ג'ין אלין שורוש נ. סוהיל בן כמאל שליאן

החלטה בתיק ע"א 8027/14 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 8027/14 לפני: כבוד השופט י' עמית כבוד השופט צ' זילברטל כבוד השופט מ' מזוז המערערים: 1. ג'ין אלין שורוש 2. אמין שורוש 3. עיזבון המנוח איליא שורוש ז"ל נ ג ד המשיבים: 1. סוהיל בן כמאל שליאן 2. איהאב שליאן 3. כמאל שליאן 4. מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי חיפה בתיק א 001034-12-09 שניתן ביום 01.10.2014 על ידי כבוד השופט ע' גרשון תאריך הישיבה: ד' בכסלו התשע"ו (16.11.2015) בשם המערערים: עו"ד סאמי אבו ורדה ועו"ד אבנר אמוראי בשם המשיב 1: עו"ד ויסאם לידאוי בשם המשיבים 3-2: עו"ד ליבנה קציר בשם המשיבה 4: עו"ד מלי אומיד-ברגר; עו"ד אפרת ברנר פסק דין השופט י' עמית: ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט ע' גרשון) בת"א 1034-12-09 מיום 1.10.2014, בגדרו התקבלה תביעת המערערים כנגד המשיב 1 ונדחתה כנגד המשיבים 4-2. 1. המשיב 1, סוהיל שליאן (להלן: סוהיל), לוחם מג"ב בהכשרתו, החזיק לצורך מילוי תפקידו נשק מסוג M-16. ביום 1.9.2007 המשיב 2, אחיו של סוהיל, התחתן. לאחר מסיבת הנישואין, סוהיל הכניס מחסנית לנשקו, והטמין את הנשק תחת המזרון בחדרו. למחרת היום, סוהיל ושני חבריו, בהם איליא שורוש ז"ל (להלן: המנוח), תכננו לצאת לבילוי משותף. טרם היציאה, השלושה נסעו לביתו של סוהיל. במהלך הנסיעה, סוהיל סיפר למנוח בגאווה על שירותו במג"ב, ועם ההגעה לביתו, עלה סוהיל לחדרו שבקומה השנייה וחזר כשבידו ה-M-16. סוהיל כיוון את הנשק לעבר המנוח תוך שהוא שואל אותו, על דרך ההלצה, היכן הוא רוצה שיירה בו. או-אז, מבלי להוציא את המחסנית ומבלי לבדוק שהנשק פרוק, דרך את הנשק, ובהיותו במרחק כשלושה מטרים מהמנוח, כיוון את הנשק לחזה המנוח ולחץ על ההדק. הכדור שנורה מהנשק פגע בליבו ובריאתו של המנוח וגרם למותו. 2. בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופט י' כהן, סגן נשיא) הרשיע את סוהיל בעבירת הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (ת"פ 52/08). בהכרעת הדין נקבע, בין היתר, כי סוהיל לא בדק אם יש מחסנית בנשק ובכך נהג בפזיזות, אם כי לא חפץ בקרות האירוע ובמותו המיותר של המנוח, וכי יש לזקוף לחובתו עובדת היותו איש מג"ב אשר השימוש בכלי נשק נהיר לו. בעקבות הרשעתו, הושתו על סוהיל 32 חודשי מאסר בפועל. 3. אמו ואביו של המנוח (המערערים 2-1, בהתאמה) ועיזבונו (המערער 3) תבעו את סוהיל, את המשיבים 2-3 (אחיו ואביו של סוהיל) ואת המדינה (המשיבה 4), לפיצוי על נזקיהם כתוצאה ממותו הטרגי של המנוח, בטענה כי הם האחראים למות המנוח. 