ירימיהו יחיאל אלימלך נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 8045/15 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 8045/15 לפני: כבוד השופטת א' חיות כבוד השופט צ' זילברטל כבוד השופט מ' מזוז המערערים: 1. ירמיהו יחיאל אלימלך 2. חנן אלימלך נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על הכרעת הדין מיום 19.5.2015 וגזר הדין מיום 22.10.2015 של בית המשפט המחוזי בנצרת בת"פ 38349-09-12 (ע"י כב' השופט ש' אטרש) תאריך הישיבה: ט"ו באייר התשע"ו (23.5.2016) בשם המערערים: עו"ד בני נהרי; עו"ד שוש חיון בשם המשיבה: עו"ד ארז בן-ארויה פסק-דין השופט מ' מזוז: 1. ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופט ש' אטרש) בת"פ 38349-09-12, במסגרתו הרשיע בית המשפט ביום 19.5.2015 את המערער 1 (להלן: ירמיהו) ואת המערער 2 (להלן: חנן) בעבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, וכן הרשיע את חנן בשתי עבירות של איומים. ביום 22.10.2015 גזר בית משפט קמא על כל אחד מהמערערים 20 חודשי מאסר בפועל, עונשי מאסר על תנאי ותשלום פיצויים למתלוננים. רקע 2. ירמיהו הוא בנו של חנן, והשניים מתגוררים בשאר ישוב. יעקב שמעוני ובנו אילון (להלן: יעקב ו- אילון, בהתאמה, ויחד: המתלוננים) הם שכניהם של המערערים. בין המערערים למתלוננים קיים סכסוך מתמשך, בגינו הוגשו תלונות הדדיות במשטרה. 3. לפי עובדות כתב האישום שהוגש נגד המערערים, ביום 13.9.2012, סמוך לשעה 18:00, הגיעו המערערים אל שביל המוביל לבית המתלוננים, וזאת על רקע חתונה שאמורה הייתה להתקיים באותו היום בשטחם של המתלוננים. אילון הבחין בחנן שהגיע ראשון למקום ואמר לו כי הוא "מגזים בהתנהגותו" בכך שהוא שוהה בשטחם ללא היתר. אילון חלף על פניו של חנן, ואז הגיח האחרון מאחוריו כשהוא אוחז בידו בלום ברזל, צעק לעבר אילון ואיים עליו באומרו "אני ארצח אותך, אני אהרוג אותך", ואז הכה באמצעות הלום בראשו של אילון, וכן הכה אותו במכת אגרוף בפניו. כתוצאה מכך הופל אילון אל הרצפה והחל לדמם בראשו. בשלב זה הגיע ירמיהו למקום. יעקב, אשר שהה באותה העת בביתו, יצא החוצה למשמע הצעקות והבחין באילון ובירמיהו. אילון צעק לעבר יעקב כי חנן הגיע כדי להרוס את החתונה. יעקב ביקש מחנן לצאת מהשטח הפרטי שלו, אך בעוד הוא מדבר התקרב אליו חנן, וללא כל התגרות מצד יעקב, הכה אותו באגרופים בחזה ודחף אותו. ירמיהו הצטרף אל חנן, ויחד הם תקפו את יעקב במכות אגרוף בפנים ובחזה. יעקב צעק לאילון שיזעיק משטרה, ולמשמע דברים אלה עזבו המערערים את יעקב והחלו להכות את אילון באמצעות ידיהם ובמכות אגרוף, וזאת בזמן שירמיהו מחזיק בידו את לום הברזל. בשלב מסוים העביר ירמיהו את לום הברזל לידיו של חנן, והמערערים המשיכו לתקוף את אילון, תוך שיעקב מנסה להדפם מעליו. עקב ניסיונות ההדיפה של יעקב השליך ירמיהו לעברו מאוורר אשר פגע במרכז גופו, והוא נפל ארצה. חנן התקרב אל יעקב, הניף את לום הברזל בשתי ידיו, איים עליו באומרו כי "זה הסוף שלך והבן יקרא עליך קדיש", ואז הכה באמצעות הלום את רגלו הימנית של יעקב מספר פעמים. כתוצאה מכך נשברה רגלו של יעקב. באותו הזמן, בעוד יעקב שרוע על הרצפה עם רגל שבורה, הכה ירמיהו את אילון, ואז חנן הצטרף אליו, כשלום הברזל עדיין בידו, והשניים הכו ביחד את אילון בכל חלקי גופו. לאחר מכן נמלטו המערערים מהמקום כשהם מותירים את המתלוננים מוכים, חבולים ומדממים. כתוצאה ממעשי המערערים נגרם ליעקב שבר מרוסק ברגלו הימנית, עם תזוזה ושפשופים בברכו השמאלית. נוכח כך הוא נותח ועבר שחזור סגור של השבר וקיבוע חיצוני על ידי מערכת אליזארוב. לאילון נגרם פצע בגודל 4 ס"מ בקרקפת, אשר נזקק לתפירה. 4. בגין המעשים האמורים יוחסה למערערים עבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, לפי סעיפים 333 ו- 335(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), ולחנן יוחסו בנוסף שתי עבירות של איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין. 5. המערערים כפרו במיוחס להם לפי כתב האישום. לטענתם, המתלוננים היו אלה שתקפו את חנן, לאחר שהאחרון צילם את הפעילות שיצרה רעש ומטרד בחצר ביתם של המתלוננים, תוך שעמד מחוץ לשטח של המתלוננים, ולא על השביל המוביל לביתם. כן נטען כי ירמיהו הגיע למקום רק לאחר פרוץ האירוע האלים, שעה ששני המתלוננים הכו נמרצות את אביו, וזאת על מנת להיחלץ לעזרתו של האחרון, תוך הפעלת כוח הנחוץ להרחקת המתלוננים ממנו. הכרעת הדין וגזר הדין 6. בית המשפט