אורלי רז נ. טליה צור

פסק-דין בתיק ע"א 8022/00 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 8022/00 ע"א 8156/00 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד השופט א' ריבלין כבוד השופט י' עדיאל המערערים בע"א 8022/00: 1. אורלי רז 2. איתי רז 3. רון רז, קטינה המערערות בע"א 8156/00: 1. מנורה חברה לביטוח בע"מ 2. אבנר איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ נ ג ד המשיבות בע"א 8022/00: 1. טליה צור 2. מנורה חברה לביטוח בע"מ 3. אבנר אגוד לבטוח נפגעי רכב בע"מ 4. קרנית-קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים המשיבים בע"א 8156/00: 1. אורלי רז 2. איתי רז 3. רון רז, קטינה 4. טליה צור 5. קרנית – קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים ערעורים על פסק-דין של בית-המשפט המחוזי בחיפה מיום 24.9.00 בת.א. 1738/95 שניתן על-ידי כבוד השופט ש' ברלינר תאריך הישיבה: ט"ז באדר ב התשס"ה (27.3.05) בשם המערערים בע"א 8022/00 והמשיבים 3-1 בע"א 8156/00: עו"ד יוסף מלמן; עו"ד אבי בן-יהודה; בשם המערערות בע"א 8156/00 והמשיבות 3-1 בע"א 8022/00: עו"ד משה זינגר משה בשם המשיבה 4 בע"א 8022/00 והמשיבה 5 בע"א 8156/00 עו"ד אלון בלגה פסק-דין השופט א' ריבלין: 1. ביום 7.11.2000 הוגש ע"א 8022/00, המופנה כנגד פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט ש' ברלינר) בתביעת המערערים – הנפגעת אורלי רז, בעלה ובתה (להלן: המערערים) – לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים). כנגד אותו פסק-דין הוגש ביום 12.11.2000 גם ע"א 8156/00, מטעם הנתבעות בהליך הקודם – הן חברות הביטוח (להלן: המשיבות). ביום 15.3.2004 ניתן פסק-דינו של בית משפט זה בע"א 140/00 עזבון המנוח מיכאל אטינגר ז"ל נ' החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים בע"מ, פ"ד נח(4) 486). בעקבות זאת עתרו המערערים, ביום 27.5.2004, להתיר להם לתקן את כתב הערעור, בדרך של הוספת טענה הנסמכת על הלכת אטינגר. עמדות הצדדים בנושא זה, ובכלל, נשמעו בפנינו, אולם המתנו עם מתן פסק-הדין עד להכרעה בשאלת תחולתה הרטרוספקטיבית של הלכת אטינגר. עתה, משנקבע כי להלכה תחולה רטרוספקטיבית על תיקים תלויים ועומדים (רע"א 8925/04), יש להתיר את תיקון כתב הערעור ולדון בשאלות לגופן – ובכלל זה השאלה האם חלה הלכת אטינגר גם על תביעות שעילתן בחוק הפיצויים. יצוין, כי לבקשת המשיבות קיימנו בתאריך 15.3.2006 דיון נוסף ובו שמענו מחדש טענות בעל-פה בנוגע לשאלות שבמחלוקת. העובדות, ההליכים והטענות 2. המערערת 1, אורלי רז (להלן: המערערת), נפגעה בתאונת דרכים והיא בת 26 שנים. פגיעותיה קשות ביותר. היא סובלת, כהגדרת בית המשפט קמא, "מקוודרופלגיה ומאי שליטה על סוגריה, במצב וגטטיבי, ונכותה 