4. בית משפט קמא קיבל התביעה כנגד סוהיל. נקבע כי אחריותו של סוהיל לקרות האירוע ולנזקי התובעים ברורה מאליה ואינה מוטלת בספק, לאחר שהוכח כי סוהיל "התרשל ונהג בנשק בפזיזות, בזלזול, בהומור ובצחוק, בניגוד לכל הנהלים ולכללי הבטיחות שהוקנו לו במהלך הטירונות וההכשרה שניתנה לו על ידי מפקדיו". נוכח הפזיזות הגבוהה והרשלנות הקיצונית של סוהיל, נקבע כי אין כל אשם תורם מצד המנוח. אשר לתביעה נגד המשיבים 4-2, נקבע כי הגשת התביעה נגדם אף גובלת בשימוש לרעה בהליכי משפט. בית המשפט קבע כי אין להטיל על אחיו של סוהיל אחריות לקרות האירוע ולנזק, נוכח הרשלנות הקיצונית בהתנהגותו של סוהיל, המנתקת כל קשר סיבתי בין הוראות שכביכול קיבל מאחיו ערב החתונה, להכניס מחסנית לנשק מחשש לשוד, לבין התממשות הירי. כך גם אין מוטלת אחריות על אביו של סוהיל, אך בגין היותו הבעלים של הבית שבו התרחשה התאונה. אשר לתביעה כנגד המדינה, נקבע כי המדינה פטורה מאחריות לאירוע ולנזק, נוכח רשלנותו הקיצונית של סוהיל. נקבע כי המדינה העבירה לסוהיל הכשרה מלאה לשימוש ולבטיחות בנשק, לרבות נהלים ותכנים הקשורים להפעלת הנשק, אחסנתו בעת חופשה, ובטיחות בנשק. כן נדחתה הטענה לתחולת סעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: הפקודה), וכן נדחתה הטענה כי המדינה חבה באחריות שילוחית למעשיו של סוהיל מכוח סעיפים 14-13 לפקודה. זאת, נוכח חריגתו של סוהיל מההוראות והנהלים שהועברו לו, ונוכח מעשיו הפליליים ורשלנותו הקיצונית. 5. נזקו של העזבון חושב כלהלן: הפסד השתכרותו של המנוח בשנים האבודות בהתאם לשכר הממוצע במשק בישראל בעת האירוע ועל פי הלכת פינץ (ע"א 10990/05 פינץ נ' הראל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד סא(1) 325 (2006)); בגין כאב וסבל נפסק הסך של 250,000 ₪; בגין הוצאות הלוויה וקבורה סך 30,000 ₪. סה"כ חוייב סוהיל לשלם לעזבון המנוח הסך של 1,160,000 ₪ (במעוגל) בצירוף הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 35,000 ₪. על כך נסב הערעור שבפנינו. 6. טענות המערערים במישור האחריות מתמקדות בדחיית התביעה נגד המשיבים 4-2. לטענתם, אחיו של סוהיל, שהוא קצין בדרגת רס"ן, הורה לו והנחה אותו להיות ערוך ומוכן להגן עם נשקו על מתנות החתונה, ובכך תרם לגרימת האירוע והנזק; אביו של סוהיל נושא באחריות לנזק כמחזיק במקרקעין בהם התרחש האירוע; והמדינה אחראית לנזק הן באחריות שילוחית כמעבידה, והן בגין התרשלותה הישירה באשר לא העניקה לסוהיל את ההכשרה הנדרשת לשימוש בטוח בנשק. במישור הנזק, טענו המערערים, בין היתר, לטעות בגובה הפיצוי שנפסק בראשי הנזק של הפסד השתכרות לעתיד, הפסד פנסיה ונזק לא ממוני. 7. הנזק: אפתח בנזק ואומר בקצרה כי בהתחשב בגילו הצעיר של המנוח בעת מותו, מצאתי להתערב בפסק דינו של בית משפט קמא, ובמקום הסך של 250,000 ₪ שנפסק בגין נזק לא ממוני, יועמד הסכום על 600,000 ₪. בנוסף, במקום הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 35,000 ₪, ייפסק לזכות המערערים שכ"ט בשיעור של 17.5% בצירוף מע"מ. לא מצאתי ממש בטענת המערערים כי יש לחשב את הפסדי ההשתכרות על פי השכר הממוצע בארה"ב בשל כוונתו של המנוח ללמוד ולעבוד בארה"ב. מרכז חייו של המנוח מגיל 4 היה בישראל, והטענה כי היה עובר להתגורר בארה"ב היא בגדר ספקולציה