המחוזי נתן אמון בגרסת המתלוננים, אשר העידו על סכסוך ארוך עם המערערים ועל מהלך אירועים באופן דומה (אך לא זהה, כפי שיפורט בהמשך) לתיאור האירועים שבכתב האישום. בית המשפט העדיף את גרסת המתלוננים על פני גרסת המערערים, אשר טענו כאמור כי המתלוננים הם אלה שתקפו אותם, ולא להיפך. ביחס לאילון נקבע, כי הוא חזר באופן עקבי על גרסתו בחקירתו הראשית והנגדית, וכי השוואת עדותו להודעותיו במשטרה לא מגלה סתירות. בית המשפט עמד על כך שאילון היה נסער מאוד במהלך מתן עדותו והתקשה לשלוט בעצמו, וניכר כי חווה אירוע טראומתי מאוד. בית המשפט התרשם כי אילון תיאר את האירוע כהווייתו, וכי הגם שתשובותיו לשאלות שנשאל על ידי באת כוח המערערים נראו לעתים מתחכמות, הוא נהג כך משום שרצה להעמיד דברים על דיוקם. 7. ביחס ליעקב נקבע, כי אין לראות כסתירה את העובדה שבהודעתו במשטרה ציין כי שמע צעקות ולכן יצא מביתו, בעוד שבעדותו בבית המשפט ציין כי יצא החוצה משום שאילון קרא לו. זאת, מאחר שעיון בהודעתו של יעקב מעלה כי הוא מסר ששמע צעקות מחוץ לביתו וראה את חנן על שביל ביתו כשלצדו אילון, ואילון אמר לו כי חנן הגיע במטרה להרוס את החתונה. כן נקבע, כי אין חשיבות של ממש לשאלה האם אילון צעק ליעקב שייצא מן הבית או שיעקב יצא בעקבות הצעקות ששמע. בית המשפט עמד על כך שאין בעייתיות גם בכך שבבית המשפט העיד יעקב כי הגן על עצמו מבלי להפעיל שום אלימות נגד המערערים, בעוד במשטרה סיפר כי התגונן בדחיפות, וזאת מאחר ש"אין לצפות מאדם המותקף בחצר ביתו להישאר אדיש ולא להגיב כלל" (שם, בפסקה 57). 8. עוד קבע בית המשפט, כי עדותה של שכנתם של המתלוננים, יהודית איצקוביץ (להלן: יהודית), מחזקת את הראיות נגד המערערים ומהווה עדות חיצונית לאירוע. לפי עדותה, בעת שרכבה על אופניה שמעה צעקות חזקות וראתה את אילון הולך ל"מבנה העץ" של יעקב כשהוא מחזיק מגבת או בד כלשהו על ראשו, ולאחר מכן ראתה את חנן מחזיק מוט בשתי ידיו תוך שהוא צועק "הפעם באתי לגמור" ואת יעקב שרוע על הרצפה. בית המשפט עמד על כך שהגם שעדותה של יהודית היא ראיה נסיבתית (מאחר שלא ראתה את חנן מכה את המתלוננים באמצעות אותו המוט), עדותה מצטרפת לעדויות המתלוננים ומחזקת אותן. בית המשפט הבהיר כי על אף שיהודית נמצאת ביחסי שכנות עם גרושתו של יעקב, אין ללמוד מכך כי עדותה אינה אמינה או כי יש לה אינטרס בתוצאות המשפט. בית המשפט פירט כי לפי התרשמותו, יהודית העידה על אשר ראתה ולא הוסיפה פרטים שלא קלטה בחושיה. 9. בניגוד לאמון שנתן בית המשפט בגרסת המתלוננים, הוא מצא לשלול מכל וכל את גרסת המערערים, לפיה, כאמור, הם היו אלה שהותקפו בברוטליות על ידי המתלוננים, ולא להיפך. הודעתו של ירמיהו מיום האירוע הוגשה בהסכמת הצדדים תחת חקירתו הראשית, ובהמשך הוא נחקר בחקירה נגדית על ידי באת כוח המדינה. בית המשפט קבע כי עדותו של ירמיהו סותרת את הודעתו במשטרה, את הודעות המתלוננים וכן ראיות שנאספו. כך, בין היתר, בניגוד להודעתו במשטרה, ירמיהו לא ציין בעדותו כי תקף את המתלוננים באגרופים ובבעיטות, אולם כשעומת עם עובדה זו אישר שדחף אותם ובעט בהם על מנת להדפם; בהודעתו במשטרה טען ירמיהו כי הוא הדף את המתלוננים באמצעות מאוורר מאחר ששניהם התנפלו על אביו, אך בבית המשפט מסר כי הדף את יעקב אחרי שאילון חנק אותו ואחרי שראה את יעקב מתקרב אליו; ירמיהו מסר בבית המשפט כי לא ראה דם או חבלה בראשו של אילון, ולאחר שהוצגו לו תמונות הפציעה של אילון השיב כי אינו יודע כיצד היא נגרמה; לא היה בפיו של ירמיהו הסבר כלשהו לעובדה שרגלו של יעקב נשברה ב- 4 מקומות שונים; ירמיהו סימן על גבי שרטוט כי לקח את המאוורר מהשביל המוביל לבית המתלוננים, שם לטענתו התרחש האירוע, על אף שמסר בעדותו קודם לכן כי על השביל לא היה דבר; בניגוד לגרסתו של ירמיהו לגבי מקום הימצאותו של המאוורר, המתלוננים מסרו כי המאוורר היה צמוד ל"סדנה" שבשטחם של המתלוננים, מה שמלמד שהם הותקפו בתוך תחומי השטח שלהם; מהצילומים שערכה המשטרה בזירה עולה כי המאוורר שזרק ירמיהו על יעקב נשבר לגורמים, עובדה העומדת בניגוד לגרסתו של ירמיהו, לפיה הוא רק "דחף" את יעקב באמצעות המאוורר; הימצאות חלקי המאוורר בסמוך לסדנה מחזקת את המסקנה כי האירוע אכן התרחש שם, כפי שמסרו כאמור המתלוננים, ולא סמוך לשביל, כפי שטען ירמיהו; ירמיהו לא ידע להסביר מדוע נמצאו על המאוורר כתמי דם, והכחיש כי ראה מוט ברזל או שאחז במוט; החבלות הקשות שנגרמו למתלוננים אינן עולות בקנה אחד עם גרסת המערערים, לפיה המתלוננים הם אלה שתקפו אותם, מה גם שירמיהו אישר בחקירתו הנגדית כי לא נגרמה לו כל פגיעה פיזית מלבד סימן אדום על צווארו; ירמיהו העיד כי עם סיום האירוע הוא נסע לעבודתו, בעוד מצופה מאדם שהותקף יחד עם אביו באופן ברוטלי לפנות למשטרה או לכל הפחות להמתין לשוטרים במקום. 