100 אחוזים לצמיתות". שאלת החבות לא היתה שנויה במחלוקת, ופסק-דינו של בית המשפט המחוזי, כמו-גם הערעורים שבפנינו, מתמקדים בשאלת גובה הנזק. בקיבוץ עין חרוד, בו התגוררה המערערת לפני התאונה ולשם חזרה לאחר שתמה תקופת אשפוזה, ניתן לה טיפול שהוגדר על-ידי בית המשפט קמא כ"אופטימלי, ואף הטוב ביותר שניתן להעלות על הדעת, מבלי לחסוך בשום מאמץ והוצאה". כך, בין היתר, הוקם מבנה מיוחד עבור המערערת, בצמוד לבית האבות של הקיבוץ (להלן: בית האבות), נרכש עבורה ציוד, היא מטופלת בכל שעות היממה על-ידי שלוש מטפלות במשמרות רצופות וזוכה להשגחה רפואית. בית המשפט קמא שיבח את הקיבוץ על כך, אך בה בעת, הדגיש כי הסכומים שנתבעו הם בבחינת "הגזמה רבתי" ו"נסיון להטיל כל הוצאה, אף בלתי מוצדקת, על הנתבעת". בית המשפט קמא קבע כי בהתחשב במצבה של המערערת וב"חוסר הביטחון בתוחלת חייה", מוצדק – גם לשיטתן של המשיבות – לפסוק את הפיצוי לעתיד בדרך של תשלום עיתי. לדבריו, אין לצפות לשיפור במצבה הקשה של המערערת. "היא אינה יכולה לבוא בקשר עם סביבתה" – כך לדברי בית המשפט – "ואינה יכולה ליהנות מעיסוקים כלשהם, למעט אותו צל של חיוך בתגובה לקולו של בעלה, היכול לבקרה גם אם תשהה במוסד". עם זאת קבע בית המשפט כי החזקתה של המערערת במבנה שהוקם עבורה בקיבוץ היא הדרך הראויה, וזאת משום ש"אין בנמצא מוסד אחר קרוב לקיבוץ; הדבר מאפשר ביקורים תכופים של איתי ושל רון [בעלה ובנה – א' ר'], וכן של האב ושל שאר הקרובים; הטיפול הרפואי הולם; אין להוציא מכלל אפשרות, אם כי רחוקה מאוד לדעתי, שלתובעת תודעה המתבטאת בחיוך וידיעה כי משפחתה לצידה. העברתה למוסד תגרום, לדברי פרופ' רינג המקובלים עלי, לקיצור משמעותי של תוחלת חייה". יצוין כי המומחה העריך את קיצור תוחלת החיים של המערערת, בהתחשב בטיפול שהיא מקבלת, בשיעור של 15 שנים. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי היה זה מוצדק לבנות עבור המערערת את המבנה ולא לשכנה בבית האבות הצמוד לו; חדרי בית האבות, כך הטעים בית המשפט, תפוסים, ותור הממתינים להיכנס בשעריו – ארוך. ומה גם שהחדרים בו קטנים ואינם הולמים את מצבה של המערערת ואת צרכיה. 3. בגין ראשי הנזק בעבר, כשהם משוערכים ליום פסק-הדין, פסק אפוא בית המשפט פיצויים כדלקמן: בגין נזק לא ממוני נפסק למערערת סכום של 165,500 ש"ח. עבור נסיעות של בני משפחה לבקרה בעת שהיתה מאושפזת, פסק לה בית המשפט פיצוי של 3,000 ש"ח לחודש, לתקופה של 22 חודשי האשפוז, סך הכל לאחר שיערוך – סכום של 82,000 ש"ח. אשר להפסד ההשתכרות: המערערת נפגעה ימים ספורים לאחר שהחלה ללמוד בסמינר למורות-גננות. בית המשפט קבע כי במהלך 4 שנות הלימודים יכולה היתה המערערת להשתכר מעבודות שונות בקיבוץ סכום של 3,000 ש"ח לחודש (סך הכל 144,000 ש"ח). לאחר מכן, ועד למועד