חוסם עווד נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 8056/10 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 8056/10 לפני: כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט נ' הנדל כבוד השופט י' עמית המערער: חוסם עווד נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בתפ"ח 20584-06-09 שניתן ביום 15.7.2010 על ידי כבוד השופטים י' אלרון, מ' גלעד וא' אליקים תאריך הישיבה: ו' בשבט התשע"ב (30.1.2012) בשם המערער: עו"ד אביגדור פלדמן בשם המשיבה: עו"ד זיו אריאלי פסק-דין השופט י' עמית: סיפורנו מתחיל בשעה 5:10 בבוקרו של יום 19.1.2009. ילדה-נערה כבת 13 שנים נראית צועדת בגפה לאורך כביש עכו-צפת. היא מבחינה ברכב סיור משטרתי בצד הדרך ומתקדמת לעברו. בהגיעה לרכב היא פונה לשוטרים היושבים בו ומספרת להם במילים בודדות ש"נחטפה על ידי ערבים ואף נאנסה", ומבקשת מהם דרך חלון המכונית, להשיב אותה לביתה (ת/8). השוטרים מביאים את המתלוננת לתחנת המשטרה ומשם היא מועברת לבית חולים. דגימת DNA שנלקחה מהמתלוננת תואמת את פרופיל ה- DNA של המערער והוא מורשע על ידי בית המשפט בעבירות אינוס לפי סעיף 345(ב)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק) ומעשה סדום לפי סעיף 347(ב), שתיהן בנסיבות סעיף 345 (א)(1) לחוק. רקע הדברים וכתב האישום 1. על מנת להבין את מהלך העניינים כפי שיובא בהמשך, אסקור תחילה בתמצית את עברה של המתלוננת ואת רקע הדברים. המתלוננת היא קטינה, ילידת 1996, אשר עוד לפני האירועים נשוא הערעור דנן עברה לגרסתה אונס קבוצתי ביום 3.10.2008 שנמשך כיממה שלמה (להלן: האונס הראשון). באותו אירוע, המתלוננת נאנסה על ידי שלושה גברים, ששניים מהם היו מוכרים לה קודם לכן בשמותיהם אורסביו ואוסאם. בבדיקה רפואית שנערכה למתלוננת לאחר האונס הראשון, נמצאו חבלות וקרעים באיבר מינה ובפי הטבעת. בעקבות האונס הראשון התדרדר מצבה הנפשי של המתלוננת והיא אושפזה במחלקה פסיכיאטרית סגורה. 2. בתחילת חודש ינואר 2009, בחלוף כ-3 חודשים מהאונס הראשון, חל שיפור במצבה הנפשי של המתלוננת והיא הועברה לאשפוז יום פסיכיאטרי. ביום 18.1.2009 איחרה המתלוננת לשוב לביתה מאשפוז היום בבית החולים, ואמה דיווחה למשטרה על היעדרותה בסביבות השעה 16:30 (ת/47). לגרסת המתלוננת, באותו יום היא יצאה מבית החולים והייתה בדרכה לביתה, בדרך פגשה בסמוך לשעה 17:00 את אורסביו ואוסאם (להלן: זוג האנסים הראשון או אורסביו ואוסאם) שאנסו אותה באונס הראשון. זוג האנסים הראשון לקחו את המתלוננת בניגוד לרצונה למספר כפרים ערביים, כאשר לטענתה בכל כפר הצטרף זוג אנסים נוסף. המקום האחרון אליו נלקחה המתלוננת היה צימר ביישוב שזור (להלן: הצימר) בו בוצעו בה מעשי אינוס ומעשי סדום על ידי שניים מהאנסים, שאינם אורסביו ואוסאם. לפנות בוקר, כאשר סיימו האנסים לבצע בה את זממם, הם שחררו אותה לדרכה, וכך, לקראת השעה 5:10 בבוקרו של יום 19.1.2009, צעדה המתלוננת רגלית על כביש עכו-צפת, כשהיא מחפשת את דרכה הביתה. כאמור, המתלוננת הבחינה ברכב משטרתי שעמד בצד הדרך, הזדהתה בפני השוטרים שישבו בו – ואשר עוד קודם לכן קיבלו דיווח אודות היעדרותה – ומאותו שלב החלה החקירה המשטרתית. 3. המתלוננת הובאה באותו יום בשעה 8:37 לחדר מיון בבית החולים, ובבדיקה שנערכה לה נמצאו אזורים על גופה בהם היה חשד לתאי זרע. דגימות נלקחו מאזורים אלו מגופה, חזייתה ותחתוניה של המתלוננת, ונשלחו לבדיקת מעבדה. ביום 27.5.2009, נמצא כי פרופיל ה-DNA שזוהה על טבורה וחזייתה של המתלוננת תואם את פרופיל ה-DNA של המערער, השמור במאגר של משטרת ישראל בשל עבירה אחרת בה היה מעורב, שאינה קשורה לאירועים נשוא הערעור דנן. בנוסף, נלקחה מהמערער דגימה נוספת במהלך תקופת מעצרו שאף היא תאמה את פרופיל ה-DNA שנמצא על גופה וחזייתה של המתלוננת. כן נמצא כי תערובת זרע שנמצאה על תחתוני המתלוננת מקורה בשני פרטים, והפרופיל החזק שייך למאן דהוא שזהותו אינה ידועה. אשר לפרופיל החלש, נקבע כי לא ניתן לקבוע פוזיטיבית את תרומתו של המערער לתערובת הזרע, אך גם לא ניתן לשלול אותה. 4. משלא נמצאו ראיות נגד חשודים נוספים, הוגש ביום 26.6.2009 כתב אישום נגד המערער בלבד. כתב האישום נוסח בצורה לאקונית, ונטען בו כי ביום 18.1.2009 סמוך לשעה 17:00 נלקחה המתלוננת בניגוד לרצונה מהיישוב בו היא מתגוררת על ידי שני גברים שזהותם אינה ידועה, והובלה למספר כפרים באזור הצפון. שם, התאספו מספר גברים נוספים, אשר זהותם אינה ידועה וביניהם המערער. בזמן שהוחזקה המתלוננת על ידי הגברים, ביצעו בה הגברים בזירות שונות, מעשי אינוס ומעשי סדום בכך שהחדירו את איבר מינם לאיבר מינה של המתלוננת, לפי הטבעת, ולפיה. זאת ללא הסכמתה החופשית של המתלוננת שהייתה בעת ביצוע העבירה קטינה מתחת לגיל 14. 5. בסמוך לפני ישיבת ההוכחות השנייה בבית משפט קמא, ביום 1.11.2009, נעצרו שני חשודים נוספים בחשד כי הם זוג האנסים הראשון שכונו על ידי המתלוננת אורסביו ואוסאם, ואשר נטלו חלק הן באונס הראשון והן באונס מושא ערעור זה. בחקירתם של השניים הסתבר כי האחד נקרא מעאויה חסארמה והשני עאטף חסארמה. השניים הכחישו את מעורבותם בעבירות נגד המתלוננת והובאו כעדי הגנה מטעם המערער, ולעדותם נשוב ונתייחס בהמשך. 6. עוד התגלה לימים, כי אותו פלוני שפרופיל ה-DNA שלו התגלה כפרופיל הבולט על תחתוניה של המתלוננת, הוא ג'אבר תיתי (להלן: תיתי). הלה הורשע על פי הודאתו בהסדר טיעון ודינו נגזר, ועתה מבקש המערער להגיש בשלב הערעור את תיק החקירה בעניינו של תיתי כראייה. נשוב ונתייחס לבקשה זו בהמשך הדברים. תמצית הראיות והעדויות ופסק דינו של בית משפט קמא 7. לפני בית משפט קמא העידו בנוסף למערער ולמתלוננת, מספר עדים. מטעם המאשימה העידו, בין היתר, ד"ר נסיה לנג (להלן: ד"ר לנג) וחוקרת הילדים מור ברן. מטעם ההגנה העידו, בין היתר, המומחה מר אבנר רוזנגרטן; אורי ועליזה גבאי – בעלי צימר בשזור; וכן מעאויה ועאטף חסארמה, שכאמור נעצרו בחשד למעורבות באונס. בנוסף הוגשו בהסכמה מסמכים הקשורים למדובב שפעל בתאו של המערער. אעמוד להלן על עיקרי הראיות והעדויות, ועל קביעות המהימנות של בית משפט קמא. המתלוננת 8. המתלוננת הובאה על ידי השוטרים לתחנת המשטרה שם המתינה לפקידת הסעד. במזכר של השוטרת אלה טוקרב (להלן: השוטרת טוקרב) (ת/29) תואר, כי בעת ההמתנה פרצה המתלוננת בבכי ולבקשתה נעתרה להיכנס ולדבר עימה במשרדה. המתלוננת סיפרה לשוטרת טוקרב כי בשעה שנסעה במונית מהמחלקה הפסיכיאטרית לכיוון ביתה, הבחינה בחברתה ב' (להלן: החברה ב') שעברה באזור ובקשה מהנהג לעצור. לאחר ששוחחה מספר דקות עם החברה ב', הבחינה ברכב לבן ובו שני גברים העונים לשם אורסביו ואוסאם שאנסו אותה בעבר (מאוחר יותר בחקירתה טענה המתלוננת כי הכירה רק את אוסאם מהאונס הראשון - ת/53 ג, עמ' 3 שורות 24-23). השניים החלו לנסוע ברוורס אחריה והיא ניסתה להימלט מהם תוך ניסיון להסתתר ב"בניין עם ציורים". אורסביו ואוסאם נכנסו אחריה לבניין ואיימו עליה כי אם תתלונן יהרגו אותה. בשל כך, עלתה המתלוננת לרכב ונסעה עימם מחוץ לעיר – לנחף או לסאג'ור – שם אנסו אותה בבית כלשהו בחדר השינה. לאחר מכן נסעו לכפר אחר ואנסו אותה בארבעה רכבים, לאחר מכן אנסו אותה באתר בנייה ולבסוף בצימר בישוב שזור. המתלוננת סיפרה כי נאנסה באיבר מינה ובפי הטבעת, וכי האנסים גם דחפו את איבר מינם לפיה, ובסה"כ נאנסה כ-16 פעמים במהלך הלילה, פעמיים על ידי כל אחד מהגברים, פעם בפי הטבעת ופעם באיבר המין. היא הוסיפה כי הופשטה והולבשה בכל פעם מחדש, כי הוכתה באזור הבטן ונבעטה ברגליים. המתלוננת סיפרה כי "נזרקה החוצה על ידי האנסים בסביבות 3:00 לפנות בוקר עד אז הייתה בחברתם ובחזקתם", ומשעה זו ועד שנאספה על ידי ניידת השיטור שוטטה בכפר וחיפשה את דרכה החוצה. במזכר נוסף של השוטרת טוקרב מאותו יום, נכתב כי המתלוננת סיפרה שנאנסה על ידי 8 גברים, כאשר רק אחד מהם השתמש באמצעי מניעה והשאר שפכו את זרעם לתוך גופה. כמו כן הוסף כי בבדיקה חיצונית ראשונית לא נמצאו חבלות על גופה של המתלוננת (ת/30). 9. כשהגיעה פקידת הסעד לתחנת המשטרה, נסעה עימה המתלוננת לבדיקה בבית החולים, שם נבדקה על ידי ד"ר לנג והעובדת הסוציאלית של בית החולים. בדו"ח שכתבה ד"ר לנג ביום 17.6.2009 נכתב, בין היתר, כי המתלוננת סיפרה שאולצה על ידי האנסים לגלח לעצמה את שיער הערווה; כי אולצה לקיים מין אוראלי; כי האנסים נגעו בשדיה בפטמות ואף שפכו את זרעם. כמו כן, המתלוננת תחמה את מתחם זמן אירועי האונס משעה 17:00 לערך עד שעה 5:00 בבוקר. ד"ר לנג תיארה את המתלוננת כ"עייפה, שיערה פרוע, מדברת מעט אך מדווחת בברור על המעשים שנעשו בה, טון דיבור כעוס על סף בכי" (ת/3). בבדיקות שנערכו למתלוננת, ציינה ד"ר לנג כי בהסתכלות במנורת WOOD נמצאו אזורים בוהקים באזור הבטן, הטבור והמפשעה, העשויים להיות כתמי זרע. כמו כן, נמצא פצע שפשוף רגיש מאוד במזלג האחורי. כל אלו הם ממצאים המחשידים על חדירה בכוח. ד"ר לנג נטלה דגימות מאזורים אלה, מהן הופק ה-DNA התואם לזה של המערער. 10. ביום 20.1.2009 הובאה המתלוננת לראשונה בפני חוקרת ילדים, אך סירבה להיחקר אודות אירועי האונס (ת/50). המתלוננת נאותה לשוחח עם חוקרת הילדים ללא מצלמה, והסבירה כי אינה מעוניינת להיחקר מפני טריות האירועים וכי היא חווה סיוטים בשעות הלילה. חוקרת הילדים התרשמה כי המתלוננת כועסת על אמה, שלדבריה כעסה והרביצה לה לאחר כל שעבר עליה, והיא כועסת גם על המשטרה על שלא פעלה לעצור את האנשים שמסרה בעבר כמעורבים באונס הראשון. חוקרת הילדים תיארה כי המתלוננת דיברה לכל אורך השיחה "בקול שקט, מעט אפאתי". סוכם כי המתלוננת תנסה לכתוב את שארע לה, ותיצור קשר עם חוקרת הילדים לכשתהיה נכונה להיחקר. 11. ביום 23.1.2009 התקבל אצל חוקרת הילדים בפקס מכתב שכתבה המתלוננת המתאר את השתלשלות האירועים (ת/51). במכתבה, תחמה המתלוננת את אירועי האונס לטווח זמנים בין השעה 17:00 לשעה 4:00 לפנות בוקר. המתלוננת הוסיפה כי לזוג האנסים הראשון, שהיו מוכרים לה מהאונס הראשון, היו סכינים והם איימו עליה כי אם לא תבוא עימם יהרגו אותה. 12. ביום 26.1.2009 התקיימה חקירתה השנייה של המתלוננת במחלקה הפסיכיאטרית בבית החולים בו אושפזה (ת/53א). בחקירתה גללה המתלוננת את כל הקורות אותה בליל האירועים נשוא כתב האישום. לדבריה, ביום 18.1.2009 קמה כבכל יום, ונסעה בהסעה למחלקה הפסיכיאטרית בה שהתה באשפוז יום. בסמוך לשעה 16:00 יצאה מהמחלקה ועלתה על ההסעה בחזרה לעיר מגוריה. כאשר ההסעה התקרבה לאזור מגוריה, הבחינה בחברתה ב' ובקשה מנהג ההסעה שיעצור לידה. המתלוננת ירדה מן ההסעה והחלה מדברת עם חברתה, כאשר הבחינה בזווית עיניה באורסביו ואוסאם אשר היו שותפים לאונס הראשון. המתלוננת אמרה לחברתה שהיא "צריכה ללכת", ונמלטה מהמקום לבניין באזור. השניים רדפו אחריה אל תוך הבניין, שמו ידם על גרונה בתנועת חניקה, תוך שהם מחזיקים בסכין, ואיימו עליה כי אם לא תבוא עימם יהרגו אותה בו במקום. המתלוננת הדגישה כי ידעה ש"יש להם אומץ להרוג אותי בבניין", ובשל כך נאותה להיכנס למכוניתם. אזי החלו אורסביו ואוסאם בנסיעה עם המתלוננת, עד שהגיעו לכפר ערבי שהמתלוננת לא הכירה. בכניסה אל הכפר, כיסו שני הגברים את עיניה של המתלוננת במעיליהם והתקשרו מתוך המכונית לשני גברים נוספים (להלן: זוג האנסים השני). השיחה נערכה בערבית כך שהמתלוננת לא הבינה ממנה דבר – "אני לא הבנתי מילה ממה שהם אמרו". בשלב כלשהו לאחר שיחת הטלפון, הגיע זוג האנסים השני, וארבעת הגברים עלו יחד עם המתלוננת לבית כלשהו. בבית, התפשטו ארבעת הגברים והפשיטו גם את המתלוננת מבגדיה, ואז אנסו אותה שניים מן הגברים יחדיו - "שניים ביחד אנסו אותי, לא אחד אחד, זה ביחד, אחד מאחורה ואחד מקדימה... אחד היה למטה, הייתי עליו ועוד אחד היה עלי..." בנוסף הכניסו הגברים את איבר מינם לתוך פיה של המתלוננת. לאחר כחצי שעה בה אנסו שני הגברים את המתלוננת, הם הורו לה ללבוש את בגדיה, אך כיוון שהתקשתה בכך, הלבישו הם אותה. לאחר מכן יצאו הגברים והמתלוננת מהבית ונאמר לה להיכנס למכונית אחרת מהמכונית בה הגיעה. המתלוננת נכנסה למכונית מאחר שפחדה מהגברים, ואלה החלו בנסיעה לכיוון הכפר סאג'ור. בסמוך להגעתם לכפר, התקשר מי מהגברים לזוג גברים נוסף (להלן: זוג האנסים השלישי). זוג האנסים השלישי הגיע למכונית בה שהתה המתלוננת, ואחד מהגברים שכבר היו במכונית אנס את המתלוננת יחד עם גבר נוסף מזוג האנסים השלישי. המתלוננת תיארה שגם אונס זה "לקח איזה חצי שעה–שעה". לאחר האונס, לבשו הגברים את בגדיהם והמתלוננת לבשה את בגדיה. המתלוננת הוכנסה אל מכונית נוספת, שהחלה בנסיעה לכיוון כפר נוסף. בשלב מסוים, מי מהגברים התקשר לזוג גברים נוסף (להלן: זוג האנסים האחרון) אשר הגיעו גם הם במכונית נפרדת. המתלוננת נלקחה לבניין הרוס ונאנסה שם על ידי שניים מן הגברים באיבר מינה, בפי הטבעת ובפיה. לאחר האונס התלבשו הגברים והמתלוננת, והמתלוננת נכנסה בהוראת מי מהגברים למכונית של זוג האנסים הראשון. הגברים הסיעו את המתלוננת לכפר נוסף, לדברי המתלוננת סכנין או נחף, שם אנסו אותה שוב שניים מהגברים באיבר מינה ובפיה. לאחר האונס, התלבשו הגברים והמתלוננת נכנסה בהוראת מי מהם לאחת מארבע המכוניות. עתה הוסעה המתלוננת אל צימר במושב שזור. בעוד המתלוננת יושבת במכונית, שוחח אחד מהגברים עם בעל הצימר וביקש ממנו בעברית כי ישכיר לו צימר עבורו בלבד. הגבר שדיבר עם בעל הצימר שילם לו את מחיר ההשכרה ונכנס אל הצימר והגברים האחרים נכנסו אחריו יחד עם המתלוננת. כל שמונת הגברים התפשטו, והפשיטו גם את המתלוננת. שני גברים אנסו אותה באיבר מינה, בפי הטבעת, ובפיה. עוד סיפרה המתלוננת כי בעודה שכובה על גבה אחד משני הגברים הצמיד את שדיה ואחר החדיר את איבר מינו ביניהם. כלשונה, "הם הצמידו לי את החזה ואז אחד מהם אה... כאילו אנס אותי בחזה" (ת/53 ב, עמ' 7, שורה 8). המתלוננת סיפרה כי "...