מדינת ישראל(הנהלת בימ"ש) נ. אב-חן אחסנה בע"מ

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים רע"א 8060/95 ע"א 80/96 כבוד הנשיא א' ברק כבוד השופט ת' אור כבוד השופט א' מצא המבקשת ברע"א 8060/95 והמשיבה בע"א 80/96: הנהלת בתי המשפט, משרד המשפטים נגד המשיבה ברע"א 8060/95 והמערערת בע"א 80/96: אב-חן אחסנה בע"מ ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 6.8.95 בתיק ת.א. 1005/92 ובת.א. 163/92 שניתן על ידי כבוד השופט ד"ר ד' ביין בשם המבקשת ברע"א 8060/95 והמשיבה בע"א 80/96: עו"ד משה גולן בשם המשיבה ברע"א 8060/95 והמערערת בע"א 80/96: עו"ד יוסף ישורון פ ס ק - ד י ן השופט א' מצא: אב-חן אחסנה בע"מ (להלן: אב-חן) תבעה מן המדינה תשלום דמי איחסון של מעוקלים שהוצאו מרשות מחזיקיהם, על-ידי לשכות ההוצאה לפועל במחוז חיפה, ואוחסנו אצלה. את תביעתה בגין איחסון המעוקלים עד ליום 30/6/92 סמכה אב-חן על הסכם עם הנהלת בתי המשפט, שמכוחו נמסרו לה המעוקלים לאיחסון. את דמי איחסונם של מעוקלים, שנותרו במחסנה לאחר המועד האמור, תבעה בעילה של עשיית עושר ולא במשפט. בית המשפט המחוזי, שדן תחילה בשאלת חבותה של המדינה לשאת בתשלום דמי האיחסון של המעוקלים, דחה את תביעת אב-חן ככל שזו התייחסה לתקופה החוזית אך קיבל אותה ככל שהתייחסה לתקופה הבתר-חוזית. בע"א 80/96 מערערת אב-חן על דחיית תביעתה על-פי העילה החוזית; ואילו ברע"א 8060/95 מבקשת המדינה רשות-ערעור על החלטת הביניים, הקובעת את חבותה לשלם לאב-חן דמי איחסון ראויים בגין אחסנת המעוקלים בתקופה הבתר-חוזית. איחדנו את הדיון בשני ההליכים. רקע עובדתי 2. לקראת סוף שנת 1988 נזקקו לשכות ההוצאה לפועל במחוז חיפה למקום איחסון למיטלטלין ולכלי-רכב מעוקלים. בהנהלת בתי המשפט, עליה הוטל לספק ללשכות ההוצאה לפועל צורך זה, נשקלו הפתרונות האפשריים. עד לזמן האמור (לפחות) לא הנהיגה ההנהלה הסדר אחיד לאיחסון מעוקלים. בחלק מן המקומות אוחסנו המעוקלים במחסנים שנוהלו על-ידי לשכות ההוצאה לפועל עצמן. במקומות אחרים, בהם התקשו לשכות ההוצאה לפועל לייחד מקומות לאיחסון ולנהלם בעצמן, נמסרו המעוקלים לאיחסון במחסנים שנוהלו על-ידי נציגי הזוכים, או בידי קבלנים פרטיים. מנהלה של אב-חן, מר חנן סהר, שבעבר הועסק על-ידי לשכות ההוצאה לפועל בביצוע עיקולים ובמכירת מעוקלים, הכיר מציאות זו. ביום 24/10/88, משנודע לו כי לשכות ההוצאה לפועל במחוז חיפה נזקקות לשירותי איחסון, פנה מר סהר לסגן מנהל בתי המשפט בהצעה לאחסן את המעוקלים במיתקני האיחסון של אב-חן. ביום 16/11/88 השיב סגן מנהל בתי המשפט למר סהר, כי עקרונית, ובנתון לבדיקת נושאים אחדים, מסכימה ההנהלה לאחסן מעוקלים במחסן של אב-חן. עם זאת הבהיר סגן המנהל במכתבו, כי "לא ייחתם בינינו כל חוזה, הואיל ושירות מהסוג הנדון עלינו לקבל אך ורק במכרז". עמדה זו התבססה על שני שיקולים: מחד, על הנחת ההנהלה שבנסיבות המקרה יש להעדיף קבלת שירותי איחסון מגורם חיצוני על פני החזקה וניהול עצמי של מיתקני איחסון; ומאידך, על ההכרה שהתקשרות עם אב-חן, על-פי הצעתה של האחרונה, חייבת לשאת אופי של הסדר זמני, שמטרתו לספק צרכים דחופים של המערכת, עד להשלמתם של הליכי מכרז שבסופם תתקשר ההנהלה בחוזה עם בעל ההצעה הזוכה. משהשלימה ההנהלה את בדיקותיה, ונוכחה כי מחסנה המוצע של אב-חן אכן מתאים ליעודו, נשא חשב מערכת בתי המשפט ונתן עם מר סהר, בדבר תנאי איחסון המעוקלים במחסנה של אב-חן. ביום 20/12/88 העביר החשב למנהלה של אב-חן (על דעתו של מנהל בתי המשפט) סיכום בכתב של התנאים המוסכמים; ומשאישרה אב-חן את הסכמתה לאמור במסמך, נכנס ההסכם לתוקף. במסמך נאמר, כי החל מיום 1/1/89 יימסר לסהר (קרי: לאב-חן), לניסיון של שנה אחת, "ניהול קבלני של מחסן מעוקלים לאזור חיפה, עכו ונהריה". המסמך כלל הוראות בדבר חובתה של אב-חן לנהל את ספרי המחסן שיועמדו לרשותה על-ידי ההנהלה, לעשות את כל הביטוחים הנדרשים, לנהל ספרי חשבונות מסודרים, שיהיו פתוחים בכל עת לביקורת ההנהלה, ולהוציא חשבוניות-מס וקבלות. כן פורטו במסמך מחירי האיחסון, אותם רשאית אב-חן לגבות תמורת האיחסון של מיטלטלין ושל כלי-רכב קטנים וגדולים. אך במסמך לא נאמר - ועל משמעותו של חסר זה ניטשה המחלוקת - ממי זכאית אב-חן לגבות את דמי האיחסון; כלום מן המדינה, או שמא ישירות מן הצדדים להליכי ההוצאה לפועל. 3. הכנת המכרז, שההנהלה ביקשה לפרסם, השתהתה הרבה מעבר למצופה; ועל רקע זה הוארך, שוב ושוב, תוקף ההסכם שערכה ההנהלה עם אב-חן. מקץ כשלוש שנים (בפברואר 1992) פירסמה הנהלת בתי המשפט מכרז בו נתבקשו הצעות למתן שירותי איחסון של מעוקלים. אב-חן לא השתתפה במכרז. ביום 30/6/92 - בעקבות התקשרות ההנהלה עם הגורם שזכה במכרז - נמסר ביצוע שירותי האיחסון לידיו; ובכך הגיע ההסדר עם אב-חן לסיומו. 