המשפט הישראלי לדון בבקשות הנוגעות לנכסים ובעלי דין קשורים המצויים מחוץ לתחומי הארץ. השאלה הספציפית המתעוררת בתיק דנן, אשר תידון על רקע נטייתו הנזכרת של הדין הישראלי, היא בדבר סמכותו של בית משפט של חדלות פירעון בישראל לדון בביטול פעולות הברחת הנכסים שביצע חייב ישראלי לידי גורמים זרים המצויים מחוץ לישראל. פסיקות עבר של בית משפט זה נדרשו לנטייה האוניברסלית של דיני חדלות הפירעון הישראליים בהקשרים של ברירת דין (ראו רע"א 9071/20 OOO BE ASH BEHA נ' תדביק-פק בע"מ, פסקאות 21-16 (12.4.2021)), ושל פתיחה בהליך חדלות פירעון בישראל ביחס לחייב שנמצא מחוץ לגבולות המדינה (ראו רע"א 2939/13 פלדמן נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פסקה י' (19.5.2013) (להלן: עניין פלדמן)), אך למיטב בדיקתי טרם נערך בערכאתנו דיון באשר לסמכות בית המשפט בישראל לדון בעניינם של בעלי דין זרים שעל פי הנטען מחזיקים מחוץ לישראל בנכסים שהוברחו מקופת הנשייה (לפסיקה של ערכאה מחוזית בסוגיה זו, ראו למשל פש"ר (מחוזי ת"א) 1381-09 עו"ד איתן ארז, נאמן לנכסי החייבת רחל סייג סופר נ' כונס הנכסים הרשמי (17.3.2013)). כפי שיובהר להלן, הדגש הניתן בדין הישראלי לאחידות הדיון בחדלות פירעון חוצה-גבולות בא לידי ביטוי הן במסגרת בחינת כינונה של סמכות בין-לאומית ועילת ההמצאה הנלווית לה, והן במישור הפעלת הסמכות, במסגרת בחינת הפורום הנאות לדון בהליך. תחנתנו הראשונה היא תקנה 166 לתקסד"א, אשר ליישומה הקדיש בית משפט קמא חלק נכבד מהחלטתו. סמכות דיון ועילות המצאה בהליכי חדלות פירעון בין-לאומיים על דרך הכלל, בשיטת משפטנו, שאלת סמכותו של בית משפט בישראל לדון בתביעה המופנית נגד אדם המצוי מחוץ לגבולות המדינה עוברת דרך הוראות הדין המסדירות את המצאתם של כתבי בי-דין לשם (ראו, למשל, רע"א 3774/22 תרו תעשייה רוקחית בע"מ נ' הייט, פסקה 12 והאסמכתאות המופיעות שם (25.10.2022) (להלן: עניין תרו תעשייה); רע"א 4625/22 נענה נ' כץ, פסקה 2 לחוות דעתי (10.1.2023) (להלן: עניין נענה)). חוק חדלות פירעון, כמו פקודת פשיטת הרגל שקדמה לו והתקנות שהותקנו מכוחה, אינו עוסק בסוגיית המצאת מסמכים מחוץ לתחום. במצב דברים זה, תקנה 2 לתקנות חדלות פירעון מפנה אותנו אל תקנה 166 לתקסד"א, אשר מפרטת את המקרים בהם רשאי בעל דין להמציא כתב טענות מחוץ לתחום המדינה (ראו, בהתייחס למצב שחל תחת פקודת פשיטת הרגל ותקנה 500 לתקסד"א הישנות, לוין וגרוניס, בעמ' 397-396; פסברג, בעמ' 1363). בהתאם לבקשת ההמצאה שהגיש הנאמן, ההחלטה קמא התמקדה בתחולתן של עילות ההמצאה הקבועות בתקנות 166(9) ו-166(4א) לתקסד"א כבסיס לסמכות הדיון בבקשה למתן הוראות. ואולם, כפי שמציין הממונה בתשובתו, נראה כי תחת הוראות הדין העדכניות זוהי איננה דרך המלך לבחינת סמכות הדיון בבקשה האמורה. מלומדים שעסקו בהליכי חדלות פירעון בין-לאומיים תחת התקסד"א הישנות, אשר כללו עילות המצאה דומות לאלו של תקנות 166(9) ו-166(4א) (תקנות 500(7) ו-500(10) לתקסד"א הישנות), עמדו על המחסור בעילה המספקת בסיס להמצאה מחוץ לתחום בהקשר זה (ראו לוין וגרוניס, בעמ' 397-396; פסברג, בעמ' 1363). כעת, עם תחולת הוראות תקנה 166 לתקסד"א, יש מקום להכיר בנתיב העדכני שסלל מחוקק המשנה. בטרם אדון בטענות המערערים ביחס לתחולת עילות ההמצאה הנזכרות על נסיבות המקרה, אעמוד אפוא על טיבה של דרך זו. הערה: המערערים הקדישו חלק נכבד מבקשת רשות הערעור שהגישו לסוגיית נטלי ההוכחה, וזאת הן ביחס לקיומה של עילת המצאה מחוץ לתחום והן ביחס לטענת פורום לא נאות שנטענה על ידיהם. חרף זאת, לא מצאתי מקום לדון בטענותיהם אלו שכן בית משפט קמא הבהיר באופן מפורש כי קביעותיו עומדות בעינן אף אם טענות המערערים בעניין זה נכונות, והנאמן הוא הנושא בנטל (ראו פסקה 25 להחלטה קמא). אגב הערה מקדמית זאת יוער גם כי לא מצאתי כל טעם לשנות מהחלטתו של בית המשפט המחוזי ביחס לתקינות ההמצאה שבוצעה למערערים (ראו פסקה 40 להחלטה קמא). תקנה 166(1) לתקסד"א – סמכות מיוחדת מכוח חיקוק תקנה 166(1) לתקסד"א מורה כי בעל דין רשאי להמציא כתב טענות מחוץ לתחום אם "נקבע בחיקוק שמבחינה בין-לאומית בית משפט בישראל מוסמך לדון בהליך פלוני או אם הוסכם בין בעלי הדין על סמכות כאמור". תקנה זו, לה לא הייתה מקבילה בתקנה 500 לתקסד"א הישנות, ממחישה את הזיקה ההדוקה שבין שאלת הסמכות הבין-לאומית לבין דיני ההמצאה, בהבהירה שמקום בו מוקנה לבית משפט בישראל סמכות בין-לאומית מכוח דין ספציפי או מכוח הסכמה, די בכך על מנת לאפשר המצאה מחוץ לתחום בהתאם למנגנון שנקבע בתקנות 168-166 לתקסד"א (על רכישת סמכות בין-לאומית מכוח דין ספציפי ראו, למשל: ע"א 2846/03 אלדרמן נ' ארליך, פ"ד נט(3) 529, 537-536 (2004); סיליה וסרשטיין פסברג משפט בין-לאומי פרטי כרך א 394 ואילך (2013) (להלן: פסברג כרך א)). ויובהר, המצאת כתב טענות ראשון במסגרת הליכים אזרחיים מחייבת, בין השאר, לוודא כי לבתי המשפט בישראל יש סמכות לדון בתובענה מבחינת דיני המשפט הבין-לאומי הפרטי. בחינה זו מצריכה קביעה כי מתקיים אחד משלושת אלה: הנתבע נוכח בעצמו בישראל; לנתבע נוכחות בישראל באמצעות בא כוח או נציג; או, לחילופין, לתביעה זיקה מספיקה לישראל המצדיקה להחיל על הנתבע את סמכות השיפוט הישראלית (ראו עניין תרו תעשיה, בפסקה 16; עניין נענה, בפסקה 2 לחוות דעתי). תקנה 166(1) לתקסד"א מבהירה כי החלופה השלישית (תביעה לה זיקה מספקת לישראל) מתקיימת בהכרח באותם הליכים בהם סמכות בין-לאומית מוקנה לבתי משפט ישראלים מכוח הוראת חוק ספציפית או מכוח הסכמה. מכאן שבמסגרת הליכים אלו, תוקפה של ההמצאה אינו דורש זיקה אישית או עניינית בין הנתבע או המקרה הנדון