10. בית המשפט לא נתן כל אמון גם בעדותו של חנן, אשר הותירה עליו רושם שלילי לאור הסתירות הרבות שדבקו בה ובאשר היא עומדת בסתירה לעדותו של ירמיהו ו"אינה מתיישבת עם ניסיון החיים והשכל הישר" (שם, בפסקה 82). כך, בין היתר, חנן מסר בהודעתו במשטרה כי אילון הכה אותו במצחו ורץ לכיוון ביתו תוך שהוא צועק לאביו "בוא נגמור איתו", אך בעדותו טען כי אילון חנק אותו אחרי התקיפה הראשונית וגרר אותו עד לבית אביו; חנן אישר כי האירוע האלים התרחש מול הסדנה שבשטח של המתלוננים, וזאת בניגוד לעדותו של ירמיהו; חנן העיד כי בסיום האירוע יעקב עמד על רגליו וכי בשום שלב לא הבחין בו שרוע על הרצפה - עדות שעומדת בסתירה לעובדה כי רגלו של יעקב נשברה וכי לא היה ביכולתו לעמוד על רגליו (שוטרים שהגיעו למקום דיווחו כי ראו את יעקב שכוב על הקרקע ומתפתל מכאבים, כשעליו סימני דם); חנן לא נתן הסבר כלשהו לסיבה שבגינה נגרמו שברים ברגלו של יעקב; חנן העיד כי נגרם לו "פצע במצח ודימום רב וכנראה זעזוע מוחי", אך התיעוד הרפואי מלמד כי נגרמו לו שריטות עם דימום קל בלבד, והטיפול שניתן לו היה חיטוי עם פולידין בלבד; הפגיעות הקלות שנגרמו לחנן ולירמיהו אינן עולות בקנה אחד עם גרסתו של חנן אודות האופן שבו המתלוננים תקפו אותו ואת ירמיהו יחד ולחוד; חנן הכחיש כי ירמיהו תקף את יעקב, ובכך סתר את גרסתו של ירמיהו; חנן העיד כי כלל לא ראה מאוורר בזירת האירוע, וזאת בניגוד לממצאים שנמצאו בזירה; גרסתו של חנן במשטרה ובבית המשפט, לפיה בשום שלב של האירוע לא אחז בחפץ ברזל שהיה מוטל על הרצפה, עומדת בסתירה לכפירה המפורטת שהוגשה מטעמו לכתב האישום, שם נכתב במפורש כי במהלך הקטטה "אחזו המשתתפים בכל הבא ליד", וחנן אף לא התכחש במסגרת הכפירה לכך שאחז בידו בחפץ ברזל שהיה מוטל על הרצפה. בית המשפט מצא כלא הגיונית וכבדיה את תשובתו של חנן כי הוא אינו יודע במה מדובר וכי אחז במוט ברזל על מנת לקום על רגליו. 11. אשר על כן, קבע בית המשפט, האירוע מושא כתב האישום התרחש בהתאם לגרסת המתלוננים וכפי המתואר בכתב האישום. 12. באשר לשאלה האם החבלות על גופם של המתלוננים הן תולדה של מעשי המערערים. בית המשפט קיבל את עדותו וחוות דעתו של ד"ר מקסים פומנקו, לפיהן השבר שברגלו של יעקב יכול היה להיגרם כתוצאה ממכה ישירה (וייתכן שעל ידי לום הברזל, אשר הוצג במשפט בפני ד"ר פומנקו), תאונת דרכים, נפילה מגובה או סיבוב במקום. בית המשפט קבע כי מאחר שלא הוכח כי עובר לאירוע היה יעקב מעורב בתאונת דרכים או שנפל מגובה, המסקנה היחידה העולה מעדותו של ד"ר פומנקו היא כי השבר ברגלו של יעקב נגרם כתוצאה ממכה ישירה - מסקנה התומכת בגרסתו של יעקב ומלמדת כי עדותו אמינה ומהימנה. המערערים הגישו מטעמם חוות דעת רפואית של ד"ר אסא לב-אל, לפיה השבר שנגרם ליעקב יכול להיות תוצאה של נפילה מגובה. על סמך ההנחה שלא היו סימני חבלה ישירה בעור השוק הימנית של יעקב, הסיק ד"ר לב-אל כי הסיכוי שהשבר נגרם על ידי מכה ישירה בשוק הינו קלוש ביותר. עם זאת, בית המשפט פירט כי בסיכום האשפוז צוין במפורש כי בשוק הימנית של יעקב נמצאה נפיחות ודפורמציה - ממצא המחזק את הגרסה לפיה רגלו של יעקב נחבלה כתוצאה ממכה ישירה. בעדותו בבית המשפט הבהיר ד"ר לב-אל כי הוא אינו מסכים עם עדותו של ד"ר פומנקו, לפיה השבר של יעקב יכול היה להיגרם ממכה ישירה או מסיבוב במקום, אלא הוא סבור כי השבר חייב היה להיווצר מאירוע המלווה בנפילה מגובה רב, תוך כדי סיבוב. בית המשפט קבע כי עדות זו סותרת את גרסת המערערים, אשר טענו כי יעקב נפל לאחור מדחיפה באמצעות המאוורר וככל הנראה שבר כך את רגלו, ולא כי יעקב נפל מגובה רב במהלך האירוע. נקבע כי עדות זו אף סותרת את טענת ההגנה בכפירה שהגישה לכתב האישום, במסגרתה נטען כי השברים נגרמו כתוצאה מבעיטות שבעט יעקב במערערים. אשר על כן, בית המשפט דחה את חוות דעתו של ד"ר לב-אל, וקבע כי השבר ברגלו הימנית של יעקב נגרם כתוצאה ממכות ישירות שנחבטו ברגלו במוט הברזל שאחז חנן. בית המשפט דחה את ניסיונם של המערערים לטעון כי החבלה שנגרמה לאילון בראשו לא נגרמה כתוצאה ממעשי המערערים. במסגרת זו הגישו המערערים חוות דעת שנכתבה על ידי ד"ר עמרם הדרי, לפיה קיימים מספר פרטים בהודעות המתלוננים ובכתב האישום אשר אינם עולים בקנה אחד עם הממצאים הרפואיים אצל אילון ואשר יש בהם כדי לעורר ספק באשר לנכונות הפרטים שנמסרו על ידי המתלוננים. עם זאת, מחקירתו הנגדית של ד"ר הדרי עלה כי טרם עריכת חוות דעתו הוא לא ראה את התמונות המתעדות את החתך בראשו של אילון ואת הפגיעות השונות האחרות על גופו. כמו כן, ד"ר הדרי התייחס בחוות דעתו למכתב השחרור של יעקב מחדר המיון, בו צוין כי על ראשו של יעקב (ולא של אילון) נמצאו שריטות ודימום קל במצח. לפיכך ובשל סיבות נוספות, קבע בית המשפט, מסקנותיו של ד"ר הדרי אינן סותרות את גרסת המתלוננים. 