דניאל כהן נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 8036/04 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 8036/04 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופט א' גרוניס כבוד השופטת מ' נאור המערער: דניאל כהן נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים, מיום 24.6.04, בתפ"ח 605/03, שניתן על ידי כבוד השופטים: י' צבן, צ' זילברטל, מ' דרורי תאריך הישיבה: ה' באדר א' תשס"ה (14.2.2005) בשם המערער: עו"ד איתן פלג, עו"ד חלי לסר בשם המשיבה: בשם שירות המבחן: עו"ד יריב אבן-חיים גב' ג'ודי באומץ פסק-דין השופט א' א' לוי: 1. בית המשפט המחוזי בירושלים הרשיע את המערער בביצוען של שתי עבירות: אינוס ומעשה מגונה במרמה, וגזר לו 4 שנות מאסר, מתוכן שנתיים בפועל ושנתיים על-תנאי, והוא חויב לפצות את המתלוננת בסכום של 25,000 ₪. 2. הערעור שבפנינו מופנה כנגד ההרשעה, ולחלופין, כנגד העונש. תמציתן של העובדות אשר עמדו בבסיס האישום היא זו: המתלוננת, אישה צעירה, תושבת ארה"ב, המתינה בשעת ערב של אחד מימיו של חודש יולי 2001, בתחנת אוטובוס בשכונת הר-נוף בירושלים, מתוך כוונה לנסוע למרכז הידוע בשם "סנטר 1" הנמצא בכניסה לעיר, שם היתה אמורה לפגוש את חברתה. המערער שחלף במקום עם רכבו, הציע למתלוננת להסיעה למחוז חפצה, והיא נעתרה לו. לטענת המתלוננת, בשיחה שהתפתחה ביניהם במהלך הנסיעה, טען המערער כי יש לו סגולות ריפוי ב"אנרגיה", והסיע את המתלוננת לחנות רהיטים בבעלותו הנמצאת ברחוב כנפי נשרים, כדי להציג בפניה את ה"קליניקה" שלו. בהגיעם לשם הציע המערער להעניק למתלוננת טיפול, וגם לכך היא נענתה, אלא שעל פי גרסתה עד מהרה נחשפו כוונותיו האמיתיות של המערער, אשר נגע בחלקי גופה השונים, ואף החדיר את אצבעותיו לאיבר-מינה. בעקבות כך קמה המתלוננת מהמיטה עליה שכבה, ודרשה מהמערער להסיעה ליעדה, וכך עשה. 3. בית המשפט המחוזי ביסס את הרשעת המערער על עדותה של המתלוננת וראיות נוספות שתמכו בה. על כך משיג המערער בפנינו, באשר להשקפתו מדובר בבחורה שהוגדרה בפיו כ"מוזרה", שחוותה בעבר מקרי אונס, ושבין גרסתה לזו של חברתה אילנה, נתגלו סתירות מהותיות. ובאשר לגרסתו-שלו, טען המערער תחילה כי יצא מחנותו בשעה 19.15 באותו ערב, ומגמת פניו היתה לישיבה בהר-נוף, שם השתתף בשיעור שהחל בשעה 19.30 (ההודעה ת/1). בהמשך הבחין במתלוננת מנופפת בידיה, ומתוך חשש שקרה לה משהו, הוא עצר לידה ונעתר לבקשתה להסיעה ל"סנטר 1". המערער הוסיף ומסר באותה הודעה, כי סיפר למתלוננת על עיסוקו, ואף הצביע בפניה על חנותו, אולם בכך נסתיים מפגשם, והם לא נכנסו כלל לחנות. בהודעה נוספת שנרשמה מפיו של המערער (ת/2), הוא הסביר לחוקר כי חנותו מחוברת למוקד אבטחה, ובאמצעותה ניתן לבדוק את טענתו לפיה לאחר שיצא מהחנות לראשונה, לא חזר אליה עוד באותו ערב. ביום המחרת תיקן המערער את גרסתו, וטען שלאחר שסגר את עסקו הגיעו לקוח שביקש לקנות שני מזרונים, ואז חזר ופתח את החנות ומכר לאותו אדם את מבוקשו, ולאחר זאת שב וסגר את עסקו ונסע לישיבה אליה הגיע בשעה 20.00 (ראו ההודעה ת/3 והמזכר ת/5). בדיקה בחברת האבטחה העלתה שהמערער אכן יצא מהחנות בשעה 19.22, שב ופתח אותה בשעה 19.39, ולבסוף יצא ממנה ב-19.53. נתונים אלה מתיישבים עם גרסת המתלוננת, הואיל והם מפריכים את גרסתו הראשונה של המערער לפיה לאחר שיצא מהחנות, לא חזר אליה עוד, אולם נתונים אלה היו עשויים לסייע גם למערער להוכיח את חפותו, לו רק תמך אותם בעדותו של אותו קונה אלמוני, שעל פי הנטען קנה ממנו שני מזרונים ושילם בתמורה 800 ש"ח במזומן ושיק על סך 200 ש"ח. באחת מגרסאותיו של המערער הוא טען כי לא היה יכול לאתר את פרטיו של הקונה מתוך השיק, מאחר ואת השיק הוא מסר בתמורה לקניית מצרכים כלשהם. אולם, לאחר שבית המשפט המחוזי נתן את הכרעת-דינו ביום כ"א באדר תשס"ד (14.3.2004), ובטרם טענו הצדדים