פלוני נ. עמיגור ניהול נכסים בע"מ

פסק-דין בתיק עע"ם 8025/06 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים מנהליים עע"ם 8025/06 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט י' דנציגר המבקשים: 1. פלוני 2. פלוני נ ג ד המשיבים: 1. עמיגור ניהול נכסים בע"מ 2. משרד הבינוי והשיכון ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים בבאר-שבע מיום 1.8.06 בעת"מ 268/06 שניתן על ידי כבוד השופט י' אלון תאריך הישיבה: ח' בטבת תשס"ח (17.12.07) בשם המבקשים: עו"ד א' ברק; עו"ד ע' בן יעקב; עו"ד ע' כהן בשם המשיבה 1: עו"ד י' פינקלשטיין בשם המשיב 2: עו"ד ד' מארקס פסק-דין השופט י' דנציגר: כללי 1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (כבוד השופט י' אלון) מיום 1.8.2006 אשר דחה את עתירתם של המערערים במסגרתה ביקשו להצהיר כי הינם "דיירים ממשיכים" בדירה ציבורית בה התגוררה סבתם. ביסוד פסק הדין נשוא הערעור ניצבת השאלה האם עומדים המערערים בהגדרת "דייר ממשיך" שבסעיף 1 לחוק הדיור הציבורי (זכויות רכישה), התשנ"ט-1998 (להלן: החוק או חוק הדיור הציבורי), שלשונה: "'דייר ממשיך' - בן זוג של זכאי שנפטר או של זכאי שעבר להתגורר במוסד סיעודי, וכן ילדו, נכדו, הורהו או מי שהזכאי היה אפוטרופוסו, ובלבד שהוא התגורר עם הזכאי בדירה הציבורית תקופה של שלוש שנים לפחות סמוך למועד פטירת הזכאי או למועד שבו עבר הזכאי להתגורר במוסד הסיעודי;" [ההדגשות הוספו - י.ד.] הרקע העובדתי 2. שני המערערים בפנינו היו קטינים בעת מתן פסק דינו של בית המשפט קמא (האחד יליד 1989, והאחר יליד 1990). לפיכך, הוגשו ההליכים דנן, הן בבית המשפט קמא והן בבית משפט זה, בשם המערערים על ידי אמם (להלן: האֵם). סבתם של המערערים (אמהּ של האם) (להלן: הסבתא) התגוררה משנת 1968 ועד לפטירתה בשנת 1998 בדירה של "הדיור הציבורי" באשדוד (להלן: הדירה), המנוהלת על ידי המשיבה 1, עמיגור ניהול נכסים בע"מ (להלן: עמיגור). 3. לטענת המערערים, בשנת 1994 או בסמוך לכך, פרץ סכסוך בין האם לבין בעלה (אבי המערערים), וכתוצאה מכך עברה האם, יחד עם המערערים, להתגורר עם הסבתא בדירה. עוד לטענת המערערים, עד לגירושים הסופיים בשנת 1997, המשיכה האם "לנדוד" הלוך ושוב למקום מגורי בעלה (וכדבריה, "דילגה" בין הדירה לבין דירת האב), כך שלא התגוררה באופן רצוף בדירה, בעוד שהמערערים התגוררו בדירה באופן רצוף החל משנת 1994. 4. המשיבים חולקים על האמור וטוענים כי האם ושני ילדיה לא התגוררו באופן רצוף בדירה משנת 1995 ועד למועד פטירת הסבתא ב-1998. המשיבים מתבססים על הליכים משפטיים קודמים שהתנהלו בקשר עם הדירה, אשר בשל חשיבותם לענייננו, יתוארו להלן בקצרה. ההליכים המשפטיים הקודמים בעניין הדירה 5. לאחר פטירת הסבתא אפשרה עמיגור לאם להמשיך ולהתגורר בדירה למשך שנת האבל. בתום שנת האבל, משסירבה האם לפנות את הדירה, הגישה עמיגור לבית משפט השלום באשדוד תביעה נגד האם לפינויה של האחרונה מהדירה (ת.