היועץ המשפטי לממשלה נ. מתילדה דוידזון

פסק-דין בתיק רע"א 8047/03 בבית המשפט העליון רע"א 8047/03 בפני: כבוד המשנה (בדימ') לנשיא ת' אור כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופטת א' חיות המבקש: היועץ המשפטי לממשלה נ ג ד המשיבים: 1. מתילדה דוידזון 2. עודד אפרים דוידזון 3. פליציה גרציאלה גולן 4. חיים בר-לב 5. דניאל דוידזון 6. רשם ההקדשות בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב, מיום 10.7.2003, בתיק בש"א 136/03 שניתנה על ידי כבוד הרשם עדי אזר תאריך הישיבה: כ' בשבט תשס"ד (12.2.2004) בשם המבקש: עו"ד פורת בשם המשיבים: עו"ד אמנון אברהמי, עו"ד דוד עמיחי פסק-דין השופט א' א' לוי: מבוא 1. זוהי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב (כבוד הרשם ד"ר עדי אזר) מיום 10.7.03, שניתנה בבש"א 136/03(תיק עז' 6880/86) בה נדחתה בקשת המבקש, היועץ המשפטי לממשלה (להלן: "המבקש"), למינוי מנהל לעיזבון המנוח יעקב שמחה דוידסון ז"ל (להלן: "המנוח"), לצורך מילוי הוראתו של סעיף 6 בצוואתו. רקע עובדתי וההליכים בבית משפט קמא 2. המנוח הלך לעולמו בתאריך 1.11.86, ובצוואתו עליה חתם ביום 29.2.80, הוא מינה את אשתו, היא משיבה 1, ואת עו"ד אברהמי, בא כוחה בהליכים שבפנינו, להיות מוצאים לפועל של הצוואה (ראו סעיף 2 לצוואה). ביום 29.1.87 ניתן בבית המשפט המחוזי צו לקיום הצוואה, והיה זה לאחר שבא-כוח היועץ המשפטי לממשלה הודיע לבית המשפט כי "לאחר עיון בבקשה האמורה ובצירופיה ... אין בדעתי להתערב בהליכים הנוגעים בה". בסעיף 6 לצוואה ייעד המנוח סכום של 20,000$ מתוך עזבונו כדי שזה ישמש להקמתה של קרן לחינוך נוער ומטרתה לקדם "פעולות שונות בקרב הנוער בארץ לתקון המידות להעמקת התודעה היהודית והציונית ולהעלאת הרמה המוסרית" (ראו סעיף 6(ד) לצוואה - להלן: "הקרן"). אין חולק כי קרן זו לא הוקמה עד עצם היום הזה. 3. ביום 8.11.00, פנה משיב 4, חיים בר-לב, בנם של המנוח ומשיבה 1, לבית המשפט המחוזי בתל-אביב (בש"א 14164/00 בתיק ע"ז 6880/86) בבקשה להורות למשיבה 1, המוציאה לפועל של הצוואה והנהנית העיקרית על פיה, לפעול להקמת הקרן. בדיון בבקשה זו נכח גם בא כוחו של היועץ המשפטי לממשלה, אשר הצטרף לעמדתו של משיב 4 וטען שיש להפריש את הסכום להקמת הקרן, ולחלופין להמציא פירוט נכסים שיש בו להוכיח שלא היה בעיזבון המנוח בעת פטירתו כדי להקים קרן זו. ביום 14.5.01 החליט בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת ע' סלומון צ'רניאק) לדחות את הבקשה מאחר ולא הוגשה על ידי מנהל העיזבון, שכן רק הוא רשאי להגיש בקשה למתן הוראות. בנוסף, נקבע כי הבקשה הלוקה בשיהוי רב, לא נתמכה בתצהיר, ולפיכך לא הצליח המבקש להרים את הנטל שעליו ולהראות שהעיזבון יכול היה להקים את הקרן. בשולי הדברים, קבע בית המשפט כי "בעת שקוימה הצוואה, לא דרש האפוטרופוס הכללי כל דרישה ביחס לקיום הצוואה, אף שזו הייתה לנגד עיניו, כולל סעיף 6 שבה ולא נדרש מינויו של מנהל עיזבון לצורך קיומה. בנסיבות אלה, אין שום סיבה שלא לקבל, לפחות לכאורה, את הנטען בתצהירה של הגב' מטילדה דוידזון, כי לא ניתן היה לקיים את סעיף 6 לצוואה לאחר שהמנוח הפסיד במפולת הבורסה בשנת 83' את מירב רכושו". 