לעונש, ביקש המערער (בחודש דצמבר 2003) להעיד מטעמו את אותו "קונה", לאחר שעלה על עקבותיו, ובית המשפט נעתר לו. דא עקא, הגרסה שמסר עד זה לא זו בלבד שלא אימתה את גרסת המערער, אלא הטילה עליה צל כבד בכל הנוגע לשאלת מהימנותה. כוונת הדברים לכך, שאותו קונה, העד קינגסברג, מסר שקנה מהמערער שני כיסויי מיטה (ולא מזרונים), ובעת הקנייה הוא היה מלווה באשתו (בניגוד לגרסת המערער בדבר קונה בודד). יתרה מכך, הטענה לפיה קינגסברג הקדים וטלפן למערער כדי שזה ימתין לו ולא יסגור את חנותו, אף היא לא זכתה לאישור מפיו של העד, שעל פי תיאורו מדובר בקנייה אקראית שלא קדמה לה שיחת טלפון. גם הטענה לפיה עמדו המערער והעד מחוץ לחנות, ושוחחו במשך כ-17 דקות עד שהמערער שב ופתח את עסקו, אף היא לא זכתה לאישור מפיו של קינגסברג. ואם באלה לא די, העיד קינסברג כי הסכום היחיד ששילם היה 200 ש"ח (ולא כטענת המערער – 1,000 ש"ח). 4. לנוכח כל האמור, אנו סבורים כי אין למצוא פגם בהחלטתו של בית משפט קמא שלא לתת אמון בגרסת המערער. אדרבא, עתה משעדותו של קינסברג לא סייעה למערער להוכיח כי סגירת החנות ופתיחתה מחדש נועדה לביצוע עסקה מסחרית, שוב אין מנוס מלקבוע כי חזרתו של המערער לחנות, לא נועדה אלא כדי לבצע את אותן עבירות שיוחסו לו בגופה של המתלוננת. ואם נותר ספק באשמת המערער, התברר כי המתלוננת ידעה לתאר את מבנה החנות, ואת המיטה והמזרון עליהם שכבה. ואתה תוהה כיצד היא ידעה את כל אלה, אם מעולם לא ביקרה באותו עסק, כטענת המערער. זאת ועוד, לעדות המתלוננת נמצא חיזוק, והכוונה להתרשמותם של שניים שפגשו אותה בסמוך לאחר האירוע ודרבנו אותה לפנות למשטרת ישראל, והכוונה לחברתה אילנה ומשה פרנקו. שני אלה תיארו את המתלוננת כמי שבכתה והיתה בהלם, וגם בכך יש כדי לבסס את השקפת המשיבה, לפיה לא בדתה המתלוננת את הגרסה המפלילה מליבה. 5. בא-כוחו המלומד של המערער, עו"ד פלג, טען כי המשטרה לא פעלה כפי שרשות חוקרת חייבת לעשות כדי לאמת את גרסת שולחו, בין היתר, משום שלא עשתה מאמץ לאתר את העד קינגסברג על פי השיק שמסר למערער, ולגבות ממנו עדות בסמוך לאחר הקנייה. אנו סבורים כי לטרוניה זו של בא-כוח המערער אין בסיס. מתוך המזכר ת/8 עולה, כי כאשר שוחח המערער טלפונית עם שוטרת ומסר לה על עסקה שעשה עם לקוח אלמוני, הוא גם הבהיר כי פרטיו של הלקוח אינם ידועים לו, זולת זאת שהוא נמנה על המגזר החרדי, והוא נימק זאת בכך שאותו לקוח שילם "סכום של 1000 ש"ח במזומן ללא קבלה". על אותה גרסה לפיה ביצע עסקה עם קונה פלוני, חזר המערער גם בהודעה ת/3, והפעם טען כי את השיק הפקיד בבנק והוא אף הוציא קבלה, בה לא טרח לרשום את שמו של הקונה. במצב זה, אפשר שהמשטרה היתה מיטיבה לעשות אם היתה מאתרת את שמו של הקונה מתוך עיון ברישומי הבנק, אולם את החסר יכול היה להשלים גם המערער עצמו, אולם מטעמים השמורים עמו הוא בחר שלא לעשות זאת עד לאחר הרשעתו. כך או כך, משאותר הקונה (העד קינגסברג), לאותו מחדל של המשטרה שוב אין לייחס משקל כלשהו, הואיל ובית המשפט המחוזי הסכים לשמוע עד זה גם לאחר ההרשעה, דא עקא, שדבריו לא זו בלבד שלא תמכו בגרסת המערער, אלא שאף הפריכו רבים מהפרטים עליהם נסמכה גרסה זו. 6. לסיכום, הכרעתו של בית המשפט המחוזי הכרעה עובדתית היא, ואף שאין זה כלל בל יעבור כי ערכאת ערעור לא תתערב בממצאים מתחום זה, לא מצאנו כי בעניינו של המערער הוכחה עילה לעשות זאת. מכאן דעתנו שדינו של הערעור על ההרשעה להידחות, וכך אנו סבורים שיש לעשות גם בערעור על העונש. המערער חטא בעבירות חמורות ומכוערות, והמאסר שהושת עליו לא זו בלבד שאין בו פן של חומרה, אלא שהוא מתון ואף סוטה לקולא מרמת הענישה המקובלת. הערעור נדחה. ניתן היום, ה' באדר א' תשס"ה (14.2.2005). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 04080360_O02.doc/שב מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il