א. 2191/98) (להלן: תביעת הפינוי). להגנתה טענה האם, בין היתר, כי היא התגוררה בדירה עם אמה שלוש שנים בטרם פטירתה ועל כן זכאית היא כ"דיירת ממשיכה" להמשיך ולהתגורר בדירה. בית משפט השלום באשדוד קיבל את תביעתה של עמיגור וציווה על פינויה של האם מהדירה, בקובעו כי האם לא התגוררה בדירה שלוש שנים לפחות סמוך למועד פטירת הסבתא, אלא פחות משנה. פסק דין זה הפך חלוט משלא הוגש עליו ערעור. 6. בחודש אוקטובר 2004 פנתה האם לבית המשפט לעניינים מנהליים בתל-אביב בעתירה (עת"מ 2717/04) נגד המשיב 2 דכאן, משרד הבינוי והשיכון, וביקשה להורות למדינה "להשאיר העותרת וילדיה" בדירה במסגרת הדיור הציבורי (להלן: העתירה הראשונה). אלא שעתירה זו נדחתה על בסיס הקביעה העובדתית של בית משפט השלום באשדוד, המהווה מעשה בית דין, לפיה האֵם לא התגוררה בדירה תקופה מזכה, אלא פחות משנה עובר לפטירת הסבתא. ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים נדחה על ידי בית משפט זה ביום 16.1.2006 (עע"מ 7197/05), תוך קביעה של כבוד הנשיא ברק לפיה בצדק נקבע כי המערערת אינה עומדת בדרישות החוק לעניין ההסדר של "דייר ממשיך", בין היתר, "משום שלא התגוררה עם אמה בדירה הציבורית תקופה של שלוש שנים בסמוך למועד פטירת האם". 7. בעקבות ההליכים האמורים, פנו המערערים לעמיגור וביקשו להכיר בהם כ"דיירים ממשיכים" בדירה, כנכדיה של הסבתא. בקשתם נדחתה על ידי עמיגור ביום 12.3.2006. 8. בדיון מקדמי שהתקיים בפני בית המשפט קמא במסגרת העתירה נשוא ענייננו, אִפשר בית המשפט קמא למערערים לערער על החלטת עמיגור שלא להכיר בהם כ"דיירים ממשיכים" לועדת הערעור העליונה של משרד הבינוי והשיכון (להלן: הוועדה). ביום 29.5.2006 החליטה הוועדה לדחות את בקשת המערערים, בהתבסס על ארבעה נימוקים: הראשון, מדוחות הביקור שערכו נציגי עמיגור בדירה בשנים 1995 ו-1997, עולה שהסבתא התגוררה במועדי הביקור בגפה בדירה. השני, הקביעות במסגרת ההליכים הקודמים שהתנהלו, לפיהן המערערים ואמם לא התגוררו בדירה משך "התקופה הקובעת" (שלוש שנים עובר לפטירת הסבתא). השלישי, "נכד" בהגדרת "דייר ממשיך" הינו נכד בגיר, ואין זכויות נפרדות לנכד המתגורר עם הוריו. הרביעי, אי פינויים של המערערים מהדירה מונע אכלוסן של עשרות משפחות זכאיות הממתינות זמן רב לדיור ציבורי. פסק דינו של בית המשפט קמא 9. בית המשפט קמא מצא כי החלטת הוועדה לפיה הטענות העובדתיות של המערערים מנוגדות לקביעות שנקבעו בתביעת הפינוי ובעתירה הראשונה יש לה על מה שתסמוך. כמו כן ציין בית המשפט קמא כי גרסתה העובדתית של האם במסגרת עתירה זו סותרת באופן בולט את גרסתה בהליכים הקודמים, לפיה משך כל "התקופה הקובעת" התגוררה עם המערערים בדירת הסבתא, גרסה שנדחתה בתביעת הפינוי ובעתירה הראשונה. לפיכך, מצא בית המשפט קמא כי נימוקה של הוועדה הנסמך על התשתית העובדתית האמורה, מעוגן היטב במתחם