4. בראשית יולי 1992 דרשה אב-חן מהנהלת בתי המשפט לפנות ממחסנה את המעוקלים שעוד נותרו בו ולשלם לה את דמי איחסונם. הנהלת בתי המשפט דחתה את הדרישות. ההנהלה טענה, שעל-פי ההסכם קיבלה אב-חן על עצמה לאחסן כל אחד מהמעוקלים עד לשחרורו באחת מהדרכים המקובלות: שחרור המעוקל על-ידי החייב בפרעון חובו; מכירת המעוקל על-פי צו של ראש ההוצאה לפועל; ובמקרים חריגים (כשאף אחת מן הדרכים הרגילות אינה ישימה) - החלטת ראש ההוצאה לפועל לסילוק המעוקל מן המחסן. לטענת ההנהלה, היקנה ההסכם לאב-חן זכות לגבות את דמי האיחסון מן הצדדים להליך, כחלק מן ההוצאות בתיק ההוצאה לפועל, ומעיקרה היה ברור ומוסכם כי בשום מקרה לא תהיה אב-חן זכאית לקבל את דמי האיחסון מקופת המדינה. כן נטען, כי סיומו של ההסדר המוסכם אינו גורע מחובת אב-חן, להמשיך ולאחסן את המעוקלים המצויים במחסנה עד לשחרורם, ומכאן שאין היא זכאית לדרוש מן ההנהלה לפנותם ולשלם את דמי איחסונם. 5. בתגובה הודיעה אב-חן להנהלת בתי המשפט על החלטתה לסגור את המחסן, בו אוחסנו המעוקלים, ולהפעיל לגבי המעוקלים את זכות העיכבון העומדת לה, עד שישולמו לה דמי איחסונם. במקביל הגישה אב-חן נגד המדינה תביעה בסדר-דין מקוצר לתשלום דמי האיחסון של המעוקלים. כעבור חודשים אחדים הגישה נגד המדינה תביעה נוספת, בה עתרה למתן פסק-דין הצהרתי, כי המדינה חייבת לפנות ממחסנה את המעוקלים ולשלם לה דמי איחסון בגין כל פריט, מיום איחסונו ועד ליום פינויו. מכוח הסכמה בין הצדדים, שהושגה לאחר הגשת התביעות, פינתה הנהלת בתי המשפט (ביום 28/9/93), ממחסנה של אב-חן, את כל המעוקלים שעדיין נותרו בו, תוך שהמחלוקת בדבר חובת המדינה לשלם לאב-חן את דמי איחסונם של מעוקלים אלה נותרה בעינה. פסיקת בית המשפט המחוזי 6. בבוחנו את שאלת חבותה של המדינה, לשלם לאב-חן דמי איחסון בגין החזקת המעוקלים שהושארו במחסנה (עד לפינוים, כאמור, ביום 28/9/93), הבחין בית המשפט המחוזי בין התקופה החוזית, שסיומה חל ביום 30/6/92, לבין התקופה שלאחר תום תוקפו של ההסכם. מחלוקתם של הצדדים ביחס לתקופה החוזית הקיפה גם את השאלה, אם ומה הוסכם ביניהם, מעיקרה, בשאלת דמי האיחסון. אב-חן טענה, כי תנאי ההתקשרות בינה לבין הנהלת בתי המשפט גובשו במלואם במכתבו אליה של חשב בתי המשפט מיום 20/12/88; ומשלא נאמר במסמך זה, שהמדינה אינה חייבת בתשלום דמי האיחסון, יש להטיל עליה חבות זו כמי שהזמינה מידי אב-חן את שירותי האיחסון. המדינה טענה, כי מכתבו של החשב לא גיבש את כל תנאי ההתקשרות. בהסתמכה על עדותו של החשב טענה המדינה, כי בשיחה שהתקיימה בין החשב לבין מנהלה של אב-חן, סמוך למועד שיגור המכתב, הוסכם בין הצדדים על-פה, כי דמי האיחסון לא יבואו מתקציב המדינה, אלא ייגבו על-ידי אב-חן מן הצדדים להליך ההוצאה לפועל. אף שאב-חן הכחישה גירסה זו, לא ראה בית המשפט צורך לקבוע מימצא לעניין מהימנות עדותו של החשב. בהיעדר תניה בכתב, ביחס לחובת התשלום של דמי האיחסון, נדרש השופט המלומד לבחינת אומד-דעתם של הצדדים על-פי כלל תנאי ונסיבות ההתקשרות והתנהגות הצדדים בתקופת ההסכם. בחינה זו הובילה אותו למסקנה, כי על-פי אומד דעתם הסובייקטיבי המשותף של הצדדים, כפי שהתגבש במועד ההתקשרות, אין לייחס למדינה נטילת חבות לתשלום דמי איחסון. החובה לשלם דמי איחסון של מעוקלים חלה, כמתחייב מהוראות הדין, על הצדדים להליך ההוצאה לפועל; וההסכם עם המדינה אך הירשה את אב-חן לגבות מן הצדדים את דמי האיחסון. על רקע מסקנתו האמורה קבע השופט, כי היעדר הוראה מפורשת בהסכם, בשאלת חבותה של המדינה לשלם לאב-חן דמי איחסון, לא רק שאינו פועל לטובתה של אב-חן, אלא שהוא פועל כנגדה; שכן, נטל הראיה לביסוס תביעתה רובץ עליה, הן מכוח היותה "המוציא מחברו" והן לנוכח טענתה לקשירת הסכם החורג מן המתכונת המקובלת להסכמים כאלה. תימוכין למסקנתו, בדבר אומד דעתם של המתקשרים, נמצאו לשופט בתכלית ההסכם, כפי שזו נלמדת מהוראות הדין. ההוצאות הכרוכות בניהול הליכי הוצאה לפועל אינן ממומנות על-ידי המדינה; ובתקציבה של הנהלת בתי המשפט אין כיסוי להוצאות כאלה. על-פי סעיף 9(ב) לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז1967-, ההוצאות הכרוכות בנקיטת הליכי הוצאה לפועל חלות על החייב, ודינן לעניין ההוצאה לפועל, ככלל, הוא כדין החוב הפסוק. אלא שלפי סעיף 9(א) לחוק מוטל על הזוכה, המבקש לנקוט הליך של הוצאה לפועל, לשלם מראש את ההוצאות המשוערות הכרוכות בנקיטתו, או (אם הורשה לכך על-ידי ראש ההוצאה לפועל) ליתן ערובה להבטחת התשלום. והדעת מחייבת, כי בהעבירה את הטיפול באיחסון מעוקלים לגורם חיצוני, לא התכוונה הנהלת בתי המשפט ליטול על עצמה חבות (או אחריות) להוצאות כספיות, שבהליכי הביצוע הרגילים אין היא אמורה לשאת בהן ושתקציבה אינו מעניק לה כיסוי בגינן. חיזוק למסקנה האמורה נמצא לשופט בהוראת תקנה 4(א) לתקנות ההוצאה לפועל (אגרות, שכר והוצאות), תשכ"ח1968-, הקובעת כי "המוציא לפועל לא ינקוט הליך שנקיטתו גוררת הוצאות אלא לאחר ששולם סכום ההוצאות או שהופקד סכום לכיסויים". הוראה זו נועדה להבטיח, שלא יינקט הליך הוצאה לפועל הכרוך בהוצאות, כל עוד הזוכה המבקש את נקיטת