4. משיב 4 לא אמר נואש, וביום 19.6.02 הגיש בקשה נוספת והפעם למינוי מנהל עיזבון כדי שזה יבצע את צוואת אביו המנוח (ראו בש"א 451/02). משיב 6, רשם ההקדשות, תמך בבקשה, ואילו בא כוח היועץ המשפטי - האפוטרופוס הכללי (המבקש דכאן), הודיע גם הפעם כי לאחר שעיין בבקשה ובצרופותיה, אין לו עניין להצטרף להליכים. בעקבות כך החליט בית משפט קמא, ביום 3.10.02, לדחות את הבקשה. בית המשפט קבע כי הבקשה לוקה בשיהוי ניכר, ומצא כי הסבריו של משיב 4 לעניין זה אינם אמינים. בנוסף, נקבע כי למשיב 4 אין מעמד באותה בקשה, הואיל והוא עתר לאכוף הוראה לקיום הקדש שעה שהוא אינו נמנה על הנהנים ממנו. בית המשפט קבע עוד, כי ראוי היה שהאפוטרופוס הכללי יגיש את הבקשה, אולם הוא בחר שלא לעשות כן אף שידע על קיום ההליכים. 5. גם החלטה זו לא הביאה את ההתדיינות לקיצה, הואיל וביום 23.2.03 הוגשה בקשה נוספת למינוי מנהל עיזבון, הפעם בידי היועץ המשפט לממשלה באמצעות האפוטרופוס הכללי. בית המשפט נתבקש למנות מנהל עיזבון שתפקידו יהיה (בלשון סעיף 5 של הבקשה) לחקור ולבדוק "האם במותו של המנוח היו כספים ו/או נכסים בעיזבון מהם ניתן היה להפריש הסכום לצורך הקמת ההקדש", ואם ימצא כי היו כספים כאלה "יהיה עליו לתבוע את הכספים בשם העיזבון, ולאחר קבלתם לפעול להקמת ההקדש". הבקשה נומקה בחשיבות העליונה לקיים את רצון המנוח אשר ביקש להנציח את זכרו, וזהו שיקול הגובר על כל שיהוי. ביום 10.7.03, ולאחר ששמע את טיעוניהם של הצדדים, החליט בית המשפט לדחות את הבקשה. הגם שהיה ער לחשיבות הנודעת לכיבוד רצון המת, שב בית המשפט וקבע כי פנייתו של המבקש לוקה בשיהוי רב, ובלשון המקור (ראו עמוד 4 להחלטה): "מדובר בפתיחת הליך 17 שנה אחרי פטירת המנוח. זה נושא שאבד עליו הכלח. בתי המשפט אינם עוסקים בנושאים ישנם נושנים שבטלו ועברו מהעולם זה מכבר. את כל השאלות והקושיות היה צריך האפוטרופוס הכללי לעורר בזמן המתאים בעת שהתברר תיק זה וכיום מינוי מנהל עיזבון שיש בו כדי להטיל דופי ביורשים ולפקפק במעשיהם שנים כה רבות אחרי המקרה, כאשר מתעורר קושי רב להתגונן או להציג מסמכים או לברר את העובדות, אינו דבר ראוי". בנוסף, קבע בית המשפט, כי התרשם שהבקשה למינוי מנהל עיזבון אינה נובעת מ"עניין ציבורי אמיתי אלא במחלוקת אינדיווידואלית בין אדם ובין אמו שבית המשפט אינו צריך לתת לה יד". כנגד החלטה זו הוגשה בקשה לרשות ערעור, ולאחר שביום כ' בשבט תשס"ד (12.2.2004) נעתרנו לה, והצדדים השלימו את טיעוניהם בכתב, לא נותר לנו אלא להכריע בערעור לגופו. נימוקי המערער 6. המערער סבור כי הערכאה הראשונה טעתה בקביעתה כי בקשתו לוקה בשיהוי, הואיל והוא פעל מיד לאחר שכל העובדות התבררו לו. לחלופין, טוען המבקש, כי גם אם לקתה בקשתו בשיהוי, הוא נדחה מפני האינטרס הציבורי בקיום רצון המת. בנוסף טוען המבקש, כי בית משפט קמא התעלם מחובתה של משיבה 1 לפעול להקמת הקרן מיד לאחר מתן הצו לקיום הצוואה, חובה הנובעת ממעמדה כנאמנת וכמוציאה לפועל של הצוואה. המבקש הוסיף וטען, כי אין לתת יד למחדלה זה של המשיבה ושל בא כוחה אשר התעלמו במזיד מהוראות הצוואה, ובכך הפרו את חובתם על פי סעיף 26(א) לחוק הנאמנות התשל"ט-1979. לבסוף נטען, כי קביעתו של בית משפט קמא לפיה פעלה משיבה 1 "בדרך חוקית" אינה יכולה להשתלב עם מעשיו של מי שמימש נכסים שאינו זכאי להם ועשה בהם שימוש. דיון 7. דין הערעור להתקבל. הכלל מנחה בדיני ירושה בכלל ובצוואות בפרט היא השאיפה לכבד ולקיים את רצון המת (כתובות סט, ב; גיטין יד, ב). עיקרון זה נגזר מחירותו של אדם לעשות בקניינו ככל שירצה, ואת חיותו הוא שואב מהפסיקה, ומאז שנת התשנ"ב-1992 גם מחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו (ראו ע"א 1182/90 שחם נ' רוטמן פ"ד מו(4), 330, 335 ; ע"א 1212/91 קרן לב"י נ' בינשטוק פ"ד מח(3), 705, 725; ע"א 4660/94 היועץ המשפטי