הסבירות. אשר על כן, דחה בית המשפט קמא את עתירתם של המערערים. עוד ציין בית המשפט קמא, כאמרת אגב שלא נדרשה לצורך ההכרעה, כי ההיגד "נכד" שבהגדרת "דייר ממשיך" בסעיף 1 לחוק יכול ויתייחס גם לנכד קטין. טענות הצדדים 10. טענות המערערים, המובאות, כאמור, מפי אימם, מתמקדות, למעשה, בשאלת תחולתו של מעשה בית-דין על הערעור שבפנינו. בין היתר, נטען כי המערערים לא היו בעלי דין בתביעת הפינוי ובעתירה הראשונה (כמו גם בערעור על תוצאתה של העתירה הנ"ל), ומכאן שאין בהם כל קביעה - עובדתית או משפטית - לגבי המערערים. עוד נטען כי הכלל בדבר מעשה בית-דין לא חל על עתירת המערערים, משום שהחוק מעניק להם זכויות עצמאיות בדירה, הנפרדות מזכויות האם, ולכן כלל לא מדובר באותה פלוגתא. עוד נטען על ידם, כי אין כל סתירה בין גרסאות האם בהליכים הקודמים לבין הטענות בהליך דנן, שכן עצם העובדה שהאם לא התגוררה ברציפות בדירה בשלוש השנים עובר לפטירת הסבתא, אין משמעה שהמערערים לא התגוררו בה במהלך כל התקופה הנ"ל. 11. לטענת עמיגור, ההליך דנא אינו אלא ניסיון לעקוף ולמנוע את ביצועם של פסקי הדין שניתנו בעניין תביעת הפינוי ובעתירה הראשונה, לאחר שהאם מיצתה את כל ההליכים המשפטיים האפשריים. עוד טוענת עמיגור, כי יש לראות את המערערים כמי שהיו צד להליכים הקודמים שהתנהלו בעניין הדירה, שכן אלה התייחסו באופן מפורש גם למגורי המערערים בדירה. עמיגור טוענת עוד כי גם אם פורמאלית לא נחסמה דרכם של המערערים להגשת עתירה משל עצמם מכוח מעשה בית-דין, הרי הסתמכות הרשות המנהלית (הוועדה) על הקביעות העובדתיות שנקבעו בהליכים הקודמים, והסתמכות על הראיות שהובאו בהם, היא מעשה סביר, בתום לב, וללא הפליה. עוד טוענת עמיגור, כי אין לתת אמון בגרסת האם, לאור שינוי גרסתה: בהליכים הקודמים טענה כי המערערים היו בחזקתה בכל התקופה הרלבנטית וגרו יחד עמה, ואילו עתה טוענת היא כי בשנת 1994 עברו המערערים להתגורר עם הסבתא. לבסוף, טוענת עמיגור, כי גם אילו הוכרו המערערים כדיירים ממשיכים, הרי שניתן להביא את זכות השכירות שבחוק לידי סיום. מאחר שעמיגור פועלת בהתאם להחלטות משרד הבינוי והשיכון ובתי המשפט, הרי שהיא פועלת בתום לב בהביאה את הזכות לידי סיום. 12. משרד הבינוי והשיכון גם הוא טוען כי הקביעות במסגרת ההליכים הקודמים שהתנהלו בקשר עם הדירה יפות לעניין המערערים, וכי בנסיבות העניין ישנה קביעה עובדתית העולה כדי מעשה בית דין לפיה המערערים ואימם לא התגוררו בדירה לאורך מלוא התקופה הקובעת. כן טוען משרד הבינוי והשיכון כי העתירה הראשונה הוצגה ככזו המוגשת בשם האם וילדיה, אף אם המערערים לא היו צדדים פורמאליים להליך. משרד הבינוי והשיכון עומד מאחורי החלטת הוועדה וטוען כי לא נפל פגם כלשהו בהחלטתה. משרד הבינוי והשיכון מוסיף וטוען, כי עמדתו היא שלנכד שמתגורר עם הוריו או שנמצא בחזקת הוריו אין זכויות נפרדות ועצמאיות לדיור ציבורי. דיון והכרעה 13. השאלה המרכזית הניצבת