ההליך לא שילם, או הפקיד, את הסכום הנדרש לכיסוי ההוצאות. זאת ועוד: מן הראיות שהובאו עלה, כי גם בהתקשרותה עם בעלי מחסנים במחוזות אחרים לא נטלה הנהלת בתי המשפט על עצמה חבות לתשלום דמי איחסון. נסיבות ההתקשרות עם אב-חן לא נישנו מנסיבות ההתקשרות עם בעלי מחסנים אחרים, ואב-חן - שנטל הראיה רבץ על שכמה - לא הוכיחה את טענתה שהמדינה נטלה חבות חוזית כלפיה לתשלום דמי איחסון. יתר על כן: על רקע ניסיונו האישי של מר סהר (מנהלה של אב-חן) בביצוע הליכים בלשכות ההוצאה לפועל, לא נמצא יסוד לחשוש כי בהציעו להנהלת בתי המשפט את שירותי האיחסון של אב-חן נתפס לטעות כלשהי בהבנת תנאי ההתקשרות. גם התנהגותה של אב-חן, שבמהלך תקופת ההסכם הקפידה לגבות מן הצדדים (או להבטיח) מראש את דמי האיחסון, העידה על מודעותה לכך שעל-פי ההסכם לא מוטלת על המדינה חבות כלשהי לתשלומם. ההסדרים אותם קבעה לא שללו, אמנם, את האפשרות שבגין חלק מן המעוקלים לא יעלה בידה, בסופו של דבר, לממש את זכותה למלוא דמי האיחסון המגיעים לה; אך הסכמתה ליטול על עצמה גם סיכון חלקי זה מוסברת ביתרונות הברורים שצמחו לה מן ההתקשרות, שלפי מהותה היקנתה לה מונופולין על מתן שירותי איחסון ללשכות ההוצאה לפועל במחוז חיפה. 7. עם זאת קבע בית המשפט, כי את ההסכם עם אב-חן יש לפרש כמטיל חובה על המדינה לפעול, במסגרת הסמכויות הנתונות בדין למוציאים לפועל כלפי הצדדים להליך, ככל הנדרש כדי לאפשר לאב-חן לממש את זכותה לגבות מהם את דמי האיחסון המגיעים. מן הראיות עלה, כי במקרים מסוימים, עליהם הלינה אב-חן במהלך תקופת ההסכם, אפשר שהנהלת בתי המשפט לא פעלה בשקידה ראויה במטרה לסייע לאב-חן בגביית דמי האיחסון; ובכך, לכאורה, אפשר שהפרה את חובתה לפי ההסכם. אלא שאב-חן תבעה מן המדינה תשלום דמי איחסון, ולא תבעה פיצויים בשל הפרת חוזה. ובהיעדר תביעה בעילה של הפרה, לא נדרש בית המשפט להכריע, אם המדינה אכן הפרה את התחייבותה החוזית כלפי אב-חן, ואם כתוצאה מכך אכן נגרם לאב-חן נזק שעל המדינה לפצותה עליו. 8. בעוד שלגבי התקופה החוזית פסק בית המשפט לדחות את תביעתה של אב-חן, הרי שלגבי התקופה הבתר-חוזית - פסק לקבל את תביעתה. משהסתיים החוזה - קבע בית המשפט - אין עוד תחולה להסדר החוזי. במועד סיומו של ההסכם היה על הנהלת בתי המשפט לפנות את המעוקלים ממחסנה של אב-חן. בדחותו את טענת המדינה, שעל-פי ההסכם התחייבה אב-חן להחזיק במעוקלים עד לסיום הליכי ההוצאה לפועל לגביהם, קבע בית המשפט כי "אין זה מתקבל על הדעת שאב-חן תהיה לאחר תקופת ההסכם כ'שבויית חרב' בידי המדינה, שהרי קצב מכירת המעוקלים נתון במידה רבה לשליטת המוציאים לפועל". בדין אפוא דרשה אב-חן מן המדינה, עם סיום ההסכם, לפנות את המעוקלים ממחסנה, ומשלא מילאה המדינה אחר הדרישה חלה עליה חובה - מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט - לשלם לאב-חן דמי איחסון ראויים בגין המעוקלים שנותרו במחסנה עד למועד פינוים בפועל. עוד קבע, כי גובה השכר הראוי, שאב-חן זכאית לקבל מן המדינה עבור תקופה זו, טעון הוכחה, ושיעורו ייקבע בשלב הבא של המשפט. ע"א 80/96 9. בערעורה על דחיית תביעתה, ככל שזו התייחסה לתקופה החוזית, טוענת אב-חן, כי פירוש ההסכם שבינה לבין הנהלת בתי המשפט, כשולל חבות של המדינה לשלם לה דמי איחסון, אינו מבוסס על אומד דעתם המשותף של הצדדים, אלא על אימוץ עמדת המדינה ביחס לאומד דעתה. כן היא טוענת, כי בהיעדר ראיה מספקת לאומד דעתם המשותף של הצדדים, היה על בית המשפט לפרש את ההסכם על-פי תכליתו האובייקטיבית, כפי שהיא נלמדת משקילתם של אינטרסים מקובלים של צדדים ליחס חוזי מן הסוג האמור, הנוהגים זה כלפי זה בהגינות. להלן מבקרת אב-חן גם את צדקת קביעתו של בית המשפט המחוזי, כי בהיעדר התנאה מפורשת בכתב לעניין חבות המדינה לשלם דמי איחסון, רבץ עליה הנטל להוכיח חבות זו. לטענת אב-חן, זכותה לגבות דמי איחסון מן המדינה היתה מובנת מאליה, ומשום כך גם לא ראתה צורך לדרוש שהדבר יצוין בהסכם במפורש. לא בכדי, טוענת אב-חן, העידה המדינה את חשב מערכת בתי המשפט, בדבר ההבנה שהושגה בשיחה בינו לבין מנהלה של אב-חן לפיה לא תוטל על המדינה חובת תשלום. משהכחיש מנהל אב-חן עדות זו, ובית המשפט נמנע מלקבוע כי במחלוקת זו הריהו מעדיף את עדות החשב, לא היה מקום להטיל עליה את חובת הראיה למחויבותה של המדינה. אב-חן אינה חולקת, כי דמי האיחסון של מעוקלים מהווים הוצאות, שעל-פי סעיף 9 לחוק ההוצאה לפועל, מוטל על הצדדים להליך - תחילה הזוכה ולבסוף החייב - לשאת בהן. אך מכאן, לטענתה, לא ניתן להסיק כי בינה לבין הנהלת בתי המשפט התגבשה הבנה משותפת, כי בשום מקרה לא תחול על המדינה חובה לשלם לה דמי איחסון. אדרבה, תקנה 4(א) לתקנות ההוצאה לפועל (אגרות, שכר והוצאות) - המורה למוציא לפועל שלא לנקוט הליך הכרוך בהוצאות בטרם שולם או הופקד הסכום הדרוש לכיסויין - מחזקת דווקא את עמדתה שלה. מהוראה זו מתחייב, כי בטרם הורו המוציאים לפועל על הוצאת מעוקלים והעברתם לאיחסון