לבין המדינה – זיקה מהזיקות הקבועות בתקנות 166(2)-166(9). אמור מעתה: כאשר קיים חיקוק ספציפי הקובע את סמכותו הבין-לאומית של בית המשפט הישראלי (או כשקיימת הסכמה לסמכות בית המשפט הישראלי), ואין בנמצא הוראות מיוחדות המסדירות את סוגיית המצאת המסמכים בהקשר זה, אין צורך בהצבעה על זיקה נוספת המקימה את סמכותו הבין-לאומית של בית המשפט הישראלי, אלא יש להחיל את המנגנון הקבוע בתקנות 168-166 לתקסד"א מכוח תקנה 166(1) לתקסד"א לבדה. למעשה, נראה שמצב דומה חל תחת התקסד"א הישנות, וכעת הוא אך עוגן באופן מפורש (ראו, ביחס להליך פשיטת רגל, פסברג, בעמ' 1363; וראו דברי ההסבר לתקסד"א, בעמ' 52). ודוק, תקנה 166(1) לתקסד"א פותחת את רשימת העילות עליהן ניתן לבסס המצאה מחוץ לתחום, ולא בכדי. הזיקות האישיות והענייניות הקבועות בתקנה 166 הן זיקות "רוחביות" הכוללות מקרים מהקשרים שונים בהם תקום סמכותו הבין-לאומית של בית המשפט בכפוף להתקיימות התנאים ה"אישיים" או ה"ענייניים" בנסיבותיו הפרטניות של כל מקרה ומקרה (ראו, ביחס לתקנה 500 לתקסד"א הישנות פסברג כרך א, בעמ' 378-375). מבחינה אנליטית, לזיקות רוחביות אלו קודמות הוראותיו של המחוקק במקומות אחרים, שלפיהן בסוגי הליכים מסוימים עומדת לבית המשפט הישראלי סמכות בין-לאומית. לכן, ככלל, טוב יעשה בית המשפט אם יעבור לבחינת התקיימותן של הזיקות האישיות והענייניות רק אם הסמכה בחיקוק או הסכמה של הצדדים, בהתאם לתקנה 166(1), אינן בנמצא. האם ההתדיינות נשוא בקשת רשות הערעור דנן, העוסקת בביטול פעולות להברחת נכסים לפי סעיפים 221-220 לחוק חדלות פירעון, נמנית על המקרים בהם סמכות בית המשפט הישראלי מוכרת מכוח חיקוק שמחוץ לתקסד"א? סבורני שהתשובה לכך חיובית. כפי שצוין בעבר בספרות ובפסיקה, בשל טיבו הייחודי של הליך חדלות פירעון ונוכח תכליותיו, סוגיית סמכות הדיון בו, ובהליכים אותם מוסמך לנהל בית המשפט של חדלות פירעון במסגרתו, שונה מסוגיית סמכות הדיון בתביעה "רגילה" המוגשת נגד נתבע זר. כך כותבת בהקשר זה פרופ' סיליה וסרשטיין פסברג: הכללים שקובעים את הסמכות לנהל הליך של חדלות פירעון שונים מאלה הקובעים את הסמכות לנהל הליך אזרחי רגיל. כדי לממש חוב נגד אדם או חברה, די לתבוע את האדם או את החברה בהליך גברא. הסמכות לנהל הליך כזה מבטאת על פי רוב דאגה לנתבע והגינות כלפיו. לעומת זאת הליך של חדלות פירעון הוא הליך קולקטיבי, שבו נדונים כל חובותיו של אדם כדי לסייע לנושים. על כן השיקולים המבססים את הסמכות בהקשר זה נסבים על השפעתו הכוללת של ההליך על קניינו של החייב ועל יכולתו לפעול באופן עצמאי מצד אחד, ועל הגינות לנושיו מצד אחר (פסברג, בעמ' 1304). דברים אלו נכונים ביחס לסמכות מקומית ועניינית של הליך חדלות פירעון, והם נכונים אף ביתר שאת ביחס להליך חדלות פירעון חוצה גבולות, במסגרתו הן "הקולקטיב" הרלוונטי והן הנכסים אשר עתידים להגשים את תכלית ההליך מפוזרים על פני תחומי שיפוט רבים יותר. אכן, כפי שנכתב במקום אחר, "כאשר יסודות שונים, שאינם קשורים במדינה אחת, מעורבים בעניין... הבעיה מורכבת יותר מאשר במקרה רגיל של בחירת פורום וברירת דין, שכן הליך פשיטת רגל הינו הליך קולקטיבי המשפיע לא רק על החייב ועל נושה מסויים הנוקט בהליך, אלא על כלל נושיו של החייב" (לוין וגרוניס, בעמ' 389). כפי שהוצג לעיל, כחלק משאיפתו של הדין הישראלי לאוניברסליות ולאחידות של הליך חדלות פירעון בין-לאומי, המחוקק קבע כי תחולת הצווים שיצאו מלפני בית המשפט של חדלות פירעון בישראל תהיה ככלל "חוצה-גבולות" בהתייחס לנכסיו של החייב. כזכור, כך עולה מההגדרה הרחבה של מונח "נכסים" בחוק, אשר תוחמת רבות מהסמכויות המסורות לבית המשפט של חדלות פירעון לפי החוק (ראו פסקה 20 לעיל). הוראות הדין המכוונות להשבת נכסים לקופת הנשייה באמצעות ביטול פעולות הברחת נכסים אינן יוצאות מכלל זה. סעיפים 220 ו-221 לחוק חדלות פירעון, עליהם נשענה הבקשה למתן הוראות, מורים כך: ביטול פעולה הגורעת נכסים מקופת הנשייה 220. (א) בית המשפט רשאי להורות על ביטול פעולה שנעשתה לפני מתן צו לפתיחת הליכים, שבשלה נגרע נכס מנכסי קופת הנשייה, בהתקיים כל אלה... ביטול פעולה להברחת נכסים 221. בית המשפט רשאי להורות על ביטול פעולה הגורעת נכס מקופת הנשייה שבוצעה במטרה להבריח את הנכס מנושים, גם אם במועד ביצוע הפעולה לא היה החייב בחדלות פירעון, ובלבד שמועד ביצוע הפעולה חל בתקופה שתחילתה שבע שנים לפני מועד הגשת הבקשה לצו לפתיחת הליכים ושסיומה במועד מתן הצו (בסימן זה – פעולה להברחת נכס); בבוא בית המשפט להורות כאמור, רשאי הוא להביא בחשבון אם מי שהנכס הועבר אליו קיבל אותו בתום לב. נוכח דברינו שלעיל, הצבת הגדרת "נכסים" לפי סעיף 4 לחוק חדלות פירעון בהוראות סעיפים אלו מובילה למסקנה כי בית המשפט של חדלות פירעון בישראל מוסמך לדון בביטול העברות נכסים הגורעים מקופת הנשייה ללא קשר למקומם של הנכסים. היקפה הרחב של הסמכות האמורה, אשר אינה תלויה במקום ביצוע הפעולה שביטולה מבוקש או במקום מושבו של מקבל הנכסים המוברחים, עולה בקנה אחד עם תכלית הסעיפים – מתן כוח לנאמן למנוע הברחת נכסים שתפגע בנושים ובהליך חדלות הפירעון בכללותו. ויודגש: אין משמעות הדברים כי בכל מקרה בו סבור הנאמן שבוצעו פעולות להברחת נכסים על ידי גורמים זרים ידון בית המשפט בישראל בעניין. גם לאחר שנמצא כי מוקנית לו סמכות לדון בעניין מסוים, לבית המשפט בישראל נותר שיקול דעת בדבר הפעלת סמכות זו (ראו פסברג כרך א, בעמ' 416). שיקול הדעת האמור קם מכוח תקנה 168 לתקסד"א, ונבחן במסגרת טענת נמען ההמצאה כי "הפורום הישראלי אינו הפורום הנאות לדון בתובענה". כפי שיובהר להלן, בחינת טענה זו מאפשרת סינון של