בפנינו בערעור זה הינה, האם הסתמכותה של הוועדה על החלטות הערכאות שדנו בעניינה של האם בקשר עם הדירה, והחלטתה לפיה המערערים לא התגוררו בדירה תקופה מספיקה על מנת לקבוע כי הינם "דיירים ממשיכים" על פי החוק, הינן סבירות. רק אם נמצא כי התשובה לשאלה האמורה הינה שלילית, יעלה הצורך להכריע בשאלה האגבית שעלתה בפסק דינו של בית המשפט קמא, כמו גם בטענות המשיבים, האם יכולה לקום לנכד קטין זכות עצמאית כ"דייר ממשיך" מקום בו להוריו אין זכות משל עצמם. היקף הביקורת השיפוטית על החלטות מנהליות 14. אין חולק כי הוועדה שדנה בעניינם של המערערים הינה גוף מנהלי הכפוף לכללי המשפט המנהלי, והחלטותיו נתונות לביקורת שיפוטית. אשר להיקפה של הביקורת השיפוטית על החלטות גופים מנהליים כבר נפסק, זה מכבר, בבג"צ 376/81 משה לוגסי נ' שר התקשורת, פ"ד לו(2) 449, בעמ' 453-454, כדלקמן: "כאשר בית משפט זה בוחן סבירות פעולתה של רשות מינהלית, העוסקת במוטל עליה בתחום סמכויותיה או מפעילה כוחות שהוענקו לה לפי החוק או לפי סדרי המינהל, מקובל על בית משפט זה מאז ומתמיד כלל גדול: אין הוא פוסק בשאלה, מה הדרך, שהיה נוקט בית המשפט, לו היה ניצב במקומה של הרשות המינהלית והיה מבצע את מה שמוטל עליה או את המסור לסמכותה. בעת הבחינה, אם רשות מינהלית פעלה בסבירות, אין בית המשפט שואל את עצמו, אם גם הוא בעצמו היה נוקט אותה דרך ממש; לא זהות הגישות בין בית המשפט לבין רשות מינהלית היא אבן הבוחן, אשר כל סטייה ממנה מוליכה למסקנה בדבר הקיום של חוסר סבירות. על-מנת להניע את בית המשפט, כי יתערב בפועלה של רשות מינהלית ויפסול אותה, יש תחילה לשכנע את הערכאה השיפוטית, כי פעולתה של הרשות סוטה באופן מהותי וקיצוני מן הסביר, וכי חוסר ההיגיון הטמון בה יורד לשורשו של עניין." [ההדגשה במקור - י.ד.] 15. ואכן, השאלה אינה האם בית משפט זה היה מוצא לנכון, בהתבסס על חומר הראיות שהיה בפני הוועדה (הרשות המינהלית), להכיר במערערים כ"דיירים ממשיכים", אלא האם החלטתה של הוועדה שלא להכיר בהם ככאלה, הינה סבירה. ר' בעניין זה גם יצחק זמיר הסמכות המנהלית כרך א' 90 (התשנ"ו). 16. אציין, כי כבר על פניו, נראית לי החלטת הוועדה החלטה סבירה העולה בקנה אחד עם מטרותיו של חוק הדיור הציבורי. חוק הדיור הציבורי 17. חוק הדיור הציבורי חוקק על ידי הכנסת בשנת 1998. תכליתו הסוציו-אקונומית של החוק בולטת לעין, והיא עולה בין היתר, מדברי ההסבר להצעת החוק (דברי ההסבר להצעת חוק הדיור הציבורי, התשנ"ח-1998, ה"ח 2702, 306): "הדיור הציבורי הוא אחד המכשירים החשובים לצמצום ממדי העוני בישראל. כאשר המדינה אינה מרחיבה את מלאי הדיור הציבורי, מונצחים הפערים בין אלה שיש בידם אמצעים לרכוש דירות בשוק החופשי, לבין אלה שאין ידם משגת לעשות כן. לפיכך, מכירת דירות ציבוריות במחיר מסובסד, תוך חידוש מלאי הדירות הציבוריות, הם צעדים חברתיים חשובים ונכונים, שיאפשרו לפתור את מצוקת הדיור של משפחות רבות ויבלמו את העליה במחירי הדירות ובשכר הדירה." 