הייתי כזו משותקת... לא יכולתי לזוז, הייתי בשוק... הגוף שלי כמו קרח, כמו נקפא כזה..." (ת/53 ב, עמ' 9, שורות 26-18). המתלוננת הוסיפה וסיפרה כי הגברים שפכו את זרעם על גופה: "זה ש... הצמיד לי ת'חזה אז אה... אממ.., הוא זה הוא ש..., אה..., הוציא את הלבן מהאיבר מין על הרצפה וזה ש.., אנס אותי בחזה אז..., זה הוא ש..., הוציא ת'לבן מהאיבר מין עלי, על הגוף שלי" (ת/53 ב, עמ' 10, שורות 13-11). כשנשאלה באיזה מיקום על גופה שפך אחד הגברים את זרעו, ענתה המתלוננת: "אה..., זה פגע קצת בפה..., אה... ו..., בחזה ובבטן..." המתלוננת הוסיפה כי בשלב מסוים רצתה להתלבש ולברוח, אך הגברים הורו לה להישאר, ואחד מהם החל לנשק אותה, ואיים עליה כי אם לא תנשקו חזרה יהרוג אותה עם סכין (ת/53 ב, עמ' 12, שורות 34-22). לאחר שהגבר סיים לנשק את המתלוננת, הוא התלבש ושאר הגברים התלבשו גם הם. המתלוננת נכנסה בהוראת מי מהגברים לאחת המכוניות והורדה ממנה ליד כפר שלא זיהתה. עוד הוסיפה המתלוננת, כי היא מכירה את אחד מהגברים שהיו בצימר, שכן היה בין אלו שאנסו אותה באונס הראשון ושמו אוסאם ובנקודה זו החלה לספר כיצד הכירה אותו לפני האונס הראשון. סדר הדברים על פי סיפורה של המתלוננת הוא אפוא: אונס בכפר הראשון, אונס במכונית, אונס בבניין נטוש, אונס בכפר נוסף, ואונס בצימר. עם זאת, חוקרת הילדים מציינת לקראת סוף תיעוד חקירת המתלוננת את סדר מעשי האינוס בצורה שונה: כפר, מכונית, מכונית, בניין הרוס, צימר (ת/53 ד עמ' 4, שורות 34-19). 13. ביום 1.2.2009 נערך מסדר זיהוי תמונות למתלוננת, בו לא זיהתה איש מהחשודים (ת/54). בהמשך אותו יום, נערכה הובלה והצבעה, והמתלוננת נסעה עם חוקרת הילדים וחוקרת נוספת בניסיון לזהות את המקום בו פגשה את זוג האנסים הראשון ואת המקומות בהם נאנסה. המתלוננת זיהתה את הבניין בו התחבאה לאחר שפגשה את זוג האנסים הראשון, וסיפרה שעלתה במדרגות הבניין וכי זוג האנסים הראשון עלה אחריה (ת/55, עמ' 3, שורות 32-22). המתלוננת הוסיפה כי כאשר נתפסה על ידי זוג האנסים הראשון, אוסאם תפס בצווארה ואיים עליה בסכין: "...הם התקרבו אלי הרבה עשו לי ככה [הילדה מדגימה שנשענת על הקיר בעמידה, כשגבה לקיר ומצמידה את כף ידה לצוואר] ב... ראש, ואיימו עלי עם סכין ו... פחדתי לא אה... לבוא איתם, אז באתי איתם למכונית" (ת/55, עמ' 4, שורות 24-22) "ח: מי עשה לך ככה? מה שהראית לי. י: אוסאם ח: ממ, ספרי לי כל מה שאוסאם עשה. י: היה לו לאורסביו שתי אה... סכינים ואוסאם בינתיים עשה לי ככה [הילדה מדגימה יד על הצוואר] ולאורסביו יש שתי סכינים אז הוא נתן לו אחד ואיים עלי עם סכין, שאם אני יבוא איתו הוא עדיין אה... היה איתי ככה [הילדה מדגימה יד על הצוואר] שאם אני יבוא איתו אז הוא יהרוג אותי עם הסכין הזאת. אז באתי איתו." (ת/55, עמ' 4, שורות 32-28) כשנשאלה המתלוננת מדוע לא קראה לעזרה, סיפרה כי האנשים שהיו באזור לא שמו לב, והיא פחדה לנסות ולקרוא להם. לאחר מכן הוסיפה כי היו מעט אנשים במקום. המתלוננת נשאלה אם תוכל להנחות את חוקרת הילדים והשוטרת אל עבר הכפר הראשון אליו לקחו אותה אורסביו ואוסאם, וענתה "נראה לי שכן" (ת/55, עמ' 7, שורה 20). המתלוננת הובילה את חוקרת הילדים והשוטרת למקום כלשהו, שם סיפרה שאוסאם יצא מן האוטו והלך למקום אחר, ולאחר שחזר לאוטו, הם נסעו לסכנין, ושהיא יודעת זאת משום שראתה בדרך שלט בו היה כתוב סכנין. חוקרת הילדים והשוטרת החלו לנסוע עם המתלוננת ליישוב שזור, על מנת שהמתלוננת תנסה לזהות את הצימר אליו הובאה. כשנשאלה המתלוננת אם תוכל לזהות את הדרך אל הצימר השיבה בחיוב (ת/55, עמ' 9, שורות 26-23), אך כשהגיעו לישוב שזור לא הצליחה לזהות את מיקום הצימר (ת/55, עמ' 19, שורות 31-30). בשל בלבולה של המתלוננת, לא היה עוד טעם לנסות ולהביאה גם לסכנין על מנת שתנסה לזהות שם את המקום אליו נלקחה, ועל כן נפסקה החקירה ליום זה. 14. ביום 14.6.2009 נערך מסדר תמונות שני למתלוננת (ת/57) וגם הפעם לא זיהתה איש מהחשודים בתמונות שהוצגו לה. בחקירה שנערכה למתלוננת לאחר מסדר התמונות, סיפרה המתלוננת כי הרגישה מעט פחד כשהסתכלה על התמונות וחששה שמא יופיע בתחנת המשטרה אחד מהאנסים. המתלוננת סיפרה שלא זיהתה בתמונות שהוצגו לה איש מהאנשים שפגעו בה, אך ציינה כי ייתכן ואינה זוכרת את פניהם של כולם (ת/57 עמ' 5, שורה 19). 15. ביום 13.9.2009 נערכה חקירה שלישית של המתלוננת בה נבדקה מסוגלותה למתן עדות (ת/59). המתלוננת חזרה על עיקרי הדברים והוסיפה כי עודנה חושבת על האונס וחווה סיוטים בשנתה; כי היא מפחדת ממתן העדות בבית המשפט "פחד מוות" (ת/59, עמ' 9, שורה 22); כי היא סבורה שתוכל להעיד בבית המשפט (ת/59, עמ' 11, שורות 18-15); וכי היא מעוניינת לראות את המערער באולם ובו זמנית אינה מעוניינת לראותו. עוד הוסיפה המתלוננת כי היא חשה יחס אמביוולנטי כלפי אוסאם: "ח: ספרי לי עוד על זה שאת שונאת אותו י: אני, מתי שאני יצאתי איתו, כאילו הייתי חברה כזאת שלו. אז אהבתי אותו. ממש ממש אהבתי אותו. יותר מכולם. ו... אחרי מה שהוא עשה לי אז אני שונאת אותו. אם הוא לא היה עושה לי את זה אז נראה לי שאני עדיין הייתי אוהבת אותו." 16. ביום 29.10.2009 נערך מסדר זיהוי חי למתלוננת (ת/60). המתלוננת זיהתה במסדר את חשוד מספר שלוש (להלן: חשוד מספר שלוש) העונה לשם מעאויה חסארמה. לאחר עריכת מסדר הזיהוי נחקרה המתלוננת לגביו וסיפרה כי הסתכלה "על כל אחד טוב, טוב... על הגוף בעיקר על הפנים... ואז זיהיתי אותו" (ת/60, עמ' 1 שורות 33-23). המתלוננת הוסיפה כי ניסתה להתמקד בזיהוי מפני ש"יש המון אנשים שדומים אחד לשני... והיה שם לפחות איזה ארבע, אנשים שדומים לו" (ת/60, עמ' 2, שורות 11-6). המתלוננת סיפרה כי אינה מכירה את חשוד מספר שלוש ושלא הכירה אותו לפני האירועים נשוא כתב האישום. עוד סיפרה, שחשוד מספר שלוש הגיע לאחר זוג האנסים הראשון עם עוד גבר נוסף. זוג האנסים הראשון הורה לה לעבור למכונית אחרת, שם אנס אותה חשוד מספר שלוש באיבר מינה ובפי הטבעת, ואילץ אותה להכניס את איבר מינו לפיה. כשנשאלה המתלוננת האם היא בטוחה שהאדם שזיהתה הוא האיש שאנס אותה, השיבה בחיוב. המתלוננת לא ידעה לספר מהו שמו של חשוד מספר שלוש והשיבה כי "חוץ מאוסאם ואורסביו אני לא מכירה שם אף אחד, לא מכירה את השמות שלהם". 17. מאוחר יותר באותו יום, נערך למתלוננת מסדר זיהוי חי נוסף (ת/61). המתלוננת זיהתה במסדר את חשוד מספר שש (להלן: חשוד מספר שש). לדבריה בחנה בין היתר את העיניים, צבע העור, האף והפה וכך זיהתה אותו. לדברי המתלוננת, חשוד מספר שש אנס אותה בזמן שחשוד מספר שלוש נהג ברכב, ושפך על בטנה את זרעו. המתלוננת סיפרה כי אינה מכירה את חשוד מספר שש ולא הייתה עימו בקשר לפני האירועים נשוא כתב האישום ולאחריהם. 18. ביום 9.11.2009 נערכה למתלוננת חקירה רביעית (ת/ 62), בה סיפרה שזיהתה אחד מהגברים שאנסו אותה, בשעה שהסתובבה עם אמה ואחיינה בפארק באזור מגוריה. המתלוננת נשאלה על החשודים שזיהתה בשני מסדרי הזיהוי מיום 29.10.2009, ופירטה את האונס שעברה על ידי כל אחד מהם. בין היתר, סיפרה שחשוד מספר שלוש לא הצליח לחדור לאיבר מינה, אך הצליח לחדור אל פי הטבעת שלה: "מקדימה הוא לא הצליח ומאחורה כן, לא יודעת איך אבל מאחורה כן" (ת/62, עמ' 6, שורה 5). המתלוננת תיארה את הרכב בו נאנסה על ידי חשוד מספר שלוש: "לבן... קטן כזה..."; את הבד בו ניגב חשוד מספר שלוש את זרעו מעל בטנה: "שחור ולבן"; ואת הרכב של אוסאם ואורסביו: "...קטן בצבע תכלת". עוד תיארה המתלוננת את מהלך האונס על ידי חשוד מספר שש (ת/62, עמ' 12-11); את המקום בו שפך את זרעו על גופה: "אה... מפה... (מראה על הבטן) עד לפה..." (ת/62, עמ' 12, שורה 1); ואת הרכב בו בוצע האונס: "... רכב גדול... כחול...". המתלוננת נשאלה אם היא מכירה אדם בשם מעאויה חסארמה (הוא חשוד מספר שלוש שזיהתה במסדר הזיהוי מיום 29.10.2009), והשיבה בשלילה: "מצחיק אותי השם כי אף פעם לא שמעתי אותו... חוץ מאורסביו ואוסאם לכולם שם קראו עמיר אז אני לא יודעת שמות". בשלב זה בחקירה, עומתה המתלוננת עם הדברים שעלו בחקירת המשטרה. מפאת הקושי בהבנת תשובותיה, נביא את תמצית הדברים במילותיה של המתלוננת. המתלוננת עומתה עם העובדה ששמו של החשוד מספר שלוש הוא מעאויה ולטענתו הוא לא אנס אותה, והמתלוננת הגיבה כי הוא משקר. בהמשך, נשאלה על כך שחשוד מספר שלוש טען שנהגה להתקשר אליו כפי שעולה מפירוט שיחות הפלאפון של שניהם: "י: אממ... סאלים... או אורסביו ואוסאם לקחו את הפלאפון שלי והתקשרו, אני לא יודעת למי, בטח אליו... ח: ממ... מתי הם לקחו את הפלאפון שלך והתקשרו? י: מתי... סאלים לקח מתי שאני הייתי עם אוסאם ואורסביו, שהם אנסו אותי, ואורסביו לקח מתי שסאלים ואוסאם אנסו אותי ואוסאם לקח מתי שאורסביו וסאלים אנסו אותי. ח: אז אם הוא לקח כשהם אנסו אותך איך את יודעת שהוא לקח? י: כי אני הסתכלתי. ח: ספרי לי עוד על זה שהסתכלת. י: אחד אנס אותי והשני הסתכל. אז אני הסתכלתי כל הזמן על הפלאפון שלי. ראיתי שהוא לקח." המתלוננת עומתה עם גרסתו של חשוד מספר שלוש כי המתלוננת הייתה מתקשרת אליו וקוראת לו אורסביו, אך הכחישה זאת והעלתה את הסברה כי אולי הוא התקשר אליה והיא חזרה אליו. החוקרת מציגה בפניה כי בלילה של האונס הראשון רואים בפירוט השיחות שהמתלוננת התקשרה אליו, אך למתלוננת לא היה הסבר לכך. בהמשך, המתלוננת עומתה עם כך שחשוד מספר שלוש טען כי מסרה לו פרטים כוזבים אודות שמה וגילה (ת/62, עמ' 15 שורות 18-9): "ח: ... האם קרה ש... אמרת לו... איך קוראים לך? י: (מצקצקת לשלילה) ח: האם קרה שאמרת לו בת כמה את? י: לא. ח: הוא אמר... אמר שאת אמרת לו שקוראים לך מאיה ואת בת שש עשרה. י: לא אמרתי דבר כזה. ח: אז למה שהוא יגיד דבר כזה? י: לא יודעת אני לא... אני קודם כל לא משקרת, דבר ראשון, ואני לא אגיד שאני בת שש עשרה וקוראים לי מאיה." (המתלוננת המשיכה לספר בחקירה על הקשר המקדים שלה לאוסאם ואורסביו, שהתנהל עוד לפני האונס הראשון, אך איני רואה לפרט את הדברים שאינם קשורים לאירועים נשוא כתב האישום). 19. בחקירתה בבית המשפט חזרה המתלוננת על עיקרי הדברים. המתלוננת הוסיפה על גרסתה, שכאשר הגיעה לזירת האירוע הראשונה עם זוג האנסים הראשון ראתה בבית שהובאה אליו גבר ואישה: "נסענו לאיזה בית ואז ראיתי שם אישה וגבר..." (עמ' 109 לפרוטקול, שורה 11). לגבי זירת הצימר סיפרה כי אחד האנסים ביקש מגבת מבעל הצימר בזמן ששילם לו עבור השכירות (עמ' 112 לפרוטוקול, שורות 9-8). כן תיארה מה היה בצימר "ציירתי שמישהו יושב על המיטה, אז אני שוכבת הראש שלי נמצא בין הרגליים שלו ומישהו מעליי שם את איבר המין שלו בחזה שלי" (שם, שורות 2-1). תיאור זה עולה בקנה אחד עם התיאור בחקירתה בפני חוקרת הילדים שם פירטה כי "זה שאנס אותי בחזה ביקש ממני להצמיד את החזה לא רציתי אז אחד מהם הצמיד... לקח את הידיים שלו והצמיד לי את החזה" (ת/52 עמ' 5-4). עוד סיפרה המתלוננת שבזמן האונס בצימר חשה ניתוק מגופה שלה "שלא יודעת, שאני לא בעולם" (שם, עמ' 113 שורות 18-17).בהמשך, נשאלה עם כמה גברים היה לה מגע מיני בליל האירועים נשוא כתב האישום, והשיבה כי היא זוכרת ארבעה גברים בלבד: "ש. אני מבקשת להבין ממך, עם כמה גברים היה לך מגע מיני, את זוכרת את זה? ת. אני זוכרת עכשיו ארבעה גברים" (עמ' 114 לפרוטוקול, שורות 18-17). 20. בית משפט קמא נתן אמון בגרסתה של המתלוננת, שבעדותה ידעה לתאר פרטים יחודיים המאפיינים עבירות מין, וקבע כי יש לבחון את גרסתה לאור נסיבותיה האישיות הקשות, כמי שסובלת מבעיות קשב וריכוז (ADHD), בעלת כושר ביטוי מוגבל ויכולת אינטלקטואליות בתחום הממוצע-נמוך, כמו גם לאור אופיים החמור של המעשים והאפשרות כי הפעלת מנגנון דיסוציאטיבי ("התנתקות" בלשון בית משפט קמא) הקשתה על המתלוננת במתן תיאור פרטני וסדור של האירועים. חיזוק לעצם התרחשותו של האונס מצא בית משפט קמא בשני מדדים אובייקטיביים – סימני חדירה בגופה של המתלוננת ותאי זרע שנמצאו על גופה ובגדיה. המערער 21. המערער נחקר לראשונה ביום 3.6.2009 (ת/12) וכפר במעשה הסדום והאינוס המיוחסים לו. המערער טען, בין היתר, כי הוא לא מכיר את המתלוננת; כי אינו מכיר בנות מהיישוב בו גרה המתלוננת ואינו מבלה עימן; כי אינו זוכר מה עשה בערבו של יום 18.1.2009; וכי היה בצימרים במושב שזור לפני כ"חודשיים שלושה" עם בחורה נשואה בשם זהרה (ת/12, שורה 90). כשנשאל באיזה צימר היה עם אותה בחורה ענה: "לא יודע את האמת הייתי אצל מחמוד בצימרים אין לי את הטלפון שלו, אני הולך לשם" (ת/12, עמ' 4, שורה 91). בחקירתו השנייה מיום 7.6.2009 (ת/15) הוסיף המערער כי הוא אינו יודע כיצד הגיע ה-DNA שלו לגופה של המתלוננת; כי היה חשוד בעבירת אונס בעבר ושוחרר; וכי יש לו חברה מזה חצי שנה. בחקירתו מיום 14.6.2009 (ת/18) נשאל המערער על הצימרים בשזור אליהם הוא נוהג להגיע, וסיפר כי הלך לצימרים בשזור מספר פעמים, אך אינו זוכר באיזה תאריך הייתה הפעם האחרונה. כשנשאל האם הפעם האחרונה בה ביקר בצימרים בשזור הייתה לפני חג הכריסמס או לאחריו ענה: "לא בכריסמס, זה היה כמה ימים אחרי הכריסמס אבל אני לא יכול להגיד לך עם מי הייתי כי את לא יודעת איך זה בכפר, אם רק יהיה חשש יהיה רצח" (ת/18, עמ' 3, שורה 55). בחקירתו מיום 17.6.2009 (ת/23) חזר המערער על עיקרי הדברים וכפר בכל החשדות נגדו. בחקירתו מיום 23.6.2009 (ת/26) הוסיף המערער על גרסתו וטען כי הוא זוכר כי היה עם בחורה כלשהי בצימר בשזור, ביום הולדתה של הבחורה, אך אינו זוכר באיזה תאריך היה הדבר. המערער סיפר כי היה עם אותה בחורה "שעה, שעה וחצי" ואז החזיר אותה ליישוב בו היא מתגוררת, שהוא מקום מגוריה של המתלוננת. המערער נשאל איזה צימר שכר בשזור, וענה כי אינו זוכר: "אני לא זוכר איזה אחד לקחתי, אני מכיר כמה וכל פעם לוקח אחר" (ת/26, עמ' 2, שורה 22). המערער לא הסכים להגיד את שמה של הבחורה איתה שהה בצימר בשזור: "אני לא יכול להגיד, היא לא מאותו דת במקרה ואתם עושים חקירה זה יהיה רצח, זה סכנה על החיים שלי ושלה, והורים ואחים ובני דודים והעדה, אני אמרתי לך יש בחורות שכאילו זה אפשרי אבל זאתי ועוד כמה שאי אפשר" (ת/26, עמ' 2, שורות 35-33). המערער עומת לגבי היישובים בהם נחשד כי היה בליל 18.1.2009: "ש. אני אומרת לך שביום האונס אתה היית בנחף, בכרמיאל, בקיבוץ מורן, בלימן, בכברי, שאלו מקומות שידועים בכך שיש בהם צימרים, מלבד נחף שאמרת שאתה לא מכיר שם אף אחד חוץ מהמסעדה, מה תגיד על זה ואיך אתה מסביר את ההמצאות שלך במקומות האלה? ת. אתה (צריך לאמר 'את' – י.