אצלה, הופקדו בקופת ההוצאה לפועל הסכומים הנדרשים להבטחת דמי איחסונם של המעוקלים; ועל יסוד זה רשאית היתה היא להניח, כי לפחות במקרים בהם לא ישולמו לה דמי האיחסון על-ידי הצדדים להליך, תשלם לה המדינה את דמי האיחסון מן הפיקדון שבקופת ההוצאה לפועל. גם מנסיבות אחרות - מוסיפה אב-חן וטוענת - לא יכול בית המשפט המחוזי להעלות מסקנה כלשהי לעניין אומד דעתם המשותף של הצדדים בנושא החבות לתשלום דמי איחסון. כך, למשל, מתנאיהן של התקשרויות דומות בין הנהלת בתי המשפט לבין בעלי מחסנים אחרים, יכול בית המשפט ללמוד, לכל היותר, אודות אומד דעתה המשוער של המדינה, אך לא על אומד דעתה של אב-חן. גם המסקנה שהעלה בית המשפט מהגיונה הכלכלי של ההתקשרות, טוענת אב-חן, יסודה בטעות. שכן בקביעת מחירי האיחסון, שהוכתבו לה על-ידי הנהלת בתי המשפט, לא הובא בחשבון מירווח כלשהו לכיסוי מקרים בהם לא ניתן יהיה לגבות דמי איחסון כלשהם. בנסיבות אלו מחייב ההיגיון הכלכלי האובייקטיבי, שהמדינה תישא באחריות לתשלום דמי האיחסון, במלואם או חלקם, מקום שאלה לא שולמו על-ידי הצדדים או לא ניגבו מן המעוקלים עצמם; כי אחרת מדובר בעיסקת הפסד מבחינתה של אב-חן. ביחס לקביעת בית המשפט, כי תביעתה נגד המדינה לא התבססה על קונסטרוקציה של פיצויים בגין הפרת חוזה, טענה אב-חן, כי העילה האמורה נכללה בנספח ט"ז לכתב-תביעתה. כן טענה, כי מתחילת הדיון לפני בית המשפט המחוזי הרחיבו הצדדים את חזית המחלוקת שביניהם, וכי בגדר הרחבה זו הובאו מטעמה ראיות לכך שהמדינה לא קיימה כלפיה את חובותיה. והראיות שהובאו במסגרת זו הקימו יסוד גם לעילות שלא נטענו בכתב התביעה. 10. סקרתי, בתמצית, את עיקרי טענותיה של אב-חן. אני סבור, כי באף אחת מטענותיה אין כדי לסתור את צדקת מסקנתו של בית המשפט המחוזי ביחס לפרשנותו הראויה של ההסכם. השאלה שהועמדה להכרעתו היתה, אם בהסכם בינה לבין אב-חן נטלה הנהלת בתי המשפט על עצמה חבות לתשלום דמי איחסון. במכתבו של חשב בתי המשפט אל אב-חן, בו נמנו תנאי ההתקשרות, לא נאמר דבר בעניין זה. בהיעדר תניה בכתב, הביאו הצדדים עדויות סותרות בשאלת השגתה של הסכמה על-פה ביניהם בנושא זה. אלא שהשופט המלומד הגיע למסקנה, כי התשובה לשאלה שבמחלוקת נלמדת בבירור, הן מאומד דעתם של הצדדים כפי שהוא משתמע מנסיבות ההתקשרות, והן מתכליתו האובייקטיבית של ההסכם. ולנוכח מסקנה זו בחר שלא להידרש לעדויות הסותרות. זאת רשאי היה השופט לעשות; ולדרך בה בחר להגיע להכרעה במחלוקת ולצדקת קביעתו בנושא נטל הראיה, אין ולא כלום. הנטל לשכנע את בית המשפט, כי יש לפרש את ההסכם כמטיל על המדינה חבות לתשלום דמי איחסון, אכן רבץ על אב-חן, ונטל זה היא לא נשאה. אקדים ואעיר, כי אמות המידה שעל-פיהן היה על בית המשפט לפרש את ההסכם, אינן במחלוקת. הכלל המוכתב בסעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג1973-, מורה, כי "חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה, ובמידה שאינה משתמעת ממנו - מתוך הנסיבות". הכול מסכימים, כי "אומד הדעת הרלוואנטי אינו אומד הדעת הסובייקטיבי של אחד הצדדים, אלא אומד הדעת הסובייקטיבי המשותף לשניהם או לפחות כוונה (סובייקטיבית) של אחד הצדדים, אשר הצד השני מודע לה ויודע כי היא הבסיס להבנת החוזה על-ידי הצד האחר" (דברי חברי, הנשיא, בע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ, פ"ד מט(2) 265, בעמ' 312). כן מקובל על הכול, כי במקרים בהם אין אפשרות לגבש אומד דעת סובייקטיבי, מוטל על בית המשפט לפרש את ההסכם על-פי תכליתו האובייקטיבית, שלפי התפיסה המקובלת מוחזקת כמשקפת את "המטרות, האינטרסים והתכליות שחוזה מהסוג או מהטיפוס של החוזה שנכרת נועד להגשים" (פרשת אפרופים, בעמ' 313, והאסמכתאות המובאות שם). ואין צריך לומר, שלעניין פירושו של הסכם רשאי בית המשפט להיבנות, הן מאומד דעתם המשותף של הצדדים, כפי שהוא משתמע מן הנסיבות, והן מתכליתו האובייקטיבית של ההסכם אותו כרתו. המחלוקת בין הצדדים מתמקדת בשאלת יישומן של אמות-מידה אלו, ובמחלוקת זו הדין, לדעתי, הוא עם המדינה. פרשנות ההסכם 11. בטענת אב-חן, כי בית המשפט המחוזי ביסס את פירוש ההסכם על אומד דעתה של המדינה לבדה, אין כל ממש. בבוחנו את נסיבות ההתקשרות ייחס בית המשפט משקל רב לעובדה, שמנהלה של אב-חן, מר סהר, הועסק בעבר על-ידי לשכות ההוצאה לפועל בביצוע עיקולים ובמכירת מעוקלים; והכיר היטב, מן הניסיון שרכש בעיסוקיו, את המתכונת המקובלת להתקשרויות בין הנהלת בתי המשפט לבין בעלי מחסנים למטרות האיחסון של מעוקלים. בהצעתו להעביר מעוקלים לאיחסון אצל אב-חן כתב מר סהר להנהלת בתי המשפט, כי לגבי מחירי האיחסון הריהו מציע לאמץ את המחירים שנקבעו על-ידי ההנהלה לאיחסון מעוקלים במחסן של "ארכיבי הצפון" בע"מ. גם בהיעדר ראיה מפורשת, שמר סהר הועמד על כך על-ידי ההנהלה מראש, ועל יסוד התרשמותו מכלל הראיות, רשאי היה בית המשפט לקבוע, כי מר סהר היטיב לדעת, שעל-פי המותנה עם "ארכיבי הצפון", כמו עם בעלי מחסנים אחרים, אמורים בעלי המחסנים לגבות את דמי האיחסון המגיעים להם מן הצדדים להליך ההוצאה לפועל, וכי בשום מקרה אין הם זכאים לקבלת דמי איחסון מן המדינה. 