בלבד. לסיכום נושא הנזק, יש לתקן את פסק דינו של בית משפט קמא, כך שסכום הנזק הכולל יעמוד על 1,510,000 ₪ (במעוגל) בצירוף שכ"ט בשיעור של 17.5% בצירוף מע"מ. 8. אחריות אחיו ואביו של סוהיל: איני רואה מקום להתערב בפסק דינו של בית משפט קמא שדחה התביעה נגד השניים. גם בהנחה, שלא הוכחה, כי סמוך לחתונתו אמר המשיב 2 לסוהיל להכניס את המחסנית לנשק, הרי שהאירוע התרחש יום למחרת, כאשר האח כבר לא היה בבית אלא שהה בירח דבש עם אשתו הטרייה. מכאן, שלכל היותר יש קשר סיבתי עובדתי בין בקשתו של האח לבין האירוע, אך לא קשר סיבתי משפטי, באשר על פי שלושת המבחנים המקובלים (מבחן הצפיות הסבירה, מבחן הסיכון ומבחן השכל הישר), האח לא יכול היה לצפות את התנהגותו של סוהיל. הדברים נכונים ביתר שאת לגבי אביו של סוהיל, שלא הוכח כל קשר בינו לבין מעשה הפזיזות הקיצוני של בנו. בעוולת הרשלנות, נהוג להשתמש במבחן הצפיות, כאשר הצפיות רלוונטית הן לגבי הליך הגרימה והן לעניין סוג הנזק והיקפו. אכן, הפסיקה הדגישה כי הצפיות הנדרשת אינה צפיות מדויקת של כל פרטי תהליך הגרימה, אלא צפיות של סוג התהליך ודי לחזות את ההתרחשות בקווים הכללים (ראו, לדוגמה, ע"א 4486/11 פלוני נ' פלוני פס' 10 והאסמכתאות שם (15.7.2013)). במקרה דנן, האפשרות שסוהיל יכוון את נשקו אל המנוח, ואפילו ידרוך את הנשק כשנמצאת בו מחסנית, חורגת כל כך ממושכלות יסוד לגבי שימוש בנשק, שהאח והאב לא יכולים היו לצפות את שאירע. לכן, אף איני סבור כי היה על בית משפט קמא להיזקק להוראת סעיף 64(2) לפקודה, הקובעת כי לא יראו אדם "אשם" אם אשמו של אדם אחר הוא שהיה הסיבה המכרעת לנזק. ככלל, הקשר הסיבתי לא ינותק אך ורק מאחר שהמעשה של האחר נעשה ברשלנות חמורה או בפזיזות ובמקרים מסויימים – אף אם הנזק נגרם במתכוון. כל מקרה נבחן לגופו על פי מבחני הצפיות, אופי האשם, ושיקולי מדיניות. עודנו מגיעים להוראת סעיף 64(2) יש להוכיח תחילה "אשם" של האח ושל האב, וכזאת, כאמור, לא הוכח. מכל מקום, ולמעלה מן הצורך, אני נכון לקבל גם מסקנת בית משפט קמא לפיה ניתן לראות את הפזיזות הגבוהה והרשלנות-רבתי של סוהיל, בנסיבות המקרה דנן, כ"גורם מתערב זר". ככזה, המעשה של סוהיל מנתק קשר סיבתי, ככל שהיה, בין מעשיהם או מחדליהם של האב והאח, שממילא לא הוכחו כדבעי, לבין האירוע. 9. אחריות המדינה: אדון בנפרד בשתי הטענות שהועלו על ידי המערערים כנגד המדינה – התרשלות בהדרכתו ובהכשרתו של המשיב ואחריות שילוחית למעשיו. הטענה להתרשלות ישירה של המדינה, מן הטעם שלא הדריכה כראוי את המשיב בשימוש בנשק, דינה להידחות. בית משפט קמא, לאחר ששמע ראיות לגבי אופן הכשרתו של סוהיל במהלך שירותו, קבע כי סוהיל קיבל הכשרה מלאה לשימוש ולבטיחות בנשק "לרבות הנהלים והתכנים הקשורים להפעלת הנשק, אחסנת הנשק בעת חופשה ובטיחות בנשק". המדובר בקביעה עובדתית שאין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בה. סוהיל עבר הכשרה של רובאי 05, וכמו כל שוטר או חייל, שיננו באוזניו כי לא