מקרים בהם עיסוקו של בית המשפט הישראלי בבקשות לפי סעיפים 221-220 לחוק חדלות פירעון אינו רצוי. נסכם את דברינו עד כה. נאמן המבקש להשיב לקופת הנשייה מכוח סעיפים 221-220 לחוק חדלות פירעון נכסים אשר מוחזקים בידי בעל דין זר מחוץ לגבולות המדינה, יכול לפנות לבית המשפט הדן בהליך חדלות הפירעון בבקשה לשם קביעת דרך ביצוע ההמצאה לפי תקנה 167 לתקסד"א. לאחר שתבוצע ההמצאה לנמען הזר מכוח תקנה 166(1) לתקסד"א, יוכל האחרון לטעון טענת "פורום לא נאות", ובית המשפט של חדלות פירעון יכריע האם מדובר במקרה אשר מוטב שיתברר בפני הפורום שבתחומיו מצויים הנכסים ולא בפורום הישראלי. כעת, בטרם אעבור לבחון את טענות המערערים בעניין נאותות הפורום, יידונו שתי עילות ההמצאה עליהן הסתמך בית משפט קמא בהחלטתו. עילות ההמצאה הקבועות בתקנות 166(9) ו-166(4א) לתקסד"א בתיק שלפנינו, ביסוס ההמצאה מחוץ לתחום על העילה הקבועה בתקנה 166(1) לתקסד"א נטענה לראשונה על ידי הממונה במסגרת תשובתו לבקשת רשות הערעור. עילות ההמצאה אשר נדונו בהחלטה קמא הן אלו הנטועות בתקנות 166(9) ו-166(4א) לתקסד"א. כפי שיוסבר כעת, לטעמי, בעוד שתחולת תקנה 166(9) על נסיבות המקרה דנן מעוררת קושי, עילת ההמצאה הקבועה בתקנה 166(4א) מתקיימת, ומשכך – דין הערעור להידחות, אף אם מבחינה דיונית לא בוססה ההמצאה על העילה שבתקנה 166(1) לתקסד"א. תקנה 166(9) לתקסד"א על פי תקנה 166(9), בעל דין רשאי להמציא כתב טענות מחוץ לתחום המדינה, אם: "האדם שמחוץ לתחום המדינה הוא בעל דין דרוש או נכון בתביעה שהוגשה כהלכה נגד אדם אחר". תקנה זו באה תחת תקנה 500(10) לתקסד"א הישנות, אשר הוסיפה על הנוסח הנוכחי תנאי שלפיו ל"אדם האחר" הומצאה הזמנה כדין בגבולות המדינה. על פי עילת המצאה זו, המצאה אל מחוץ לתחום מותרת כאשר מתנהלת בישראל תביעה נגד פלוני, ואלמוני, שאינו בישראל, הוא בעל דין "דרוש או נכון" באותה תביעה. באנלוגיה שדורשת החלת התקנה בענייננו, לה טוען הנאמן, הליך חדלות הפירעון בכללותו הוא התביעה המתנהלת בישראל, ופיוביץ' ויוניפרום הם בעלי דין הדרושים בגדרו. לדידי החלת תקנה 166(9) בענייננו אינה נקייה מקשיים, ועל כן מוטב להימנע מכך. בשונה מעילות המצאה אחרות, העילה הקבועה בתקנה 166(9) אינה מבוססת על קשר טריטוריאלי בין מדינת הפורום לבין נושא התביעה או בעל הדין הנמצא מחוץ לתחום, כי אם על קשר בין בעל דין זה לבין נתבע אחר. על פי הוראת התקנה קשר זה נדרש לבוא לידי ביטוי במסגרתה של אותה תביעה (ראו טליה קונפינו-שר סמכות שיפוט על נתבע זר 119 (2000) (להלן: קונפינו-שר)). במילים אחרות, התקיימות העילה תלויה בכך ש"האדם האחר" ו"בעל הדין הדרוש" מתאימים להיות בעלי דין באותה ההתדיינות. ואכן, במסגרת אחד המבחנים שנקבעו בפסיקה להתקיימות העילה נדרש בית המשפט לשאול האם התביעה נגד בעל הדין הזר, אילו הוא היה מצוי בתחומי ישראל, הייתה ראויה להתברר ביחד עם התביעה נגד בעל הדין המקומי (ראו מני רבים, ביחס לתקנה 500(10) לתקסד"א הישנות, רע"א 3872/04 וילנסקי נ' Metallurgique de Gerzat S.A., פ"ד נט(1) 24, 30 (2004) (להלן: עניין וילנסקי); רע"א 4038/09 ברונשטיין נ' ד"ר בלינדר ג'ורג' – מ.א.ר בע"מ, פסקה 31 (19.7.2009)). מטבע הדברים, המקרה הקלאסי בו נעשה שימוש בעילה זו הוא של המצאת כתב תביעה לנתבע נוסף זר (ראו למשל עניין וילנסקי), ולאחר פסיקות לכאן ולכאן נקבע כי יריעתה פרושה אף על הודעה לצד שלישי המצוי מחוץ לתחום (ראו רע"א 5150/02 וינברג נ' ביילס, פ"ד נח(2) 205, 211-210 (3.12.2003) (להלן: עניין וינברג), אשר שינה את הפסיקה שניתנה ב-רע"א 3765/90 אלבה מכונות לעיבוד מתכת בע"מ נ' Clogar S.P.A, פ"ד מה(1) 353 (1990); פסברג כרך א, בעמ' 390-389). שלא כמו במקרים הללו, סיווג בקשה למתן הוראות שהוגשה לפי סעיפים 221-220 לחוק חדלות פירעון, כ"תביעה שהוגשה כהלכה" נגד החייב, ושבגדרה פיוביץ' ויוניפרום הם "בעל דין דרוש או נכון" יש בו מידה לא מבוטלת של מלאכותיות. אכן, הליכי חדלות הפירעון מתנהלים בעניינו של החייב, ועל כן ניתן לתאר כל הליך פרטני המוגש במסגרתם כתביעה שהחייב הוא צד לה. ואולם, הסעד המבוקש בבקשה למתן הוראות מהסוג בו עסקינן אינו נגד החייב אלא נגד מקבלי הנכסים בלבד. זאת ועוד, גם מבחינה עיונית בקשה שכזו אינה מבוססת על טענות נגד החייב אלא נגד מקבלי הנכסים בלבד – ולראיה, היא יכולה לעמוד גם כאשר אין כל טענה להתנהלות פסולה מצד החייב, כגון כאשר נטען כי מקבלי הנכסים המוברחים הונו את החייב והוציאו ממנו במרמה את הנכסים. אכן, בענייננו מצב הדברים שונה, שכן הטענה היא שהחייב ומקבלי הנכסים עשו יד אחת להבריח נכסים. ואולם הקושי העיוני בעינו עומד. לשיקולים פרטניים אלה יש להוסיף כי פסיקות עבר, שניתנו ביחס לתקנה המקבילה בתקסד"א הישנות, הדגישו את חשיבותה של הצבת גבולות לפרשנות עילת ההמצאה הנדונה (ראו, למשל, רע"א 6403/14 שירות מזור א' לתקון ושיפוץ מוצרי חשמל ביתיים בע"מ נ' WHIRLPOOL EURPE S.R.L. ITALY, פסקה 19 (7.1.2015), והפסיקות המוזכרות אצל קונפינו-שר, בעמ' 120). לאור כל אלה, העמדה לפיה ניתן להמציא למקבלי הנכסים הזרים (המערערים בענייננו) את הבקשה למתן הוראות בהתאם לתקנה 166(9) לתקסד"א, מעוררת בעיניי קושי לא מבוטל. כשלעצמי, הייתי מעדיף שלא לעשות בתקנה זו שימוש במקרה דנן. כך, בוודאי, משמצאנו כי אין בכך צורך כהלכה, לאור קיומו של פתרון "נקי" יותר במקרה הכללי (השימוש בתקנה 166(1) לתקסד"א לצורך המצאה לנתבע זר בהליכים המנוהלים מכוח סעיפים 221-220 לחוק חדלות פירעון). ויובהר, לגישתי הוספת החייב כמשיב שלא נדרש סעד נגדו (משיב פורמאלי) בבקשה שהמצאתה מבוקשת אינה יכולה לרפא את חוסר ההתאמה