13. באשר לאופן תפיסת מוט הברזל על ידי המשטרה. יותם שמעוני (להלן: יותם), אחיו של אילון, העיד כי ביום האירוע הוא הבחין במוט מתכת על הדשא, אשר עליו מעט כתמים, וכי למחרת המוט נשאר באותו המקום. יותם לקח את המוט ושם אותו בשקית ניילון, אך מאוחר יותר הבין שזו הייתה טעות. בהמשך הוא ביקש מהמשטרה לבוא ולקחת ממנו את המוט. נגה שמעוני (להלן: נגה), גרושתו של יעקב, העידה כי לאחר האירוע היא ראתה את המוט מרוח הדם מונח על הקיר החיצוני של ביתו של יעקב, וכי אילון אמר לה שמדובר במוט מהאירוע. בית המשפט דחה את טענת המערערים כי נגה תיאמה גרסאות עם יהודית, וקבע כי עדותה של נגה אודות אופן מציאת המוט תואמת את עדותו של יותם ואת עדותה של יהודית. כמו כן, קבע בית המשפט, עדותו של הסייר יגאל כהן, אשר תפס את המוט בביתו של יעקב, כמו גם דו"ח הפעולה שערך בנוגע להודעתו של יותם אודות מציאת מוט הברזל, מלמדים כי המוט נמצא באותו המקום ובאותם התנאים שתיארה נגה. בית המשפט דחה את הטענה כי העובדה שיותם לא נשאל באופן מפורט על ידי המשטרה כיצד מצא את המוט מהווה מחדל חקירה, וזאת מאחר ש"אין לצפות מהרשות החוקרת לשאול את העד את כל השאלות האפשריות" (שם, בפסקה 113). בית המשפט הוסיף כי יותם הודיע מיוזמתו על מציאת המוט, ולכן אי תפיסת המוט על ידי השוטרים מבעוד מועד אינה פוגעת בגרסת המדינה לאירועים, מה גם שרס"מ דוד לוי, שוטר לשעבר בתפקיד סייר אשר היה מי שקיבל את הקריאה על האירוע, העיד כי מוט הברזל שנתפס ושהוצג לו בבית המשפט אינו עונה מבחינתו להגדרה של "לום", ועל כן לא חיפש או מצא בזירה מוט שכזה. עוד קבע בית המשפט, כי העובדה שירמיהו וחנן לא נשאלו במשטרה אודות מוט הברזל ושהמוט לא הוצג להם אינה מהווה מחדל חקירה היורד לשורשו של ענין ומקפח את הגנת המערערים. זאת, שכן חנן הוזהר במסגרת חקירתו במשטרה כי הוא חשוד בתקיפתו של אילון באמצעות מוט ברזל; חנן מסר בהודעתו מיוזמתו כי הוא לא תקף את המתלוננים עם מוט ברזל; וחנן מסר בעדותו ובהודעת הכפירה מטעמו את גרסתו לפיה הוא אחז בלום שהיה "תקוע באדמה", ובכך הכין את עצמו למצב שבו יימצא מוט הברזל ועליו טביעות אצבעותיו. בית המשפט ציין כי ראוי היה לחקור באופן יסודי וממצה את המערערים ולערוך עימות בינם לבין המתלוננים, אך בעובדה שנערכה חקירה שטחית של המערערים ושלא נערך עימות בינם לבין המתלוננים אין כדי לפגוע בהגנת המערערים. בית המשפט דחה את טענתם של המערערים לפיה העובדה שלא נערכו ניסיונות לאיתור עדים שנכחו באירוע היא בבחינת מחדל חקירה, וזאת מאחר שעדי הראיה הפוטנציאליים הגיעו בשלב מתקדם של האירוע, ואין בעדותם כדי לשפוך אור על השתלשלות ההתרחשויות במהלכו. בית המשפט סיכם כי הגם שחקירת המשטרה לא הייתה מעמיקה דיה, קיימות במקרה דנן די ראיות המוכיחות את אשמת המערערים מעבר לספק סביר. 14. משהורשעו המערערים בעבירות שיוחסו להם, נשמעו טיעוני הצדדים לענין העונש ובית משפט קמא גזר את דינם. על כל אחד מהמערערים נגזרו 20 חודשי מאסר בפועל ו- 12 חודשי מאסר על תנאי למשך שנתיים לבל יעברו עבירת אלימות מסוג פשע, וכן כל אחד מהם חויב בתשלום פיצויים ליעקב ולאילון בסך 15,000 ש"ח ו- 3,000 ש"ח, בהתאמה. בנוסף, נגזר על חנן עונש של 5 חודשי מאסר על תנאי למשך שנתיים לבל יעבור עבירת אלימות מסוג עוון או עבירת איומים. 15. בבואו לגזור את דינם של המערערים, דחה בית המשפט את טענת המדינה כי האירוע היה מתוכנן מראש תוך שחנן הצטייד לקראתו במוט הברזל, וקבע כי האירוע האלים התפתח באופן ספונטני במקום. בהמשך לכך קבע בית המשפט כי מתחם העונש ההולם בנסיבות הענין לגבי העבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות הוא 10 עד 36 חודשי מאסר בפועל, וכי מתחם העונש ההולם לגבי עבירת האיומים הוא מאסר על תנאי עד 9 חודשי מאסר בפועל. בקבעו כך, הביא בית המשפט בחשבון, בין היתר, את הערכים החברתיים שנפגעו, את מדיניות הענישה המחמירה הנוהגת בעבירות של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות ואת הנסיבות הקשורות בביצוע העבירות: הסכסוך הממושך בין המערערים למתלוננים כרקע לאירוע; העובדה שהאירוע לא היה מתוכנן מראש אלא התפתח עקב התלהטות הרוחות; העובדה שהמערערים נמלטו מהמקום בעודם מותירים את המתלוננים מוכים, חבולים ומדממים והנזק הרב שנגרם למתלוננים, ובעיקר ליעקב. 