מכוונים נשק אל חבר. המדובר בכלל בסיסי ביותר, שמא הכלל הראשון בתחילתה של כל הכשרה לשימוש בנשק. סוהיל הפר כלל בסיסי זה ברגל גסה, כאשר לא רק שכיוון את הנשק אל חברו אלא אפילו דרך את הנשק ולחץ על ההדק. 10. אשר לאחריותה השילוחית של המדינה. סעיפים 14-13 לפקודה קובעים חבותו של מעביד בגין מעשה שביצע עובד או שלוח שלו, כלהלן: חבות מעביד 13. (א) לענין פקודה זו יהא מעביד חב על מעשה שעשה עובד שלו – (1) אם הרשה או אישרר את המעשה; (2) אם העובד עשה את המעשה תוך כדי עבודתו; אולם – (א) מעביד לא יהא חב על מעשה שעשה מי שאיננו מעובדיו אלא אחד מעובדיו העביר לו תפקידו בלא הרשאתו המפורשת או המשתמעת של המעביד; (ב) מי שהיה אנוס על פי דין להשתמש בשירותו של אדם שאין בחירתו מסורה לו, לא יהיה חב על מעשה שעשה האדם תוך כדי עבודתו זו. (ב) רואים מעשה כאילו נעשה תוך כדי עבודתו של עובד, אם עשהו כעובד וכשהוא מבצע את התפקידים הרגילים של עבודתו והכרוכים בה אף על פי שמעשהו של העובד היה ביצוע לא נאות של מעשה שהרשה המעביד; אולם לא יראו כן מעשה שעשה העובד למטרות של עצמו ולא לענין המעביד. (ג) לענין סעיף זה, מעשה – לרבות מחדל. 14. לענין פקודה זו, המעסיק שלוח, שאיננו עובדו, בעשיית מעשה או סוג של מעשים למענו, יהא חב על כל דבר שיעשה השלוח בביצוע אותו מעשה או סוג מעשים ועל הדרך שבה הוא מבצע אותם. 11. המערערים, הטוענים לאחריות המדינה למעשיו של סוהיל מכוח סעיף זה, סומכים יתדותיהם בפסקי הדין הבאים: רע"א 1389/98 מזאוי נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(3) 207 (1999) (להלן: עניין מזאוי) וע"א 8199/01 עזבון המנוח עופר מירו ז"ל נ' מירו (10.3.2003) (להלן: עניין מירו). 12. בעניין מזאוי נפלט כדור מנשקו של חייל במהלך נסיעה ברכב, וכתוצאה מכך נפגע נוסע אחר ברכב. פסק הדין עוסק בעיקר בשאלה אם מדובר בתאונת דרכים כהגדרתה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975. בדעת המיעוט של כב' השופט י' טירקל, שסבר כי אין מדובר בתאונת דרכים, נבחנה אחריות המדינה לרשלנות החייל, גם באספקלריה של סעיף 13 לפקודה. לשיטתו, החייל החזיק בנשק במסגרת מילוי תפקידו, הגם שנשא אותו עמו כאשר היה בטיול, "משום שהצבא הפקיד את הנשק בידיו בידיעה שיימצא בידיו גם כאשר הוא מבצע במהלך חופשתו פעולות שנועדו לצורך אינטרס אישי שלו". בהמשך, מסייג השופט י' טירקל את דבריו, בציינו כי לא בכל מקרה שבו נגרם נזק על-ידי נשק שהחזיק חייל בחופשה תהיה המדינה אחראית מכוח אחריותה השילוחית. כך למשל, במקרה שבו שימש הנשק בידי חייל לשם ביצוע עבירה, הדבר יהווה חריגה מוחלטת מהרשאת המעביד, ויראו שימוש זה כ"מעשה שעשה העובד למטרות עצמו ולא לענין המעביד". בעניין מירו, היה מדובר בשוטר, שנשא עמו בעת חופשתו את האקדח המשטרתי. השוטר הפר את הוראות הבטיחות בכך שבמהלך מפגש חברתי הניח על הספה לידו אקדח ובו מחסנית טעונה בכדורים, שהוכנסה לתוך קת האקדח, כך שלא ניתן להבחין בה בעין בלתי מיומנת. אחד