האמור. בהחלטתו, בית משפט קמא ראה בצירוף החייב כמשיב לבקשה למתן הוראות עובדה מכריעה בהקשר זה, שבגינה הוא אינו נדרש להכריע בשאלה "האם די בקיומו של הליך חדלות פירעון נגד נתבע ישראלי, על מנת שכל בקשה המכוונת נגד בעל דין זר תיחשב כאילו מדובר ב"תביעה שהוגשה כהלכה נגד אדם אחר'" (פסקה 29 להחלטה קמא). ואולם, לאור הדברים שצוינו לעיל, ספק אם ניתן לראות במערערים בעלי דין דרושים ב"תביעה שהוגשה כהלכה [נגד החייב]", אף אם הנאמן מצא לנכון לצרף את החייב כמשיב פורמאלי לבקשה שהמצאתה מתבקשת (והשוו פסברג, בעמ' 390-389). תקנה 166(4א) לתקסד"א עילת ההמצאה השנייה עליה ביסס בית משפט קמא את החלטתו חלה כאשר "התובענה מבוססת על מעשה או על מחדל שאירע בתחום המדינה" (תקנה 166(4א) לתקסד"א). בשונה מהעילה שעניינה "בעל דין דרוש או נכון", אני סבור שהחלת עילת המצאה זו אינה מעוררת קושי בענייננו, וזאת מהטעמים שהציג בית משפט קמא. בטרם אנמק קביעה זו, אבהיר כי אין ממש בטענת המערערים שלפיה יש לדחות את פסיקת בית משפט קמא בעניין משום שהצדדים לא טענו לגביה. אפשרות החלתה של עילה זו עלתה בדיון שהתקיים בפני בית משפט קמא ביום 19.10.2022 (ראו, למשל, בעמ' 4 לפרוטוקול), כך שניתנה למערערים הזדמנות לטעון בעניין, ומשהונחה בפני בית משפט קמא התשתית העובדתית והמשפטית הרלוונטית להכרעה, איני מוצא מקום להתערב בה (השוו ע"א 4757/05 בנק הפועלים בע"מ – אגף משכן נ' זיתוני, פסקה 10 (12.12.2007); רע"א 2401/21 ג'אעוני נ' נחלת שמעון בע"מ, פסקאות 13-12 לחוות דעתו של חברי, השופט נעם סולברג (1.3.2022)). ועתה לגופם של דברים. תקנה 166(4א) מבססת מתן היתר להזמנת נתבע זר על קיומו של מעשה או מחדל שהתרחשו בתחום המדינה. כל עוד אלו אירעו בגבולות המדינה, המעשה או המחדל יכול שיצמיחו עילת תביעה בכל תחום מתחומי המשפט, ועילה הצומחת במסגרת הליך חדלות פירעון אינה יוצאת דופן בהקשר זה (ראו עניין פלדמן, בפסקה י'; פסברג כרך א, בעמ' 387). כפי שטוען הנאמן, תקנה 166(4א) אינה דורשת כי המעשה או המחדל שאירעו בתחום המדינה יהיו מעשה או מחדל של נמעני ההמצאה. כך משתמע מנוסח התקנה, וכך עולה מהזיקה המגולמת בה – זיקה עניינית בדמות מעשה הקושר את התובענה לישראל. הדגש הוא על המעשה אפוא, ולא על האדם, וכפועל יוצא מכך "סמכות הגברא המוקנית באמצעות המצאה עקב היתר לפי [ה]תקנה [...] תהיה בלתי מוגבלת" (פסברג כרך א, בעמ' 388). בענייננו, חלק מהעברות הכספים נשוא הבקשה למתן הוראות בוצעו על ידי החייב בעודו בתחומי הארץ. עובדה זו נטענה בבקשת הנאמן למתן הוראות אשר נתמכה בתצהיר, לא נסתרה על ידי המערערים והתקבלה על ידי בית משפט קמא בהחלטתו. במצב דברים זה איני מוצא כל סיבה להתערב בקביעה העובדתית האמורה. משכך, ונוכח תקנה 166(10) לתקסד"א אשר מותחת את הזיקה המתקיימת ביחס לחלק מעילות התביעה אף על עילה אשר לגביה הזיקה האמורה לא מתקיימת – אני סבור כי הנאמן אכן היה רשאי להמציא את הבקשה למתן הוראות מחוץ לתחום על בסיס עילת המצאה זו. הנה כי כן, לגישתי המצאת הבקשה למתן הוראות למערערים יכולה הייתה להתבסס על הזיקה הקבועה בתקנה 166(4א) לתקסד"א, וזאת גם אם קיים קושי לבססה על תקנה 166(9) לתקסד"א. מכל מקום, כפי שהובהר לעיל, דרך המלך לביסוס ההמצאה במקרים מעין זה היא תקנה 166(1) לתקסד"א, אשר שואבת את כוחה בענייננו משמיכת הסמכות הרחבה של חוק חדלות פירעון בכלל, וסעיפים 221-220 לחוק חדלות פירעון בפרט. כך או כך, סמכותו של בית המשפט של חדלות פירעון בישראל – קיימת. כעת נעבור ממישור קיומה של הסמכות למישור הפעלתה. טענת פורום לא נאות כפי שהוזכר לעיל, גם כאשר עומדת לבית המשפט הסמכות לברר תביעה, הוא רשאי להימנע מלדון בה כאשר קיים פורום זר שהוא הפורום ה"טבעי" לדיון זה. נוכח הפתח הרחב שמאפשרת תקנה 166(1) לתקסד"א לעניין המצאת כתב בי-דין מחוץ לתחום בהקשרו של הליך חדלות פירעון, למישור הפעלת הסמכות – שבא לידי ביטוי במסגרת הדיון בטענת פורום לא נאות – יש חשיבות רבה בברירת מקרים בהם סמכות בית המשפט הישראלי אינה רצויה. בענייננו, בית משפט קמא בחן את נסיבות המקרה בראי המבחנים שנקבעו בפסיקה בהקשר זה, ודחה את הטענה בדבר פורום לא נאות אותה העלו פיוביץ' ויוניפרום בבקשת הכפירה שהגישו. מהטעמים שאפרט כעת אני סבור כי אין מקום להתערב בקביעות אלו של בית המשפט המחוזי. טענתם העיקרית (והעקרונית) של המערערים במישור הפעלת הסמכות מכוונת למשקל שהעניק בית המשפט המחוזי לזיקות של הליך פשיטת הרגל – להבדיל מזיקתם שלהם – במסגרת איתור הפורום הנאות. בהינתן שפיוביץ' ויוניפרום הם הנתבעים שעניינם עומד על הפרק בקביעת הפורום הנאות, כך נטען, הקשר שלהם לישראל הוא הגורם הבלעדי שיש להביא בחשבון בהקשר זה. לשיטת המערערים, דרך הילוך שאיננה כזו הופכת את "הגישה האוניברסלית", בלשונם, ל"'גישה קולוניאלית', אשר לפיה די בכך שמרכז ההליך הוא בישראל, כדי לאלץ – כמעט מכוח זה בלבד – אזרח של כל מדינה אחרת בעולם לבוא ולהתדיין בישראל" (פסקה 4 לתגובה לתשובות מטעם המערערים). אין בידי לקבל עמדה זו של המערערים. השאלה שעומדת בפני בית המשפט כאשר הוא שוקל האם להפעיל את סמכותו במקרה נתון היא, ביסודה, מהו הפורום המתאים ביותר לדיון בהליך, וזאת תוך שהוא "[שם] לנגד עיניו את התמונה בכללותה ואת כלל הזיקות המשתקפות ממנה" (מיכאיל קרייני "שיקולי הפורום הנאות: מסעם אל תום האלף השני ומעבר לו" מחקרי משפט יט 67, 78 (2002) (להלן: קרייני); ראו גם ע"א 9725/04 אשבורן חברה לסוכנויות ומסחר בע"מ נ' CAE Electroncis Ltd, פסקה 18 (4.9.2007) (להלן: עניין אשבורן); ע"א 8205/16 CONTRASTOCK OY THOR HORIZON נ' האוניה, פסקה 11 (25.1.2018)). אין חולק כי במסגרת