12. נסיבה חשובה נוספת, ממנה יכול בית המשפט ללמוד אודות תוכן ההסכם בין הצדדים, היא התנהגותה של אב-חן לאורך התקופה החוזית. מן הראיות עלה, כי במהלך כל התקופה החוזית דאגה אב-חן להבטיח מראש את זכותה לתשלום דמי האיחסון על-ידי הצדדים להליכי ההוצאה לפועל. בגין מעוקלים בעלי שווי כספי נמוך נהגה לעמוד על תשלום מראש. בגין מעוקלים אחרים דרשה מן הזוכה להפקיד ערבות, או התחייבות חתומה של עורך-דינו, להבטחת התשלום. במועד שחרור המעוקלים גבתה אב-חן ישירות מהחייבים את דמי האיחסון. כאשר הוצאו מעוקלים למכירה, ודמי המכר לא כיסו את מלוא החוב בגין דמי איחסון, נדרשו הזוכים לכסות את ההפרש. בכל אלה פעלה אב-חן באופן עצמאי ובלתי-תלוי בהנהלת בתי המשפט: היא לא נטלה מן ההנהלה רשות, ולא ביקשה ממנה הנחיה, לפעולה כלשהי. במשפט ניסתה אב-חן להוכיח, כי במקרים אחדים - ובעוד ההסכם בתוקף - תבעה מן ההנהלה לשפותה על הפסד דמי איחסון, והאחרונה לא כפרה בחבותה לעשות כן. ניסיון זה העלה חרס. השופט המלומד קבע, כי במסמכים, עליהם סמכה אב-חן את גירסתה האמורה, לא נכללה דרישה לתשלום, אלא רק דרישה שההנהלה תפעיל סמכויות הנתונות בידה במטרה לסייע לאב-חן לגבות מן הצדדים להליך את דמי האיחסון המגיעים לה. כן קבע, כי תביעה מפורשת לתשלום דמי האיחסון הוצגה על-ידי אב-חן להנהלה לראשונה רק לאחר סיום התקופה החוזית. בקביעות אלו אין כל מקום להתערבותנו. 13. גם לטענת אב-חן, כי בדרכו לפירוש ההסכם לא נתן בית המשפט המחוזי את דעתו לתכליתו האובייקטיבית, אין כל יסוד. עניינו של ההסכם היה בהעברת הטיפול באיחסון מעוקלים מידי המדינה לידי גורם חיצוני. בהתחשב במהות ההסכם צדק בית המשפט בהעמידו את תכלית ההתקשרות במבחנן של הוראות הדין; היינו, כי חזקה על הנהלת בתי המשפט שהתאימה את התחייבויותיה החוזיות כלפי אב-חן, ואת זכויות אב-חן במסגרת ההסכם, למסגרת החוקית. עיגון לתפיסה זו מצוי, בין היתר, בהוראת סעיף 5(ד) לחוק ההוצאה לפועל, לפיו "רשאי מוציא לפועל להטיל על תאגיד תפקיד של שמירה על מיטלטלין מעוקלים ומכירתם". כבר צוין, כי גם אב-חן אינה חולקת, כי דמי האיחסון של מעוקלים מהווים הוצאות, שעל-פי הוראות סעיף 9 לחוק ההוצאה לפועל החובה לשלמן מוטלת על הצדדים להליך, תחילה הזוכה ולבסוף החייב. בהיעדר חובה על המדינה לשאת בהוצאות כאלה מקופתה, ובהיעדר תקציב לכיסויין של הוצאות כאלה, הדעת אכן נותנת כי בהעבירה לגורם חיצוני את הטיפול במעוקלים, העניקה הנהלת בתי המשפט לאותו גורם רק את הסמכות לפעול כלפי הצדדים להליך לגביית דמי איחסון בשיעורים שייקבעו על-ידה, ולא נטלה על עצמה חבות לשלם את דמי האיחסון מקופתה. אב-חן, כאמור, טענה כי שלילת חבות המדינה לשלם לה דמי איחסון הפך את ההתקשרות מבחינתה לעיסקת הפסד, אך לטענה זו לא הביאה אב-חן כל ראיות. חיזוק למסקנתו, כי ההסכם אינו מטיל על המדינה חבות לתשלום דמי איחסון, נמצא לשופט המלומד, כזכור, בהוראת תקנה 4(א) לתקנות ההוצאה לפועל (אגרות, שכר והוצאות), הקובעת כי "המוציא לפועל לא ינקוט הליך שנקיטתו גוררת הוצאות אלא לאחר ששולם סכום ההוצאות או שהופקד סכום לכיסויים". ואילו אב-חן, כזכור, טענה, כי תקנה 4(א) מחזקת דווקא את עמדתה; שכן, על יסודה רשאית היתה להניח, כי במקרים בהם לא ישולמו לה דמי האיחסון על-ידי הצדדים להליך, תשלם לה המדינה את דמי האיחסון מן הפיקדון שגבה המוציא לפועל לפני שהורה על הוצאת המעוקלים. טענת אב-חן מניחה, אפוא, כי גם בגין מעוקלים שהועברו לאיחסון אצלה גבו המוציאים לפועל (או היה עליהם לגבות) תשלום (או פיקדון) לכיסוי דמי האיחסון. אלא שזו הנחה מוטעית. החובה המוטלת על המוציא לפועל, לפי תקנה 4(א), לגבות מראש תשלום או פיקדון לכיסוי הוצאות הכרוכות בנקיטת הליך, חלה רק כשהמדובר בהליך שנקיטתו תגרום הוצאות למוציא לפועל עצמו. לא כן הדבר בהליך שנקיטתו הוטלה על הזוכה, או הופקדה על-ידי המוציא לפועל בידי גורם חיצוני. בהוצאות נקיטתו של הליך כזה המוציא לפועל איננו אמור לשאת, ולפיכך גם לא מוטל עליו לגבות או להבטיח את הסכום הדרוש לכיסויין. ולא למותר להטעים, שבפרשנות זו של הוראת תקנה 4(א) אין שום חידוש (ראו: ע"א 529/71 פיקסלר נ' מדינת ישראל, פ"ד כו(2) 439, דברי השופט לנדוי בעמ' 443-442). אף מן המותנה בין הצדדים בכתב נקל להסיק כי אב-חן לא היתה רשאית להניח, שהמוציאים לפועל גובים תשלומים או דורשים בטוחות בגין מעוקלים המועברים לאיחסון אצלה. הלוא במכתבו אליה של חשב מערכת בתי המשפט, שעם קיבולו על-ידה נכנס ההסכם לתוקף, נקבעו מחירי האיחסון אותם הורשתה אב-חן לגבות, וכן הוטל עליה להוציא חשבוניות-מס וקבלות. פשיטא שאילו הניחו הצדדים שהמוציאים לפועל יגבו מן הזוכים מראש את הסכומים הנדרשים לכיסוי דמי האיחסון, כי אז לא היה כל צורך בתניות אלו. פיצויים בשל הפרת חוזה 