16. אשר לגזירת עונשם של המערערים בתוך המתחם, בית המשפט זקף לחובתם של המערערים, בין היתר, את העובדה שלא נטלו אחריות על מעשיהם, לא הביעו צער וחרטה על הפגיעות שגרמו למתלוננים ולא גילו כל אמפתיה כלפיהם; את העובדה ששירות המבחן נמנע מכל המלצה בעניינו של ירמיהו נוכח עמדתו השוללת התנהגות עבריינית מצדו ואי לקיחת אחריות אפקטיבית על המיוחס לו ואת העובדה ששירות המבחן נמנע מכל המלצה גם בעניינו של חנן נוכח הפגיעה הקשה שלו במתלוננים ואי לקיחת אחריות מצדו. בית המשפט הדגיש כי יש לתת ביטוי בעונש לאכזריות הרבה שבה בוצעו העבירות (תוך שימוש בנשק קר), לנזק הקשה שנגרם ליעקב ולשיקולי הרתעת היחיד והרבים מפני ביצוע מעשים דומים. לצד זאת, בית המשפט זקף לזכותו של ירמיהו את גילו הצעיר (32), את עברו הנקי ואת היותו אדם נורמטיבי, ולזכותו של חנן זקף את גילו המתקדם (61), את עברו הנקי, את היותו אדם נורמטיבי אשר התנדב במסגרות שונות והותיר רושם חיובי על הסובבים אותו, את היותו נכה צה"ל לקוי שמיעה ואת העובדה כי עבד באופן מסודר שנים רבות עד שפוטר על רקע ביצוע העבירות מושא הערעור, דבר שהביא להתדרדרות במצבו הכלכלי. כמו כן, בית המשפט התחשב בהערכת שירות המבחן כי המסוכנות הנשקפת מצדם של המערערים להתנהגות מפרת חוק בעתיד הינה נמוכה. הערעור 17. המערערים משיגים על הרשעתם. לטענתם, שגה בית משפט קמא בהרשיעו אותם על סמך עדויותיהם של המתלוננים - עדויות אשר סותרות האחת את השניה ואשר סותרות את עדותה של יהודית. עוד טוענים המערערים, כי בית המשפט לא נתן משקל מספק לכך שהמערערים נחבלו בעצמם ולכך שחנן הוא שהגיש תלונה במשטרה נגד המתלוננים. בנוסף, המערערים טוענים כי בית המשפט אמנם קבע כי לא הוכח שיעקב היה מעורב בתאונת דרכים או שנפל נפילה מגובה, אך התעלם מכך שמלבד מכה ישירה, יתכן כי השבר נגרם כתוצאה מסיבוב של הרגל בזמן עמידה. כמו כן, המערערים גורסים כי שגה בית המשפט עת קבע כי מחדלי החקירה לא פגעו בהגנת המערערים. לחילופין וכפי שיפורט בהמשך, עותרים המערערים להקלה בעונש שהושת עליהם בבית משפט קמא. מנגד, המדינה סומכת את ידיה על פסק דינו של בית משפט קמא, וטוענת כי יש לדחות את הערעור, על שני חלקיו. 18. בדיון בעל פה שהתקיים בפנינו ביום 23.5.2016 חזרו באי כוח הצדדים על עיקרי טיעוניהם. דיון והכרעה א. הערעור על הכרעת הדין 19. כמפורט לעיל, הכרעת דינו של בית משפט קמא מבוססת בעיקר על האמון שניתן בגרסת המתלוננים, אשר מקבל משנה תוקף בחוסר האמון שניתן בגרסת המערערים. כמעט כל טענותיהם של המערערים מכוונות נגד ממצאי עובדה ומהימנות של בית משפט קמא, וכידוע, הלכה היא שאין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאי עובדה ומהימנות של הערכאה הדיונית (ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632, 646 (2000); ע"פ 1442/06 מדינת ישראל נ' פלוני, פסקה 23 (1.9.2008); ע"פ 8146/09 אבשלום נ' מדינת ישראל, פסקאות 21-13 (8.9.2011); ע"פ 3259/15 ברק נ' מדינת ישראל, פסקה 9 (30.3.2016), להלן: ענין ברק). 20. המערערים, כאמור, מצביעים על סתירות בין עדויותיהם של המתלוננים ובין עדויות המתלוננים לעדותה של יהודית, וטוענים כי משכך, "לא ניתן לשלול גרסה שלישית של המערערים, שעה שהמתלוננים עצמם מספקים שתי גרסאות שונות ועדת הראיה מספקת עובדות סותרות אף היא". בטרם אעבור לבחון סתירות אלו, אתייחס למצבם הגופני-רפואי של המערערים ושל המתלוננים עם תום התקרית האלימה ביניהם, כפי שנלמד ממספר מקורות שונים, ואצביע על המסקנה החד-משמעית הנגזרת ממנו. 21. באשר למצבם הגופני-רפואי של המתלוננים. רס"מ לוי דיווח בדו"ח הפעולה שחיבר לאחר האירוע (ת/18) כי מצא בזירה את יעקב שרוע על הרצפה "כשעליו סימני דם [והוא] מתפתל מכאבים", ואת אילון תיאר כ"פצוע עם חתך עמוק בראש עם סימני דם על החולצה". גם העד יניב סבג, אשר הגיע למקום לאחר סיום האירוע האלים, ציין בהודעתו במשטרה (נ/7) כי ראה את אילון "מחזיק את הראש שלו והוא היה מאוד מדמם מהראש" ואת יעקב "שוכב ברצפה... מחזיק את הרגל וצועק 'הרגל שבורה לי' ולא יכול היה לזוז מהמקום". 