ע) אמרת לי לימן, שזה בהמשך נהריה, אני הולך לשם הרבה וב-21.1.2009 תפס אותי שוטר שמה, שאני סיפרתי לך, הייתי הולך ללימן בראשון, שלישי חמישי ופוגש שם את החברה שלי מעכו, נחף אולי אני פעם הקפצתי את העובד של מרוואן ואני לא זוכר מתי זה היה ופעם הקפצתי עובד שני ופעם שאלתי על חלקים בנחף, בכרמיאל אני לפעמים יושב בארומה או בהבימה או מקפיץ לפעמים, ולגבי כבר אני הייתי נוסע לשם לקחת את החברה שלי מהעבודה משלומי, לגבי מורן שם לא הייתי משכיר צימר, אולי תדלקתי משם... אני לא זוכר איפה הייתי אני והחברה שלי אבל אני נסעתי ללימן והייתי שמה ואחרי זה נסענו לצימר בשזור ואחרי זה אני החזרתי אותה ל[מקום מגוריה של החברה, ההולם את מקום מגוריה של המתלוננת]" (ת/26, עמ' 3, שורות 61-53). 22. בזמן מעצרו, הוכנס מדובב לתאו של המערער, בשיחה בין המערער למדובב לא עלה דבר אשר יכול היה לסייע לחקירה המשטרתית. בדיעבד התברר בעדותו של המערער, כי היה מודע לכך שהוכנס לתאו מדובב (שם, עמ' 155, שורות 16-15) 23. בחקירתו הראשית בבית משפט קמא סיפר המערער לראשונה את גרסתו כי שהה ביום 18.1.2009 בצימר של מר גבאי עם חברתו (עמ' 152 לפרוטוקול, שורות 10-2). המערער טען כי הוא משוכנע שהיה עם חברתו בצימר ביום 18.1.2009, שכן הוא שאל את חברתו על כך, ונזכר שמשך כסף מזומן מכספומט ביום זה, ולאחר מכן, בשעה 23:04 ביצע שיחת טלפון לבעל הצימר. לדבריו, הדברים אומתו באמצעות עורך דינו, ובשל כך בטחונו בנכונותם (עמ' 152 לפרוטוקול, שורות 19-16; עמ' 154 לפרוטוקול, שורות 14-10). המערער סיפר כי שהה בצימר עם חברתו עד השעה 00:30, וקיים עימה יחסי מין. לגרסתו תאי הזרע שלו נותרו על הסדין ועברו מאוחר יותר לגופה של המתלוננת שהובאה למקום על ידי אנסיהּ. בית משפט קמא מצא את גרסתו של המערער לא אמינה, שקרית ורצופה סתירות, תוך ניסיון למנוע חשיפת פרטים אשר יעזרו להמשך החקירה. בהמשך נעמוד על עיקרי הדברים. חוקרת הילדים 24. בסיכום חקירתה הראשונה של המתלוננת (ת/50) מיום 20.1.2009 כתבה חוקרת הילדים כי המתלוננת סירבה להיחקר מפני שהרגישה ברע, ואינה יכולה לדבר על מה שקרה מפני טריות האירוע, וכי "לאורך כל השיחה [המתלוננת] דיברה בקול שקט, מעט אפאתי, כשדיברה על אמה נראתה עצובה... כשסירבה להיחקר נראתה מסוגרת בעצמה והרכינה ראשה". בסיכום חקירתה השנייה של המתלוננת מיום 26.1.2009 (ת/52) נכתב כי המתלוננת נכנסה ברצון לחדרה של חוקרת הילדים ונפרדה ממנה לאחר מכן בקלות. חוקרת הילדים ציינה כי בחלק המקדים של החקירה המתלוננת סיפרה לה כי היא מרגישה "חרא"; כי יש לה סיוטים על האונס; וכי התקשתה בחקירתה הקודמת לדבר על האונס מפני ש"זה היה מוקדם מידי". חוקרת הילדים ציינה כי בחלק המהותי של החקירה, הביעה המתלוננת קושי לדבר על שארע לה מחשש שיהיו לה סיוטים, וספרה על חלום/סיוט בו הופיע אחד החשודים. לבסוף, ציינה חוקרת הילדים בטופס סיכום החקירה כי כשניסתה לברר עם המתלוננת מי מהאנסים אנס אתה באיזה מיקום "המידע שנתנה היה לא ברור, ובשלב מסוים אמרה כי אינה זוכרת" (ת/52, עמ' 7). במסמך הערכת מהימנות של המתלוננת מיום 21.6.2009 (ת/58), כתבה חוקרת הילדים כי המתלוננת "מסרה את מירב הפרטים במלל חופשי, בתגובה לתשאול פתוח, תיאוריה היו בעלי רצף ומעוגנים בקונטקסט של נסיבות, זמן ומקום. היא מסרה פרטים מהותיים המתארים את הפגיעה בה וכוללים רגשות ומחשבות (גועל, כאב וכו'), הדגמות ספונטניות, ייחוס כוונות לחשודים". עוד הוסיפה חוקרת הילדים, כי בעדותה של המתלוננת באה לידי ביטוי דינאמיקה המאפיינת עדויות של ילדים שנחשפו לפגיעה מינית, וכי המתלוננת דיווחה על "פרטים אותנטיים וייחודיים של פגיעה מינית אשר לא יכלה לדווח עליהם אם לא חוותה אותם". חוקרת הילדים העריכה אפוא כי המתלוננת חוותה "פגיעה מינית כלשהי", אך התקשתה להעריך את מהימנותה באשר לאירוע עצמו בשל מספר נסיבות: (-) תיאור המתלוננת את המפגש עם אוסאם ואורסביו בעת שדיברה עם חברתה ב', כמו גם הבריחה וההתחבאות מהם בתוך בניין מרגע הזיהוי הראשוני, נותר בלתי מובן. כמו כן, הבניין בו טענה המתלוננת כי התחבאה כשפגשה לראשונה את אורסביו ואוסאם ממוקם במקום ציבורי, כאשר יש תנועה ערה של אנשים סביבו. (-) קיים פער בתיאור מספר החשודים במעשה האונס הראשון שחוותה, שהתקיים בבית בכפר שאינו ידוע. בתחילה תיארה המתלוננת שני גברים שאנסו אותה, ובהמשך תיארה ארבעה גברים שעלו לבית, כאשר שניים התפשטו, ושניים אנסו אותה. (-) האופן בו תיארה המתלוננת את המעבר בין זירות האונס השונות, כמו גם רצף ההתרחשויות במהלך המעברים בניהם, נותר בלתי מפותח ולא ברור. (-) ניכר בלבול בתיאורי המתלוננת ביחס לזהות החשודים במקומות השונים ובמעשי האונס השונים. חוקרת הילדים הוסיפה בהקשר זה כי ייתכן והבלבול קשור בריבוי החשודים והאירועים המיניים שעברה המתלוננת. (-) המתלוננת דיווחה על מספר רב של חדירות לאיבר מינה ולפי הטבעת שלה, מספר שאינו תואם את הממצאים הרפואיים שעלו מבדיקתה. (-) המתלוננת מסרה בעדותה כי ביכולתה לזהות את הצימר בו נאנסה, אך כשהובאה למקום לא יכלה להצביע על המיקום. (-) חוקרת הילדים התרשמה כי המתלוננת ניסתה לטשטש פרטים אשר עשויים היו לגלות מידע ראייתי אודות זהות החשודים והמקומות אליהם הובאה. חוקרת הילדים ציינה בהקשר לכך כי המתלוננת שללה ספונטנית, ללא תחקור, את האפשרות כי חברתה ב' ראתה את החשודים; כי המתלוננת סיפרה שהגברים כיסו את פניה במעיליהם כשנכנסו לכפרים על מנת שלא תוכל לזהות את המקום, אך במהלך עדותה ציינה לעיתים כי ראתה שלט עם שמות הכפרים אליהם נכנסו; כי בשלב בו ניסתה חוקרת הילדים להתמקד באירועי הפגיעה הקשורים לאורסביו ואוסאם הביעה המתלוננת קושי ואמרה כי "קשה לי קצת לדבר רק עליהם, אני רגילה להגיד כל מה שקרה לי ביחד עם השמונה, לא רגילה להגיד רק עליהם"; וכי האופן בו תיארה המתלוננת את מעבר החשודים בין מספר יישובים, ואת נוכחותם של גברים נוספים עירומים בשעה שהיא נאנסת על ידי זוג אנסים אחד, הוא דפוס התנהלות שאינו מוכר לחוקרת הילדים מעדויות ילדים אחרות. לבסוף, ציינה חוקרת הילדים כי ייתכן ומצבה הרגשי של המתלוננת בצירוף היותה מאושפזת במחלקה פסיכיאטרית סגורה, הקשר עם אחיה ואמה, ריבוי הפעולות המיניות שלדבריה חוותה וריבוי החשודים באירוע, השפיעו על האופן בו מסרה את עדותה. בחוות דעת לעניין התרת עדות המתלוננת מיום 22.9.2009 (ת/59), התירה חוקרת הילדים את עדותה של המתלוננת שלא בנוכחות המערער. 25. בית המשפט ציין בפסק דינו כי גם חוקרת הילדים התרשמה שהמתלוננת חוותה פגיעה מינית, אך התקשתה להעריך את מהימנותה ולא הגיעה למסקנה בנושא זה. מומחה ההגנה מר רוזנגרטן 26. לביסוס טענתו, הציג המערער את חוות דעתו של מר אבנר רוזנגרטן (נ/12) כמומחה מטעמו, באמצעותה ניסה לשכנע כי קיימת אפשרות שזרעו עבר מהסדינים אל גופה של המתלוננת. בית משפט קמא דחה עדות זו ועל כך אעמוד בהמשך. בעל הצימר 27. המערער זימן כעדי הגנה מטעמו את מר אורי גבאי ואשתו (להלן ובהתאמה: בעל הצימר ובעלת הצימר), אשר בבעלותם צימר ביישוב שזור, כדי לחזק את גרסתו כי באותו לילה בילה בצימר עם חברתו. בעדותו, סיפר בעל הצימר כי המערער טלפן אליו ביום 18.1.2009 בשעה 23:04 בנוגע להשכרת הצימר. עוד סיפר, כי בזמן בו התקשר אליו המערער הצימר היה פנוי להשכרה; כי המערער שכר אצלו צימר לפחות כ-10 פעמים לפני האירוע נשוא כתב האישום; כי אין מבקרים רבים בצימר, ובשל כך הוא זוכר היטב את המערער, כי לאחר המערער, איש לא שכר את הצימר במשך קרוב ל-3 חודשים; וכי אינו שומר את חוזי ההשכרה של הצימר. בהמשך אמר בעל הצימר שאינו זוכר אם השכיר את הצימר לאדם נוסף לאחר השכרתו למערער בליל 18.1.2009. בעקבות כך, עומת עם דבריו קודם לכן, לפיהם איש לא שכר את הצימר כ-3 חודשים לאחר שהמערער שכר אותו בליל 18.1.2009: "מה שאמרתי זה הנכון. עברתי אירוע מוחי לפני שנים ולא הכל אני זוכר, יכול להיות שאני מוסר אינפורמציה כזו או אחרת, אני מכיר את הנאשם כ"כ טוב בגלל זה באתי לנסות ולעזור, אם הייתי בטוח שהוא עשה את זה לא הייתי מופיע בבית משפט בשום צורה" (עמ' 195 לפרוטוקול, שורות 4-1). במהלך עדותו נשאל בעל הצימר על דרכי ההחזקה והניקיון של הצימר, וסיפר שבחודש ינואר 2009, הוא החודש בו אירעו האירועים נשוא כתב האישום, לא נוקה הצימר בשל אבל משפחתי - פטירתו של חתנו. משנשאל בעל הצימר על פרטי חתנו, ביקש להפסיק את עדותו מאחר שנפגע מהשאלה (עמ' 193 לפרוטוקול, שורה 16): "אני חייב לענות? זה פוגע בי, אני מהעדה הספרדית ואני מרגיש רע מאוד עכשיו, זו שאלה מיותרת, שאני אגיד שחתני נפטר כאשר היא חושדת שזה לא נכון. אני מבקש לא להמשיך להעיד" לבסוף התרצה בעל הצימר ומסר את שמו של חתנו לבית המשפט, וטען כי אינו זוכר את התאריך המדויק של פטירתו. בהמשך נתברר כי חתנו של בעל הצימר נפטר ביום 16.3.2009, משמע כחודשיים לאחר האירועים נשוא כתב האישום וכי טכס האזכרה של יום השנה לפטירתו התקיים זמן קצר לפני עדותו של בעל הצימר בבית המשפט. 28. בית משפט קמא מצא את עדותו של בעל הצימר כלא אמינה, וקבע כי "בפועל מבחינת המערער, בעל הצימר בא 'לברך ויצא מקלל' שכן הוא מסר בפנינו עדות שאינה אמת" (פסקה 184 להכרעת הדין). עוד נקבע, כי בעל הצימר ביסס למעשה בעדותו את הראיות נגד המערער שהרי אישר כי המערער שהה אצלו בצימר ביום 18.1.2009 ושלא הגיע איש לצימר כשלושה חודשים אחריו. בכך למעשה שלל בעל הצימר את גרסת המערער לפיה מיד לאחר שעזב את הצימר הגיעו האנסים עם המתלוננת. בעלת הצימר 29. בעלת הצימר סיפרה בעדותה כי היא האחראית על ניקיון הצימר; כי אם אינה מנקה אותו אפשר שהצימר יישאר זמן רב מבלי שינוקה; כי בזמן האירועים נשוא כתב האישום היא "כמעט בטוחה" ששהתה אצל ביתה; וכי באזכרת השנה לחתנה נכחו היא ובעלה. בעלת הצימר נשאלה על אורחות הניקיון בצימר בתקופה האמורה: "ש. כמה זמן החדר יכול היה להישאר מלוכלך? ת. עקב זה שלא השכרנו הרבה, זה יכול להישאר כמה ימים, אף אחד לא נכנס. ש. כמה ימים, לא מעבר לזה? ת. אולי עד הטלפון הבא, שזה יכול לקחת כמה... ש. מה זה הטלפון הבא, כשמישהו מתקשר ורוצה להשכיר, מייד נכנסת לצימר וניקית וסידרת? ת. כן, אם היה צורך היינו נכנסים ומסדרים את המיטה. כשאני לא הייתי בעלי היה עושה את זה." (עמ' 206 לפרוטוקול, שורות 20-13) 30. בית המשפט מצא את עדותה של בעלת הצימר כלא אמינה, וקבע כי למעשה שמטה את הבסיס מטענת ההגנה, באשר שללה בעדותה את האפשרות כי מבקר יכנס לצימר מבלי שזה ינוקה קודם לכן. בנוסף, מעדותה נתברר כי ימים ספורים עובר לעדותו של בעלה, היה יום השנה לפטירת החתן, וכי בעלה השתתף באזכרה (עמ' 207 לפרוטוקול, שורה 10), מה שאינו עולה בקנה אחד עם "שכחתו" של בעלה את תאריך פטירת חתנו. מועאוויה חסארמה ועאטף חסארמה 31. המערער זימן כעדי הגנה גם את מועאוויה חסארמה ועאטף חסארמה אשר נעצרו כאמור, בחשד למעורבות באירועים נשוא כתב האישום. השניים נעצרו, בין היתר, מפני שהמתלוננת זיהתה אותם כשני האנשים שהזדהו בפניה טלפונית בשמות אורסביו ואוסאם. נכון למועד מתן פסק דינו של בית משפט קמא, חקירתם של השניים לא הסתיימה. 32. בית משפט קמא קבע על בסיס חומר הראיות שהובא בפניו מתיק החקירה המתנהל נגד השניים, כי השניים מחזקים את גרסת המתלוננת. מהודעותיו של מעאוויה במשטרה בתיק החקירה נגדו, עלה כי היה קשר טלפוני ואף התקיימה פגישה בינו לבין המתלוננת. בהלימה לכך, בהובלה והצבעה שנערכה למועאוויה (נ/16; נ17; נ/18, שורה 21; נ/20) ובחקירתו (נ/15, שורה 24) אישר מועאוויה כי המתלוננת קראה לו אורסביו. עוד אישר כי עאטף ביקש ממנו לבצע שיחה "לבחורה מ[מקום מגוריה של המתלוננת – י.ע.]... רוצה להתקשר לבחורה יהודיה חברה שלו" (נ/14ב', שורה 38). איני מוצא טעם להיכנס לפרטי פרטים של עדות השניים ותיק החקירה שהתנהל כנגדם, מאחר שהדברים אינם משליכים ישירות על ענייננו. 