מבחן "מירב הזיקות", אשר התקבע בפסיקה כמבחן המרכזי לזיהוי הפורום הנאות, יש לבחון גם את זיקותיהם של בעלי הדין הזרים לפורום הישראלי. ואולם, לבית המשפט הנדרש לעניין מסור שיקול דעת רחב, והוא רשאי לבחון גורמים מגוונים הנוגעים לקשר של התובענה הנדונה לפורום העומד לבחינה, ליעילות ניהול ההליך ולאינטרסים שיש לפורומים עצמם לדון בהליך (ראו, למשל, עניין אשבורן, פסקה 18; רע"א 2737/08 ארבל נ' TUI AG, פסקה 20 (29.1.2009) (להלן: עניין ארבל); רע"א 9745/16 Comverse Technology Inc נ' דויטש, פסקה 9 (8.8.2017)); קרייני, בעמ' 100). בהקשר זה, שאיפתו של הדין הישראלי לעצב את הליך חדלות הפירעון באופן אחיד וקולקטיבי במדינה המהווה מרכז ענייניו של החייב הוא גורם משמעותי בזיהוי הפורום "הטבעי" לניהול התובענה. לעניין זה מספר פנים, אשר רלוונטיים הן במסגרת בירור ושקילת הזיקות לפורומים המתחרים והן במסגרת בחינת שיקולים אחרים אשר מקבלים ביטוי בשלב דיוני זה. ראשית, במסגרת בחינת "מירב הזיקות", יש מקום להביא בחשבון זיקות שעניינן זיהוי מרכז חייו ועסקיו של החייב. זיקות מסוג זה הן בעלות משמעות מכריעה במלאכת האיתור של "ערכאת העל" שתפקידה לרכז את ענפיו השונים של הליך חדלות הפירעון הבין-לאומי, כפי שמלמדים, למשל, סעיפים 101(ב)(1)-(2) לחוק חדלות פירעון המסדירים את תחולת החוק על הליכי חדלות פירעון לגבי יחיד. למעשה, בהמשך לדברים שהוזכרו לעיל בנוגע להגיונן של הגישות הטריטוריאלית והאוניברסלית, עמידה על זיקות החייב לפורום הנדון חיונית לא רק לשם איתורה של "ערכאת האם", אלא אף לשם תיחום היקף סמכותה. לאמור, ככל שזיקות החייב לישראל חזקות יותר, נכון להכיר ביותר מקרים כנכללים בגדרי סמכות הערכאה הישראלית, וכן להיפך (ראו פסברג, בעמ' 1358; והשוו עניין אשבורן, בפסקה 18). עובדות אשר מקשרות את חייו ועסקיו של החייב לישראל תומכות, אפוא, בדחיית טענת פורום לא נאות, וממילא המשקל שנתן בית משפט קמא להיות ישראל מרכז חייו ועסקיו של החייב – מוצדק. זיקה נוספת הנוגעת לאיתור "פורום האם" ולהיקף סמכותו היא ההכרה לה זוכה הליך חדלות הפירעון שמתנהל בישראל במדינות אחרות. הכרת בתי משפט זרים בכך שההליך המתנהל בישראל הוא "הליך זר עיקרי" (ראו סעיף 293 לחוק חדלות פירעון, אשר אימץ את ההגדרה הקבועה בסעיף 2 ל-(Model Law, מחזקת את מיצוב הפורום הישראלי כפורום המתאים לדון בתובענה או בבקשה שהומצאה מחוץ לתחום, בייחוד מנקודת מבטה של הגישה האוניברסלית לחדלות פירעון בין-לאומית. במקרה דנן, ארצות הברית, דרום אפריקה ואף מונטנגרו – "הפורום המתחרה" – הכירו בישראל כמדינה בה ראוי להתנהל הליך חדלות הפירעון בעניינו של החייב. העובדה שמדובר בשלוש מדינות אשר, כמו ישראל, אימצו את ה-Model Law, הופכת את ההכרה בפורום הישראלי כפורום הנאות כהרמונית ואפקטיבית אף יותר. הסתמכות בית משפט קמא על נקודה זו מוצדקת אף היא, אם כן (וראו בהקשר זה גם פסקה 49 להלן). מרכיב נוסף לו נכון לתת משקל בבחינת הפורום המתאים לדון בתובענה הוא היחס בין הנושים והנכסים נשוא נשייתם לבין הפורום. בהינתן שאחת המטרות העיקריות של הליך חדלות פירעון הוא הסיוע לנושים, נקל להבין שהצבת סוגיית נאותות הפורום על הרקע הרחב יותר של ההליך המתנהל תוביל לבחינת קשריהם של הפורומים העומדים על הפרק לנושים ולכסף ממנו הם עתידים ליהנות במסגרת חלוקה עתידית (השוו ע"א 2706/11 SYBIL GERMANY PUBLIC CO. LIMITED נ' הרמטיק נאמנות (1975) בע"מ, פסקה 82 (4.9.2015)). בענייננו, מתשובת הנאמן עולה כי מקום מושבם של כ-914 מתוך 1030 נושים בהליך הוא ישראל, וממילא, כפי שקבע בית משפט קמא, נראה כי "מקורם של מרבית הכספים מושא הבקשה העיקרית הוא במשקיעים הישראליים" (פסקה 34 להחלטה קמא). נוכח האמור, נראה שאכן מדובר בזיקה מהותית נוספת לפורום הישראלי. שיקול נוסף שיש לו חשיבות בענייננו הוא העובדה שהנכסים שהשבתם נתבעת הם כספים שגויסו ממשקיעים בישראל, ואשר גם אם הוחזקו בחשבנות שנמצאו בחו"ל, הרי שניהולם נעשה, בחלקו הגדול, באמצעות הוראות והנחיות שניתנו על ידי החייב מישראל. ודוק, עובדות אלה לא רק שיוצרות בסיס להמצאה על פי תקנה 166(4א) לתקסד"א (ראו פסקאות 38-36 לעיל), אלא גם מחזקות את הזיקות שבין התובענה לבין הפורום הישראלי לצורך בחינת שאלת הפורום הנאות. בטרם חתימתה של סוגיית הזיקות לפורום אוסיף כי איני מוצא מקום להתערב אף בקביעת בית משפט קמא בעניין הדין החל ובעניין השפעתה על איתור הפורום הנאות בענייננו (ראו פסקה 35 להחלטה קמא). די להזכיר בהקשר זה כי, כפי שכבר נקבע בפסיקתנו, אף אם נמצא שהדין הזר הוא הדין החל במקרה הנדון אין בכך כדי להטות את הכף לטובת הפורום הזר (ראו למשל עניין אשבורן, בפסקה 18). שאיפתה של שיטת המשפט ישראלית לניהול אוניברסלי ואחיד של הליך חדלות פירעון חוצה-גבולות רלוונטית גם בגדר בחינת שיקולים שעניינם האינטרסים של הפורומים החילופיים העומדים על הפרק לדון בתובענה (ראו, למשל, רע"א 3144/03 אלביט הדמיה רפואית בע"מ נ' os de Saude S/C Ltda Servi, פ"ד נז(5) 414, 421 (2003); עניין ארבל, בפסקה 20). בהינתן שהבקשה למתן הוראות מעלה טענות – העומדות בנטל ההוכחה הדרוש בשלב דיוני זה (ראו פסקה 31 להחלטה קמא) – שמהוות חלק חיוני בהליך חדלות הפירעון לגבי החייב, ונוכח הקשרים ההדוקים של הליך זה לישראל, ברי כי לפורום הישראלי עניין ממשי לדון בה (וראו דוד האן דיני חדלות פירעון חלק א 118-117 (מהדורה שנייה 2018)). היבט נוסף ששייך לשיקולי המדיניות הראויים להישקל בשלב זה הוא יעילות ניהול התובענה. לצד היתרונות שנושא ההליך האוניברסלי בהקשר זה, שתי קביעות של בית משפט קמא מוסיפות לצבר הטעמים התומכים בפורום