הנוכחים בחדר, בשם יואב, שישב ליד השוטר, נטל את האקדח ומבלי לשעות למנוח, שקרא לעברו: "יואב – לא !", דרך את האקדח ולחץ על ההדק ובכך גרם למותו של המנוח. יואב הורשע בהריגה, והשוטר שהועמד לדין בגין עבירה של רשלנות ופזיזות בנשק יצא זכאי בדינו. בהתייחסה לאחריות המדינה, אומרת השופטת ד' דורנר את הדברים הבאים: "מהות השירות המשטרתי – בגדרה שוטר הוא בשירות המשטרה בכל שעות היממה ואף כאשר נמצא הוא בחופשה – מובילה למסקנה, כי הנשק המשטרתי, שמפקדיו הרשו לו לטול עמו בחופשתו, נמסר לו לצרכי תפקידו. השוטר, בהניחו את האקדח הטעון על הספה, הפר את הוראות הבטיחות המשטרתיות, ובכך יש לראות, כלשון סעיף 13(ב) לפקודת הנזיקין, ביצוע לא נאות של מעשה שהרשה המעביד, המטיל אחריות על הלה. 'אין בכך משום חריגה מוחלטת שיש בה כדי לגרוע מאחריותה השילוחית של המדינה', כדברי השופט יעקב טירקל, בהתייחסו לנזק שנגרם על-ידי נשק שהחזיק חייל בחופשה" ((עניין מזאוי, עמ' 229). 13. לטעמי, לא ניתן להשליך מעניין מזאוי ומעניין מירו לענייננו. דומה כי בפרשת מירו, הלך בית המשפט כמעט "עד לקצה" בהטילו אחריות שילוחית על המדינה. על מנת להטיל אחריות שילוחית על המעביד יש להראות כי המעשה נעשה תוך שהעובד "מבצע את התפקידים הרגילים של עבודתו והכרוכים בה". ככלל, על מנת לפטור מאחריות שילוחית, לא סגי בכך שהעובד ביצע את עבודתו באופן לא נאות, ברשלנות ואף ברשלנות-רבתי. הוראת סעיף 13 היא החולשת על אחריותו של המעביד, ולא הוראת סעיף 64(2) לפקודה. 14. בבואנו לקבוע האם מעשיו של העובד בוצעו במסגרת תפקידו, או שמא חורגים הם מהרשאת המעביד כדי כך שניתן לפטור את המעביד מאחריות שילוחית, ניתן להשתמש במספר אינדיקציות, ובין היתר: המטרה המנחה את העובד, ובכלל זה, האם מטרת העובד הייתה לבצע דבר עבירה; הרשעה בפלילים ואופי ההרשעה; וכן שיקולי מדיניות משפטית. להלן נדגים כיצד באים שיקולים אלה לידי ביטוי במקרה שבו נעשה שימוש בנשק צבאי על-ידי חייל או שוטר בחופשה. 15. המטרה המנחה את מעשה העובד: ככל שמטרה פלילית היא שעומדת ברקע מעשה העובד, והתוצאה הפלילית אינה תוצאה אגבית למטרה "כשרה" אליה נתכוון העובד, אין מקום להטיל אחריות שילוחית על המעביד. כפי שקבע השופט טירקל בעניין מזאוי: "במקרה שבו שימש הנשק בידי חייל לשם ביצוע עבירה, יש מקום לראות את השימוש בנשק כ'מעשה שעשה העובד למטרות עצמו ולא לענין המעביד', אשר המעביד אינו חב בגינו" [ההדגשה הוספה, י.ע.]. לכן, במקרים בהם השימוש בנשק מכוון למטרת ביצוע עבירה (כגון רצח, ירי מכוון על מנת לפגוע או לאיים, שוד מזוין וכיו"ב), נקל לקבוע כי השימוש בנשק חורג מהרשאת המעביד. לא כך מקום בו השימוש בנשק משולל מטרה עצמאית, והינו אגב פעולה "כשרה" שמבצע העובד (כגון יציאה לטיול - עניין מזאוי, או ישיבה לצד חברים - עניין מירו). לא רק מעשים פליליים נופלים בגדר "מעשה שעשה העובד למטרות עצמו ולא לענין המעביד". בבחינת המטרה שביסוד מעשה העובד, ניתן להיזקק גם למבחן "המטרה