33. בית המשפט קבע כי אין להרשיע את המערער מכוח דיני השותפות מאחר שלא הוכח קצה חוט המעיד על קיומו של קשר בין המערער לבין מי מ-7 האנסים האחרים שנותרו אנונימיים ולכן יש לבחון את מעורבותו הישירה של המערער כלפי המתלוננת בצימר בשזור. בית המשפט הפריד בין כל האירועים שקדמו לזירת האירוע בצימר בשזור, ואשר לגביו "גרסתה של המתלוננת מפורטת מאוד יותר מאשר בתאור שאר המקרים וגרסאותיה לגבי אותו ארוע הן עקביות וחדות" (פסקה 60 לפסק הדין). נקבע כי הסתירות שנתגלעו בגרסתה של המתלוננת אינן מהותיות, ואין בהן כדי לקעקע את אמינותה ולעורר ספק בנכונות גרסתה. בית המשפט הרשיע את המערער בביצוע עבירת אינוס ומעשי סדום בקטינה על סמך תיאורי המתלוננת את שהתרחש בצימר בשזור, וזיכה את המערער מעבירה של ביצוע מעשים מגונים, שלטעמו "נבלעה" בעבירות המין החמורות יותר. לסופו של יום, השית בית משפט קמא על המערער 14 שנות מאסר בפועל; 24 חודשי מאסר על תנאי ופיצוי בסך 40,000 ₪. על כך נסב הערעור שלפנינו. תמצית טענות הצדדים 34. המערער הגיש הודעת ערעור מפורטת המשתרעת על פני 123 עמודים. טענות המערער מופנות בעיקרן כנגד מהימנותה של המתלוננת וכנגד משקלה של ראיית ה-DNA. בנוסף, הגיש המערער בקשה להתיר לו להביא ראיות נוספות בשלב הערעור, ועל כך אעמוד בהמשך. המדינה טענה כי במקרה דנן לא מתקיימים החריגים המצדיקים התערבות בממצאי עובדה ומהימנות של הערכאה הדיונית, וכי אין בסתירות ובפגמים הנטענים לגבי גרסתה של המתלוננת, כדי לערער את מהימנות גרסתה. המדינה הצביעה על ראיית ה-DNA כראייה ניצחת ובכך נפתח את דיוננו. ה- DNAעל טבורה וחזייתה של המתלוננת 35. אקדים ואדגיש כי העובדה שתאי זרע של המערער נמצאו על טבורה ועל החלק הפנימי של חזייתה של המתלוננת, לא הייתה במחלוקת בשום שלב, והמערער לא הגיש חוות דעת נגדית מטעמו בנוגע לממצאים אלה, אף שניתנה לו הזדמנות לעשות כן. המערער אף לא חלק על קביעות מומחי התביעה ומסקנותיהם ביחס לעצמת הזיהוי הגבוהה של ממצאי ה-DNA. על פי חוות דעתו של המומחה יונתן רוט מהמעבדה הביולוגית במטה הארצי, ההסתברות כי ה-DNA שנמצא בטבורה של המתלוננת שייך לאחד אחר מלבד המערער עומדת על אחד ל-147 מליארד באוכלוסיה הישראלית-ערבית, וביחס לממצאים בחזיתה של המתלוננת על אחד ל-11 בליון בקבוצה הישראלית-ערבית. בנוסף, העיד פרופ' עוזי מוטרו, שבדק מבחינה סטטיסטית את השכיחות להתאמה שנמצאה במגזרי אוכלוסיה שונים, ולאחר שביצע תיקונים סטטיסטיים בהתאם לתת-הקבוצה האתנית ערבית-נוצרית אליה משתייך המערער, העמיד את ההסתברות על אחד ל-29.5 מליארד לגבי ממצאי הזרע בטבורה של המתלוננת ועל אחד ל-1.5 בליון לגבי הממצאים בחזייה (ת/6). 36. לטענת המערער, ממצאי ה-DNA על גופה ובגדיה של המתלוננת אינם מובילים בהכרח למסקנה מרשיעה נגדו. לגרסתו, הוא הגיע לצימר בשזור בסמוך לשעה 23:00 בלילה עם חברתו ועזב בסביבות השעה 00:30. במהלך המפגש ביניהם קיים עימה יחסי מין, ומקורם של תאי הזרע שנמצאו על גופה ובגדיה של המתלוננת, הוא במצעים או במגבת בצימר שלא הוחלפו. כאמור, המערער הגיש חוות דעת של המומחה מר רוזנגרטן, שתמכה באפשרות שמעבר נוזלי זרע מהמצעים או ממגבת לגוף המתלוננת הוא אפשרי. אפשרות זו נשללה על ידי בית משפט קמא, לאחר בחינת מכלול הראיות והעדויות בעניין זה, ואביא את הדברים בתמצית. 37. בית המשפט קבע כי חוות דעתו של המומחה מר רוזנגרטן היא תיאורטית גרידא, אין בה התייחסות לרמת הסבירות כי מעבר זרע יתרחש כמתואר בחוות הדעת, ולא ניתן לבסס עליה ממצא כלשהו לטובת המערער. מסכים אני עם קביעה זו של בית המשפט. מר רוזנגרטן אישר בעדותו כי אין בחוות דעתו מדרג סטטיסטי של סבירות לתרחיש שהעלה המערער, אלא רק חוות דעה כי התרחיש אפשרי (עמ' 174 לפרוטוקול): "לשופט אלרון: ש. האם נקטת במילים תרחיש סביר כאמת מידה לאפשרות, הרי גם ניתן לומר, סביר מאוד, סביר למדי ת. כשכתבתי את המילה סביר, לא התייחסתי למדרג סטטיסטי אלא אפשרות, התרחיש הוא אפשרי". 38. זאת ועוד. מר רוזנגרטן אישר בעדותו כי קיימות שתי אפשרויות בלבד למעבר תאי זרע של המערער לגופה של המתלוננת. האחת, מגע גוף המתלוננת עם כתם זרע לח של המערער; השנייה, שפיכה ישירה של זרע המערער על גופה של המתלוננת: "ת. ...הייתי אומר שאם נמצא כתם (הכוונה לכתם זרע – י.ע), זה מתאים יותר לאחת משתי האפשרויות הבאות – א' – מגע הדוק של הגוף עם כתם זרע לח, או ב' – מגע בלתי אמצעי בין הגוף לבין נוזל הזרע. ש. אלה שתי האפשרויות היחידות שאתה מעלה? ת. כן." (עמ' 177 לפרוטוקול, שורות 5-1). ד"ר לנג נשאלה בעדותה על משך הזמן בו לוקח לנוזלי זרע להתייבש, והשיבה כי הדבר אורך דקות ספורות: "...תוך דקות ספורות זה מתייבש באוויר החדר, אלא אם כן הוא מרטיב את גופו. אם הגוף ערום באוויר זה מתייבש תוך דקות ספורות, 5 דקות, וזה נשאר ככתם דבוק על העור" (עמ' 31 לפרוטוקול, שורה 8 ואילך). עוד נשאלה ד"ר לנג מה היה מצב דגימות תאי הזרע אשר ניטלו מגופה של המתלוננת, והשיבה כי הדגימות היו יבשות לגמרי (עמ' 27 לפרוטוקול, שורות 8-6): "הם היו יבשים לחלוטין ועל כן אני הצטרכתי להרטיב את המטוש עם נוזל סטרילי כדי להצליח ולהפיק את החומר היבש על המטוש ולהכניסו בחזרה אל המבחנה". שילוב תשובותיהם של ד"ר לנג ומר רוזנגרטן, מוביל למסקנה לפיה רק מגע תוך דקות ספורות מרגע הפרשת זרעו הלח של המערער עם גופה של המתלוננת יכול היה ליצור את היווצרות כתם הזרע על טבורה. גרסתו של המערער כי זרעו הועבר לגופה של המתלוננת על ידי הסדין או המגבת, לאחר שהמתלוננת הובאה על ידי אנסיהּ לצימר בו שהה עם חברתו, אינה מתיישבת עם מסקנה זו, שהרי אין ספק כי עברו יותר מ"דקות ספורות" בין אותם חילופים לכאורה. לאור זאת, אין אלא להסיק כי תאי זרע המערער הועברו לגופה ובגדיה של המתלוננת על ידי מגע ישיר. בנוסף, על מנת שיתאפשר מעבר של תאי זרע מהסדין לטבורה וחזייתה של המתלוננת, היה עליה לשכב על הסדין כשפניה, לרבות בטנהּ וחזהּ, מוצמדים אל המזרן, וכשאיש לא שוכב על המזרן מתחתיה. אלא שתנוחה זו נסתרת בעדותה של המתלוננת, שהעידה כי לא שכבה כלל על בטנה, וכי אחד הגברים נשכב על המיטה בטרם היא נשכבה עליה (עמ' 111 לפרוטוקול, שורות 23-21): "ש. מה הם עושים? ת. מתפשטים, אחד שוכב על המיטה, והוא גם מפשיט אותי, ואז אחד מעלי. אחד שוכב אני באמצע, בין שניהם." בית משפט קמא ציין עובדה זו בפסק דינו (פסקה 139 סיפא לפסק הדין): "נזכור כי לא נמצאו תאי זרע על גב המתלוננת למרות שהיא שכבה על הגב אשר בא במגע עם הסדין. באף אחת מהתנוחות לא תיארה המתלוננת תנוחה בה קיים מגע בין בטנה לסדין, אך תאי זרע נמצאו בתוך טבורה". 39. המערער ציטט קטעים מחקירותיה של המתלוננת מהם עולה, לטענתו, כי באחת מן התנוחות בהן נמצאה, באה בטנה במגע עם הסדין. עיינתי בקטעי החקירה אותם מצטט המערער בעמ' 83-82 לכתב הערעור, ולא מצאתי לשנות מקביעתו של בית משפט קמא. המערער מבקש להסיק כי בהינתן העובדה שמתלוננת נאנסה בפי הטבעת, באה בטנה בהכרח במגע עם הסדין. ברם, כאמור, המתלוננת סיפרה שהייתה שכובה בין אנס ששכב על המיטה, לבין אנס ששכב מעליה (עמ' 111 לפרוטוקול) וכי הייתה גם בתנוחה של כריעה על ארבע. לכך יש להוסיף כי הזרע נמצא בחלק הפנימי של חזיית המתלוננת. 40. לכל האמור לעיל יש להוסיף כי גרסתו של המערער הינה גרסה כבושה ומתפתחת, שהועלתה לראשונה רק בזמן עדותו בבית המשפט, ועל כך אעמוד בהמשך. המערער אף נמנע מלהעיד את חברתו עמה קיים יחסים, לטענתו, בצימר באותו לילה. ובכך מנע את בדיקת האפשרות התיאורטית של מעבר זרע ממצעים לגופה של המתלוננת. עמד על כך בית משפט קמא (פסקה 160 לפסק הדין): "לנאשם הסבר כבוש והזוי הנעדר כל בסיס במציאות, לנאשם הייתה אפשרות קלה אך הכרחית לנסות ולשכנע באמיתות גרסתו והיא בדרך של הבאת חברתו לעדות או למצער מסירת פרטיה על מנת שיהא ניתן לברר את אמיתות גרסתו ולו לשם בדיקה האם קיימת במציאות חברה כזו." 41. גרסתו של המערער אף אינה מתיישבת עם עדותו של בעל הצימר לפיה הפעילות בצימר נדירה; כי אינו משכיר את הצימר לאחר השעה 23:30 (עמ' 194 לפרוטוקול, שורה 37 ועמ' 195, שורה 9); וכי לא הגיע איש לצימר כ-3 חודשים לאחר שהמערער שהה בו. לאור דברים אלה, קשה להלום כי הגיע אדם נוסף לשכור את הצימר לאחר שהמערער עזב, לגרסתו, את הצימר בשעה 00:30. גרסת המערער אף אינה עולה בקנה אחד עם גרסת בעלת הצימר אשר שללה בעדותה את האפשרות שהצימר יושכר מבלי שינוקה קודם לכן. 42. לכל אלה יש להוסיף כי המתלוננת תיארה בגרסתה, שנמצאה אמינה על ידי בית משפט קמא, כי האנס שפך את זרעו במיקום מאוד ספציפי על בטנה וחזה ובמקומות אלו לא נמצאו תאי זרע של אדם נוסף מלבד המערער. קשה להלום כי זרעו של המערער עבר מהסדינים שבצימר אל גופה של המתלוננת בדיוק במקומות בהם תיארה שגם האנס שפך את זרעו. גם בכך יש לחזק את הקביעה כי תאי הזרע של המערער הגיעו אל גופה של המתלוננת על ידי מגע ישיר. המערער עומת בבית משפט קמא עם כך שתאי הזרע שלו נמצאו במקומות ההולמים את תיאורה של המתלוננת לגבי המקומות בהם שפך האנס את זרעו, אך לא יכול היה ליתן לכך הסבר: "לשופט גלעד: ש. הילדה אמרה ששפכו לה זרע על החזה והטבור, איך יצא המזל שהזרע שלך הגיע בדיוק לאותם המקומות שבהם שפכו עליה אחרים? ת. אני לא יכול להסביר מפורשות משתי סיבות – מה שהבנתי, מה שהסביר לי עורך הדין לא אמר לי שהיא אמרה, לא אמרה על החזה והטבור ש. אנחנו אומרים לך. ת. אני לא באתי לפה לשכנע אתכם שאני שפכתי זרע על הסדין וזה מה שהיה וזהו, אני באתי, אני רוצה לדבר שזה באמת, באמת הייתי, עכשיו, איך זה הגיע על הסדין, אם היא ישנה על הסדין, זה מגיע, אם זה הגיוני, ההסבר בזה מגיע." (עמ' 164 לפרוטוקול, שורות 17-10) ה-DNA על תחתוני המתלוננת 43. בבדיקת DNA של תחתוני המתלוננת התקבלה תערובת שמקורה בשני פרטים - הפרופיל הבולט נמצא שונה מזה של המערער, ואילו הפרופיל החלש, נמצא כבעל סממנים שלא ניתן לשלול או לחייב את תרומתו של המערער להם. בית משפט קמא התייחס לעניין זה בעת בחינת מכלול הראיות (פסקה 135 לפסק הדין): "מסקנה זו אינה יכולה בהליך פלילי להיזקף לחובתו של הנאשם, אך יש לה משקל בעת בחינת מכלול העדויות. היא מהווה חיזוק לגרסת המתלוננת כי בנוסף לתאי הזרע של הנאשם שנמצאו על חזייתה ובטבורה, סביר כי היה במקום גבר נוסף שתאי הזרע שלו הגיעו לתחתוניה (הפרופיל הבולט) ואזכיר כי המתלוננת מתארת כי ב'צימר' נאנסה ע"י שני גברים". המערער קבל על מתן משקל כלשהו לממצא ה-DNA בתחתוני המתלוננת, וטען כי לא ניתן לקבל ממצאים אלה כחיזוק לתשתית הראייתית נגדו, מאחר שפרופיל ה-DNA שעלה מהם היה מעורב. עוד טען המערער, כי מפני שלא ניתן היה לשייך את הפרופיל החלש של תאי הזרע שנמצאו על תחתוני המתלוננת למאן דהוא, ניתן להסיק מכך שאם לא תרם המערער לפרופיל החלש, משמע שהמתלוננת נאנסה בצימר על ידי שלושה, ולא על ידי שניים, כגרסתה. 44. דין הטענה להידחות. אכן, אין בפרופיל החלש שנמצא בתערובת ה-DNA כדי לבסס הרשעה, אך בית המשפט התייחס לנושא זה בבחינת מכלול הראיות הקיימות, והטעים כי נתן לכך משקל בבחינת מהימנות גרסת המתלוננת בלבד. מכל מקום, מעדותו של מר רוט בעניין ממצאי ה-DNA עולה כי לא ניתן לשלול את תרומתו של המערער לפרופיל החלש שנמצא על תחתוני המתלוננת (עמ' 35 לפרוטוקול; ת/5, עמ' 4): "בבדיקה שבוצעה לתחתונים קיבלתי תערובת שמקורה בשני פרטים או יותר, מסוג חזק וחלש, יש מרכיב אחד בתערובת שהוא בולט מעל הרכיב הנמוך והפרופיל הזה היה שונה מזה של חוסאם עווד, אבל בפרופיל החלש, או הנמוך, היו לי סממנים שלא יכולתי לקבוע בצורה חד משמעית לגבי מעורבותו של החשוד, חוסאם עווד" (ההדגשות אינן במקור – י.ע). בהתחשב בכך שהמתלוננת נאנסה על ידי יותר משני אנסים במכלול האירועים נשוא כתב האישום, אף אם היה נקבע פוזיטיבית כי פרופיל ה-DNA של המערער אינו זהה לפרופיל החלש שנמצא על תחתוני המתלוננת, אין בכך מאומה. שכן ייתכן שתאי הזרע שנמצאו על תחתוני המתלוננת מקורם באנס אחר במהלך אותו הלילה. מכל מקום, העובדה שמדובר בפרופיל מעורב אך מחזקת את גרסת המתלוננת, כדברי בית משפט קמא, ומלמדת כי אכן בוצעו בה בצימר בשזור עבירות מין על ידי שניים מהגברים. זירת האונס 45. המערער טען כי אין בסיס לקביעה כי האונס התרחש דווקא בצימר של הזוג גבאי בשזור. לטענתו, תיאור המתלוננת את המקום ובעליו, לא תאם את מראהו של הצימר. המתלוננת תיארה את הצימר ללא פרטים ייחודיים הקיימים בכל צימר: "יש המון דלתות, סלון, כורסאות ושולחן בלי טלביזיה, שירותים קטנים, מקלחת קטנה, מיטה, ארונית, קירות בצבע לבן" (ת/52, עמ' 6). המתלוננת הוסיפה כי בעל הצימר שעמד ודיבר עם אחד האנסים הינו ערבי ולכן לא צעקה (ת/52, עמ' 6). מנגד, מר גבאי סיפר בחקירתו הנגדית כי בצימר יש טלביזיה שאינה מחוברת, וכי צבע הקירות הוא בצבע עץ (עמ' 196 לפרוטוקול, שורות 27, 31), כמו כן ידוע לנו כי מר גבאי הינו יהודי ולא ערבי. 46. דין הטענה להידחות. ראשית, קביעת בית משפט קמא ביחס לזירת האונס היא קביעה אגבית להכרעה. ממצאי ה-DNA לא נמצאו בצימר, אלא על גופה של המתלוננת. הקביעה כי המתלוננת נאנסה בצימר של מר גבאי בשזור התבססה על שניים – מחד, עדותה של המתלוננת על אינוסה בצימר כלשהו ביישוב שזור, ומאידך, על גרסתו של המערער עצמו, לפיה שהה בצימר של מר גבאי ביום 18.1.2009. ובכלל, דומה כי טענה זו של המערער הינה בבחינת "גול עצמי", שאם האונס לא בוצע בצימר של מר גבאי, נשמטת הקרקע מתחת להסברו של המערער להימצאות תאי הזרע שלו על גופה של המתלוננת. ראיית ה-DNA במישור המשפטי 47. טענה מרכזית של המערער היא, כי אין די בממצאי ה-DNA להרשעה, נוכח כשלים בהסבר העובדתי שנטווה סביבם. כך, מועד ביצוע האונס אינו ברור, מספר האנסים לא ברור, והמתלוננת לא טענה בכל שלב כי המערער היה חלק "מזוג אנסים חדשים". משכך, ומשנשללה מעורבותו של המערער בזירות האונס הראשונות, יש בכך לשלול מניה וביה את מעורבותו בזירה האחרונה. עוד טען המערער כי ראיית ה-DNA אינה פוטרת את בית המשפט מגיבושו של תסריט עובדתי שעליו תתבסס ההרשעה. עוד טען המערער, כי לא ניתן להרשיעו בהסתמך על ראיית ה-DNA לבדה, שכן זו אינה מהווה תחליף להרשעה מעל לכל ספק סביר. את טענתו זו סומך המערער על עניין דנ"פ 9903/03 מוראד אבו חמאד נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 