מדינת ישראל נ. ל.ו.צ מסחר ושיווק 1995 בע"מ

פסק-דין בתיק ע"פ 8031/03 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 8031/03 בפני: כבוד השופטת ד' ביניש המערערת: מדינת ישראל נ ג ד המשיבים: 1. ל.ו.צ. מסחר ושיווק 1995 בע"מ 2. אהוד ליבנה ערעור על החלטת בית משפט השלום בחדרה מיום 8.6.03 בתפ. 2982/98 שניתנה על ידי כבוד השופטת פ' ארגמן תאריך הישיבה: כ"ו באלול התשס"ג (23.9.2003) בשם המערערת: עו"ד אורלי מור-אל בשם המשיבים: עו"ד טל ענר פסק-דין 1. לפניי ערעור על החלטת שופטת בית משפט השלום בחדרה (השופטת פ' ארגמן) מיום 8.6.2003 לפסול עצמה מלדון בעניינם של המשיבים בת.פ. 2982/98. ייאמר בפתח הדברים כי בדיון שהתקיים בפניי הסכימו הצדדים כי יש לקבל את הערעור, ואני סבורה כי הדין עמם. יחד עם זאת, בנסיבות העניין ראיתי להציג את השתלשלות העניינים ולנמק את החלטתי. 2. נגד המשיב 2 מר ליבנה אהוד (להלן: המשיב) הוגש ביום 28.6.1998 כתב אישום, המייחס לו עבירות מע"מ בזמן שהיה מנהלה של חברת ל.ו.צ. מסחר ושיווק (המשיבה 1). האישום הנדון התברר בבית משפט השלום בחדרה בפני השופטת פ' ארגמן. מרבית פרשת התביעה התנהלה כסדרה, תוך שהובאו רוב העדים והוצגו ראיות. לקראת סוף פרשת התביעה הגיעו להסדר טיעון במסגרתו הודה המשיב בעבירות שיוחסו לו, והוסכם על העונש שייגזר עליו. בקביעת הסדר הטיעון היה המשיב מיוצג בהליך בידי הסנגוריה הציבורית. בשלב הטיעונים לעונש, בדבריו לקראת גזר הדין, התבטא הנאשם כל שניתן היה להבין שהסדר הטיעון הושג שלא על דעתו, ועקב הפעלת לחץ. בית משפט השלום קיבל את ההסדר, הרשיע את המשיב, והטיל עליו את העונש המוסכם. בגזר הדין מתח בית המשפט ביקורת על התנהגותו של המשיב במהלך הדיונים, התנהגות שככל הנראה גרמה לדחיות ולעיכובים רבים, וציין כי הסדר הטיעון הקל עמו. 3. המשיב ערער על פסק הדין לבית המשפט המחוזי בחיפה (ע"פ 3223/03). בערעור, ביקש לחזור בו מהודאתו, בטענה שהסדר הטיעון נעשה עקב חוסר הבנה בינו לבין סנגורו הקודם. בית המשפט המחוזי החליט (בדעת רוב) לקבל את הערעור, לבטל את פסק הדין שניתן לפי הסדר הטיעון, ולהחזיר את התיק להמשך דיון בבית משפט השלום. בפסק דינו מיום 2.6.2003 קבע בית המשפט המחוזי במפורש, כי התיק יוחזר לדיון בפני אותה השופטת, "על מנת למנוע המשך הסחבת בתיק", שנגרמה "בעטיו של המערער". נוכח התנהגותו, שהביאה "לבזבוז זמנן של שתי ערכאות", אף חויב המשיב בהוצאות המדינה. 4. משהוחזר התיק לבית משפט השלום, קבעה השופטת ארגמן בהחלטתה מיום 8.6.2003 – ללא בקשה בנושא ומבלי שנשמע כל טיעון מטעם מי מהצדדים – כי היא פוסלת עצמה מלדון בתיק. בהחלטת הפסילה נאמר, כי זו נובעת מהתנהלות הנאשם בתיק ומהתבטאויות שהושמעו במהלך הדיון. על החלטה זו הוגש הערעור שלפניי. בערעור נטען כי בהעדר חשש למשוא פנים, אין מתקיימת עילת פסלות. נוסף על כך, נטען מטעם המערערת כי פסילה בשלב זה תפגע הן באינטרס הציבורי להשלמה מהירה ויעילה של הליך, המתנהל זה זמן רב ושהוצגו בו כבר מרבית הראיות, והן באינטרס הנאשם למניעת עינוי דין. כן השיגה המערערת על האופן בו ניתנה החלטת הפסילה – בלי טיעון ובהעדר הודעה מיידית לצדדים מה גם שבית המשפט המחוזי הורה כי "התיק יוחזר לאותו שופט על מנת למנוע המשך הסחבת בתיק", בעטיו של הערעור. כאמור, לפניי הסכים בא כוח המשיב לקבלת הערעור. 