פסק-הדין, צפויה היתה להרוויח בעבודה כגננת או כמורה, סכום של 4,000 ש"ח לחודש, ולתקופה של 23 חודשים – סכום של 92,000 ש"ח. סך הכל נפסק למערערת בראש נזק זה, לאחר שערוך, סכום של 262,000 ש"ח. בית המשפט קמא הוסיף ובחן את צורכי הסיעוד של המערערת. נקבע, כי המערערת זקוקה ל"עזרה אקטיבית" במשך שליש משעות היממה, וביתר הזמן – להשגחה. אין הכרח – כך סבר בית המשפט – להעסיק את המטפלות באמצעות חברת כוח-אדם, וגם אין מקום, כך נפסק, להעסיק שלושה מטפלים במשמרות מלאות בכל שעות היממה, אלא יש להעסיק עובד זר וכן עובד ישראלי נוסף (אפשר שבמשרה חלקית), כאשר גם עובדי בית האבות יכולים לסייע. בסופה של שקילה, העמיד בית המשפט את סכום הפיצוי בגין הוצאות הסיעוד על 16,000 ש"ח בחודש. עבור השנה הראשונה לאחר תום האשפוז פסק בית המשפט למערערת בראש נזק זה סכום של 360,000 ש"ח, ועד למועד פסק-הדין, סכום נוסף של 592,000 ש"ח. סך הכל, לאחר שערוך, נפסק למערערת בגין סיעוד ועזרת צד ג' בעבר סכום של 1,037,000 ש"ח. עוד פסק בית המשפט לזכות האפוטרופסים על המערערת, בהתאם להוראות תקנות הכשרות המשפטית והאפטרופסות (כללים בדבר קביעת שכר לאפוטרופסים), תשמ"ט-1988, שכר בסכום של 800 ש"ח לחודש, ועד ליום מתן פסק-הדין, סכום של 60,000 ש"ח. בית המשפט המחוזי פסק למערערת פיצוי בגין הקמת המבנה הצמוד לבית האבות שבקיבוץ – סכום של 255,000 ש"ח; בגין רכישת ציוד רפואי-סיעודי – סכום של 130,000 ש"ח; בגין מזון וציוד רפואי מתכלה – סכום של 67,000 ש"ח; בגין נסיעות לצרכים רפואיים – סכום של 4,500 ש"ח. בית המשפט הביע ספק האם באה ההוצאה בגין טיפולי פיזיותרפיה בגדר סל הבריאות, ולכן פסק למערערת סכום של 95,000 ש"ח. בגין השגחה רפואית על המערערת, הוסיף בית המשפט ופסק סכום של 53,000 ש"ח, ועבור טיפול של קלינאית תקשורת – סכום של 28,500 ש"ח. סכומים נוספים שנפסקו: השתתפות בתשלום תרופות – 3,000 ש"ח; התקנת מזגן במבנה – 10,000 ש"ח; הוצאות מוגברות לצורך כביסה וחשמל – 10,000 ש"ח; וטיפול פסיכולוגי ופסיכוטרפי – 10,000 ש"ח. הפיצוי הכולל עבור נזקי העבר הועמד אפוא על סך של 2,272,500 ש"ח, וממנו הורה בית המשפט קמא לנכות את תגמולי המוסד לביטוח לאומי וכן את התשלומים התכופים. 4. בכל הנוגע לנזקי העתיד, פסק בית המשפט למערערת פיצוי חודשי על דרך של תשלום עתי, הכולל את הפריטים הבאים: הפסד השתכרות בסכום של 5,600 ש"ח; סיעוד בסכום של 16,000 ש"ח; שכר אפוטרופסות בסכום של 800 ש"ח; הסעות במקרה חרום בסכום של 300 ש"ח; רכישת ציוד מתכלה בסכום של 1,250 ש"ח; טיפולי פיזיוטרפיה בסכום של 2,000 ש"ח; השגחה רפואית בסכום של 1,000 ש"ח; תרופות, כביסה וחשמל בסכום של 200 ש"ח; והוצאות בגין החלפת ציוד או תיקונו מעת לעת – סכום של 1,000 ש"ח. הסכום הכולל הועמד על 28,150 ש"ח לחודש, ולאחר ניכוי קצבת נכות כללית וקצבת שירותים מיוחדים נותר סכום של 24,071 לחודש. בית המשפט הורה כי סכום זה ישולם מדי חודש בחודשו עד אחרית ימיה של המערערת, ולאחר מכן, תידון בהליך נפרד שאלת הזכאות של אחרים. 