19.12.2004) (להלן: עניין אבו חמאד). המערער אף מבקש לאבחן את עניינו משורה של מקרים אחרים בהם נסמכה ההרשעה על ראיות נוספות שהובאו לחיזוק ראיית ה-DNA. 48. דין טענות אלו להידחות. יש להבחין בין אי הוכחת מעורבותו של המערער בזירות השונות, לבין מצב בו נשללה מעורבותו בהן. בית משפט קמא קבע כי לא הוכח מעבר לכל ספק סביר שהמערער היה מעורב בזירות הקודמות לזירת הצימר בשזור. ברי כי לא ניתן ללמוד מכך על היעדר מעורבותו של המערער באינוס המתלוננת בצימר בשזור. אשר לדיוקה של ראיית ה-DNA, הרי שכבר בעניין אבו חמאד נאמר: "... לדעתי בדיקת דנ"א בהסתברות סטטיסטית גבוהה (ובלא שנכריע במידתו של אותו גובה), ראויה היא שדינה יהא כראיה של טביעת אצבעות. ובהיעדר הסבר סביר – הסבר העשוי לעורר ספק בלב בית המשפט – ניתן יהא להרשיע נאשם אך על פי ראיה זו". ביני לביני ניתן פסק דינו של בית משפט זה בע"פ 149/12 אלמליח נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.9.222012) ולפיו אין מניעה עקרונית להרשיע נאשם אך ורק על סמך ראיית דנ"א. כפי שהראינו, ההסתברות הסטטיסטית של ממצאי ה-DNA במקרה דנן היא עצומה, ומנגד, לא עלה בידי המערער ליתן הסבר העשוי לעורר ספק. לטעמי, גם בהתעלם מכל עדותה של המתלוננת, היה בממצא זה כדי להרשיע את המערער. כך, אם חלילה הייתה נמצאת גופתה של המתלוננת בשדה ועליה DNA של המערער ללא הסבר סביר מצידו להימצאות ה-DNA, ניתן היה להרשיעו. על אחת כמה וכמה, שממצאי ה-DNA מתיישבים עם גרסתה של המתלוננת, ולמיצער, עם גרעין גרסתה. מכל מקום, הרשעתו של המערער אינה נסמכת אך ורק על ראיית ה-DNA, והיא נתמכת בשורה של ראיות מחזקות כלהלן: (-) היעלמותה של המתלוננת והימצאותה כחלוף כ-12 שעות כשהיא במצב נפשי קשה. (-) ממצאים פורנזיים המלמדים כי המתלוננת עברה אירוע של תקיפה מינית. (-) התרשמות חוקרת הילדים כי המתלוננת עברה אירוע מיני. (-) התרשמות גורמי הטיפול כי המתלוננת חוותה אירועים קשים. כך, בחוות דעת מיום 1.2.2009 של המרכז הרפואי לבריאות הנפש נכתב כי המתלוננת סובלת מקשיים התנהגותיים וליקוי בשיפוט החברתי אך "בוחן המציאות שלה תקין לחלוטין ואין ספק בדבר התרחשותם של אירועים קשים". המטפלת של המתלוננת בבית החולים כותבת כי לאחר האונס פגשה את המתלוננת ומצאה "ילדה שבורה, בוכה, פגועה כל כך...". (-) הימצאותם של תאי זרע על חזייתה של המתלוננת, באופן המתיישב עם תיאורה כי פלוני שלא זוהה על ידה החדיר איבר מינו בין שדיה, ואלמוני עם עגיל באוזן (שאינו המערער) הידק את שדיה לאבר מינו של הראשון ש"הוציא את הלבן" מאיבר מינו על גופה. (-) גרסת המתלוננת בדבר מקום אינוסה בצימר ביישוב שזור, העולה בקנה אחד עם גרסת המערער עצמו לעניין הימצאותו בצימר בישוב שזור, באותו הלילה, ושיחת הטלפון בינו לבין בעל הצימר בשעה 23:04 . (-) איכוני שיחות הפלאפון של המערער אשר מיקמו אותו באזור זירת אירועי האונס במהלך הערב. (-) דחיית גרסת המערער לפיה היה עם חברתו בצימר בליל האירוע משלא הביא את חברתו לעדות ולא מסר את פרטיה. (-) גרסתו הכבושה של המערער בדבר הימצאו בצימר בליל האירוע כפי שיפורט בהמשך. מהימנותה של המתלוננת 49. המערער הצביע על שורה של תמיהות, סתירות ואי דיוקים בגרסתה של המתלוננת. עוד הצביע על כך שהמתלוננת לא זיהתה אותו במסדר התמונות, כך שאין לזהותו עם אותו אלמוני ששפך את זרעו בין שדיה ובוודאי שאין לזהותו עם האדם הנוסף שהידק את שדיה של המתלוננת בעת המעשה, מאחר שאותו אדם ענד עגיל באוזן. מכאן, שיש לראות את אי זיהויו כראיה מזכה. 50. אקדים ואזכיר את הכלל הנקוט בידינו מימים ימימה, ולפיו אין דרכה של ערכאת ערעור להתערב בממצאי עובדה ומהימנות של הערכאה הדיונית המתרשמת באופן בלתי אמצעי מהעדים, מאופן מסירת עדותם, שפת גופם והתנהגותם, ועל כן בכוחה לתור אחר "אותות האמת". כלל זה כוחו יפה הן במשפט האזרחי והן במשפט הפלילי (ראו, לדוגמה, פסק דיני בע"פ 8146/09 אבשלום נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 8.9.2011), בפסקה 18 והאסמכתאות שם). כוחו של הכלל יפה במיוחד בעבירות מין נוכח אופי העבירה, באשר ההכרעה מבוססת פעמים רבות על גרסאות סותרות של המעורבים בפרשה ללא ראיות אובייקטיביות-חיצוניות, כך שלהתרשמות מסימני האמת חשיבות סגולית מיוחדת (ראו, לדוגמה, פסק דיני בע"פ 5582/09 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 20.10.2010), בפסקה 83 והאסמכתאות שם (להלן: עניין פלוני). לדעה אחרת בנוגע להתרשמות ערכאת הערעור בעבירות מין, ראו דעתו של השופט (כתוארו אז) גרוניס בע"א 3250/10 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם 12.1.2012)). עוד אזכיר כי קשה לצפות מקורבן עבירת מין, כי יזכור פרטי אירוע טראומטי ויערוך עדותו באופן מסודר וכרונולוגי כאילו תיעד אותו בזמן אמת (ראו, לדוגמה, ע"פ 1258/03 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(6) 625, 635 (2004); ע"פ 9806/05 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 8.1.2007), בפסקה 4). על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בילדה-נערה שבעת האירוע טרם הגיעה לגיל 13, ששפתה וכישוריה הקוגניטיביים דלים, אשר חוותה אירוע מיני כה טראומטי בעודה באשפוז יום פסיכיאטרי בשל אונס שעברה כשלושה חודשים לפני כן. 51. כאמור, בית משפט קמא מצא את דברי המתלוננת כמהימנים ביחס למעשי האינוס ומעשי הסדום שאירעו בצימר בשזור, אשר תיאורי המתלוננת לגביו היו מפורטים ועקביים. לגרסתה של המתלוננת מצא בית המשפט חיזוקים חיצוניים נוכח סימני חדירה בגופה של המתלוננת וממצאי תאי זרע בטבורה, בחזייתה ועל תחתוניה. בית משפט קמא זיכה את המערער מהעבירות שיוחסו לו לגבי האירועים שקדמו להבאת המתלוננת לצימר בשזור, וקבע כי לא ניתן להוכיח שלמערער חלק מכוח דיני השותפות באירועים אלה. עוד קבע בית המשפט כי יש לבחון את מעורבותו של המערער רק באישומים הישירים כלפיו לגבי האירועים בצימר. בהתאם למתווה זה נבחנה מעורבות המערער באירוע בצימר, כמי שהגיע לצימר בדרך כלשהי, מבלי שיש ביכולתנו לדעת מתי וכיצד הצטרף לאנסים האחרים. המערער קבל על המתווה הנ"ל המבוסס, לטענתו, על ההנחה כי זוג האנסים האחרון, וביניהם המערער, הגיע לצימר בשזור בסביבות השעה 2:00 לפנות בוקר, וביצע מעשי אינוס במתלוננת. לטענת המערער, הנחה זו לא עולה בקנה אחד עם גרסתה של המתלוננת. שסיפרה על "אונס מתגלגל", המתחיל בחטיפתה בסמוך לשעה 17:00, ובאינוסה בכל זירה בין חצי שעה לשעה. בזירה הראשונה אנסו את המתלוננת ארבעה, ולאחריהם בכל זירה הצטרף זוג אנסים נוסף. מכאן מסיק המערער שחלפו לכל היותר שעתיים עד שהושלם מניין האנסים לשמונה. משמע, החל מהשעה 19:00 היו צריכים איכוני השיחות של המערער להצביע על מיקומו בזירות הרלוונטיות, ולא כך הדבר. המערער שלל את האפשרות כי אחד האנסים עזב במהלך האירוע המתגלגל, בהסתמך על גרסתה של המתלוננת, ששללה את האפשרות כי אחד משמונת האנסים עזב במהלך האירוע מעת שנתקבצו יחדיו (עמ' 132 לפרוטוקול, שורות 21-17). עוד הוסיף המערער כי לגרסת המתלוננת זוג האנסים האחרון בצימר אנס אותה קודם לכן אף בזירות אחרות (ת/53, עמ' 3, שורה 29 והלאה), ומכאן שאם המערער זוכה מהאישומים בזירות אלו, גרסת המתלוננת מזכה אותו אף מן האונס בצימר. 52. דין טענות אלה להידחות. אכן, המערער זוכה מביצוע מעשי האינוס המוקדמים לאירוע בצימר בשזור, מאחר שלא הובאו ראיות המוכיחות מעבר לכל ספק את מעורבותו במעשים אלו. גרסתה של המתלוננת בנוגע למהלך האירועים שקדמו לאירוע בצימר הייתה לא מפורטת וקשה להבנה. כשלעצמי, אף איני מוציא מכלל אפשרות כי ביקשה להסתיר את העובדה כי לא "נחטפה" כטענתה ממקום היישוב בו היא מתגוררת, אלא התלוותה מרצונה לשניים אותם הכירה כאורסביו ואוסאם. גם בית משפט קמא סבר כי ייתכן שהמתלוננת ביקשה לטשטש את הכרותה עם אורסביו ואוסאם שאותם אהבה לדבריה לפני המקרה. ובכלל, מהחומר מתקבל רושם של ילדה מוזנחת המחפשת חיבה ואהבה, ומתרועעת עם גברים מבוגרים ממנה. מכל מקום, בשל כך, בודד בית משפט קמא את האירוע בצימר מהאירועים שקדמו לו, תוך שהוא נמנע מלקבוע ממצאים לגבי מעורבותו של המערער בזירות ובאירועים הקודמים לזירת הצימר. לאור זאת, אין בטענותיו של המערער אודות השתתפותו או חוסר השתתפותו באירועים שקדמו לאירוע בצימר כדי לעלות או להוריד מהרשעתו באונס בצימר עצמו. ובכלל, חישוב הזמנים שערך המערער, בהסתמך על הערכתה של ילדה-נערה שטרם הגיעה לגיל 13 בעת האירוע, אשר חוותה התעללות מינית טראומטית על ידי מספר גברים שהעבירו אותה ממקום למקום, אינו בעל משקל רב. מכל מקום, איכוני הטלפון של המערער ממקמים אותו בשתי זירות שנזכרו בגרסת המתלוננת. בשעה 20:01 באזור הכפר נח'ף ובשעה 23:34 בכפר ראמה הסמוך לשזור, מה שאף תואם לעדותו של מר גבאי בעל הצימר (לעניין זה ראה עדות המומחה מר שלמה ירדני על כך שהישוב שזור נמצא בשטח הכיסוי של כפר ראמה – עמ' 143 לפרוטוקול). אי זיהוי המערער במסדר הזיהוי 53. במסדר זיהוי תמונות שנערך למתלוננת ביום 14.6.2009, אשר כלל את תמונת המערער, לא זיהתה המתלוננת איש, ושללה כי היה לה קשר עם מי מהם (ת/10). ביום 19.9.2009 נחקרה המתלוננת לצורך בדיקת מסוגלות העדתה והתבטאה כי היא מעוניינת להעיד מפני שאינה בטוחה שהמשטרה עצרה את האדם הנכון: "ח: ...יש אפשרות שאת לא תראי את הנאשם בזמן ההעדה, מה, איך זה ישפיע עלייך? י: לא יודעת. ח: היית רוצה לא לראות אותו בזמן שאת מספרת את מה שקרה לך? ח: אני, כאילו, אני גם רוצה לראות אותו וגם לא רוצה לראות אותו. אני רוצה לראות אותו בגלל שכאילו, אני לא בטוחה שתפסתם את הנכון. אני לא רוצה לראות אותו בגלל שאני שונאת אותו..." (ת/59, עמ' 16, שורות 24-18) המערער טען כי העובדה שהמתלוננת לא זיהתה אותו במסדר זיהוי התמונות בעוד שאת תיתי זיהתה במסדר תמונות כעבור כשנתיים, כמו גם החשש שהביעה בפני חוקרת הילדים שמא המשטרה לא עצרה את האדם הנכון (ת/59 ב' ות/53ב'), הינן ראייה מזכה. מה עוד, שהמתלוננת אמרה בחקירתה לאחר מסדר זיהוי התמונות כי היא זוכרת את פניהם של האנסים שפגעו בה (ת/57, עמ' 4, שורות 13-12): "ח: האם ייתכן שלא זכרת חלק מהפנים של מי שפגעו בך? י: לא, זכרתי את כולם, מממ..." 54. אכן, המתלוננת לא זיהתה את המערער במסדר התמונות, וכשנשאלה בשנית אם היא זוכרת את פניהם של כל האנסים, השיבה בחיוב (הערה: בתמליל החקירה נפלה טעות ונכתב שהמתלוננת השיבה: "לא, אני לא זוכרת את כולם..." (ת/57, עמ' 5, שורות 20-16) בעוד תשובתה הייתה: "לא, אני זוכרת את כולם" (קלטת החקירה ת/57, דקה 12:40; עמ' 128 לפרוטוקול, שורות 15-11)). עם זאת, בעדותה בבית המשפט, סיפרה המתלוננת שאינה זוכרת את פניהם של כל האנסים: "ש. את יכולה גם לומר שזה בטוח לא אותו אחד (הכוונה למערער – י.ע) שהיה בין ה-8? ת. אני לא בטוחה. ש. כשאת אומרת שאת לא בטוחה, מה גורם לך להיות לא בטוחה? ת. אני לא זוכרת כל כך את הפנים שלהם." בנוסף, מעיון בדבריה של המתלוננת בדבר החשש שמא המשטרה לא עצרה את האדם הנכון, עולה כי דבריה לאו דווקא כוונו למערער: " ח: היית רוצה לא לראות אותו בזמן שאת מספרת את מה שקרה לך? י: אני, כאילו, אני גם רוצה לראות אותו וגם לא רוצה לראות אותו. אני רוצה לראות אותו בגלל שכאילו, אני לא בטוחה שתפסתם את הנכון. אני לא רוצה לראות אותו בגלל שאני שונאת אותו... ח: ספרי לי עוד על זה שאת שונאת אותו. י: אני מתי שאני יצאתי איתו, כאילו שהייתי חברה כזו שלו. אז אהבתי אותו. ממש ממש אהבתי אותו. יותר מכולם. ו... אחרי מה שהוא עשה לי אז אני שונאת אותו." (ת/59, עמ' 16, שורות 30-24) מהקשר הדברים עולה, כי כאשר מתייחסת המתלוננת באמביוולנטיות ליחסי האהבה–שנאה, היא אינה מכוונת למערער שאותו אינה מכירה, אלא ל"אוסאם", איתו הייתה לה היכרות קודמת. זאת ועוד. המערערת סיפרה בעדותה כי לא הסתכלה בפני האנסים בעת האונס: "ש. כשנשאלת על ידי חברי... האם הסתכלת בזמן שאחד שפך עליך את הלבן, לאיזה חלק של הגוף הסתכלת? ת. מתי שהוא שפך עלי את הלבן? לא הסתכלתי עליהם. ש. על מה הסתכלת? ת. לא יודעת, על המקום, לא הסתכלתי עליהם, הפניתי את הראש למקום אחר. ש. כשהסתכלת עליהם, על אילו חלקים בגוף שלהם הסתכלת? על איבר המין עד הרגליים." (עמ' 134 לפרוטוקול, שורות 31-25). גם חוקרת הילדים בחקירתה החוזרת אישרה כי האפשרות שהמתלוננת לא זוכרת את פניו של המערער, היא אפשרות סבירה (עמ' 105-104 לפרוטוקול): "ש. ... תאמרי לנו מה אמרה הילדה באשר לזיהוי אותו אדם ששפך עליה זרע בצימר בשזור. ת. היא מדברת על שניים שהיו בצימר: 'זה עם השיער השחור, עם הקוצים והעגיל באוזן' והשני היא לא זוכרת מי עוד היה, היא אומרת שמי שיצא לו הלבן על הגוף שלה היא לא זוכרת מי זה היה אבל מי שיצא לו הלבן על הרצפה זה השחור עם העגיל באוזן. ש. היא לא זוכרת מי זה אותו אדם ששפך עליה זרע בצימר? ת. נכון. חשוב להגיד בנושא זה שהילדה מתארת תחושות של קיפאון, של חוסר יכולת לזוז, חוסר אונים מאוד גדול, לא בטוח שילדה במצב כזה יכולה לשים לב לפרטים, לזהויות, לצלקות כמו שהסניגור הראה אצל הנאשם. ילדים במצב כזה, במיוחד ילדים, שמתארים תחושות של קיפאון, נמצאים במצוקה מאוד גדולה ולא בטוח שהם יכולים להבחין בסמנים כאלה על פני חשוד זה או אחר, במיוחד כשהיא מתארת שמונה חשודים ערומים באותו מקום." (ההדגשות אינן במקור – י.