14. בטענתה החלופית משיגה אב-חן על קביעת בית המשפט המחוזי, כי בהיעדר תביעה מצידה לפיצויים בשל הפרת חוזה, אין מקום לבחון אם הנהלת בתי המשפט הפרה את התחייבותה לפי ההסכם, לפעול במסגרת סמכויותיה החוקיות במטרה לסייע לאב-חן לגבות מן הצדדים להליך הוצאה לפועל את דמי האיחסון המגיעים לה. לעניין זה, כזכור, היו בפי אב-חן שתי טענות: האחת, כי תביעה לפיצויים בעילה של הפרת חוזה נכללה בנספח ט"ז לכתב-תביעתה; והשנית, כי הראיות שהובאו במשפט הרחיבו את חזית המחלוקת בין הצדדים ואף הקימו לה יסוד לתביעות על-פי עילות נוספות שלא נכללו על-ידה בכתב התביעה. לדעתי, אין מקום להתערבותנו גם בחלק זה של פסק הדין. ככלל, אין בית המשפט מכריע בעילה שלא נטענה. נספח ט"ז לכתב התביעה, אליו היפנתה אב-חן, אינו אלא מכתב דרישה לתשלום דמי איחסון, ששיגר בא-כוחה להנהלת בתי המשפט לאחר פרוץ הסכסוך ולפני הגשת התביעה. הגם שנטען במכתב, כי הנהלת בתי המשפט והמוציאים לפועל לא פעלו במועד למכירתם של מעוקלים, אין מסמך זה יכול להתפרש כמוסיף לתובענה תביעה לפיצויים בעילה של הפרת חוזה, שלא נכללה בכתב התביעה. גם הראיות שהובאו על-ידי הצדדים במשפט אינן יכולות להתפרש כהרחבת חזית המזכה את אב-חן לקבל סעד בגין עילות חדשות שלא נטענו. מעבר לצורך אוסיף, כי כשלעצמי הריני מפקפק אם אמנם ניתן לפרש את ההסכם כמטיל חובה על הנהלת בתי המשפט לסייע לאב-חן בגביית דמי האיחסון. סיוע, כאמור, עשוי להתבטא בהחשת המכירה של מעוקלים ששוויים המשוער אינו מבטיח השגת תמורה שתכסה את דמי איחסונם. אלא שהוצאתם של מעוקלים כאלה למכירה, לא רק שהיא מעניינם של הצדדים להליך - שהחובה לשאת בדמי האיחסון מוטלת עליהם - אלא שביצועה גם מותנה בהחלטת ראש ההוצאה לפועל. מסופקני, אם נטילת חבות חוזית על-ידי הנהלת בתי המשפט, לפעול להקדמת מכירתם של מעוקלים כאלה, היא בגדר כוחה וסמכותה של ההנהלה, ואם נטילתה מתיישבת עם תקנת הציבור. 15. המסקנה המתבקשת מכל האמור היא, כי דין ערעורה של אב-חן להידחות. רע"א 8060/95 16. המדינה מבקשת רשות-ערעור על קביעת בית המשפט המחוזי, כי משלא פינתה המדינה את המעוקלים ממחסנה של אב-חן במועד סיום ההסכם (30/6/92), חלה עליה חובה, מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט, לשלם לאב-חן שכר ראוי, תמורת איחסון המעוקלים עד ליום פינוים בפועל (28/9/93). 17. טענתה העיקרית של המדינה היא, כי ההסכם שערכה הנהלת בתי המשפט עם אב-חן לא היה הסכם לקבלת שירותי שמירה, אלא מעין הסכם לתיווך, בין הצדדים להליכי ההוצאה לפועל (הזוכים ובעלי המעוקלים), מחד, לבין אב-חן, מאידך. המדינה פעלה בהתאם להסכם: במועד הוצאת המעוקלים היפנה המוציא לפועל את מבצעי העיקול לאב-חן, לשם איחסון המעוקלים, ובמועד שחרור המעוקלים, היפנה את החייב ואת הנוגעים בדבר האחרים אל אב-חן, לשם נטילת המעוקלים וסילוק דמי איחסונם. למוציאים לפועל - מוסיף בא-כוח המדינה וטוען - לא היתה כל זיקה למעוקלים, ובהיעדר זיקה למעוקלים לא חלה על המדינה חבות לשאת בדמי איחסונם. סיום התקופה החוזית לא שינה את מערכת היחסים בין הצדדים. פקיעת ההסכם לא הפכה את המדינה למקבלת שירותי איחסון ולא הצמיחה לאב-חן עילות נגד המדינה, אם לפינוי המעוקלים ואם לתשלום שכר ראוי תמורת המשך איחסונם. 18. טיעון זה דינו להידחות. המופקד על שמירת מעוקלים, לפי חוק ההוצאה לפועל, הוא המוציא לפועל. מעת שהמוציא לפועל מפעיל את סמכותו, ומוציא את המיטלטלין המעוקלים מרשות החייב או מידי צד ג', עוברים המעוקלים להחזקתו, והחובה לאחסנם ולשומרם מוטלת עליו. אכן, בידי המוציא לפועל, לפי סעיף 24 לחוק ההוצאה לפועל, למנות אדם שהסכים לכך (לרבות החייב עצמו) "להיות נאמן על שמירת המיטלטלין המעוקלים"; ולפי סעיף 5(ד) לחוק רשאי המוציא לפועל "להטיל על תאגיד תפקיד של שמירה על מיטלטלין מעוקלים ומכירתם". אך גם משהחליט למנות גורם חיצוני (נאמן או תאגיד) לשמירת המעוקלים, זיקתו למעוקלים אינה ניתקת ואחריותו לשלמותם כלפי בעליהם אינה נגרעת. השמירה על מעוקלים הינה אחד מתפקידי ה"ביצוע", כמשמעם בסעיף 5(א) לחוק ההוצאה לפועל. אלה תפקידים שבתחום סמכותו של המוציא לפועל, שבמיגבלות המוכתבות בסעיף 5, רשאי הוא להטיל את ביצועם על גורמים אחרים. מבחינת סיווגה הנורמאטיווי, שמירת מעוקלים נמנית עם אותם תפקידים שביצועם הרגיל אינו מותנה בהפעלת שיקול-דעת מינהלי, ושלנוכח היותם בעלי אופי ביצועי-טכני גרידא, רשאית הרשות החוקית המוסמכת - כחריג לכלל הרגיל - לאצול לגורם חיצוני את סמכותה לבצעם (השוו: בג"ץ 2303/90 פיליפוביץ נ' רשם החברות, פ"ד מו(1) 410; ובג"ץ 2505/90 התאחדות סוכני נסיעות ותיירות בישראל נ' שר התחבורה, פ"ד מו(1) 543). אלא שבהעבירה את הביצוע של תפקיד כזה לגורם חיצוני אין הרשות מתפרקת מן האחריות לביצועו התקין. על התפקיד של שמירת מעוקלים חל דין זה ביתר-שאת; שכן, גם כשהמוציא לפועל מפקיד את המעוקלים בשמירתו של גורם אחר, השליטה במעוקלים נותרת בידיו. ההסכם שערכה