18. על תכליתו של החוק כותבת ד"ר נטע זיו (נטע זיו "בין שכירות לבעלות: חוק הדיור הציבורי והעברת הון בין-דורית בפרספקטיבה היסטורית" משפט וממשל ט 411, 442-443, תשס"ו): "המציאות הקשה שבה מות הדייר הוותיק מוביל לאיבוד דירת המגורים הייתה המניע המרכזי למאבק הציבורי-החברתי לחקיקת חוקי הדיור הציבורי, שהחל באמצע שנות התשעים. ... אחת ממטרותיו של חוק הרכישה הייתה צמצום פערים ומיגור העוני... האפשרות להוריש את הדירה הנרכשת לילדי הדיירים הוותיקים, לצורך חיזוקם הכלכלי, צוינה מפורשות כאחת ממטרות החקיקה..." 19. באשר לתכלית ההסדר הנוגע ל"דייר ממשיך", נשוא ענייננו, כותבת ד"ר נטע זיו (שם, בעמ' 443-444): "... המטרה העיקרית של ההסדר באשר לדייר הממשיך היא לאפשר לבן משפחה נזקק שהתגורר בדירה, ואשר הוא עצמו חסר דיור, לרוכשה בתנאים מוזלים." 20. היטיב לתאר את תכליתו של חוק הדיור הציבורי והרקע לחקיקתו השופט מ' רביד בע"א (מחוזי ירושלים) 6184/00 משה זריהן נ' עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ, תק-מח 2007(1) 11443, 11447 (2007) (יצוין כי על פסק דין זה תלויה ועומדת בקשת רשות ערעור - רע"א 3798/07). לפי השופט רביד, עיקרה של תכלית החוק: "מתן אפשרות בידי חברות לדיור ציבורי, כדוגמת המשיבה, לנצל בצורה מקסימאלית את הדירות הציבוריות שברשותה, אשר כמותן מוגבלת ואינה מספקת את צרכיהם של כל הנזקקים לדיור". עוד מציין השופט רביד (שם, בעמ' 11449): "אם כן, בבואנו לקבוע המובן המשפטי שיש ליתן למונח 'התגורר' בהגדרת 'דייר ממשיך', עלינו לבחון את התכלית הניצבת בבסיס חוק הדיור הציבורי. אציין כבר עתה, כי לאור תכלית החוק – שהינה תכלית סוציאלית לאפשר לזכאי או לדייר ממשיך, בתנאים הקבועים בחוק ומכוחו, לקבל לידיו דירה בתנאים נוחים ומיוחדים ובכך לסייע לביסוס הכלכלי המינימאלי, ובהינתן מלאי מוגבל בהיקפו של דירות ציבוריות, מחד גיסא, ומספר הולך וגדל של זכאים לדיור ציבורי, מאידך גיסא – באתי לכלל מסקנה, כי יש לפרש המונח 'התגורר' פירוש דווקני ומצמצם, המבטיח הגשמת התכלית הניצבת בבסיס החוק." 21. סבור אני כי ככל שהדבר אפשרי, יש לפרש את המונחים שבחוק בדרך העולה בקנה אחד עם התכלית החקיקתית. לאור מצוקת הדיור במדינה כיום ועליית מספרם של דורשי הדיור הציבורי, מסכים אני עם הקביעה העקרונית כי יש ליתן למונח "דייר ממשיך" שבחוק פרשנות אשר מחד תביא להגשמת תכליתו של החוק (מתן אפשרות לבן משפחה נזקק לרכוש את הדירה בתנאים מוזלים) ומאידך לא תפגע באחרים הממלאים כראוי אחר מלוא תנאי הזכאות. בנסיבות העניין, ולאור מסקנתי בעניין החלטת הוועדה, אינני רואה מקום להתייחס לשאלה האגבית שהועלתה, והיא האם "נכד" בחוק הדיור הציבורי יכול להיות גם נכד קטין הנמצא בחזקת הוריו. מכאן נעבור לבחינת השאלה האם החלטת הוועדה להסתמך על קביעותיהן של הערכאות שדנו בעניין זכותה של האם