ע). ודוק: זרעו של המערער נמצא על גופה וחזייתה של המתלוננת, באותם מקומות מדויקים בהם ציינה כי האנס שפך את זרעו על גופה – בטנה וחזה. הוא האדם עליו אומרת חוקרת הילדים שהמתלוננת אינה זוכרת את זהותו. אדגיש שוב ושוב כי הרשעתו של המערער אינה נסמכת על זיהוי מצד המתלוננת, אלא על מציאת תאי זרע שלו על גופה, כך שאי זיהויו על ידי המתלוננת, אינו מקהה את עוצמת הראיות כנגדו. יפים לעניין זה דברי השופט בך בע"פ 4427/95 פלוני נגד מדינת ישראל פ"ד נא(2), 557, 569-558 (1997): "זיהויה השגוי במסדר הזיהוי החי הנוסף בו השתתפה יכול להיות מוסבר בדרכים שונות, כאשר ההסבר העיקרי לכך נעוץ ביכולת הזיהוי המוגבלת של ילדה כה קטנה הנושאת רישומה של טראומה כה קשה, ואשר השתתפה כאמור במסדרי זיהוי קודמים, אשר ייתכן וטשטשו את התמונה החקוקה בזיכרונה. מכל מקום, אמנם הזיהוי השגוי כשלעצמו הוא בעייתי, אולם לאור מכלול הראיות המצביעות על אשמתו של המערער, נראה כי אין בכך כדי להטיל ספק במסקנה לפיה המערער הוא שביצע את מעשי העבירה כלפי אותה קטינה". טענות נוספות של המערער ביחס לאי מהימנות המתלוננת 55. המערער טען כי גרסת המתלוננת אינה מהימנה לאור הסתירות הרבות בה, ובין היתר, כי המתלוננת סיפרה לשוטרת טוקרב שהאנסים שפכו את זרעם לתוך גופה, אך לא אמרה זאת לדוקטור לנג; כי סיפרה לשוטרת טוקרב שהוכתה על ידי תוקפיה, אולם בבדיקה ראשונית לא נמצאו על גופה סימני אלימות; כי סיפרה לשוטרת טוקרב כי מי מהאנסים השתמש בקונדום, אך לא סיפרה זאת לדוקטור לנג; כי סיפרה לדוקטור לנג כי אולצה על ידי האנסים לגלח את שיער הערווה, אך לא חזרה על כך בפני חוקרת הילדים. עוד טען המערער כי מחקירותיה של המתלוננת עלו גרסאות שונות באשר למספר המשתתפים באונס, וסתירה זו רק מתחזקת נוכח עדותה של המתלוננת בבית המשפט שם הזכירה ארבעה אנסים ולא שמונה. 56. אחזור ואזכיר כי גרסת המתלוננת, שנמצאה אמינה על ידי בית משפט קמא אינה הראייה בלעדיה אין בתיק זה - אלא ראייה מחזקת בלבד, ואף ללא גרסתה ניתן היה להרשיע את המערער. זאת, נוכח ראיית ה-DNA שנמצא על גופה של המתלוננת, ראיות חיצוניות נוספות שפורטו לעיל וגרסתו הכבושה והרעועה עד מאוד של המערער. למרות זאת, אתייחס בקצרה לטענותיו של המערער. האמירה כי האנסים "גמרו לתוך גופה" של המתלוננת מתועדת אך ורק במזכר שערכה השוטרת טוקרב לאחר שיחתה עם המתלוננת (ת/30), ובכל חקירותיה הרבות לאחר מכן, לא סיפרה המתלוננת כי הגברים גמרו בתוכה. יש בכך כדי לעורר את הספק שמא השוטרת טוקרב, אשר ביצעה רק תשאול ראשוני של המתלוננת, לא הבינה אותה כהלכה. השוטרת טוקרב נחקרה על כך בבית המשפט והשיבה: "ש. המתלוננת מיוזמתה אמרה לך 'הגברים גמרו בתוך גופה'? ת. אני לא זוכרת לומר לך אם זה היה ביוזמתה או שאני הנחתי אותה בשאלה, כי זה היה לפני ששלחתי אותה לבדיקה אצל ד"ר לנג. אני לא חוקרת אותה, אך אם מתנהלת שיחה ואני יכולה לשאול... ייתכן ושאלתי אותה" (עמ' 14 לפרוטוקול, שורות 9-4). בנוסף, יוזכר כי אכן נמצא זרע על תחתוניה של המתלוננת, כך שאף אם היינו נכונים להניח כי סיפרה שהאנסים שפכו את זרעם בגופה, גרסתה אינה מופרכת. עוד אזכיר כי המערער הורשע במעורבות באירוע הצימר בלבד, בו ציינה המתלוננת מפורשות כי הזרע נשפך בין שדיה ועל בטנה, היכן שנמצאו תאי הזרע של המערער. המערער טען כי אם שפך זרעו בין שדיה של המתלוננת אין הדבר מתיישב עם מציאת זרע בטבורה, אך בטענה זו אין ולא כלום, נוכח המרחק הקצר בין המקומות בגוף, ומאחר שיש להניח כי לאחר שהגיע לפורקנו הוא נסוג לאחור וירד מגופה של המתלוננת. כך גם עולה מעדותה של המתלוננת שהסבירה "אז זה שהכניס את איבר המין שלו לחזה שלי, כאשר הוא סיים, הוא השפריץ עליי את הלבן זה קצת פגע בפה ובבטן וברגל ואז הוא ניקה אותי עם מגבת" (שם, עמ' 112-111). 57. המתלוננת הסבירה בחקירתה הנגדית בבית המשפט מדוע סיפרה לד"ר לנג פרטים שלא סיפרה לחוקרת הילדים ולהיפך (עמ' 116 לפרוטוקול, שורות 27-3): "ש. את זוכרת שלד"ר לנג, שזכרת את שמה כמי שבדקה אותך, אמרת שאלה שאנסו אותך ביקשו שאת תגלחי את שיער הערווה שלך. ת. כן. ש. מדוע למור (חוקרת הילדים – י.ע) לא אמרת את זה? ת. לא יודעת. ש. באותו יום שהגעת לתחנת המשטרה פגשה אותך חוקרת בשם אלה (השוטרת טוקרב – י.ע )? ת. כן. ש. גם לאלה לא סיפרת את זה, מדוע? ת. לא יודעת. ש. את זוכרת שלאלה באותו יום שהגעת לתחנת המשטרה סיפרת שמישהו מ-8 הבחורים היה לו קונדום? ת. אני סיפרתי? ת. כן אמרת את זה לאלה? ת. כן. ש. מדוע למור שישבת איתה בחדר הרבה פעמים לא סיפרת אף פעם שמישהו היה עם קונדום ואנס אותך? ת. לא יודעת. ש. את אמרת לחוקרת אלה שאלה שאנסו אותך שפכו את הלבן הזה לתוך הגוף שלך? ת. התכוונתי כאילו על הגוף. ש. אמרת כאילו? ת. כן, כל משפט אני אומרת כאילו, וזה באמת. ש. מבין אלה שאנסו אותך היה מישהו ששפך את הלבן הזה לתוך הגוף שלך? ת. לא. ש. אף אחד? ת. אף אחד." ייתכן והמתלוננת לא ייחסה חשיבות לפרטים אלה ולכן לא הקפידה לחזור עליהם בכל אחת ואחת מן החקירות הרבות שעברה. ייתכן גם כי בשל יכולתה המילולית הנמוכה, ובשל ריבוי האירועים הטראומטיים שעברה נבצר מהשוטרת טוקרב ומד"ר לנג, אשר אינן מוסמכות לחקירת ילדים, להבין או לחלץ מפיה דבריה לאשורם. 58. המתלוננת סיפרה במהלך חקירותיה על שמונה גברים שהיו מעורבים באירועים נשוא כתב האישום. בחקירתה הראשית בבית המשפט ציינה כי רק ארבעה גברים היו מעורבים באירועים הנ"ל: "ש. את אמרת במשטרה שאם (צריך לומר עם – י.ע) כל אחד מהגברים, 8 גברים היה לך מגע מיני, את זוכרת את זה? ת. אני זוכרת עכשיו 4 גברים. ש. מה שסיפרת בינואר בקשר לאירוע היה אמת? ת. כן. ש. יכול להיות שאז זכרת יותר טוב? ת. כן." (עמ' 115 לפרוטוקול, שורות 22-17) המערער טען כי הסתירה בדבר מספר הגברים שהיו מעורבים במעשי האונס, הינה סתירה מהותית היורדת לשורשם של דברים ומשליכה על מהימנותה של המתלוננת. דין הטענה להידחות. המתלוננת נחקרה כעשר פעמים ובכל אחת מהחקירות חזרה על גרסתה שנאנסה על ידי שמונה אנסים, כאשר כל זוג אנסים מביא לאחר מכן זוג נוסף. כך מופיע בחקירות של חוקרת הילדים, בשיחה עם ד"ר לנג, ובשיחה עם השוטרת טוקרב. בחקירתה הנגדית הבהירה המתלוננת את תשובתה דלעיל, וחזרה לגרסתה כי היו שמונה אנשים באירוע: "ש. כשאני מחזיר אותך לתוך הצימר, את למעשה נאנסת על ידי שניים ולא על ידי השמונה בצימר? ת. לא, כל ה-8 נכנסו לתוך הצימר. ש. אבל שניים רק אנסו אותך מתוך ה-8? ת. כן. לשופט אלרון: ש. נדמה לי שאמרת היום ארבעה ולא שמונה? ת. כן, אבל התכוונתי לאונס עצמו. ש. בצימר שניים אנסו אותך? ת. כן ובכל האונס ארבעה אנסו אותי." (עמ' 126 לפרוטוקול). 59. כזכור, המתלוננת טענה כי ביום 18.1.2009 נלקחה בניגוד לרצונה בסמוך לשעה 17:00 על ידי אורסביו ואוסאם המוכרים לה ומשעה זו ועד סמוך לשעה 04:00 לפנות בוקר, שהתה בחזקתם של האנסים. ברם, ממזכרים של שני שוטרים בשם אסעדי ועאמר שהוגשו בהסכמה, עולה כי המתלוננת נראתה ביום 18.1.2009 בשעה 20:30 עומדת בטרמפיאדה בצומת שזור כשהיא צועדת מתחנת האוטובוס בצומת שזור לכוון מערב בשולי הדרך ומחכה להסעה. [במאמר מוסגר: שעת האירוע במזכר שנכתב על ידי השוטר אסדי הייתה 8:30, אך השעה שונתה ל- 20:30 (ת/9) וגם במזכרו של השוטר עאמר נערך תיקון זהה (ת/48). כך גם ציון השנה במזכר היה שגוי – 2008 במקום 2009. מכאן טענת המדינה בסיכומיה כי קיימים סימני שאלה לגבי המזכרים. טענה זו איני יכול לקבל, משנתקבלו המזכרים בהסכמת התביעה ללא חקירת השוטרים שערכו אותם]. מכאן טענת המערער כי נוכח ראיה אובייקטיבית זו לא ניתן לסמוך על מהימנות גרסתה של המתלוננת, שנצפתה משוטטת בגפה באותן שעות בהן כביכול הוחזקה על ידי חוטפיה-אנסיה. המתלוננת עומתה עם טענה זו בבית המשפט, ולא חזרה בה מגרסתה (עמ' 135 לפרוטוקול, שורה 35): "ש. אך שוטר אומר שהוא ראה אותך הולכת בכביש, האם תוכלי להסביר את הנקודה? ת. אני לא יודעת, אולי זו מישהי שדומה לי, אבל אני הייתי איתם כל הזמן" 60. התמיהה לגבי גרסת המתלוננת לא נעלמה מעיני בית משפט קמא: "משהוגשו המזכרים מטעם התביעה ובהסכמה ניתן לקבוע כי אכן המתלוננת בניגוד לגרסתה, היתה בשעה 20:30 חופשייה ומשוחררת באזור שזור..." "ייתכן והיא הלכה מרצונה למפגש עם אותם שניים וחששה מאימה או ממשפחתה הביאו למסירת גרסה לא נכונה בנושא זה, ובמיוחד על רקע האונס הראשון. יתכן ובשלב מסוים שוחררה ושוב 'נתפסה' ע"י אנשים שלא אותרו והמתלוננת מסיבות השמורות עימה שינתה פרט זה. אלא שגם אם המתלוננת לא אמרה אמת בנושא זה, אין בכך כדי להועיל לנאשם לו מיוחסות עבירות שארעו מספר שעות לאחר מכן ב'צימר' בשזור. תאי הזרע שלו הגיעו לגופה של המתלוננת – קטינה בת 13 מבלי שהיה לו הסבר לתאי הזרע ולסימני החדירה שנותרו בגופה של המתלוננת" (פסקאות 204-202 לפסק הדין). אני נכון להניח כי המתלוננת לא סיפרה אמת בנקודה זו, וייתכן כי היא מסתירה טפח או שניים בגרסתה. בית משפט קמא התרשם כי ניתן להסביר סתירות בגרסתה של המתלוננת בהיכרותה הקודמת עם השניים המכונים אורסביו ואוסאם שלגביהם חשה יחס של אהבה מצד אחד ופחד מצד שני. יש בכך גם להסביר את התרשמות חוקרת הילדים כי המתלוננת מסתירה או מטשטשת פרטים, ואולי אף את העובדה שלא "נחטפה" כטענתה, אלא הלכה מרצונה עם אותם אורסביו ואוסאם. מכל מקום, אין בסתירות בגרסתה של המתלוננת כדי לזכות את המערער. אין בסימני השאלה שעולים נוכח העובדה שהמתלוננת זוהתה על ידי שני שוטרים בערב האירוע כשהיא הולכת בגפה סמוך לזירת האירועים, כדי ללמדנו שהמתלוננת לא נאנסה, ואין בכך כדי להסביר כיצד הגיעו תאי הזרע של המערער אל גופה ואל בגדיה של המתלוננת. כאמור, בית משפט קמא בודד את האירוע בצימר מהאירועים שקדמו לו בליל 18.1.2009, ולגבי אירוע זה אין סתירה בדברי המתלוננת ואין בכך כדי לפגוע בגרעין הקשה של גרסתה באשר לאירועים בצימר. יפים לענייננו דבריה של השופטת פרוקצ'יה בע"פ 10100/07 מדינת ישראל נ' שחאדה (לא פורסם, 24.3.2010): "נקודת מוצא נוספת המכוונת את הערכאה השיפוטית בהערכת הראיות בנויה על ההנחה כי תשתית ראייתית להוכחת פרשה כלשהי לעולם לא תהא פסיפס מהוקצע ומלוטש שבו כל אבן קטנה נמצאת במקומה, בצבעה המתאים, ובהשתלבותה המושלמת עם מכלול האבנים האחרות היוצרות את התמונה... משהו עלול להשאר חסר, בלתי נהיר, בלתי מוסבר, ואפשר אף סותר נקודות כאלה ואחרות בגרסה שנתקבלה כגרסת אמת. המבחן המנחה בהערכת הגרסאות העובדתיות לצורך בירור אחריותו הפלילית של אדם נעוץ בשאלה האם קיים ציר ראייתי מרכזי, אמין ומוצק, שעליו ניתן להשעין את קביעת האחריות הפלילית של הנאשם. האם נלווים סימני אמת לציר מרכזי זה; האם יש לו חיזוקים ממקורות עצמאיים; והאם בהתרשמות הכוללת - האינטואיטיבית והרציונלית כאחד ניתן להשתכנע, במידה שמעבר לספק סביר, בדבר אשמת הנאשם" (פסקאות 9-6 לפסק הדין). 61. המערער הצביע על כך שגם חוקרת הילדים התקשתה להעריך את מהימנותה של המתלוננת (ת/58). חוקרת הילדים ציינה את הנסיבות בגינן התקשתה להעריך את מהימנות המתלוננת וכבר הזכרנו את הדברים בפירוט בפסקה 24 לעיל. חוקרת הילדים נשאלה בעדותה על הסתייגותה בהערכת מהימנות המתלוננת: "ההסתייגויות שלי להערכת המהימנות הייתה (הטעות במקור – י.ע) קשורות בכך שהילדה לא מסרה על השתלשלות אירוע בעלת רצף לוגי, פרטים היו לא ברורים ולא מפותחים מספיק, היו סתירות, חוסר עקביות ופערי מידע שהקשו עלי להבין מה התרחש בכל זירה אליה לקחו את החשודים ולכן אני התקשתי להעריך מהימנות" (עמ' 77 לפרוטוקול, שורות 33-29). ובהמשך: "ההסתייגויות שלי קשורות באופן שבו הילדה סיפרה על האירוע, יש סתירות בעדות שלה. יש דברים רבים לא ברורים ולא עקביים ואני לא יכולה להתעלם מהם. ההתייחסות שלי היא כללית של אירוע אחד. אני כן רוצה להגיד שאי אפשר להתעלם מזה שהאופן שבו הילדה מסרה את העדות שלה יכול להיות מושפע ממצב רגשי, מזה שהייתה מאושפזת במחלקה פסיכיאטרית, הילדה חוותה קשיים מול האם. חקרתי אותה בעצמי על אלימות של האם, היא חוותה לחץ בבית מצד האמא, היא דיברה על ריבוי אירועים וחשודים שלדבריה חוותה, ייתכן והדברים השפיעו על האופן שבו מסרה את העדות. אני נשארתי בכל זאת עם חוסר הבנה של פרטים מהותיים שבזכותם אני קובעת מהימנות, ואם אני לא הבנתי אותם, קשה לי להעריך מהימנות. ההתרשמות שלי היא לא חד משמעית" (עמ' 80, שורות 21-13). לטענת המערער, מהקושי של חוקרת הילדים להעריך את מהימנות המתלוננת ניתן ללמוד כי "המתלוננת שיקרה בכל הסיפור שסיפרה", לאו דווקא שלא עברה אירוע מיני כלל, אלא בשאלות עם מי, עם כמה, והאם בהסכמה אם לאו. 62. אכן, חוקרת הילדים התקשתה להעריך את מהימנות המתלוננת. עם זאת, היא התרשמה כי המתלוננת עברה פגיעה מינית ובהערכת מהימנותה (ת/58), ציינה כי המתלוננת דיווחה על "פרטים אותנטיים וייחודיים של פגיעה מינית אשר לא יכלה לדווח עליהם אם לא חוותה אותם". כמו כן, העידה חוקרת הילדים כי העובדה שהמתלוננת לא הצליחה לתאר בצורה מפורטת את אשר ארע לה אינה מעידה על כך שהאירועים אותם היא מתארת לא התרחשו: "ש. יש בפנינו ילדה שיש לה אלף ואחת בעיות, בלי שום קשר לזה, במציאות קשה, בנסיבות כאלה, האם זה לא נותן הסבר לפעמים לקושי שאת מניחה אותו בפנינו? ת. בוודאי, וגם כתבתי זאת בהערכת המהימנות שלי שייתכן וכל הגורמים שציינת ושאני ציינתי, הרגשיים, השפיעו על האופן שבו היא מסרה את העדות שלה, אבל בכלים המקצועיים שלי להערכת מהימנות אני מוגבלת. אני כן יכולה להגיד שהדברים בהחלט משפיעים על ילדים, באופן שבו הם מוסרים את העדות, זה שילד לא יצליח להביא את העדות שלו ולספר את מה שקרה לו בצורה שהיא מובנת וברורה, זה לא תמיד אומר שזה לא קרה לו. ש. גם פה את לא חולקת על זה שקרה לה? ת. אני לא מתעלמת מזה, אני חושבת שהיא חוותה איזו שהיא פגיעה מינית" (עמ' 99 לפרוטוקול, שורות 28-19). הערכת בית משפט קמא את עדות המתלוננת נעשתה כאשר כל הראיות מצויות