22. בנוסף, אין חולק כי בסיום האירוע מושא כתב האישום, אובחן כי נגרם לאילון פצע בגודל 4 ס"מ בקרקפת, אשר נתפר, וכי ליעקב נגרם שבר מרוסק ברגלו הימנית. בית משפט קמא ניתח את חווׂת הדעת הרפואיות שהוגשו לו ואת עדויות המומחים, והגיע כאמור למסקנה כי השבר ברגלו הימנית של יעקב נגרם כתוצאה ממכות ישירות שנחבט ברגלו באמצעות מוט הברזל שאחז חנן. המערערים טוענים כי בית משפט קמא אמנם עמד על כך שלפי עדותו של ד"ר פומנקו, השבר יכול היה להיגרם כתוצאה מתאונת דרכים, נפילה מגובה, מכה ישירה וחזקה או סיבוב במקום, אך קבע כי מאחר שלא הוכח כי יעקב היה מעורב בתאונת דרכים או כי עובר לאירוע נפל מגובה יש לקבוע כי השבר נגרם כתוצאה ממכה ישירה, וזאת מבלי שבית המשפט שלל את האופציה שהשבר יכול היה להיגרם מסיבוב הרגל. לכן, טוענים המערערים, "שעה שיש שני הסברים שלא ניתן להכריע ביניהם ושעה שהאירוע התקיים על פני שטח גדול יחסית של החצר ובין מספר מעורבים, לא ניתן לשלול סיבוב של הרגל בזמן מאבק או ויכוח". יש לדחות טענה זו. עיון בפרוטוקול בית משפט קמא מיום 19.12.2013 (בעמ' 131) מגלה כי ד"ר פומנקו לא העיד בחקירתו הנגדית כי השבר הספציפי ברגלו של יעקב הוא שיכול היה להיגרם כתוצאה ממכה ישירה חזקה או מסיבוב במקום (או כתוצאה מתאונת דרכים או נפילה מגובה), אלא כי "פגיעות כאלה", או במילים אחרות - פגיעות מהסוג של השבר שנגרם ליעקב, יכולות להיות תוצאה של אחד מ- 4 האירועים שלעיל: "ש. בתור רופא אורתופד, יש מצב תיאורטי שאותו נפגע שנגרם לו שבר, יכול להיות שהוא נפל בבור ונגרם... אתה לא יודע את האירוע בעצם. ת. אני לא מבין. ש. יכול להיות שהחולה נפל באותו יום לבור או נפגע בתאונת דרכים? ת. יכול להיות. ש. לפי דעתך, איזה עוד סיטואציות יכולות לגרום אצל האדם הרגיל פגיעות כאלה? ת. יכול להיות תאונת דרכים, נפילה מגובה, מכה ישירה חזקה וגם מה שאמרתי - יכול להיות סיבוב במקום". בניגוד להעלאת אפשרויות תיאורטיות אלו, ד"ר פומנקו נתן הערכה מדויקת יותר באשר לשאלה מהו הגורם לשבר הספציפי ברגלו של יעקב, וזאת בהסתמך על התבוננות בתצלום הרנטגן ובתמונת הרגל של יעקב לאחר הניתוח (ת/9). ד"ר פומנקו הסביר (בעמ' 128 לפרוטוקול) כי הוא סבור שמדובר בשבר שנגרם בעקבות מכה חזקה, שיתכן שניחתה על הרגל באמצעות לום הברזל: "באופן תיאורטי, אפשר להגיד ככה, שעצם שוק טיביה היא מאוד חזקה בדרך כלל אצל אנשים בריאים, שאין משהו לפני. [כש]מדברים על בן אדם בריא, יש שתי סיבות בגדול לשבר - [מכה ישירה או סיבוב של הרגל בזמן עמידה - מ.מ.]. אם אנחנו רואים שיש פצע בשוק, זה בצד שבר של מכה ישירה. אנו רואים שזה פה שבר מרוסק וגם בנוסף יש שבר בטיביה, בעצם הגדולה ובעצם הקטנה. לפי דעתי, לפי תמונה רנטגנית ולפי תמונה אחרי ניתוח [ת/9 - מ.מ.], אנחנו יכולים להגיד שזה שבר בעקבות מכה חזקה. זאת אומרת, שיכול להיות שהבן אדם קיבל את המכה מהברזל הזה, משהו חזק. פה צריכים כוח מאוד חזק בשביל שבר כזה". 23. באשר לפגיעות שנגרמו למערערים. רס"מ לוי כתב בדו"ח הפעולה כי לאחר ששהה בזירת האירוע שם פעמיו למרפאה, שם פגש את חנן וירמיהו. לגבי חנן ציין כי "היה עליו סימני דם במכנסיים וראיתי שהמשקפיים שלו שבורים ויש לו חבלה באזור הפנים", אך לא תוארה כל פציעה או חבלה הקשורה לירמיהו. רס"מ אליהו ציטאיט, אשר גבה את הודעתו של חנן לאחר האירוע (ת/14), ציין בהודעה כי הוא "מבחין בחבלה עם דימום במצח החשוד מעל הגבה השמאלית בחולצה בצבע כחול עם כתמי דם בשרוולים ובחזית החולצה בכובע קסקט צבע לבן עם כתמי דם וביד שמאל סימני חבלה במרפק, כמו כן משקפי ראיה בצבע חום שבורים". 24. בית משפט קמא קבע כי חנן, אשר העיד כי נגרמו לו "פצע במצח ודימום רב וכנראה זעזוע מוח", הגזים בתיאור הפגיעות שנגרמו לו. ואכן, מכתב השחרור של חנן מחדר המיון הכללי (ת/25) מלמד כי נגרמו לו "שריטות עם דימום קל במצח" וכי הטיפול שקיבל היה חיסון טטנוס וחיטוי באמצעות פולידין. ירמיהו, כאמור, אישר בחקירתו הנגדית כי לא נגרמה לו כל פגיעה פיזית מלבד סימן אדום על צווארו. 