פסק הדין המלא
פסק-דין בתיק ע"א 8023/17
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א 8023/17
לפני:
כבוד השופט נ' הנדל
כבוד השופט ג' קרא
כבוד השופט א' שטיין
המערערים:
1. עזבון המנוח פלוני
2. פלוני
נ ג ד
המשיבים:
1. פלונית
2. משרד הבריאות
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד מיום 23.08.2017 בת"א 15002-06-13 שניתן על ידי כבוד סגנית הנשיא ו' מרוז
תאריך הישיבה:
י"ח בכסלו התשע"ט
(26.11.2018)
בשם המערערים:
עו"ד ד"ר דוד שרים; עו"ד ליאת שחר
בשם המשיבים:
עו"ד אבי בנבנישתי
פסק-דין
1. אם הטביעה למוות את בנה הפעוט, בן ה-4.5, וניסתה להתאבד ללא הצלחה. מצבה הנפשי המעורער, שהידרדר על רקע חששה לגורלו המר של בנה, הובילו אותה לבצע את המעשה הנורא (להלן: מעשה ההמתה). האם הורשעה וריצתה תקופת מאסר של שמונה שנים, אשר בסופה שמה קץ לחייה. המערער 2 (להלן: המערער), שהיה נשוי לה בעת מעשה ההמתה והתגרש ממנה לאחר מכן, הגיש בשמו ובשם עזבון הפעוט המנוח תביעה נזיקית שעניינה רשלנות רפואית כנגד המשיבה 1, היא הפסיכיאטרית שטיפלה באם עובר למעשה, וכנגד המשיב 2, משרד הבריאות, בתוקף היותו אחראי על שירותי הרפואה הנפשית בקהילה.
תביעה זו נדחתה על-ידי בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (ת"א 15002-06-13), וזאת על בסיס התשתית העובדתית שהונחה לפניו והמסקנות המשפטיות העולות ממנה, שעיקרן הוא שלא ניתן היה לצפות את מעשה ההמתה; לא הייתה התרשלות באבחון ובטיפול שניתן לאם; ולא קיים קשר סיבתי בין הטיפול הפסיכיאטרי שניתן לאם לבין מעשה ההמתה. מכאן הערעור המונח לפנינו.
2. מדובר במקרה קשה וטראגי. יחד עם זאת, מסקנתו המשפטית של בית משפט קמא, שלפיה לא הוכחה רשלנות בנסיבות העניין, מעוגנת היטב בממצאים העובדתיים. בא כוח המערער אמנם העלה הסתייגויות לגבי הכללים שקבע בית משפט קמא והשלכותיהם על היקף האחריות של רופאים פסיכיאטרים, אך הסתייגויות אלו עשויות להיות מתאימות למקרים גבוליים ולא למקרה המונח לפנינו, ועל כן ניתן ורצוי להשאיר את העניין לעת מצוא.
לצד זאת, אני סבור שיש להתערב בשתי נקודות שאין בהן כדי להשפיע על התוצאה המהותית שאליה הגיע בית משפט קמא. הנקודה הראשונה היא הקביעה שיש לייחס למערער ולאם המנוחה אשם תורם. קביעה זו איננה נדרשת במקרה הפרטני, היא אף שגויה מבחינה עיונית – ודינה להתבטל. בית המשפט המחוזי קבע באופן חד משמעי וללא התלבטויות במהלך הדרך, כי המשיבים לא התרשלו בתפקידם. במקרה כזה, לא ברור מדוע נדרשת שאלת האשם התורם, מקום שבו המזיק כלל לא נושא באחריות נזיקית, שכן אין צורך לבצע חלוקה של אחריות שממילא איננה קיימת. כך במיוחד במקרה כגון דא, שנסיבות חייו של המערער קשות דיין, ואין צורך להכביד עליהן בנטל נוסף שאינו חייב לשאת בו מבחינה משפטית.
הנקודה השנייה נוגעת להוצאות שהשית בית המשפט המחוזי על המערער – 30,000 ש"ח. בפסק הדין קמא צוין, לאחר הדיון באשם התורם המוזכר לעיל, כי הוצאות אלו נפסקו על רקע המלצת בית המשפט למערער לחזור בו מתביעתו פעם אחר פעם, וסירובו של המערער לכך. נראה כי מדובר בסכום גבוה בנסיבות העניין, ולא מפני שההוצאות אינן ריאליות, אלא שבנסיבות המקרה ניתן להבין לליבו ולנפשו של המערער, המתמודד עם מקרה לא שגרתי המורכב מממדים רבים, בכך שבחר לדבוק בתביעתו. על כן נראה כי מוטב היה להימנע מהטלת הוצאות שכאלו.
3. סוף דבר: הערעור נדחה, פרט לכך שלא ייעשה צו להוצאות בהליך קמא וכך גם בהליך דנן.
ש ו פ ט
השופט ג' קרא:
אני מסכים.
ש ו פ ט
השופט א' שטיין:
אני מסכים.
ש ו פ ט
אשר על כן, הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט נ' הנדל.
ניתן היום, כ"ה בכסלו התשע"ט (3.12.2018).
ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט
_________________________
17080230_Z06.doc מא
מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, supreme.court.gov.il