5. על פסק-דין זה הוגשו כאמור ערעורים על-ידי שני הצדדים. ערעורם של הנפגעת ומשפחתה מתפרס על היריעה כולה. בסיכומיהם המפורטים הם מלינים על ראשי הנזק השונים, וטוענים, לגבי כל אחד ואחד מהם, כי בית המשפט קמא המעיט בסכום הפיצוי או התעלם מהראיות שהובאו ומן הנזקים שנגרמו. בדומה, גם המשיבות השיגו בערעורן על סכומי הפיצוי שנפסקו; לשיטתן, בית המשפט פסק פיצוי בגין נזקים שלא הוכחו, נקב בסכומים גבוהים מדי, וגם לא נתן משקל מספיק לחובתו של הנפגע להקטין את נזקו. בינתיים (ביום 18.11.2003) החליט בית המשפט המחוזי בעניין שעוד נותר פתוח – הדרך להבטחת התשלום העתי. בהחלטתו הסביר בית המשפט כי תחילה התייחס פסק-הדין רק כלפי מנורה חברה לביטוח בע"מ (להלן: מנורה), אולם בהסכמת הצדדים, נקבע כי ב- 70% מהפיצוי תישא אבנר איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ (להלן: אבנר), וב- 30% הנותרים תישא מנורה. בית המשפט הוסיף והתייחס לחוק שנחקק בינתיים – הוא חוק ביטוח רכב מנועי (ביטוח בתנאי תחרות מבוקרת, הסדרים לתקופת מעבר והוראות לעניין אבנר), התשנ"ז-1997 (על-פי תיקונו בשנת תשס"א), שמכוחו – ועל כך הסכימו הצדדים – מובטח חלקה של אבנר בפיצוי, קרי – 70% (ראו גם סעיף 12ג' לחוק הפיצויים). באשר להבטחת 30% הנותרים, קבע בית המשפט כי במקום לשלם את הסכום מדי חודש בחודשו, היא תשלמו בכל פעם 3 שנים מראש, ואם במהלך אותה תקופה יתברר שקיים חשש של ממש לגבי איתנותה של מנורה – "חשש אשר נראה לי רחוק מאד בנתונים של היום" – תוכל המערערת לפנות לבית המשפט ולהצביע על צורך ליתן בטוחה טובה יותר. החלטה אחרונה זו הביאה את המערערים מזה ואת המשיבות מזה, לבקש את תיקון הודעות הערעור; המערערים ביקשו כי ייפסק תשלום חד-פעמי חלף התשלום העתי או שתקבע בטוחה אחרת לעניין חלקה של מנורה בפיצוי. המשיבות מצדן ביקשו לקבוע כי אין כל צורך בבטוחה להבטחת הפיצוי מאת מנורה, וכי אין לקבוע שהתשלום ייעשה מדי שלוש שנים; הן מפנות בעניין זה לסעיף 12 לחוק הפיצויים, ומציעות לו פרשנות לפיה גם אותו חלק מהפיצוי הרובץ לפתחה של מנורה, מובטח על-ידי קרנית. הודעות הערעור תוקנו על-פי המבוקש, והצדדים סיכמו טענותיהם בסוגיית הבטוחה. כך עשתה גם קרנית, שצורפה כמשיבה בערעורים על-מנת להשמיע דעתה בנושא הבטוחה, וביקשה שלא להתערב בהחלטת בית המשפט קמא בעניין זה. או-אז ארעה התפתחות נוספת, לאמור: מתן פסק הדין בעניין אטינגר, שבו נקבעה זכאותו של ניזוק לפיצויים בגין "השנים האבודות". המערערים שבו ועתרו, ביום 27.5.2004, להתיר להם לתקן את ערעורם, הפעם