בפניו, בעוד חוקרת הילדים לא הייתה מודעת לממצא ה-DNA בעת הערכתה את מהימנות המתלוננת (עמ' 103 לפרוטוקול). כאמור, בית המשפט התרשם באופן ישיר מהמתלוננת וצפה בקלטות החקירה, ומצא כי עדותה אמינה ונתמכת בעדויות חיצוניות של סימני חדירה, הימצאות תאי זרע של המערער על גופה ובגדיה, ומצבה הנפשי הקשה. סיכום ביניים 63. הרשעת המערער בבית משפט קמא נסמכה על מספר עוגנים ראייתים: היעלמותה של המתלוננת למשך כ-12 שעות; המתלוננת נמצאה בבוקר יום חורף משוטטת לבדה על כביש עכו-צפת; המתלוננת הייתה במצב נפשי קשה וחוקרת הילדים ואנשי הטיפול התרשמו כי עברה אירוע מיני; סימני חדירה בגופה של המתלוננת; הימצאות תאי זרע של המערער על גופה ובגדיה של המתלוננת, באופן ההולם את גרסתה בדבר המקום בו שפך האנס את זרעו; הימצאות תאי זרע על תחתוניה של המתלוננת; גרסת המתלוננת בדבר מקום אינוסה בצימר ביישוב שזור, המתיישבת עם גרסת המערער לעניין הימצאותו בצימר בישוב שזור באותו הלילה ועם שיחת הטלפון בשעה 23:04 בינו לבין בעל הצימר ; איכוני שיחות הפלאפון של המערער אשר מיקמו אותו באזור זירת אירועי האונס; דחיית גרסת המערער לפיה היה עם חברתו בצימר בליל האירוע נשוא כתב האישום, משהמערער לא הביא את חברתו לעדות ולא מסר את פרטיה; ולבסוף, גרסתו הכבושה של המערער שנמסרה באופן חלקי רק בתגובתו לכתב האישום, כפי שיפורט להלן. דומה כי אף אם לא הייתה לפנינו גרסה כלשהי של המתלוננת, די היה בראיות שהצטברו כדי ללמד באופן נחרץ על מעורבות המערער באירועים נשוא כתב האישום. משכך, ניסיונותיו של המערער לדרוש ולדקדק בגרסתה של המתלוננת לוקים בהתעלמות מן הראיה העיקרית בדמות ממצאי ה-DNA. חזרה אל המערער וגרסתו 64. עד עתה התמקדנו בטענות המערער לגבי גרסתה של המתלוננת, והגיעה העת לחזור אל המערער וגרסתו. מעיון בהודעות המערער בחקירותיו ובתגובתו לכתב האישום, עולה כי הוא ניסה להימנע מלחשוף מידע אשר יעזור לחקירה המשטרתית, ונהג בצורה מחושבת תוך התאמת פרטים למידע שחשב כי נמצא בידיעת המשטרה. המערער טען בחקירתו הראשונה כי היה בצימר של מחמוד בשזור לפני "חודשיים שלושה" ולפני כן "לפני שנה אולי" (ת/12, שורה 90, 98), מועדים אשר אינם רלוונטיים למעשים נשוא כתב האישום. בחקירתו השלישית מיום 14.6.2009 ממקד המערער לראשונה את סיפורו לחודש ינואר: "זה היה כמה ימים אחרי הכריסמס". בחקירתו החמישית מיום 23.6.2009 (ת/26) שינה המערער את גרסתו כי היה בצימר של מחמוד בשזור וטען כי אינו זוכר באיזה צימר בשזור שהה: "אני לא זוכר איזה אחד (צימר – י.ע) לקחתי, אני מכיר כמה וכל פעם לוקח אחר". גם בתגובתו לכתב האישום, מיום 31.8.2009, שמר המערער על עמימות, על אף שבאותה עת היה כל חומר החקירה פרוס לפניו. בתגובתו טען כי "נהג לבלות עם בחורות לרבות בצימרים במושב שזור שליד כפר מגוריו, אך אין הוא יכול לזכור במדויק אם במועד המדובר בכתב האישום הוא אכן בילה שם". רק בחקירתו הראשית חשף המערער את גרסתו האחרונה לפיה היה במועד המדובר בצימר של מר אורי גבאי בשזור עם חברתו, ונביא את דבריו במלואם (עמ' 152 לפרוטוקול, שורות 10-2): "ש. האם אתה זוכר מה עשית ביום 18.1.2009? ת. אני יכול להגיד כך, כל בנאדם שנכנס ללחץ, או דבר שהוא לא מבין מה קורה סביבו, הוא לא יהיה מרוכז במאה אחוז, כאשר הייתי עולה לחקירות, תמיד הייתה שואלת אותי איפה הייתי ב-18 היה לי עורך דין אמר לי תיזהר, אל תדבר הרבה, אמרתי לו אין לי על מה לפחד, שאני לא אמרתי לה בדיוק איפה הייתי בתאריך זה, רציתי להיות בטוח אם הייתי או לא הייתי, בתאריך הזה שהייתי עם חברה שלי, ואני בטוח שהייתי עם חברה שלי כשחזרתי מלימן עליתי לבנק בכפר ראמה, משכתי 200 ₪ ירדתי לשזור לפני שירדתי לשזור קניתי עוגה ובקבוק קולה, ירדתי אני והיא לצימר, דיברתי עם אורי בעל הצימר, אורי גבאי אני מכיר אותו מזמן את בעל הצימר." המערער נשאל מדוע לא הזכיר ולו במילה במהלך חקירותיו את בעל הצימר אורי גבאי (עמ' 154 לפרוטוקול, שורות 14-10): "ח. אני בשום מקום בתיק לא ראיתי את האזכור של אורי, שהינו בעל הצימר, ואתה מתאר מישהו שיש לך היכרות איתו, ובחקירה אמרת שאתה לא זוכר את הצימר בו היית? ת. אני אמרתי לכם, ואמרתי לעורך הדין שיבדוק אם משכתי 200 ₪ ובברור השיחות הייתה שיחה יוצאת לאורי, למספר שלו, כאילו, אז היה פעם אומר לי כך את המספר של אח שלי. אולי גם שלח אותי לאח שלו, לפעמים היה אומר שאין לו מקום." ובמקום אחר מסביר המערער את כבישת העדות בהתנהגות המשטרה וחוזר על כך שעורך הדין שלו אמר לו להגיד שאינו יודע ( עמ' 160 לפרוטוקול). לא למותר לציין כי המערער טען כי היה תמיד מגיע לצימר של גבאי ואם לא היה מקום מר גבאי הפנה אותו לאחיו (שם, עמ' 154, שורה 14) אפשרות שנשללה לחלוטין על ידי מר גבאי (שם, עמ' 192). 65. דוגמא נוספת להתפתחות גרסתו של המערער נוגעת למי שהוא מכנה חברתו, אשר שהתה איתו בליל 18.1.2009 בצימר בשזור. המערער שינה את גרסאותיו באשר לקשריו עם בחורות, פרטיהן, ומקום מגוריהן. בהודעתו הראשונה (ת/12) טען המערער כי הוא אינו מכיר בחורות ביישוב של המתלוננת (ת/12, שורות 10-9), וכי הוא כלל אינו בקשר עם בחורות מהישוב הנ"ל (ת/12, שורה 137). לדבריו, הוא בקשר עם בחורה ערבייה מעכו מזה כחצי שנה, ובו זמנית בקשר "עם מישהי נשואה מדיר אל אסד שקוראים לה זהרה" (ת/12, שורות 12, 40 ו-90) אשר גם עימה ביקר בצימר בשזור. בחקירתו השלישית מיום 14.6.200.9 טען המערער שהיה בצימר בשזור כמה ימים לאחר חג הכריסמס, והוסיף כי אינו יכול למסור את שם הבחורה עימה שהה מחשש לשלומה (ת/18, שורה 56). בעוד שהמערער לא נמנע מלהרחיב בפרטים על חברתו הנשואה, ואף מסר את שמה, הוא התעקש שלא למסור את שמה של אותה "חברה" שהייתה עימו לטענתו בליל האירוע נשוא כתב האישום (פסקה 152 לפסק הדין). 66. כאן המקום להרחיב במעט את היריעה אודות חברתו של המערער, אשר בית משפט מכנה, ובצדק לטעמי, "החברה הדמיונית". בית משפט קמא תיאר בפירוט בפסק דינו את התפתחות גרסתו של המערער ביחס לאותה "חברה" עמה בילה בליל האירועים נשוא כתב האישום, ואביא את הדברים בתמצית. בהודעתו החמישית של המערער מיום 23.6.2009, סיפר המערער כי לאחר שבילה עם חברתו באותו צימר בשזור, הסיע אותה לישוב בו מתגוררת המתלוננת: "היינו בנהריה ונסענו לאיזה צימר ומהצימר הזה החזרתי אותה ושמתי אותה ב[היישוב בו מתגוררת המתלוננת] והיה לה רכב ב[היישוב הנ"ל]" (ת/26, שורה 10). גרסה זו של המערער אינה מתיישבת עם גרסאותיו הקודמות, בהן טען כי אינו מכיר כלל בחורות מהיישוב בו מתגוררת המתלוננת. בעדותו בבית המשפט נשאל המערער מי היא אותה חברה אשר שהתה עימו בצימר בליל 18.1.2009, אך סירב למסור את שמה (עמ' 150, שורות 22-7): "ש. אבל מי זו החברה? ת. אני לא יכול לתת לכם את השם, כי יש דברים שחוסמים אותי, אחד היא לא מאותו דת שלי, שתיים היא דתייה, שלוש אני לא רוצה שיהיה סכסוך ביני לבין האחים שלה, ארבע הבחורה ההיא הייתה איתי גם ב-21 לחודש ינואר שתפס אותי שוטר... עצר אותי השוטר אמין אסעד והיה אצלי ברכב מעיל צבאי – דובון הוא עשה לי חקירה בשטח, אמר לי אסור, אמרתי שזה אצלי מזמן. אתם יכולים לפנות לשוטר שראה אותי עם הבחורה הזו. ש. אתה מואשם בעבירה מאוד מאוד חמורה, ההגיון אומר שעם כל מה שאתה מספר כרגע על זה שהיא דתייה, שהיא לא בת דת שלך, שאתה תאמר את שמה על מנת שניתן יהא לבדוק את הנקודה הזו שכן אולי זה יעזור להוכיח את חפותך? ת. אתה צודק במאה אחוז, אבל הבחורה שאני שאלתי אותה והיא יודעת שאני עצור, והיא יודעת עצור על אונס וזה, היא בעניין של פחד כאילו היא רוצה לבוא להעיד, ודבר שני, היא לא יכולה כאילו אם יקרה משהו, יענו, אמור להיות כאילו שהיא תפסיד את החיים שלה, אנחנו נהייה בעניין אחר, וזה קורה, אתם רואים שזה קורה..." למערער הוצע על ידי בית המשפט כי הדיון יתנהל בדלתיים סגורות ופרוטוקול חסוי, ובכך לא תיחשף זהותה של חברתו (עמ' 153, שורות 15-10): "לשופט אלרון ש. אם אתה תביא אותה (את החברה – י.ע) לבית המשפט, אנו יכולים למרות שהדיון בדלתיים סגורות לא לאפשר שהפרוטוקול יחשף ואף אחד לא ידע ולא יראה אותה, וכך תינתן ההזדמנות להוכיח את חפותך? ת. אני גם מבקש ליתן לי זמן להגיד לבחורה, כי היא לא, אני לא רוצה שיהיה איזה דבר עם האחים שלה, איזה תקל או לא יודע. למה זאת בחורה." דבריו אלו של המערער נאמרו בחקירתו הראשית מיום 4.2.2010, חקירתו הנגדית נשמעה ביום 13.4.2010, כך שלמערער היה זמן די והותר לבדוק את הדבר עם חברתו, אך למרות זאת זהותה של "חברתו" נותרה עלומה. משכך, אין ליתן משקל לגרסתו אודות אותה חברה אלמונית. לכך יש להוסיף את כבישת עדותו של המערער עד לשלב עדותו בבית המשפט בחקירה ראשית. בשלב זה נעצור את הילוכנו, ונדון בבקשת המערער לעיון בחומרי חקירה נוספים ולהוספת ראיות בשלב הערעור. הבקשה לעיין בחומרי החקירה ולהגישם כראייה בשלב הערעור 67. המערער הגיש בקשה להתיר לו לעיין בראיות חדשות ולהגישן בשלב הערעור. המדובר בתיקי חקירה נוספים כדלהלן: (-) חומר חקירה הנוגע לעניינו של ג'אבר תיתי, שהואשם בנפרד ודינו נגזר בהסדר טיעון לתשע שנות מאסר בפועל. (-) חומר חקירה הנוגע לעניינו של חשוד נוסף בפרשה, אשר תיק החקירה בעניינו נסגר מחוסר ראיות. (-) חומר חקירה הנוגע לתלונה נוספת של המתלוננת אודות אירוע אונס קבוצתי ביום 3.7.2011, דהיינו שנתיים וחצי לאחר האירוע נושא דיוננו (להלן: תיק החקירה בעניין האונס השלישי). חומרי החקירה בעניין תיתי והחשוד הנוסף הועברו על ידי המשיבה לעיונו של המערער, אך לא כן חומר החקירה בדבר התלונה אודות האונס השלישי. אסקור בתמצית את העולה מחומרי החקירה הנ"ל ואת טענות המערער לגבי כל אחד ואחד מהם (למעט חומר החקירה אודות האונס השלישי שהועבר לעיוננו והמערער לא עיין בו, לא הונחו בפנינו חומרי החקירה בעניין תיתי והחשוד הנוסף שהועברו למערער, אך לא הייתה מחלוקת בין הצדדים לגבי תוכנם כפי שפורט בטיעוניו של המערער). חומר החקירה לגבי תיתי 68. ביום 13.2.2011 נעצר ג'בר בן סאלח תיתי כחשוד במעורבות באונס המתלוננת וזאת לאחר שנמצאה התאמה בין פרופיל ה-DNA שלו לבין פרופיל ה-DNA הבולט שנמצא על תחתוניה של המתלוננת. ביום 23.2.2011 נערך מסדר זיהוי תמונות למתלוננת, והיא זיהתה את תמונתו של תיתי כאחד המעורבים. ביום 11.5.2011 הוגש כנגד תיתי כתב אישום מתוקן בגדרו הואשם בעבירה של מעשה סדום. ביום 12.9.2011 גזר בית משפט קמא את גזר דינו של תיתי והשית עליו 9 שנות מאסר בפועל. לטענת המערער, הרשעתו של תיתי אינה מתיישבת עם קביעות בית משפט קמא ביחס למערער, בשל היעדר קשר טלפוני בין המערער לתיתי; הודעת תיתי אשר שללה קשר בינו לבין המערער; וחוסר ההתאמה בין תיאור המתלוננת לשניים שאנסו אותה בצימר לבין חזותם של תיתי והמערער. עוד טען המערער, כי המתלוננת לא נחקרה לאחר מעצרו של תיתי אודות הזירות בהן נאנסה על ידו. הדבר מחייב, לטענת המערער, את זימונה של המתלוננת לעדות חוזרת וחקירתה מחדש בדבר אופן הגעת תאי הזרע של תיתי אל תחתוניה. 69. המערער הצביע על כך שבחומר החקירה מתיקו של תיתי עולה כי ביום 4.2.2011 שוחררה המתלוננת לחופשת בית מהפנימייה בה שהתה. המתלוננת ברחה מביתה ואותרה לאחר 6 ימי היעדרות על ידי המשטרה כשעל גופה מכות יבשות. הפסיכיאטרית בפנימייה בה שהתה המתלוננת, ביקשה להפנות אותה לבדיקה פסיכיאטרית בתנאי אשפוז, וציינה כי המתלוננת "סיפרה שעברה אונס, היו סימנים של כוויות סיגריות בגוף". בבדיקה שנערכה למתלוננת בבית החולים, שללה המתלוננת פגיעה מינית וסיפרה כי ברחה מהבית משום שפגשה מישהו שהזכיר לה את העבר, כי במהלך בריחתה ניסו לאנוס אותה ללא הצלחה, נתנו לה סמים וגם קיימה יחסי מין בהסכמה עם אמצעי מניעה. המערער מעוניין ללמוד ממקרה זה על היתכנות אונס קבוצתי נוסף בין האונס נשוא כתב האישום לבין האונס השלישי. חומר החקירה לגבי החשוד הנוסף 70. ביום 7.6.2011 פנתה המתלוננת למשטרה בטענה כי זיהתה חשוד נוסף (להלן: החשוד הנוסף) אשר השתתף באירועים נשוא כתב האישום. המתלוננת קשרה את החשוד הנוסף לאירועים שארעו בבית בסאג'ור וכן בצימר בשזור. החשוד הנוסף סיפר כי הוא מכיר את המתלוננת, שכן לבקשת אחיה ודודה של המתלוננת, עזר להחזיר אותה הביתה לאחר שברחה ביום 4.2.2011. החשוד הנוסף שלל בחקירתו כי היה לו קשר מיני עם המתלוננת ושלל היכרות כלשהי עם המערער. החשוד הנוסף שוחרר בערבות, לא הוגש נגדו כתב אישום ואף לא נלקחו ממנו דגימות DNA. המערער טען, כי סגירת תיק החקירה נגד החשוד הנוסף מחייבת לבחון לעומק את זהותו של אותו חשוד, כמו גם את פעולות החקירה שננקטו והביאו לסגירת התיק בעניינו. עוד טען המערער כי על המשטרה לקחת דגימת DNA מן החשוד הנוסף, ולהשוותו לממצאי הDNA שנמצאו על גופה ובגדיה של המתלוננת. המערער מבקש להגיש כראייה את תיקי החקירה הנוספים, ולשיטתו, אף יש צורך בחקירה מחודשת של המתלוננת, של המערער, של תיתי, ושל החשוד הנוסף. 