הישראלי. האחת, קביעה שלפיה בדין המונטנגרי לא קיים הליך חדלות פירעון נגד אדם (להבדיל מנגד תאגיד), עניין העשוי למנוע מהנאמן לפעול להשבת חלק ניכר מהנכסים שהוברחו, על פי הנטען, אם ההליך ינוהל במונטנגרו (השוו רע"א 9810/05 Hecke נ' Pimcapco Limited, פסקה 13 (30.8.2009)). השנייה, קביעה כי מדינת מונטנגרו צפויה לסייע באכיפת החלטותיו של הפורום הישראלי בהליך הנדון (ראו פסקה 38 להחלטה קמא), וזאת נוכח אימוץ ה-Model Law שם, ונוכח החלטה שיפוטית של בית המשפט המסחרי במונטנגרו מיום 7.10.2022 אשר הכירה בהליך חדלות הפירעון המתנהל בישראל כ"הליך זר עיקרי" ובנאמן כ"נציג זר" (שניהם לפי סעיף 2 ל-Model Law). לבסוף יודגש: דחיית טענתם של המערערים עולה אומנם בקנה אחד עם המגמה הנוהגת בשנים האחרונות בשיטת משפטנו של צמצום ההיענות לטענה בדבר הפורום לא נאות (ראו, למשל, רע"א 7179/21 Qualcomm Incorporated נ' אשל, פסקה 7 והאסמכתאות המובאות שם (21.11.2021)), אך אין לראות בטענה זו "דוקטרינה שאבד עליה הכלח" (ראו תקנה 168 לתקסד"א, שהותקנה זה לא מכבר, המבהירה במפורש כי נמען המצאה מחוץ לתחום רשאי לכפור רשאי לכפור בסמכות השיפוט הישראלית בטענה "כי הפורום הישראלי אינו הפורום הנאות לדון בתובענה"; כן השוו ע"א 3908/08 תיקו בע"מ נ' FOREM BAGCO INC, פסקה 17 (26.8.2010)). זאת ועוד, במקרים בהם בסיס הסמכות רחב ואינו תלוי בזיקה אישית או עניינית, כמו במקרה שלפנינו, יש מקום לבחון את הטענות העולות במסגרתה ביתר זהירות. הנסיבות העולות לבחינה במסגרת בקשת רשות הערעור דנן מלמדות על קשרים הדוקים בין הבקשה למתן הוראות שהמצאתה התבקשה לבין ישראל, ונסיבותיו של הליך חדלות הפירעון שבמסגרתו היא הוגשה מחזקות את המסקנה כי הפורום הישראלי הוא הפורום ה"טבעי" בענייננו. ואולם, אין להניח שזו תהיה בהכרח המסקנה בכל מקרה בו נדונה סמכותו של בית המשפט של חדלות פירעון בישראל בעניין נכסים ובעלי דין המצויים מחוץ לתחום. סוף דבר ההמצאה שביצע הנאמן לפיוביץ' ויוניפרום הייתה המצאה תקפה, ולבית המשפט המחוזי אכן עומדת סמכות לדון בבקשה למתן הוראות שהומצאה להם. כפי שקבע בית משפט קמא, תוקף ההמצאה יכול שינבע מהעילה הקבועה בתקנה 166(4א) לתקסד"א, ומכל מקום, תקנה 166(1) לתקסד"א מייבאת את הסמכות הרחבה המוקנית לבית משפט של חדלות פירעון על פי החוק כבסיס להמצאה מחוץ לתחום. אף במישור הפעלת הסמכות, אשר נתון לשיקול דעתו של בית המשפט, לא מצאתי מקום להתערב בהחלטה קמא. ההחלטה מביאה בחשבון את השיקולים הרלוונטיים להליך הנדון – בהם גם כאלו הנוגעים לחייב ולנושיו – ונשענת על אדנים עובדתיים בהם איננו נוהגים להתערב. לאור כל האמור, אם תישמע דעתי, נורה על דחיית הערעור. בנסיבות העניין אציע כי פיוביץ' ויוניפרום יישאו בהוצאות הנאמן והממונה בסכום של 10,000 ש"ח לטובת כל אחד מהם (סה"כ 20,000 ש"ח). ש ו פ ט השופט ד' מינץ: מצטרף אני למסקנת חברי השופט ע' גרוסקופף כי דין הערעור להידחות, אולם דרכי אל המסקנה האמורה שונה מזו של חברי. אבהיר את עמדתי בתמצית. תחום חדלות הפירעון הבין-לאומית הוא תחום מורכב, המקבל פנים עדכניות וחדשות במרוצת השנים נוכח תהליכי גלובליזציה ועם התפתחויות כלכליות, מסחריות ותאגידיות שונות. עמדתי על כך כבר לפני למעלה מעשור, בפסק דיני שניתן בבית המשפט המחוזי (פש"ר (מחוזי י-ם) 6403/09 לוין נ' לוין (2.1.2011)) בו ציינתי כי: "המציאות העסקית משתנה מיום ליום והשווקים המסחריים הם כיום יותר מתמיד שווקים בינלאומיים ולא מדינתיים. הגבולות המסחריים בין המדינות הולכים ומטשטשים. חברות ויחידים פועלים במרחב הבינלאומי והם נכנסים להליכי חדלות פירעון בתוך אותו מרחב בינלאומי. משכך, מתעוררות חדשים לבקרים סוגיות סבוכות של קיום הליכים במספר מדינות בעת ובעונה אחת, סוגיות של בחירת פורום הדיון, הבדלים בסדרי עדיפות לאומית הבאים לידי ביטוי בדיני חדלות הפירעון המדינתיים ועוד" (שם, פסקה 40). הצמתים שבהם נפגשים דיני חדלות הפירעון עם היבטים בינלאומיים הם מגוונים ומעוררים סוגיות שלא בהכרח ניתן להן מענה ברור. כך למשל, לעתים מדובר במצב שבו לחייב נכסים במדינות שונות; לעתים מדובר במצב שבו חלק מהנושים אינם אזרחי המדינה; לעתים החייב אינו אזרח ישראלי אך יש לו נכסים בישראל; ולעתים, כבענייננו, מדובר במצב שבו עולה טענה כי חייב "הבריח" נכסים אל מחוץ לישראל. כפי שציין חברי, קיימת נטייה ברורה במדינות המשפט המקובל, וגם בישראל, לכיוון "הגישה האוניברסאלית" של הליכי חדלות פירעון חוצי גבולות. גישה זו שואפת לניהול הליכי חדלות הפירעון ב"מדינת האם". דבר זה בא לידי ביטוי באופן ברור בהוראות חוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע"ח-2018 (להלן: חוק חדלות פירעון או החוק) המשקף נטייה זו באמצעות אימוץ חלק מהוראות החוק לדוגמה להסדרת הליכי חדלות פירעון בין-לאומיים (UNCITRAL Model Law on Cross-Broder Insolvency) בפרק ט' שבו (ראו: דברי ההסבר להצעת חוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע"ו-2016 (ה"ח הממשלה 1027), עמ' 743 (להלן: דברי ההסבר); רע"א 9071/20‏OOO BE ASH BEHA ‎ – באמצעות מפרק החברה מר פינצ'וק סרגיי נ' תדביק-פק בע"מ, פסקה 16 (12.4.2021)). בענייננו, בקשת משיב 1 (להלן: הנאמן) נסובה סביב תקנה 166(9) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי או התקנות החדשות), לפיה בעל דין רשאי להמציא כתב טענות מחוץ לגבולות ישראל אם "האדם שמחוץ לתחום המדינה הוא בעל דין דרוש או נכון בתביעה שהוגשה כהלכה נגד אדם אחר". בית המשפט המחוזי קבע כי תנאיה של עילה זו מתקיימים במקרה זה, לצד התקיימותן של עילת נוספות המנויות בתקנות 166(4א) ו-166(10) לתקנות