בהוספת נימוקים הנסמכים על אותה הלכה. בין היתר הם טענו, כי להלכה תחולה רטרוספקטיבית על תיקים תלויים ועומדים, וכי היא חלה גם על תביעות לפי חוק הפיצויים. בנוסף, לשיטתם, יש לפסוק מכוח ההלכה פיצוי גם עבור "הפגיעה בכושר העבודה במשק הבית" בשנים האבודות. המשיבות מתנגדות לתיקון הודעת הערעור בעניין זה מטעמים דיוניים ומטעמים לגוף העניין. כפי שיתברר, החלטנו להכריע בשאלת תחולתה של הלכת אטינגר על תביעות לפי חוק הפיצויים, זאת לאחר שהטענות בעניין זה נשמעו בכתב ובעל-פה. הכרעתנו היא כי מבחינה עקרונית יש לה תחולה. עם זאת, כפי שיתברר, בנסיבות המקרה אין בקביעה עקרונית זו כדי לשנות מפסיקתו של בית המשפט קמא בעניין ראש הנזק של אובדן ההשתכרות. תחימת הדיון 6. בערעורים שבפנינו משיגים הצדדים על כל היבטיה ורכיביה של פסיקת בית המשפט המחוזי. אין אבן שלא נהפכה, אין ראש נזק שבעלי הדין לא ביקשו אותנו להתערב בקביעת בית המשפט קמא לגביו – מי למעלה ומי למטה. בחירה זו של בעלי הדין, להשיג על כל צעד ושעל, מתבלטת בערעורים הנוגעים לגובה הנזק בתיקי נזיקין. בחירה זו, לא אחת, מתעלמת מן ההלכות המושרשות בדבר אמות המידה להתערבות ערכאת הערעור בכגון דא. "הלכה פסוקה היא, כי אין בית-משפט לערעורים נוטה להתערב על נקלה באומדנת הערכאה הראשונה את נזקי הניזוק, ולא ימיר את הערכת השופט קמא בהערכתו שלו, אלא אם סכום הפיצויים שנפסק הוא בלתי סביר ורחוק מהמציאות" (בע"א 487/82 נדלר נ' שדה, פ"ד לח(4) 21, 25). אכן, לעולם עשוי בית המשפט של ערעור לסבור כי ראוי היה לפסוק בראשי הנזק השונים יותר או פחות. ואולם סברה זו לחוד, עילת התערבות לחוד. מטיבו של הנושא, שיקול הדעת בו הוא תכופות רחב ביותר, ובשל כך נפרס ברגיל גם מתחם רחב של סבירות. דברים אלה אין בהם כל חדש – בית משפט זה חזר ופסק כי נטייתה של ערכאת הערעור היא שלא לשים את שיקול דעתה תחת שיקול הדעת של הערכאה המבררת בשומת הנזק. "כל עוד לא סטה בית המשפט קמא משיקולים סבירים ולא טעה טעות בולטת בהערכת הנזק, לא יבוא בית-משפט זה לעשות, ואין זה מתפקידו לעשות, חישובים אחרים במקומו על-מנת להעמיד את דיוקם של הסכומים שנפסקו על קוצו של יוד" (ע"א 617/80 גבאי נ' תע"ל, תעשית עץ לבוד קבוצת משמרות בע"מ וערעור שכנגד, פ"ד לו(3) 337, 345). פסיקה מושרשת זו הגיונה עמה, וראוי כי בעלי הדין יתנו לה משקל ויבורו את העיקר מן הטפל (ראו גם, למשל, ע"א 971/03 בגא נ' מלול (טרם פורסם)). עמד על כך לאחרונה חברי השופט א' גרוניס בציינו: כאמור, הן המערערת, והן המשיבים מעלים שורה ארוכה של טענות בנוגע לשומת הפיצויים. אדון אך במקצת מראשי הנזק, אלה המצדיקים התייחסות. לפני שנידרש לטענות נעיר את ההערה הבאה: אין זה מתפקידה של ערכאת הערעור לבחון לעומק כל ראש נזק מבין ראשי הנזק הרבים המרכיבים את הסכום