71. דין הבקשות להידחות. ככלל, אין ערכאת הערעור מתירה להגיש ראיות שלא הוגשו במהלך המשפט, אלא אם הצביע המבקש על סיבה טובה בגינה לא הציג את הראיה בערכאה הדיונית ויש בכוחה של הראיה החדשה להביא לשינוי התוצאה אליה הגיעה הערכאה הקודמת (ראו, לדוגמה, ע"פ 1386/05 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 6.4.2009), בפסקה 26 והאסמכתאות שם; ע"פ 2092/05 נזרי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 11.11.2009), בפסקה כ"ד והאסמכתאות שם). לא מצאתי כי יש בחומר הנוסף כדי לגרום לשינוי של ממש בהחלטה נשוא הערעור. אכן, חומר החקירה המתואר בטיעוני המערער לגבי החשוד הנוסף שהמתלוננת טענה כי זיהתה אותו, מעלה כי המתלוננת העלתה פעם ראשונה את הטענה כי אחד מהגברים באירוע מושא דיוננו, כיבה סיגריה על גבה, טענה שלא נמצא לה תימוכין בבדיקת המתלוננת בבית החולים, שם לא אותרה כוויה בגב. גם סדר האירועים המתואר על ידה שם, אינו תואם לחלוטין את גרסתה דכאן. עם זאת, אין בכך כדי להעלות או להוריד לענייננו. לטעמי, דווקא מעורבותו של תיתי שנדון והורשע על פי הודאתו, אך מחזקת את סיפורה של המתלוננת כי באירועים נושא כתב האישום השתתפו מספר אנסים. העובדה שנמצא גם DNA שמתאים לתיתי, אינה מבטלת או מאיינת את הראיות החיצוניות שעל בסיסן הורשע המערער, ובראש ובראשונה התאמת פרופיל ה-DNA שעל גוף המתלוננת ועל החלק הפנימי של החזייה לפרופיל ה-DNA של המערער. העובדה שלא נמצא קשר טלפוני או אחר בין תיתי לבין המערער יכולה להעיד כי אכן לא היה קשר בין השניים, אך נזכור כי על פי תיאורה של המתלוננת היה מדובר באירוע מתגלגל בסגנון של "חבר מביא חבר", כך שאפשר כי לא הייתה היכרות מוקדמת בין השניים. מעיקרי הטיעון של המערער נמצאתי למד כי תיתי הכחיש תחילה את החשדות כנגדו, ובהמשך שינה טעמו וטען כי יש לו חברה ערביה וכל יום שני וחמישי הוא מבלה אתה בצימרים, כולל בצימר בשזור, גרסה שמזכירה את גרסתו של המערער אודות חברתו האלמונית. עוד ציין המערער, כי תיתי טען בפני שירות המבחן, לאחר שהורשע, כי קיים יחסי מין עם הנערה בהסכמתה, כי הנערה הטעתה אותו בדבר גילה האמיתי, היא שיזמה את הקשר ביניהם ואת המגע המיני וביטאה הנאה במהלך קיום יחסי המין. המערער, כאמור, הכחיש לחלוטין כל קשר למתלוננת, ולמרות שהוצע לו פעם אחר פעם על ידי החוקרת להודות כי המתלוננת שכבה איתו מרצונה, שאם לא כן ייכנס לכלא להרבה שנים, הוא "הדף" את הצעותיה ועמד בתוקף על כך שלא היה כלל במגע עם המתלוננת, כי לא שכב עם בחורה יהודיה, וכי אין זה מדרכו לקיים יחסי מין בנוכחות אחרים. תיק החקירה אודות האונס השלישי 72. ביום 4.7.2011, כשנתיים לאחר האונס נשוא הערעור דנן, הגישה המתלוננת תלונה במשטרה לפיה נחטפה מעיר מגוריה על ידי מספר ערבים, נכלאה ונאנסה על ידם. בבדיקת המתלוננת בבית החולים נמצאו ממצאים גופניים המעידים על מגע מיני ורגישויות באזורים שונים בגופה. כאמור, המערער עתר לאפשר לו לעיין בתיק החקירה, על מנת לבחון אם יש מקום להחזיר את התיק לבית המשפט המחוזי או לבחון את הראיות החדשות במסגרת הערעור. המשיבה התנגדה לכך מן הטעם שאין לתלונה אודות האונס השלישי רלוונטיות לענייננו; כי המדובר במעשים אחרים שעל פי הנטען בוצעו כשנתיים וחצי לאחר המעשים נשוא דיוננו; כי אין דמיון כלשהו בין האירועים נשוא כתב האישום לבין התלונה אודות האונס השלישי; כי בקשת המערער היא בגדר ספקולציה גרידא; כי הזיקה של החומר לכתב האישום רחוקה ושולית; וכי נוכח הפגיעה בפרטיות המתלוננת, הרי שגם על פי האיזון במסגרת המבחנים הנוהגים לצורך סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי, התשמ"ב-1982 אין מקום לחשיפת החומר. 73. עיינתי בתיק החקירה הנוגע לתלונה בדבר האונס השלישי, ואיני סבור כי יש בו כדי להצדיק החזרת הדיון לבית משפט קמא ואף איני רואה טעם בהעברת החומר למערער. עם זאת, אפרט להלן את מעט החומר שנמצא בתיק, ואומר כי בניגוד לטענת המדינה, אני סבור כי יש דמיון בין האירועים מושא כתב האישום לבין תלונתה של המתלוננת לגבי האונס השלישי. בהודעתה של המתלוננת מיום 4.7.2011, סיפרה המתלוננת שנחטפה על ידי ארבעה גברים, אשר אחד מהם הכירה היכרות מוקדמת; שהגברים העלו אותה בכוח למכונית והסיעו אותה למקום אשר לא הכירה; ששניים מן הגברים אנסו אותה יחדיו - האחד מתחתיה באיבר המין והשני מעליה בפי הטבעת - בעוד השניים האחרים צופים במעשיהם; שנאנסה באיבר מינה, בפי הטבעת, ובפיה; ושהובלה על ידי הגברים למקומות שונים ונאנסה בהם (ת/1). לטעמי, רב הדמיון לאירוע מושא דיוננו. אצל החוקרים עלו תהיות אודות אי הסכמתה של המתלוננת לקיום יחסי המין. בעוד החוקרים גובים הודעה מהמתלוננת, הגיעה אמה לתחנה ואמרה למתלוננת כי כל פעם היא נעלמת לה ואז ממציאה סיפורים על כך שנאנסה. דודה של המתלוננת סיפר שאינו מאמין לגרסתה, כי המתלוננת "מביאה את עצמה, נצמדת לאנשים, היא נראית הרבה יותר מבוגרת מגילה והיא הולכת עם אנשים מיוזמתה... עושה פרצוף של סקס, היא נותנת את הטלפון שלה לגברים והם מעבירים את זה הלאה... אם היה משהו זה היה ביוזמתה והסכמתה". כאשר נשאל מדוע המתלוננת מגישה תלונות על אונס השיב כי "הראש לא טוב", כי גם אמה של המתלוננת יודעת את האמת וכי המתלוננת "שקרנית, אני לא מאמין לה, אם היה משהו זה היה ביוזמתה והסכמתה". סיכום תיק החקירה מצביע על קשיים בהתקדמות החקירה בשל התנהגותה של המתלוננת. נכתב ש"המתלוננת מכירה היטב את החקירות המשטרתיות מהעבר ועל כן לכל שאלה משיבה תשובה מוכנה ומובנית אשר מסבכת את החקירה ואת בדיקת הדברים, כשהמתלוננת מוצאת את עצמה ללא מוצא היא מתחמקת באמתלת כאב ראש או עייפות..." כמו כן, צוין שניכר כי אמה של המתלוננת מזלזלת באמינות דבריה של המתלוננת וכי לא ניתן היה להפיק DNA מהממצאים שנדגמו מהמתלוננת. סיכומו של דבר שהחוקר בתיק המליץ על סגירתו נוכח אי שיתוף פעולה מצד המתלוננת ואמה, נוכח העובדה "שמדובר בבחורה בעייתית עם הפרעת אישיות גבולית, התנהגות לא צפויה ומצבים דיסוציאטיביים" ובהיעדר ממצאים פורנזיים. 74. לא אכחד כי התמונה העולה מתיק החקירה בדבר האונס השלישי – שלא הועבר לעיון ב"כ המערער - מעוררת סימני שאלה אודות מהימנותה של המתלוננת לגבי אי הסכמתה לקיום יחסי המין. לאור זאת, איני מקבל טענות המדינה כי החומר המבוקש אינו רלוונטי כלל, וניתן היה לצפות מהמדינה כי תדייק בדבריה ולא תטען כי אין דמיון בין האירועים שבפנינו לבין אירועי האונס השלישי הנטען. עם זאת, ולמרות ש"אין חקר לתבונת סניגור מוכשר" איני מוצא טעם בהעברת חומר החקירה בתיק האונס השלישי, באשר ברגיל אין מקום לחזור ו"לפתוח" את המשפט מחדש עקב אירועים שהתרחשו לאחר סיום המשפט. אולם, אני נכון להניח כי המערער היה עושה שימוש בתיק חקירה זה כדי לטעון לחוסר מהימנותה של המתלוננת גם באירועים שבפנינו. סגירת תיק החקירה מושא האונס השלישי אין פירושה כי המתלוננת הגישה תלונת כזב, ובוודאי שאין פירושה כי המתלוננת לא נקלעה שוב לאירוע מיני עם מספר גברים מתוך "הסכמה". גם אם מדובר ב"נאנסת סדרתית", כלשונו של המערער, או שמא ב"מנוצלת סדרתית" – ואני נכון להניח כי המתלוננת אכן עברה אירוע מיני נוסף בין מעשי האינוס מושא דיוננו לבין האונס השלישי - אין בכך כדי לשנות את תוצאת הכרעת הדין. הרשעתו של המערער אינה מבוססת על מתן אמון בגרסתה של המתלוננת, אלא בעיקר על ממצאי ה-DNA וגרסתו הכבושה והבלתי אמינה של המערער. ודוק: המערער הכחיש לחלוטין את מעורבותו במעשה האונס ולא טען כי מעשים אלו נעשו בהסכמה, קו הגנה שהיה עומד ממילא בסתירה להכחשתו המוחלטת. מכל מקום, גם "הסכמת" המתלוננת – טענה שלא הועלתה כלל על ידי המערער - לא הייתה מסייעת למערער. סעיף 345 לחוק העונשין קובע את עבירת האינוס ומגדיר אותה באמצעות מספר חלופות: (א)(1) אינוס הוא בעילת אשה "שלא בהסכמתה החופשית... (א)(3) כשהאשה היא קטינה שטרם מלאו לה ארבע עשרה שנים, אף בהסכמתה. הרי כי כן, בעת ביצוע העבירות נשוא כתב האישום דנן הייתה המתלוננת קטינה כמעט בת 13, ולכן הסכמתה לאו הסכמה, והמעשים בבחינת אינוס סטטוטורי. מכאן, שאין בחומר החקירה בדבר האונס השלישי כדי לפטור את המערער מעבירת האינוס, הגם שיתכן ויש בו כדי לעורר תהיות אודות נסיבות התרחשות העבירה. לפני סיכום 75. ככל שנהפוך בגרסת המתלוננת, נמצא כי לצד אי דיוקים, סתירות ותמיהות עליהם הצביע המערער, הרי שבסופו של דבר יש אלמנטים רבים המאששים את גרסתה, ובין היתר: היעלמותה והימצאותה כעבור שעות ארוכות משוטטת ביום חורף בשעה 05:00 לפנות בוקר בכביש עכו צפת; מצבה הנפשי הקשה; סימני חדירה לאיבר מינה; טענתה כי נאנסה על ידי גברים ערבים (DNA של תיתי והמערער); טענתה כי הובאה לצימר בשזור וגרסת המערער כי היה בצימר בשזור באותו לילה, כי קיים יחסי מין באותו לילה, ושפך את זרעו; וכן, גרסת המתלוננת כי מי שאנס אותה התקשר קודם לכן לבעל הצימר, מה שעולה בקנה אחד עם גרסאות בעל הצימר והמערער כי התקיימה שיחה ביניהם. טענות המערער לגבי גרסתה של המתלוננת הן ניסיון להסיט את הזרקור המאיר את כתמי ה-DNA לכיוון אחר. גם אם קיימים "חורים שחורים" בגרסתה של המתלוננת לגבי חלקו המדויק של המערער ולגבי הקשר שלו לגברים האחרים בפאזל האירועים באותו לילה, "אִם כָּך וְאִם כָּך - הַכֶּתֶם נִשְׁאַר עַל הַקִּיר" (דוד אבידן) - כתם הזרע של המערער נשאר על החלק הפנימי של חזייתה של המתלוננת ועל טבורה. טענה חלופית – מעשים מגונים 76. בערבו של יום הדיון בערעור דנן, הגיש המערער בקשה להתיר לו להוסיף לטענותיו טענה חילופית, לפיה ניתן לכל היותר להרשיעו בביצוע עבירה של מעשה מגונה ולזכותו מעבירות האינוס ומעשה הסדום בהן הורשע בבית משפט קמא. לטענת המערער, ראיית ה-DNA הקושרת אותו לאירוע נמצאה על בטנה וחזייתה של המתלוננת בלבד. ממצא שאינו מעיד על אינוס דווקא, אלא על ביצוע מעשים מגונים. לדידו, בהינתן כי עדותה של המתלוננת הינה בבחינת "רב הנסתר על הגלוי" ונוכח הסתירות בעדותה, אין לחרוג מהממצאים החיצוניים, ויש להרשיע את המערער בביצוע עבירת מעשים מגונים בלבד. 77. דין הטענה להידחות באשר יש לראות את המערער כמבצע בצוותא כהגדרתו בסעיף 29 לחוק העונשין, ובנקודה זו איני רואה עין בעין עם בית משפט קמא. אכן, לא הוכח קשר בין המערער לבין תיתי או מי משבעת האנסים האנונימיים. אולם, לפי סעיף 29 כפי שנתפרש בפסיקה, יחשב עבריין כמבצע בצוותא גם במקרים בהם לא ביצע את מעשה האינוס עצמו, אולם היה שותף לאונס במעגל הפנימי של מעשה האינוס. למשל, אם החזיק בקורבן העבירה בעת המעשים (ראו ע"פ 412/06 ולדמיר אליאגוייב נגד מדינת ישראל (לא פורסם, 20.2.2008); והשוו לע"פ 2247/10 ימיני נ' מדינת ישראל (לא פורסם,12.1.2011), בפסקאות 27-22). המתלוננת סיפרה לחוקרת הילדים ובעדותה בבית המשפט כי נאנסה בצימר, וגרסתה הייתה מהימנה על בית משפט קמא לפחות בכל הקשור לאירועים בצימר. בכך היה המערער שותף לעבירת האינוס, ואין נפקה מינה בשאלה האם הוא עצמו ביצע מעשה חדירה אם לאו. יפים לעניין זה דברי השופטת שטרסברג כהן בע"פ 5296/00 פלוני נגד מדינת ישראל, פ"ד נד(5) 385 (2000)): "הרשעה זו בדין יסודה לאור העובדות שנקבעו על-ידי בית-המשפט שמהן עולה ביצוע בצוותא של העבירה על-ידי המערער ומיכאל. בהינתן שאחד משניהם ביצע חדירה, אין דרוש קיומו של רכיב זה גם אצל המבצע המשותף השני, שהוא המערער. לפיכך הייתי מציעה לדחות את הערעור " (ההדגשות אינן במקור – י.ע). מכאן, שניתן להרשיע את המערער גם בעבירת האינוס. הערעור על גזר הדין 78. המערער טען כי בית משפט קמא החמיר בעונשו בהשיתו עליו 14 שנות מאסר בפועל. לטענת המערער, העונשים שהטיל בית משפט קמא על נאשמים בנסיבות דומות, קלים מהעונש שהושת עליו. המערער טען כי קשה להלום כי על תיתי, שה-DNA שלו נמצא בתחתוניה של המתלוננת, הושתו 9 שנות מאסר, בעוד שעליו הושתו 14 שנות מאסר. עוד נטען כי בית משפט קמא לא התחשב בעובדה שהמערער צעיר בימים וללא עבר פלילי מכביד. המשיבה הסכימה כי העונש שהושת על המערער אינו קל, אך טענה כי הוא עולה בקנה אחד עם חומרתן היתרה של העבירות בהן הורשע. עוד נטען כי אין להשוות בין תיתי, שהורשע במסגרת הסדר טיעון, לעומת המערער שכפר וניהל את משפטו. 79. ככלל, "השתתפותם של נאשמים שונים באותו סיפור מקרה מניחה את התשתית לתחולת עיקרון אחידות הענישה" (ע"פ 5195/11 קריניאן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 28.3.2012)). עקרון אחידות הענישה שומר מבחינת הנאשמים על שוויון בפני החוק, ולפיו, על מצבים דומים ונסיבות דומות ראוי להטיל, במידת האפשר, עונשים דומים (ראו, לדוגמה, ע"פ 2251/11 נפאע נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 4.2.2011), בפסקה 6 והאסמכתאות שם). ברם, עקרון אחידות הענישה אינו עקרון מכאני שהרי הענישה היא אינדיבידואלית, כך שאין מקום להיקש וגזירה "אוטומטית" מגזר דינו של נאשם אחד על משנהו. במקרה דנן, העונש של תשע שנים שהוטל על תיתי נגזר עליו במסגרת הסדר טיעון, וככלל, אין להקיש מהסדר טיעון. בהודאתו נטל תיתי אחריות על המעשה וחסך מהמתלוננת "סיבוב נוסף" של מתן עדות בבית המשפט, על כל הכרוך בכך. לעומת זאת, המערער ניהל משפט ארוך ומלא במהלכו נאלצה המתלוננת להעיד ולהחקר נגדית, והביא עדי הגנה שנמצאו דוברי שקר באופן מובהק. כידוע, הסדר טיעון מול ניהול הוכחות הוא שיקול המצדיק פערי ענישה בין שותפים לעבירה (ראו, לדוגמה, ע"פ 1677/02 שמואלוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 1.8.2002). זאת ועוד, תיתי הורשע במסגרת הסדר הטיעון בעבירה של מעשה סדום אחד, בעוד שהמערער הורשע בעבירה של אינוס ומעשה סדום. לסופו של יום, סיפור המעשה שבפנינו מעורר חלחלה ושאט נפש - אינוס בצוותא בנסיבות מחמירות ביותר של קטינה שטרם הגיעה לגיל 13, אשר הועברה כחפץ מיד ליד בין מספר מעורבים שעשו בה כרצונם, תוך ניצול גילה הצעיר ומצבה הנפשי המעורער בעקבות האונס הראשון. בנסיבות אלה, העונש שהושת על המערער אינו חורג כלל וכלל מרף הענישה הנוהג ואיני רואה מקום להפחיתו. ש ו פ ט השופטת ע' ארבל: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט נ' הנדל: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' עמית. ניתן היום, ה' בכסלו התשע"ג (19.11.2012). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 10080560_E13.doc עכב מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il