25. עינינו הרואות, בניגוד לפגיעות החמורות שנגרמו למתלוננים - ובעיקר השבר המרוסק שברגלו של יעקב, אשר הצריך ניתוח ואישפוז בבית חולים והליך שיקום ממושך (הקיבוע החיצוני ברגלו הוסר רק כעבור כשנה וחצי) - חנן סיים את האירוע האלים עם שריטות קלות במצח, ואילו ירמיהו יצא, הלכה למעשה, ללא פגע. תמונת מצב זו איננה יכולה להלום את גרסתם המיתממת של המערערים, כפי שבאה לידי ביטוי בהודעותיהם במשטרה (ת/14 ו- ת/15) ובעדויותיהם בבית המשפט (עמ' 186-156 לפרוטוקול בית משפט קמא מיום 23.2.2014), לפיה חנן הוכה בברוטליות על ידי שני המתלוננים יחדיו וירמיהו הותקף על ידי אילון, ואילו ירמיהו בסך הכל הגן על חנן תוך הדיפת המתלוננים באמצעות דחיפות (לרבות באמצעות שימוש במאוורר). הפציעות הקשות של המתלוננים אף אינן מתיישבות עם גרסתו של ירמיהו, לפיה הוא לא הבחין כי אילון מדמם מראשו (אלא רק בידיו), הוא אינו יודע מאין הגיעה אותה החבלה והוא אינו יודע כיצד נשברה רגלו של יעקב, והן אינן מתיישבות עם עדותו של חנן, לפיה לא ראה את המתלוננים מדממים בשטח, והוא אינו יודע להסביר כיצד נגרמו הפגיעות שלהם. 26. אשר על כן, ונוכח גרסתם הבלתי מהימנה בעליל, כמפורט לעיל, יש לקבוע כי המערערים אכן חבלו באופן קשה ואכזרי במתלוננים, חבלות העולות כדי "חבלה חמורה". 27. עם זאת, יש ממש בטענת המערערים לפיה קיים פער בין עדויותיהם של המתלוננים בנקודות לא שוליות באשר לאופן התפתחות האירוע. אכן, אין לצפות כי קרבן עבירה המצוי במצוקה ופחד עקב הפעלת אלימות והטלת מורא עליו מצד העבריין יוכל לספק תמיד גרסה שלמה, עקבית, קוהרנטית וחסרת סתירות ואי דיוקים לגבי נסיבות ביצוע העבירה (ענין ברק, בפסקה 17), ואין אפוא לתמוה מכך שהמתלוננים אינם מסוגלים לספק תיאור זהה לחלוטין של האירוע האלים. אף על פי כן, בחינת עדויותיהם (עמ' 61-6 ו- 89-67 לפרוטוקול בית משפט קמא מיום 19.2.2013 ועמ' 121-92 לפרוטוקול בית משפט קמא מיום 13.3.2013) מובילה למסקנה כי קיימת אי בהירות באשר לנסיבות תחילתו של האירוע האלים וסדר ההתרחשויות בו. כך, יעקב העיד כי סמוך לשעה 18:00, בעודו צופה בטלוויזיה בביתו, הגיע אליו אילון המבוהל (יעקב לא הבחין בשלב זה כי אילון מדמם בראשו), ואמר לו כי חנן נכנס לשטחם ורוצה לפרק את החתונה. לאחר שיצא יעקב החוצה, ראה את חנן וביקש ממנו לצאת מהשטח שלו, ובעודו מדבר הגיע ירמיהו והחל לחבוט בו, זרק עליו מאוורר והפיל אותו ארצה. חנן הצטרף לירמיהו, איים על יעקב כי "הבן יקרא עליו קדיש" והכה אותו עם לום ברזל. יעקב הדגיש מספר פעמים כי בשלב זה אילון לא היה מעורב, אלא עמד מאחורי יעקב, קרוב יותר לבית. לטענת יעקב, רק לאחר שסיימו המערערים להכותו, ובעוד הוא נשאר שרוע על הרצפה, התפנו הם להכות את אילון, אשר החל לדמם בראשו. לעומת זאת, אילון העיד כי בסביבות השעה 18:00 הבחין בחנן מסתובב בחצר בית המתלוננים, וביקש ממנו בצורה תקיפה לצאת מהחצר. לטענתו, חנן יצא מהשטח, ולאחר מספר שניות או דקות בהן הסתובב אילון בחצר הבית, הכה אותו חנן במפתיע בראשו באמצעות לום הברזל, תוך שהוא אומר לאילון כי הוא ירצח אותו. אילון הסביר כי לאחר שניחתה על ראשו המכה הראשונה הוא נפל על הרצפה, וחנן המשיך להכות אותו בזמן שהוא עצמו ניסה להתגונן וצעק "הצילו", ובשלב מסוים ירמיהו הצטרף והכה את אילון יחד עם חנן. אילון הדגיש כי מהרגע שנפל על הרצפה ועד לסוף האירוע האלים, הוא לא קם עוד על רגליו, אלא נשאר "על הרצפה", וכן כי פניו היו מכוסות בדם. לטענתו, בשלב מסוים הגיע יעקב (הוא לא ידע לומר אם יעקב הגיע לפני או אחרי שירמיהו הגיע למקום), ירמיהו זרק מאוורר על יעקב, והמערערים היכו באגרופים ובאמצעות לום הברזל את יעקב השכוב על הרצפה. אילון העיד כי למיטב ידיעתו, יעקב לא דיבר עם חנן ולא ביקש ממנו לצאת מהשטח לפני שהותקף על ידו ועל ידי ירמיהו. כמו כן, אילון לא העיד כי לאחר שסיימו להכות את יעקב שבו להכות אותו, אלא סיפר כי לאחר שהכו את אביו הגיעו מספר אנשים אשר הפרידו בין הנצים. 28. נקל להבחין כי עדויותיהם של יעקב ואילון אינן תואמות בעיקר באשר לתחילתו של האירוע. ואולם, מאחר שהוכח, כמפורט לעיל, כי המערערים הם שחבלו במתלוננים חבלות חמורות, אין באי התאמות אלו כדי להשליך על הרשעתם של המערערים בעבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, בעיקר לאחר שגם גרסתם של המערערים לאירועים נדחתה מכל וכל. לעומת זאת, באשר להרשעתו של חנן בעבירות של איומים, נראה שלא ניתן לקבוע ברמת ההוכחה הנדרשת במשפט הפלילי מהו מהלך האירועים המדויק שהוביל לחבלתם החמורה של המתלוננים בידי המערערים, ומי איים על מי ובאיזה שלב. עם זאת, כפי שהבהרתי קודם, אין לקבל את גרסת המערערים כי חנן הותקף בברוטליות על ידי המתלוננים, וכי כל שעשו חנן וירמיהו היה להתגונן מפני המתלוננים, שעה שמצב הזירה לאחר האירוע וחוסר הפרופורציה בין החבלות הקשות שנגרמו למתלוננים לבין הפציעות השטחיות שנגרמו למערערים מפריכים לחלוטין גרסה זו. כמו כן, וכפי שציין בית משפט קמא (בפסקה 85), אף אם היו אלה המתלוננים שתקפו את המערערים, הרי שתגובתם של המערערים כלל לא הייתה פרופורציונלית למעשה התקיפה, ולכן אין לקבל כי עומד למי מהם סייג ההגנה העצמית או סייג הצורך. 