סדר הדין האזרחי. לעמדתי, במקרה זה מתקיימים תנאיה של תקנה 166(9) לתקנות האמורות ללא סייג, ובניגוד לעמדת חברי, אינני סבור כי תחולת תקנה זו בנסיבות המקרה דנן מעוררת קושי. אדרבה, דווקא תחולת תקנה 166(1) לתקנות עליה בחר חברי לבסס את חוות דעתו, היא זו הבעייתית בעיניי במקרה זה. בפסיקת בית משפט זה נקבע כי לצורך בחינת התקיימות תנאי תקנה 500(10) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות הישנות) – התקנה המקבילה לתקנה 166(9) לתקנות החדשות – ובכלל זה השאלה אם בעל הדין שמבקשים לבצע לו המצאה מחוץ לתחום הוא בעל דין "דרוש או נכון", ניתן להסתייע בשאלה ההיפותטית הבאה: אילו בעלי הדין היו יושבים בתחום המדינה, האם היו שניהם צדדים נכונים לתביעה. שני מבחני משנה נוסחו בפסיקה כדי ליתן מענה לשאלה זו, והם: בהנחה שמקום מושבו של הצד הזר היה בישראל, האם היה בית המשפט מוסמך לברר את עילת התביעה נגדו; והאם התביעה נגד הצד הזר ראויה היתה להתברר יחד עם הצד היושב בישראל (ראו למשל: רע"א 4038/09 ברונשטיין נ' ד"ר בלינדר ג'ורג' – מ.א.ר בע"מ, פסקה 31 (19.7.2009); רע"א 4199/20 הצלחה לקידום חברה הוגנת (ע"ר) נ' ‏Chi Mei Corporation, פסקה 14 (15.8.2021)). יישומם של מבחנים אלה בענייננו מביא לעניות דעתי למסקנה ברורה. לאור מהות הסעד שהתבקש, אין כל ספק כי אילו היה מקום מושבם של המשיבים בישראל, היה ראוי לברר את התובענה בגדרי הליך חדלות הפירעון ולא הייתה מתעוררת כלל סוגיית הסמכות. זאת לפי סמכותו של בית משפט של חדלות פירעון לביטול פעולה לטובת צד שלישי "הגורעת נכס מקופת הנשייה" או "להברחת נכס" (לפי סעיפים 220 ו-221 לחוק חדלות פירעון). על כך יש להוסיף כי השאלה אם מדובר בבעל דין "דרוש או נכון" צריכה להיבחן ביחס ל"תביעה", שהיא בענייננו הליך חדלות הפירעון בכללותו. זאת גם בשים לב לכך שתקנה 2 לתקנות חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע"ט-2019 (להלן: תקנות חדלות פירעון) קובעת כי על הליכים לפי חוק חדלות פירעון, יחולו תקנות סדר הדין האזרחי, "בשינויים המחויבים לפי העניין". את המונח "תביעה" (או "תובענה" לפי נוסח התקנות הישנות) יש לפרש מנקודת מבט רחבה, "כמכוון עצמו אל ההליך העיקרי, על ענפיו השונים" (רע"א 5150/02‏ וינברג נ' ביילס, פ"ד נח(2) 205, 211 (2004); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 455 (מהדורה 11, 2013)). אין הרבה מקום לספק בענייננו כי מדובר בבעל דין "דרוש או נכון" בהליך המתנהל בעניינו של החייב, יהיה זה בעדו או יהיה זה נגדו. קריאה דווקנית על פיה הליך חדלות פירעון איננו הליך הננקט "נגד" החייב ועל כן קיימת בעייתיות בתחולת תקנה 166(9) בנסיבות דומות לענייננו, מוקשית בעיניי. אמנם, בעל התפקיד, המשמש "ידו הארוכה של בית המשפט", אינו פועל תמיד "נגד" החייב. בשל אופיו הייחודי של הליך חדלות הפירעון, ככלל, אין מדובר בשני בעלי דין הנמצאים משני צדי המתרס – בעל התפקיד מזה והחייב מזה. אדרבה, לצורך יישום תפקידי הניהול והביצוע של הליכי חדלות הפירעון מקבל הנאמן לידיו את סמכויות החייב בנכסיו והלכה למעשה "נכנס לנעליו" ובא במקומו (ראו: סעיף 131 ו-224 לחוק; וכן ראו לפי הדין שקדם לחוק חדלות פירעון: סעיף 42 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980 (להלן: פקודת פשיטת הרגל) על פיו נכסי החייב הוקנו לנאמן; וראו בקשר ליחס בין ההסדרים: ע"א 7274/21 בלולו נ' ברהולץ-סיטון-בלולו, פסקה 9 (15.11.2021); רע"א 4628/18 סגלשטיין נ' שמואל (19.7.2018)). הליך חדלות הפירעון נסוב סביב ציר שבמרכזו עומד החייב. כך, עוד לפני חקיקת חוק חדלות פירעון, הובהר כי מטרתו הדומיננטית של הליך חדלות הפירעון היא לרכז את כלל חובותיו של החייב ואת כלל נכסיו לצורך חלוקתם לנושים בהתאם לסדרי הנשייה, ולאפשר בתוך כך לחייב שאיתרע מזלו ואינו מסוגל לשלם את חובותיו לפתוח דף חדש על ידי קבלת הפטר (בג"ץ 7009/04 עיריית הרצליה נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד סו(3) 596, 640 (2014-2013); ע"א 6416/01 בנבנישתי נ' כונס הנכסים הרשמי, פ"ד נז(4) 197, 204 (2003)). לאחר חקיקת חוק חדלות פירעון הדבר קיבל ביטוי ברור גם בסעיף 1 לחוק, הקובע את מטרת החוק בזו הלשון: חוק זה נועד להסדיר את פירעון חובותיו של חייב שהוא יחיד או תאגיד, הנמצא או העלול להימצא במצב של חדלות פירעון, במטרה – (1) להביא ככל האפשר לשיקומו הכלכלי של החייב; (2) להשיא את שיעור החוב שייפרע לנושים; (3) לקדם את שילובו מחדש של חייב שהוא יחיד במרקם החיים הכלכליים. בין אם בהתייחס לאפשרות שיקומו של החייב וקידום שילובו מחדש במרקם החיים הכלכליים ובין אם בהתייחס לחלוקת נכסיו של החייב באופן שוויוני לנושיו –מוקד הליך חדלות הפירעון, ממנו מסתעפים ענפים שונים, הוא בחייב ובנכסיו והוא "בעל הדין" הרלוונטי שעניינו עומד במרכז ההליך. לא בכדי, גם חברי, במסגרת בחינת סוגיית הפורום הנאות, נדרש לבחינת "מירב הזיקות" בהתייחס לזיהוי מרכז חייו ועסקיו של החייב, ללא כל קושי (פסקה 43 לחוות דעתו). אם לא די בכך שהליך חדלות הפירעון מתנהל כולו סביב ציר הסובב את החייב (ועל כך בנקל ניתן לומר שמדובר בהליך המתנהל בעניינו), הרי שבענייננו, בהתייחס לסמכות שבה מבקש הנאמן לעשות שימוש, אף מדובר במובנים רבים בהליך אשר אכן מתנהל "נגד" החייב. הנאמן, המשמש כאמור "ידו הארוכה של בית המשפט", ולו תפקיד מרכזי בניהול הליך חדלות הפירעון, חב בחובות אמון לא רק כלפי החייב אשר הוא פועל בשמו, כי אם גם כלפי הנושים וצדדים שלישיים (רע"א 9227/12 עו"ד שי גרנות, כונס הנכסים נ' שפייזר, פסקה 19 (27.8.2013); ע"א 608/15 עופר נ' דוד גולן (הנאמן על נכסי שריה עופר