הדומיננטית". מבחן זה מניח כי בעת שביצע העובד את המעשה המזיק, עסק הן במילוי תפקידו והן בסיפוק האינטרס הפרטי שלו. על פי מבחן זה "המעביד ישא באחריות שילוחית כאשר בולט הוא לעין, כי המטרה 'השלטת', מבין שתי המטרות שעמדו לנגד עיניו של העובד בשעת מעשה, היתה זו הקשורה בשליחות שהטיל עליו מעבידו" (ע"א 338/60 מדינת ישראל נ' מדר, פ"ד טו 1569, 1584 (1961)). כדוגמה לפטור של המדינה מאחריות שילוחית בגין שימוש בלתי מורשה בנשק למטרות אחרות, אשר זרות לעניינו של המעביד, אפנה לפסק הדין בע"א 418/68 שאש נ' דלה, פ"ד כב(2) 841, 843 (1968). באותו מקרה, הפקידה המדינה נשק בידי המשיב לשם הגנה עצמית בפני מסתננים, ולשם כך בלבד. המשיב, שחמתו בערה על תנים שחדרו למשקו וטרפו בעלי חיים, ביקש לדבריו "להתנקם בתנים" והשתמש בנשק תוך שהוא יורה לכיוון התנים, אלא שלמרבה הצער החטיא ופגע בעובר אורח. בפסק דין קצר דחה השופט זוסמן את התביעה כנגד המדינה, באומרו כי "השימוש שנעשה ברובה על-ירי המשיב הראשון, לצורך גירוש התנים, חרג לחלוטין מגדר התפקיד אשר למענו נמסר לו הרובה. לא היה זה מקרה של עובד או שלוח הממלא בצורה לא נאותה תפקיד שהוטל עליו על-ידי מעבידו או שולחו, כי אם השימוש נעשה על-ידי המשיב הראשון לצרכיו הוא, וללא כל קשר לענין מעבידו או שולחו". בדומה, נדחתה בבית המשפט המחוזי תביעה נגד המדינה, במקרה בו חייל בחופשה עשה שימוש בנשקו האישי למטרת ציד וכתוצאה מכך נהרג אדם ת"א (מחוזי חיפה) 1113/07 עזבון המנוח מסעוד נ' עקאב (10.4.2011) (להלן: עניין עקאב)). במקרה נוסף שהגיע גם לפתחו של בית משפט זה, נדחתה תביעה נגד המדינה לאחר שחייל בחופשה עשה שימוש בנשקו האישי במהלך קטטה אזרחית (ת"א (מחוזי חיפה) 888/07 טרכטנברג נ' בן דמיטרי (19.2.2009) (להלן: עניין טרכטנברג)). ערעור לבית משפט זה נמחק בהמלצת בית המשפט (ע"א 3006/09 טרכטנברג נ' דניס לוקיאנקו (6.4.2011)). במקרה דנן, בדומה למקרים אלה, ובשונה מעניין מזאוי ומעניין מירו, סוהיל השתמש בנשק לצרכי משחק והתרברבות אישית. במעשיו של סוהיל לא הייתה כל מטרה לשרת את המדינה. נהפוך הוא, סוהיל חטא למטרה לשמה הופקד הנשק בידיו, והמטרה הדומיננטית לשימוש בנשק מבחינתו הייתה כדי להרשים את חבריו. כל זאת, תוך שסוהיל עובר על חוקי הבטיחות הבסיסיים ועל איסורים מהדין הפלילי הצבאי (המשחק בנשק מהווה עבירת שימוש בלתי חוקי בנשק, לפי סעיף 85 לחוק השיפוט הצבאי, התשט"ו-1955). ובקיצור, המעשה של סוהיל נעשה למטרותיו האישיות ולא למטרה הקשורה לתפקידו, ועניינו נופל לסיפא של סעיף 13(ב) לפיה "לא יראו [...] מעשה שעשה העובד למטרות של עצמו ולא לענין המעביד". 