הנהלת בתי המשפט עם אב-חן התבסס על הסמכות הנתונה למוציאים לפועל, לפי סעיף 5(ד) לחוק, להטיל את שמירת המעוקלים על תאגיד. הסכם זה איפשר, אמנם, יצירת קשר ישיר בין הצדדים להליך ההוצאה לפועל לבין אב-חן. אך חובתם של המוציאים לפועל לפקח על שמירתם הנאותה של המעוקלים, בהיותם במחסנה של אב-חן, לא פגה. אין כל ספק, שהנהלת בתי המשפט היתה מודעת וערה לכך, שההתקשרות עם אב-חן אינה גורעת מחובתם החוקית של המוציאים לפועל לדאוג לשמירתם הנאותה של המעוקלים. הא ראיה שהיא דאגה לבדוק מראש, אם מחסני אב-חן מתאימים ליעודם מבחינת שיקולי הבטיחות, ואף כללה, בתנאי ההתקשרות, תניות מפורשות, הן בדבר חובתה של אב-חן לעשות את כל הביטוחים הנדרשים והן בדבר זכותה של ההנהלה לפקח על פעילותה של אב-חן. פשיטא שאילו המדובר היה בהסכם של "תיווך", כפי שטוענת המדינה עתה, לא היה צורך בכל אלה. 19. בבקשתה לרשות-ערעור מעלה המדינה מספר טענות נוספות, וכמה מאלו מצריכות התייחסות. אפתח בטענת המדינה, כי קבלת תביעת אב-חן, לדמי איחסון ראויים בגין התקופה הבתר-חוזית, אינה מתיישבת עם הכרעתו שבגין התקופה החוזית לא חלה על המדינה חבות לשלם לאב-חן דמי איחסון. לטענת המדינה, הנימוקים שהובילו את בית המשפט לדחיית תביעתה של אב-חן, בגין התקופה החוזית, צריכים היו להובילו גם לדחיית תביעתה בגין התקופה הבתר-חוזית. יצוין, כי בתשובתה לבקשת רשות הערעור נקטה אב-חן אותה עמדה, אם כי בהיפוך היוצרות. אף לגישתה, אין שני חלקי החלטתו של בית המשפט המחוזי יכולים לדור בכפיפה אחת; אלא שלדידה, הכרת בית המשפט בצדקת טענותיה ביחס לתקופה הבתר-חוזית היא הנותנת כי הדין עימה גם ביחס לתקופה החוזית. דין הטענה, והתשובה לטענה, להידחות. קביעת השופט המלומד, שבתקופה החוזית לא חלה על המדינה חובה לשלם לאב-חן דמי איחסון, התבססה על פירוש ההסכם שבין הצדדים. ואילו קביעתו, כי משנסתיימה התקופה החוזית חייבת המדינה בתשלום שכר ראוי בגין מעוקלים שלא פונו על-ידה ממחסנה של אב-חן, נבעה מדחיית עמדת המדינה, כי על-פי ההסכם חלה על אב-חן חובה להחזיק את המעוקלים במחסנה, לא רק עד לסיום התקופה החוזית, אלא עד לשחרורם של המעוקלים באחת הדרכים המקובלות. שאלת חבותה של המדינה, לשאת בתשלום דמי איחסון, נבחנה על-ידי השופט, בנפרד, ביחס לכל אחת משתי התקופות: ביחס לתקופה החוזית נבחנה השאלה על-פי "דין החוזה"; ואילו ביחס לתקופה שלאחר תום תוקפו של החוזה - על-פי הדין הכללי. 20. המדינה חזרה וטענה, כי על-פי ההסכם חלה על אב-חן חובה להחזיק במעוקלים עד לסיום הליכי ההוצאה לפועל לגביהם, ומכאן שבדין דחתה את דרישת אב-חן, בתום התקופה החוזית, לפנות את המעוקלים מן המחסן. כן טענה, כי בית המשפט טעה בהנחתו שקבלת עמדתה תהפוך את אב-חן ל"שבויית חרב" בידיה; באשר המדובר לא היה בחיובה של אב-חן להמשיך ולהחזיק במעוקלים עד אין קץ, אלא בחיובה להחזיק בהם במשך תקופה מוגבלת (עד לשחרורם באחת הדרכים המקובלות), שבמהלכה תוסיף ליהנות מתשלום דמי איחסון. אינני רואה יסוד להתערב בקביעת בית המשפט המחוזי, כי החובה להחזיק במעוקלים חלה על אב-חן, על-פי ההסכם, רק עד לסיומה של התקופה החוזית. לטענתה כי על-פי ההסכם היה על אב-חן להחזיק במעוקלים גם לאחר מועד זה - שבתנאים שבכתב אין לה אחיזה - לא הניחה המדינה כל תשתית. יתר על כן: כפי שכבר נתבאר בפתח הדברים, הרי שמלכתחילה חתרה הנהלת בתי המשפט לשוות להתקשרותה עם אב-חן אופי של הסדר זמני, שיעמוד בתוקפו רק עד להשלמתם של הליכי מכרז לבחירת מועמד עמו תתקשר ההנהלה בהסכם לאיחסון מעוקלים. למצער על רקע זה, הרחבת חבותה של אב-חן, להוסיף ולאחסן מעוקלים גם לאחר סיום ההסכם עימה, היתה טעונה התנאה מפורשת. 21. טענה נוספת של המדינה היא, כי גם משקיבל בית המשפט את עמדתה של אב-חן ביחס לפירוש ההסכם - לאמור, כי החובה להחזיק במעוקלים חלה עליה רק עד למועד סיום ההסכם - שגה בקביעתו, כי בגין איחסון המעוקלים לאחר המועד האמור זכאית אב-חן לדמי איחסון ראויים. אב-חן - טוענת המדינה - לא התנהגה כמי שמבקשת להשתחרר מן השמירה, אלא כמי שמבקשת לעכב את המעוקלים תחת ידה לאורך זמן ולגבות את דמי איחסונם. לאב-חן אכן עמדה זכות עיכבון במעוקלים להבטחת דמי האיחסון המגיעים לה בגין איחסונם מאת הצדדים להליכי ההוצאה לפועל; והנהלת בתי המשפט, שלא חלקה על זכותה האמורה של אב-חן, אף הבטיחה לה כי תסייע בידה לגבות מאת החייבים את מלוא דמי האיחסון המגיעים לה בעד איחסון המעוקלים עד לשחרורם. אלא שאב-חן סגרה את המחסן, בטענה שעומדת לה זכות עיכבון גם כלפי המדינה. בעשותה כן מנעה מן הצדדים המעוניינים לשחרר מעוקלים שאוחסנו במחסנה ופגעה ביכולתם של המוציאים לפועל לגבות מן החייבים את דמי האיחסון. בנסיבות אלו, טענה, יש לראות את אב-חן כמי שלמטרות של עשיית רווח כפתה על המדינה להמשיך ולאחסן אצלה את המעוקלים. על רקע מצג עובדתי זה טענה המדינה, כי באי-היענותה לדרישתה של אב-חן לפינוי המעוקלים, סמוך לאחר סיומו של ההסכם, לא היה כדי