בדירה היתה החלטה סבירה. כדי להשיב על שאלה זו יש לבחון האם יש בקביעות האמורות משום מעשה בית-דין ביחס למערערים. תחולתו של עקרון מעשה בית-דין על המערערים 22. כידוע, עקרון מעשה בית-דין קובע, כי משנתן בית משפט מוסמך פסק דין סופי בהתדיינות כלשהי, מקים פסק הדין מחסום דיוני לפני בעלי הדין, מחסום המונע כל התדיינות נוספת ביניהם בנושא או בשאלה שהוכרעו בפסק הדין (ר' ע"א 5610/93 זלסקי ואח' נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה ראשון לציון, פ"ד נא(1) 68, 97). 23. אלא, שצד אשר לא צורף להתדיינות ואשר לא היתה לו הזדמנות להעלות את טיעוניו בקשר לאותה פלוגתא, אינו קשור בפסק הדין שניתן בסיומה של ההתדיינות, ולא יחול עליו הכלל בדבר השתק פלוגתא. החריג לכלל זה מצוי בעקרון קרבת האינטרסים בין בעלי דין בהליכים שונים. לפי עקרון זה, יתקיים מעשה בית-דין גם במקרה בו אין זהות בין בעלי הדין, אם קיימת ביניהם זהות אינטרסים (ר' ע"א 686/02 עמותת בעלי ודיירי קרית וולפסון בירושלים ואח' נ' קריית וולפסון בירושלים חברה לניהול ושירותים בע"מ ואח', פ"ד נט(1) 943, 958). יפים לעניין זה גם דבריה של ד"ר נינה זלצמן מעשה בית דין בהליך אזרחי עמ' 413-414 (התשנ"א): "הכלל העקרוני הוא, כי בעל דין שעניינו היה מיוצג בבית המשפט על ידי אחר, בין שהוא היה התובע ובין שהיה הנתבע, יהיה קשור במעשה בית דין שניתן, ואין נפקא מינה לעניין זה אם נמנה באופן פורמלי בשמו עם בעלי הדין או אם שמו של הנציג הוא שהופיע בכתבי הטענות. מעשה בית דין פועל לטובתו או נגדו, כהשתק העילה או כהשתק הפלוגתא... הטעם ברור: מבחינתו של כלל מעשה בית דין, מבחן זהות הצדדים בכל אחת מן ההתדיינות אינו המבחן הפורמלי-הטכני, אלא מבחן מהותי של זהות האינטרסים המיוצגים בכל אחת מן ההתדיינויות, ועל כן די שעניינו של בעל הדין הובא לפני בית המשפט, התברר בדרך הפרוצדורלית הראויה והוכרע בפסק הדין, ואין נפקא מינה אם הובא על ידי בעל הדין עצמו או באמצעות אחר, שפעל כמי שהוסמך לייצג את ענייניו באותה התדיינות." כדוגמא למקרה בו צד ייראה כמי שעניינו יוצג בבית המשפט בהליך קודם, מביאה ד"ר זלצמן את הדוגמא הבאה (שם, בעמ' 412): "יכול שירכוש אדם את מעמדו כמי שמייצג בבית המשפט את האינטרסים של הזולת מכוח הדין, דוגמת הורה כאפוטרופוס טבעי של ילדו הקטין;" 24. קרבת האינטרסים בין האם וילדיה בנסיבות העניין שבפנינו מעידה, כי אכן עניינם של המערערים כבר הובא בפני הערכאות שדנו בעניינה של האם. זאת ועוד, ברור כי לו היתה מצליחה האם בהתדיינויות הקודמות בעניין הדירה, היו המערערים מפיקים את אותה תועלת אותה הם מצפים להפיק מההליך דנן, קרי, היו זוכים להמשיך ולהתגורר בדירה כ"דייר ממשיך". 