16. הרשעה בפלילים: אינדיקציה נוספת לכך שמעשה העובד לא נעשה במסגרת תפקידו הרגיל והעבודה הכרוכה בתפקיד, עשויה לקום מעצם הרשעתו בפלילים בגין המעשה. ודוק: אין מדובר באינדיקציה הכרחית, אך לעיתים יש בה כדי לסייע לבית המשפט בבואו לקבוע אם יש מקום לחייב את המעביד באחריות שילוחית. לשם כך, יש לבחון את טיב ההרשעה ואופייה. במצב הדברים הרגיל, מקום בו העובד הורשע בעבירה טכנית במהותה, או בעבירה של רשלנות עקב ביצוע לא נאות של העבודה, לא נראה בכך אינדקציה לחריגה של העובד מהתפקיד הרגיל של עבודתו והכרוך בה. כך, בעניין מירו, זוכה השוטר מעבירת רשלנות ופזיזות בנשק שיוחסה לו. דומה כי הזיכוי של השוטר בפלילי, הקל על בית המשפט לראות את מחדלו הרשלני של השוטר, כמחדל שנעשה במסגרת תפקידו הרגיל, ועל כן חויבה המדינה מכוח אחריותה השילוחית. לא כך בענייננו, בו סוהיל הורשע בהריגה, תוך חריגה מתפקידו. אציין כי בעניין עקאב הורשע החייל בגרימת מוות ברשלנות ובעניין טרכטנברג הורשע החייל בחבלה בכוונה מחמירה, ובשני המקרים נשללה חבות המדינה. אדגיש שוב כי את העבירה הפלילית בה הורשע העובד או השלוח, יש לבחון על פי נסיבות המקרה ולא, בהכרח, על פי חומרת ההרשעה. ייתכנו מקרים בהם העובד יורשע בגרם מוות ברשלנות והמדינה תופטר מאחריותה (כפי שאירע בעניין עקאב), ומקרים אחרים בהם תוטל אחריות שילוחית על המדינה, על אף שהעובד הורשע בעבירה של הריגה (לדוגמה, עובד שגרם בתאונת דרכים למותו של אדם, תוך שהוא נוהג ברכב במסגרת עבודתו ולצרכי עבודתו). רוצה לומר כי הרשעת העובד או השלוח בפלילי אין משמעה בהכרח פטור מאחריות שילוחית, וכל הרשעה צריכה להיבחן על פי נסיבותיה. 17. שיקולי מדיניות: לבסוף, ולא אחרון בחשיבותו, גם שיקולי מדיניות נכנסים לתמונה. הטלת אחריות על המדינה במקרה כגון דא, משמעה הלכה למעשה, הטלת אחריות מוחלטת על המדינה כל אימת שנעשה שימוש בכלי נשק שניתן לשוטר או לחייל, בסדיר, בקבע או במילואים. על דרך ההיקש, אפנה לדברים שאמרתי במקרה בו ביקשו להטיל אחריות על המדינה בגין נזק שנגרם מרימוני יד שנגנבו מצה"ל: "הטלת אחריות על המדינה במקרה כמו המקרה דכאן, משמעה קביעה של בית-המשפט כי על המדינה להציב שומרים, פקחים ובלשים על חייליה – אם בסדיר, קבע או במילואים, אם בתקופת רגיעה או בתקופת לחימה או מלחמה – מחשש שמא מי מהם ימעל באמון שניתן בו ויטול במשיכה נשק ואמצעי לחימה, שלא למטרה לשמה נמסרו לו" (ת"א (עכו) 3055/97 עזבון המנוח סואעד נ' משרד הביטחון, בפס' 16 (1.2.2001)). ובהיקש לענייננו, המדינה אינה יכולה להציב שומר על כל חייל ועל כל שוטר על מנת לוודא כי אינו עושה שימוש נלוז או בלתי חוקי בנשקו. שאם לא כן, נמצאת מטיל על המדינה אחריות מוחלטת, עניין למחוקק לענות בו. 18. סוף דבר, שאנו דוחים את הערעור כנגד האח והאב (משיבים 2-3) וכנגד המדינה (המשיבה 4). הערעור כנגד סוהיל מתקבל בחלקו לעניין הנזק, כאמור בפסקה 5 לעיל. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות. ש ו פ ט השופט צ' זילברטל: אני מסכים. ש ו פ ט השופט מ' מזוז: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' עמית. ניתן היום, י"ז בכסלו התשע"ו (‏29.11.2015). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 14080270_E11.doc עכב מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il