להצדיק הכרה בזכותה של אב-חן לפסיקת דמי-איחסון ראויים; שכן ממה שהוברר בדיעבד עולה, כי אי-פינוי המעוקלים ממחסנה, לא רק שלא הסב לאב-חן כל נזק, אלא שאף עלה בקנה אחד עם האינטרס המסחרי של אב-חן. במסגרת הבקשה שלפנינו אין מקום כי נידרש לטענות המדינה, בדבר התנהגותה ומניעיה של אב-חן לאחר שהודיעה להנהלת בתי המשפט על החלטתה לסגור את מחסנה: האם עיכבה את המעוקלים משיקולים של עשיית רווח, במטרה להאריך את תקופת איחסונם? האם מנעה שחרור של מעוקלים? האם פגעה ביכולת המוציאים לפועל לגבות מידי החייבים את דמי האיחסון? וכל כיוצא באלה. השופט המלומד, שהיה ער לטענות המדינה בעניינים אלה, החליט כי אלה תידונה בשלב השני של המשפט. כן ציין, מבלי לנקוט עמדה בנדון, כי הוכחתן נגד אב-חן של טענות אלו אפשר שתשפיע על קביעת גובה השכר הראוי, או גם על ההכרה בזכות המדינה לקזז נזקים שנגרמו לה (לטענתה) על-ידי אב-חן. אניח אפוא לטענות אלו, שבית המשפט המחוזי טרם פסק בהן. גם על טענתה הנוספת של המדינה, כי אי-פינוי המעוקלים ממחסנה לא גרם לאב-חן כל נזק, אין מקום להתעכב; שהלוא הזכאות להשבה, בעילה של עשיית עושר, אינה מותנית בכך שלתובע נגרם נזק. 22. נותרה שאלת זכותה העקרונית של אב-חן לקבלת שכר ראוי. על-פי ההסכם, בינה לבין הנהלת בתי המשפט, קיבלה אב-חן על עצמה לשמור על המעוקלים. ההסכם, לפי מהותו, החיל על אב-חן את חוק השומרים. בהיעדר תניה בהסכם הקובעת אחרת, החובה לשמור על המעוקלים חלה על אב-חן בתקופת ההסכם בלבד. משהביאה המדינה את ההסכם לכלל סיום, חלה עליה חובה לפנות את המעוקלים שנותרו במחסנה של אב-חן. סירובה של המדינה לעשות כן, חרף דרישתה המפורשת של אב-חן, לא הפיג את חובת השמירה של אב-חן, שהוסיפה לחול עליה, מעצם החזקתה במעוקלים, גם בהיעדר הסכם (ע"א 130/80 ביטון נ' "חלמיש" חברה עירונית לשיקום הדיור בתל-אביב-יפו, פ"ד לו(2) 706). אך סירוב המדינה לפנות את המעוקלים הפך את אב-חן לשומר שלא לרצונו, והקים לה זכות (עקרונית) לקבלת שכר ראוי מן המדינה תמורת השמירה עד לפינוי המעוקלים ממחסנה. ודוק: משפג ההסכם שוב אין אב-חן מוגבלת, כדרך שהוגבלה בתקופת ההסכם ומכוחו, לתביעת דמי איחסונם של המעוקלים מאת הצדדים להליך. 23. בהחלטתו לקבל את תביעתה של אב-חן לדמי איחסון ראויים סמך השופט המלומד על ע"א 889/75 דרים בע"מ נ' "אגד" אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ, פ"ד לא(2) 20. מסופקני, אם הנדון דומה לראיה; שהלוא עניינה של פרשת דרים היה בפסיקת דמי שכירות ראויים בגין אי-פינוי מושכר והמשך ההחזקה בו לאחר תום תקופת השכירות המוסכמת, ואילו בענייננו, החזקה במחסנה של אב-חן נותרה בידיה. אך צדקת מסקנתו של השופט, לגופה, עומדת בעינה. את תביעתה לשכר ראוי סמכה אב-חן על ההתעשרות שבאה למדינה מעשיית שימוש במחסנה שלא בהסכמתה, ובכך שהחזקה במחסן נותרה בידי אב-חן לא נגרעה זכותה לשכר ראוי על השימוש שעשתה המדינה במחסנה. כדברי חברי השופט אור: "התביעה להשבה בדיני עשיית עושר ולא במשפט בשל נטילת רכוש הזולת או שימוש בו מושתתת על כך, שהנתבע נטל את רכוש הזולת או השתמש בו לתועלתו ולהנאתו, מבלי שבעל הרכוש, והזכאי על-פי דין להשתמש בו וליהנות ממנו ומפירותיו, ניאות להקנות לנתבע טובת הנאה זו בחינם. ולעניין זה שימוש זמני בנכס הריהו 'נטילה' של אותו נכס למשך תקופת השימוש" (ע"א 290/80 ש.ג.מ. חניונים בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(2) 633, בעמ' 639). ויפים לכאן גם דברי פרופ' פרידמן: "אין זה מן ההכרח שהשימוש ישלול את חזקת הבעלים. לדוגמא, העברת סחורות ומטענים דרך מקרקעין של הזולת, עולה כדי שימוש בהם, אף אם הדבר איננו כרוך בשלילת חזקה בנכס. הוא הדין לגבי הנחת רכוש במקרקעי הזולת (לצורך אחסון וכו'). שאלה היא אם מי שהופך את חברו לשומר שלא לרצונו דינו כמי שמפקיע לעצמו את השטח הדרוש לאיחסון חפציו. התשובה לכך היא בודאי חיובית מקום שאדם הניח חפציו במחסן של הזולת, מבלי לשאול את פיו כלל. אולם מה הדין אם השמירה או החזקה ראשיתה בהסמכה ורק כעבור זמן הפך המחזיק לשומר שלא לרצונו, כגון שאדם קנה סחורה אך לא בא לקחתה במועד והמוכר 'נאלץ' להמשיך ולאחסנה, או מה דין דייר שפינה את הדירה אך השאיר, ללא הסכמת בעל הבית, את חפציו בתוכה באופן שהם המשיכו לתפוס חלק מן המקום? גישה מרחיבה של מושג הנטילה או השימוש בנכסי הזולת תאפשר השבה גם במקרים אלה" (ד' פרידמן, דיני עשיית עושר ולא במשפט (מהדורה שניה, תשנ"ח1998-), בעמ' 409). 24. מכל האמור עולה, כי יש לדחות את הערעור של אב-חן ואת הבקשה לרשות ערעור של המדינה. התיק יחזור לבית המשפט המחוזי להמשך הדיון. בהתחשב בתוצאה הייתי נמנע מעשיית צו להוצאות. ש ו פ ט הנשיא א' ברק: אני מסכים. ה נ ש י א השופט ת' אור. אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' מצא. ניתן היום, כז' בשבט תש"ס (3.2.2000). ה נ ש י א ש ו פ ט ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 95080600.F04