25. לא רק הכלל המשפטי האמור, אלא גם עיון בראיות שהובאו בפנינו, מעידים על כך שאכן האינטרסים של המערערים הוכרעו במסגרת ההליכים הקודמים בעניין הדירה, אף שהאם היא שהיתה הצד הפורמאלי להליכים אלה. 26. כך, בפסק הדין שניתן בעניין תביעת הפינוי, פסק בית משפט השלום באשדוד (השופט חמדני) כי האם אינה בגדר "דייר ממשיך", שכן היא התגוררה בדירה עם הסבתא פחות משנה לפני פטירת האחרונה. עוד עולה מפסק הדין, כי לנגד עיני השופט עמדה העובדה שלאם שני ילדים קטינים בחזקתה. בהסכם הגירושין שנערך בין הורי המערערים, שהיה בפני בית משפט השלום, נקבע כי הילדים יישארו בחזקתה ובמשמורתה של האם. בנוסף, עמד בפני בית משפט השלום תצהירה של האם בו הצהירה כי הינה "אם חד הורית גרושה המטופלת בשני ילדים קטינים המצויים בחזקתי ובמשמורתי החוקית". גם מפסק הדין של בית המשפט לעניינים מנהליים בתל-אביב בעתירה הראשונה, עולה כי עניינם של הילדים עמד לנגד עיני בית המשפט, וכפי שמציינת השופטת קובו: "לטענת העותרת, בעקבות סכסוך משפחתי עם בעלה דאז עברו היא וילדיה להתגורר עם אמה שהתגוררה בדירה בשכירות ציבורית. לטענתה, המשיכה להתגורר בדירה עם ילדיה ואמה אף לאחר גירושיה בשנת 1997 ועד למות אמה שנה מאוחר יותר". אלא, שבית המשפט הגיע למסקנה כי בתקופה הרלוונטית התגוררה הסבתא לבדה בדירה. בערעור שהוגש, אישר בית משפט זה את פסק הדין האמור. 27. הכרעות אלה, כמו גם חומר עובדתי נוסף, כגון דוחות ביקור שנערכו על ידי נציגי עמיגור בדירה בשנים 1995 ו-1997 אשר מלמדים כי אותה עת התגוררה הסבתא לבדה בדירה, עמדו בפני הוועדה בבואה לבחון את בקשתם של המערערים להכיר בהם כ"דייר ממשיך". 28. בנסיבות העניין, אין בידי לקבוע כי מסקנת הוועדה, המסתמכת על ההכרעות האמורות ועל חומר הראיות שהיה בפניה, לפיה עניינם של המערערים כבר הוכרע בהליכים הקודמים בהם נקבע כי בתקופה הרלבנטית התגוררה הסבתא לבד בדירה, הינה בלתי סבירה. 29. יוער, כי לאחר השלמת כתיבת פסק דין זה, הוגשה על ידי המערערים, ביום 14.1.2008, "בקשה דחופה לעכב מתן החלטה בערעור". בנימוקי הבקשה, ציינו המערערים כי בסמוך לדיון שהתנהל בפנינו, עלה בלב ב"כ המערערים חשד כי דוחות הביקור של נציגי עמיגור "אינם אותנטיים". המערערים ציינו עוד כי פנו לגרפולוג אשר חיווה דעתו, באופן ראשוני, כי נמצאו "מספר תובנות גרפולוגיות" המעוררות "חשד כי המסמכים הם מסמכים פיקטיביים". עם זאת, צוין כי לצורך הסקת מסקנות חד-משמעיות, נדרשים המסמכים המקוריים, אשר טרם נתקבלו מב"כ עמיגור. לצורך קבלת חוות הדעת הגרפולוגית הסופית, ביקשו המערערים לעכב את מתן ההחלטה בערעור. 30. לא מצאתי מקום להיענות לבקשתם של המערערים ונימוקיי, בקצרה, הם אלה: עסקינן, למעשה, בבקשה לצירוף ראיה חדשה בערעור, למרות שבקשה כדין לא הוגשה. ממילא, בנסיבות העניין אין מקום להיעתר לבקשה כזו. הגשת ראיות חדשות בשלב הערעור מתאפשרת במשורה. ככל שמדובר בראיות שהיו בנמצא לפני מתן פסק הדין בערכאה הראשונה, הכלל הוא כי לא ניתן להתיר הגשתן בערעור, אלא אם הוכיח המבקש כי לא ידע עליהן ולא יכול היה לגלותן בשקידה ראויה ובלבד שנהג בתום לב. ככל שמדובר בראיות