לממשלה נגד לשיצקי, לא פורסם). על חשיבותו ומרכזיותו של עיקרון זה עמד כבוד השופט מלץ בע"א 724/87 כלפה נ' גולד, פ"ד מח(1), 22, 28: "כל מאבק סביב צוואתו של אדם מעלה מצידו את שאלת 'כבוד המת', השלוב בעיקרון הכללי של 'כבוד האדם', אשר היה לעיקרון-על במשפטנו עם קבלת חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. בפסיקת בית-משפט זה לכל אורכה, לפני קבלת חוק היסוד ולאחריה, שזורה כחוט השני העמדה, שלפיה בכל הנוגע לצוואות מוענקת חשיבות מיוחדת לרצונו של הנפטר". על דברים אלה חזר הנשיא ברק בע"א 1900/96 איזבל טלמצ'יו נ' האפוטרופוס הכללי, פ"ד נג(2), 817 , 825: "מחד גיסא, עומד הרצון והצורך לכבד את רצון המת. צורך זה הוא חלק מהמורשת שלנו. הוא ביטוי לאוטונומיה של הרצון הפרטי, המעוגנת בכבודו של האדם ... הוא נגזר מזכות הקנין הנתונה למוריש לעשות בקניינו כרצונו ... מכאן הגישה, העוברת כחוט השני בפסיקתו של בית המשפט העליון, כי יש לקיים את דבר המת". העיקרון בדבר כיבוד רצון המת הוא עקרון מנחה גם בהוראותיו של חוק הירושה, התשכ"ה-1965. כך היא הוראתו של סעיף 27 בדבר החופש לצוות, וכך היא הוראתו של סעיף 28(ב) לחוק המדגיש את אופייה האישי של הצוואה ("הוראת צוואה התולה תקפה ברצונו של אדם שאינו המצווה - בטלה"), ולפיכך הוראת צואה שנעשתה מחמת אונס, איום, השפעה בלתי הוגנת, תחבולה או תרמית - בטלה (סעיף 30 לחוק). ועוד נקבע, כי התחקות אחר אומד דעתו של המת מהווה יסוד בפרשנות צוואה (סעיף 54(א) לחוק הירושה), ולצורך כך ניתנה לבית המשפט אף סמכות לתקן בצוואה "טעות-סופר או טעות בתיאורו של אדם או של נכס, בתאריך, במספר, בחשבון או כיוצא באלה", ובלבד ש"אפשר לקבוע בבירור את כוונתו האמיתית של המצווה". 9. ומן הכלל אל הפרט. אין חולק כי הקרן שעל הקמתה ציווה המנוח, לא הוקמה כלל, והרי היתה זו חובתם של משיבה 1 ובא כוחה לעשות זאת, הואיל והם מונו כמוצאים לפועל של הצוואה. ולהיפך, אם לא עלה בידיהם לעשות זאת עקב דלותו של העיזבון או מכל סיבה אחרת, הרי שחובתם הייתה להודיע על כך גם לאפוטרופוס הכללי ולרשם ההקדשות. אולם המחדל אינו נחלתה הבלעדית של משיבה 1, והוא רובץ גם לפתחו של האפוטרופוס הכללי, אשר הצהיר בעבר, במספר הזדמנויות, שאין בכוונתו להתערב בהליכים לקיום הצוואה, על אף שהעתק ממנה הומצא לו. אכן, חל שיהוי רב בהגשתה של הבקשה לבית המשפט המחוזי, אולם סבורני כי לנוכח החשיבות הנודעת לכיבוד רצון המת, גובר שיקול זה על כל שיקול או אינטרס אחר. למסקנה זו הגעתי גם לאחר ששוכנעתי כי במינויו של מנהל עיזבון לא כרוכים נזק או הכבדה יתרה על משיבה 1, שהרי מנהל העיזבון אמור לבדוק בשלב ראשון רק אם בעת פטירתו של המנוח היו כספים לקיים את סעיף 6 לצוואה, ואם במצבו של העיזבון היום ניתן לבצע זאת, כאשר ההחלטה הסופית בעניין מימושה של ההמלצה של מנהל העיזבון, כפי שתהיה, מסורה לבית המשפט, אליו עתיד מנהל העיזבון לפנות לקבלתן של הוראות. לפיכך, אני מציע לקבל את הערעור, להורות על מינויו של מנהל עיזבון, ולהחזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי כדי שיקבע מי ישמש בתפקיד זה. אין צו להוצאות. ש ו פ ט המשנה לנשיא (בדימ') ת' אור: אני מסכים. המשנה לנשיא (בדימ') השופטת א' חיות: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט א' א' לוי. ניתן היום, כ"ז בסיון תשס"ד (16.6.2004). המשנה לנשיא (בדימ') ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 03080470_O04.doc/שב מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il