ז"ל)‏, פסקה 6 (25.2.2016)). כך גם הדבר בא לידי ביטוי בהוראותיו הברורות של חוק חדלות פירעון, המגדיר את תפקידו של הנאמן "לגבש את התשתית העובדתית הנדרשת למתן צו לשיקום כלכלי ליחיד, לנהל את נכסי קופת הנשייה ולפעול ליישומו של הצו לשיקום כלכלי, תוך שמירה על כבודו של היחיד והגנה על עניינם של הנושים" (סעיף 130(א) לחוק). אם כן, בעת מילוי תפקידיו, על הנאמן לשים לנגד עיניו שיקולים הקשורים ל"כבודו של היחיד" לצד "הגנה על עניינם של הנושים". בכלל זה, לנאמן תפקיד מרכזי בהשאת ערך נכסי החייב והקטנת הפגיעה הצפויה לנושים כתוצאה מההליך. בתוך כך, וכחלק מתפקידו של הנאמן להגן על נושי החייב, מסורות לו סמכויות שונות בקשר לנכסי החייב, על מנת להתמודד עם מצב שבו הוא ינסה להבריח את נכסיו באופן אשר יקטין את קופת הנשייה. בין היתר, עוגנה בעבר בהוראת סעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל סמכות לבטל הענקות נכסים שביצע החייב לפני כניסתו להליך, וסמכות זו מעוגנת כיום בהסדר דומה, בסעיפים 220-221 לחוק. מכוח סמכות זו, רשאי הנאמן לבטל בתנאים מסוימים הענקות נכסים שביצע החייב ללא תמורה הולמת לפני תחילת ההליך, על חשבון נושיו, משום שמדובר בהענקות הגורעות ממצבת הנכסים (ע"א 4619/15 עו"ד יניב אינסל – נאמן על נכסי החייב שמואל ינקוביץ נ' ינקוביץ, פסקה 13 (14.8.2017); ע"א 8147/13 גרנות ונצ'ורס בע"מ נ' ארנון גיצלטר, עו"ד, פסקה 20 (8.11.2015)). בבסיס הוראות אלה עומד הרציונל על פיו, "כאשר אדם יודע שמצבו הכלכלי מצוי בשפל, עליו להיות בראש ובראשונה הוגן כלפי נושיו בטרם יהא נדיב כלפי קרוביו, ועליו לדאוג לשלם את חובותיו בטרם יתן מתנות לאחרים" (ע"א 5709/99 לוין נ' שילר, פ"ד נה(4) 925, 939 (2001)). וכפי שהדבר בא לידי ביטוי בדברי ההסבר לסעיף 220 לחוק: "סעיף זה עוסק בביטול פעולות לגריעת נכסים מנכסי קופת הנשייה. ההצדקה לביטול הענקות בתקופה שקדמה להליכי חדלות הפירעון נעוצה בצורך לשמור על הנכסים העומדים לחלוקה לנושים. מעת שנכסי החייב אינם מספיקים לכיסוי חובותיו, החייב מאבד את זכותו לעשות בנכסיו כרצונו ולהעבירם למי שירצה בלא קבלת תמורה ראויה בעבורם" (שם, עמ' 713). אם כן, בהליך שעניינו ביטול הענקה שקדמה להליכי חדלות הפירעון, הנאמן פועל לצורך הגנה על הנושים נגד פעולות שביצע החייב, והלכה למעשה – נגד החייב עצמו. ממילא, גם בהיבט זה אין כל בעייתיות להחיל את תקנה 166(9) האמורה שעניינה בהליך המתנהל בעניינו של בעל דין "דרוש או נכון" בהליך הננקט נגד החייב. אוסיף כי לעניין זה אין כל נפקות לשאלה האם החייב מצורף כמשיב פורמלי לבקשת ההמצאה, שכן אין בצירופו או באי-צירופו כדי לשנות מהעובדה שהבקשה מכוונת כלפי פעולות שביצע. משהגעתי עד הלום, ולדעתי "דרך המלך" לבסס המצאה מחוץ לתחום במקרה זה נסובה על תקנה 166(9) לתקנות החדשות, אינני מוצא לנכון להידרש ליתר עילות ההמצאה. אוסיף רק כי על פני הדברים אינני סבור כעמדת הממונה (שהובעה לראשונה בהליך שלפנינו) אשר אומצה על ידי חברי, כי די לענייננו בתקנה 166(1) לתקנות, שעניינה במצב דברים שבו "נקבע בחיקוק שמבחינה בין-לאומית בית משפט בישראל מוסמך לדון בהליך פנימי". על פי עמדה זו, די בהגדרתו הרחבה של המונח "נכסים" בסעיף 4 לחוק כדי להקנות סמכות בינלאומית ביחס לכלל נכסי החייב המצוי בהליך חדלות הפירעון, גם אם בכפוף להפעלת שיקול דעת על ידי בית המשפט. אלא שלמרות שההגדרה שבחוק למונח "נכסים" היא הגדרה רחבה, היא מתייחסת לסוגי הרכוש השונים שלגביהם החוק חל: "מיטלטלין, מקרקעין או זכויות". אדרבה, בהשוואה להגדרת "נכסים" בסעיף 1 לפקודת פשיטת הרגל אשר בה הובהר כי היא חובקת "מקרקעין ומיטלטלין מכל הגדר שהוא, ובכלל זה כספים ונשיים, בין בישראל ובין מחוצה לה...", הרי שהגדרה המעודכנת בחוק אינה נושאת אמירה עצמאית בנוגע לאפשרות תחולתה על נכסים מחוץ לישראל. אכן, אין משמעות הדבר כי בעת יישום חוק חדלות פירעון, לא ניתן לפרש את ההגדרה ככוללת גם נכסים מחוץ לישראל. בעניין זה צריך גם לתת את הדעת לאמור בדברי ההסבר על פיהם ההגדרה כוללת "גם נכסים הנמצאים מחוץ לישראל" (דברי ההסבר, עמ' 611). אולם לא ניתן להסתמך על הגדרה זו כשלעצמה, כיוצרת מקור סמכות בין-לאומית עצמאית, בשילובה עם הוראות סעיפים 221-220 לחוק, משאין לדבר כל רמז ועוגן בסעיף עצמו (בין אם במכוון ובין אם בשגגה). פרשנות הסעיף – לחוד, ואיתור חיקוק ספציפי הקובע את סמכותו הבין-לאומית של בית המשפט הישראלי – לחוד. סופו של יום, מצטרף אני למסקנת חברי השופט גרוסקופף, גם אם מטעמים שונים. ש ו פ ט השופט נ' סולברג: אכן, דין הערעור להידחות. כפי שפורט בחוות דעתו של חברי, השופט ע' גרוסקופף, אף אני סבור, כי המשיב יכול היה לבסס את המצאת הבקשה למתן הוראות על הזיקה המעוגנת בתקנה 166(4א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: התקנות), בצירוף תקנה 166(10) לתקנות; גם נימוקיו מקובלים עלַי. משאלה הם פני הדברים, הכרעה במחלוקת שנפלה בין חברַי, לגבי האפשרות להמציא את הבקשה למערערים לפי תקנות 166(1) ו-166(9) – אינה נדרשת; ניתן להותירה אפוא לעת מצוא. עם זאת אציין, כי על פני הדברים, מבלי לטעת מסמרות, בנסיבות העניין דנן, ניתן היה לדעתי לבסס את ההמצאה, הן על תקנה 166(1) לתקנות, כדעתו של חברי, השופט ע' גרוסקופף, הן על תקנה 166(9) לתקנות, כדעתו של חברי, השופט ד' מינץ. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסקה 52 לפסק דינו של השופט ע' גרוסקופף. ניתן היום, ‏י"ב באדר התשפ"ג (‏5.3.2023). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 22080660_Y09.docx אב מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1