שלידתן לאחר שניתן פסק הדין, תיטה ערכאת הערעור להיזקק לראיות אלה ובלבד שעלה בידי המבקש להראות כי הראיה הנוספת עשויה לסייע לו, שאם לא כן, לא תותר הגשתה (ר' למשל ע"א 8778/04 מחלבות יטבתה בע"מ נ' תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצאת חקלאית בישראל בע"מ (לא פורסם, 30.4.2007); ע"א 2723/05 עאישה מחמוד אחמד ריאן עאצי נ' רשות הפיתוח (לא פורסם, 19.12.2007)). 31. בענייננו, חוות הדעת הגרפולוגית לא היתה בידי המערערים עובר למתן פסק הדין בבית המשפט לעניינים מנהליים. עם זאת, לא הובא בבקשה הסבר ממשי כלשהו מדוע לא התבקשה חוות דעת כזו כבר בשלב הדיון בבית המשפט קמא. ההסבר שניתן, כי החשד שמדובר במסמכים פיקטיביים התעורר באקראי בעת הכנת סיכומי התשובה על ידי ב"כ המערערים, הינו קלוש, ויתרה מכך, אינו יכול לשמש נימוק לצירוף ראיה בשלב כה מאוחר של הדיון. זאת ועוד, לא שוכנעתי כי בראיה הנוספת, קרי חוות דעת גרפולוגית לפיה דוחות הביקור אינם אותנטיים, יהיה כדי להועיל למערערים. אמנם, דוחות הביקור היוו אחד מהנדבכים בהחלטת הוועדה לדחות את בקשת המערערים להכיר בהם כ"דיירים ממשיכים". אלא שהחלטת הוועדה, כמו גם פסק דינו של בית המשפט קמא, נסמכו, במידה רבה, על הקביעות בתביעת הפינוי ובעתירה הראשונה, לפיהן האם וילדיה, המערערים, לא התגוררו בדירה בתקופה הרלוונטית. בנסיבות אלה, אף אם תתקבל חוות דעת גרפולוגית שתתמוך בטענת המערערים, לא יהיה בה כדי לשנות ממסקנתי כי החלטת הוועדה להסתמך על ההליכים הקודמים שהתנהלו בעניין הדירה, הינה סבירה. סיכום ומסקנות 32. הנה כי כן, הן לאור תכליתו של החוק כפי שעמדתי עליה בקצרה לעיל והן לאור חלותו של הכלל בדבר מעשה בית-דין על המערערים, לא מצאתי כי החלטתה של הוועדה הינה בלתי סבירה, וודאי לא באופן המצדיק את התערבותנו בה. 33. בשולי הדברים יצוין, כי המשיבים באו לקראת המערערים ואמם והציעו להם פתרון דיור חלופי של הדיור הציבורי (הגם שבעיר אחרת), ולחילופין הוצע למערערים ולאמם השתתפות בעלות שכר דירה (הגם שבהיקף צנוע למדי). 34. אין לי ספק כי האם חשה מצוקה כלכלית ונפשית ובמיוחד בכל הנוגע לנושא הדיור שלה ושל ילדיה, אולם במיוחד נוכח מצוקת הדיור הקשה במדינתנו, לא ניתן לאפשר לאם ולמערערים, שאינם עומדים בהגדרות הנוקשות של חוק הדיור הציבורי, להמשיך ולהתגורר בדירה, וזאת על חשבון אחרים, המקיימים את כל תנאי הזכאות הנקובים בחוק והמצויים במצוקה כלכלית אף הם. אשר על כן, אציע לחבריי לדחות את הערעור. בנסיבות העניין, אינני רואה מקום ליתן צו להוצאות. ש ו פ ט השופט א' א' לוי: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת ע' ארבל: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' דנציגר. ניתן היום, י' בשבט תשס"ח (17.1.08). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06080250_W15.doc חכ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il