29. התוצאה היא אפוא שיש להותיר על כנה את הרשעת שני המערערים בעבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, ולעומת זאת יש לזכות את חנן, מחמת הספק, מעבירות האיומים בהן הורשע. 30. לסיום חלק זה, אציין כי יש לדחות את טענת המערערים לפיה מחדלי החקירה הנטענים פגעו בהגנתם. בענין זה מקובלים עלי טעמיו של בית משפט קמא כפי שפורטו בהרחבה בפסקה 13 לעיל. ב. הערעור על גזר הדין 31. נקודת המוצא היא כידוע, כי אין ערכאת הערעור נוטה להתערב בגזר דינה של הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים בהם נפלה בגזר הדין טעות מהותית, או שעה שהעונש שנגזר על ידה חורג באופן ממשי מרמת הענישה המקובלת או הראויה בנסיבות דומות (ע"פ 2386/16 חכים נ' מדינת ישראל (30.5.2016); ע"פ 3060/15 אבו רגייג נ' מדינת ישראל (21.7.2015); ע"פ 3856/13 גוני נ' מדינת ישראל (3.2.2014)). עם זאת, משעה שקבעתי כי יש לזכות את חנן מעבירות האיומים בהן הורשע, בהעדר אפשרות לקבוע ברמת ההוכחה הנדרשת במשפט הפלילי מי איים על מי ובאיזה שלב ומהו מהלך האירועים המדויק שהוביל לחבלתם החמורה של המתלוננים בידי המערערים, מתחייבת בחינת השלכת הדברים גם בהיבט העונשי. 32. אשר לזיכוי מעבירות האיומים, עיון בגזר הדין מעלה בבירור כי ההרשעה של חנן בעבירות אלה לא קיבלה ביטוי עונשי בעונש המאסר בפועל שנגזר על חנן - שהיה זהה לזה שנגזר על ירמיהו - אלא אך בעונש מאסר על תנאי נוסף, שהוטל רק על חנן, של 5 חודשי מאסר על תנאי למשך שנתיים לבל יעבור עבירת אלימות מסוג עוון או עבירת איומים (פסקה 14 לעיל). עונש מותנה זה יש לבטל אפוא עם ביטול ההרשעה בעבירות האיומים. 33. אשר להעדר האפשרות לקבוע את אופן התפתחות האירוע עד להסלמה של מעשי האלימות מצד המערערים שגרמו למתלוננים לחבלות החמורות, איני סבור שיש בכך כדי להשליך על עונשם של המערערים. עיון בגזר הדין מעלה בבירור כי מרכז הכובד בגזירת עונשם של המערערים היה באלימות הקשה והבלתי פרופורציונלית בעליל, שתוצאותיה אינן מוטלות בספק, שהופעלה נגד המתלוננים ושגרמה להם לחבלות חמורות. אין חולק שהמערערים הם שהגיעו לשטחם של המתלוננים והם שהפעילו אלימות קשה כלפיהם, כולל שימוש בנשק קר (מוט ברזל ומאוורר), אלימות שגרמה לחבלות חמורות אצל המתלוננים, בעיקר השבר ברגלו של יעקב. בית משפט קמא לא קיבל את עמדת התביעה כי מדובר באירוע מתוכנן מראש אלא ראה בו אירוע שהתפתח במקום מתוך התלהטות היצרים (פסקה 37 לגזר הדין), וממילא גם לא ייחס משקל לשאלה "מי התחיל", אלא הדגש היה על עצם מעשי האלימות החמורים מצד המערערים. לכך יש להוסיף, כי מלכתחילה העונש שגזר בית משפט קמא על המערערים, בהתחשב בחומרת האלימות שהופעלה ותוצאותיה, היה עונש מתון (20 חודשי מאסר), וזאת אף שבית המשפט ציין כי בשנים האחרונות ניכרת בפסיקת בית המשפט העליון מגמת החמרה בענישה בעבירות כגון אלה, ואף שהתביעה עתרה למתחם ענישה חמור בהרבה (7-3 שנות מאסר). בנסיבות אלה איני סבור כי יש מקום להתערבות בעונשם של המערערים מעבר לביטול המאסר המותנה שהוטל על חנן בגין עבירות האיומים כאמור. 34. להשלמת הדברים אוסיף כי אין כל ממש בטענת המערערים כי בית משפט קמא לא נתן משקל מתאים לנסיבותיהם האישיות, להתרשמות החיובית של שירות המבחן מהם, לאורח חייהם הנורמטיבי ולעברם הפלילי הנקי, להתדרדרות הכלכלית של המשפחה ולעובדה שירמיהו צפוי להינשא ולהקים משפחה בקרוב. כעולה מגזר הדין המפורט (המתפרס על פני 18 עמודים), בית משפט קמא התייחס בפירוט לכל הנסיבות האמורות ונתן להן משקל הולם בגזר דינו. 35. סוף דבר: יש לדעתי לבטל את הרשעתו של חנן בעבירות האיומים ואת המאסר על תנאי של 5 חודשים למשך שנתיים לבל יעבור עבירת אלימות מסוג עוון או עבירת איומים שהוטל עליו בגין הרשעתו בעבירות אלה, ובכפוף לכך לדחות את הערעור על שאר מרכיבי הכרעת הדין וגזר הדין. ש ו פ ט השופטת א' חיות: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט צ' זילברטל: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט מ' מזוז. ניתן היום, ‏י"א בתמוז התשע"ו (‏17.7.2016). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 15080450_B08.doc אב מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il