5. טיעוני המערערת מקובלים עלי. בית משפט השלום קיבל את החלטת הפסילה מיוזמתו, מבלי שטענה זו הועלתה על-ידי מי מהצדדים. אמנם, בפסילה עצמית נכון לתת משקל נכבד לשיקול דעת השופט המבקש שלא לדון בתיק (ע"פ 1816/90 גרשוני נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(2) 781, 783; ע"פ 47/03 שינבך נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). אולם, "להתחשבות בעמדת השופט יש גבולות, שהרי הזכות לשבת במשפט היא גם החובה לעשות כן" (ע"פ 1478/97 מדינת ישראל נ' חן, פ"ד נא(4) 673, 677), ו"כשם שחובה על שופט לפסול עצמו במקום שהתנאים מחייבים זאת, כן חובה עליו שלא לפסול עצמו מקום שהתנאים לפסילה אינם מתקיימים" (ע"פ 5756/95 עתאמנה נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). כדי לפסול עצמו, על בית המשפט לזהות חשש אובייקטיבי ממשי מפני משוא פנים; אין די בתחושה הסובייקטיבית (ראו: ע"פ 5223/03 מדינת ישראל נ' ניסימוב (לא פורסם)). בענייננו לא הונחה כל תשתית להחלטת בית המשפט לפסול עצמו, ולא קיים חשש של ממש למשוא פנים ביחסו למשיב. ככל שההתבטאויות אליהן מתייחס בית משפט השלום בהחלטת הפסילה נוגעות לעיכובים שנקט המבקש בהליך, הרי שאלה אף אוששו בפסק הדין של בית המשפט שלערעור, ובכל מקרה אין לראות בהן הבעת דעה מוקדמת ביחס לאשמת המשיב. נוסף על כך בולט, שערכאת הערעור לא מצאה פסול בהמשך ניהול התיק בפני אותה שופטת (השוו: ע"פ 531/74 ברוך נ' מדינת ישראל, פ"ד כט(1) 498, 499). אדרבא, בית המשפט המחוזי העדיף שהדיון יתנהל באופן זה – מטעמי יעילות כלליים, ובמיוחד לנוכח התנהגותו של המשיב בהליכים הקודמים. הגם שבעובדה זו, כשלעצמה, אין כדי למנוע פסילה עצמית מקום שיש לדבר הצדקה עניינית, הרי שלכל הפחות היה על בית משפט השלום לתת דעתו לקביעת בית המשפט המחוזי, ולהתייחס אליה בהחלטתו לפסול את עצמו. 6. למרות כל זאת, מצאה השופטת של בית משפט השלום כי עליה לפסול עצמה מלהמשיך לדון בעניינו של המשיב. במצב זה, ראוי היה כי בית המשפט יידע את הצדדים על כוונתו לפסול את עצמו, ויאפשר להם להגיב ולטעון בנושא. באופן זה ייתכן, למשל, שהיה מתברר לבית המשפט כי איש מהצדדים אינו חושש למשוא פנים, וכך גם הערכתו היתה משתנה. כך גם היה נחסך – מהצדדים ומהמערכת כאחד – הליך ערעור זה. 7. אשר על כן, אני מקבלת את הערעור. התיק יוחזר לדיון בבית משפט השלום בחדרה, בפני השופטת פ' ארגמן. ניתן היום, ט' בתשרי התשס"ד (5.10.2003). ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 03080310_N03.doc/צש מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il