הסופי שנפסק לזכות המשיב והוריו. ערכאת הערעור בוחנת את הסכום הכולל שנפסק (לפני הניכויים) על רקע נתוני יסוד מסוימים, כמו גילו של הנפגע, שיעורה של הנכות התפקודית, אופי הסיעוד הנדרש, בסיס השכר ותוחלת החיים. אם מסתבר כי הסכום הכולל של נזקי הממון הינו סביר, אין צורך לקיים בחינה מעמיקה של ראשי הנזק אלא מקום שמתגלה טעות בולטת (ראו למשל, ע"א 610/75 רותם נ' נוף, פ"ד לב(1) 799, 809-808 (השופט ח' כהן); ע"א 18/81 קלייר נ' גולדנברג, פ"ד לז(4) 656, 659; ע"א 284/88 גבאי נ' פוגל, פ"ד מו(4) 837, 840). במקרה שבפנינו, פסק בית המשפט המחוזי כפי שפסק, בהביאו בחשבון את הראיות שהובאו, את העדויות שנשמעו ואת התרשמותו-שלו. בנתון לאמור להלן, הסכומים שנפסקו מושתתים על התשתית שהובאה, אינם חורגים מן הסביר – במיוחד לא במאזן הכולל – ועל כן אין להתערב בהם. אין להתערב גם, במקרה זה, בדרך הפיצוי – תשלומים עיתיים – ובדרך בה ראה בית המשפט המחוזי להבטיח את תשלומם; במיוחד כך משהותיר להם את האפשרות לשוב ולפנות אליו ככל שיתעורר בעתיד הצורך בהצעת בטוחה טובה יותר. ראינו אפוא לנכון להתייחס רק למספר עניינים שהעלו הצדדים. לגבי היתר – קביעותיו של בית המשפט המחוזי בעינן עומדות. תחולתה של הלכת השנים האבודות בתיקי תאונות דרכים 7. במסגרת הערעורים שבפנינו התעוררה שאלת נפקות הלכת השנים האבודות, שנקבעה בפסק-הדין אטינגר, על ענייננו-שלנו. לשאלה זו שני נדבכים, האחד, במישור הזמן: האם חלה הלכת אטינגר גם על הליכים שהיו תלויים ועומדים בטרם ניתנה. לשאלה זו ניתנה זה עתה תשובה חיובית ברע"א 8925/04 סולל בונה בניין ותשתיות בע"מ נ' עזבון המנוח אחמד עבד אלחמיד ז"ל (טרם פורסם), ועל כן אין לנו צורך להידרש לטענות הצדדים בעניין זה; הדברים שנכתבו בעניין אלחמיד הנ"ל בנוגע לסוגיה זו יפים גם לענייננו, ולכן יש לאפשר את תיקון כתב התביעה ולדון בנדבך האחר, הענייני: האם חלה הלכת אטינגר על תביעות לפי חוק הפיצויים, או שמא רק על תביעות לפי פקודת הנזיקין; שאלה נגזרת היא מה נפקותו לעניין זה של הסדר התשלומים העיתיים הקבוע בחוק הפיצויים. 8. בפסק-הדין בעניין אטינגר בוטלה הלכה שנפסקה בבית משפט זה בע"א 295/81 עיזבון המנוח גבריאל ז"ל נ' גבריאל, פ"ד לו(4) 533, ונקבע כי ניזוק שתוחלת חייו קוצרה אל מתחת לגיל הפרישה מעבודה שהיה צפוי לו אלמלא העוולה, זכאי לפיצוי בגין שנות ההשתכרות האבודות. הלכה זו הוחלה הן על תביעת הניזוק החי, הן על תביעת עיזבון מקום בו הניזוק הלך לעולמו בטרם היה סיפק בידיו להגיש תביעה. פסק-הדין בעניין אטינגר עסק בתביעה לפי פקודת הנזיקין. התביעה שלפנינו היא לפי חוק הפיצויים. האם יש להחיל דין דומה שם וכאן? לשאלה זו נדרשו הצדדים בכתב ובעל-פה. שקלנו את עמדתם ונתנו דעתנו גם לדברי מלומדים, ובמיוחד לדברים המתייחסים לנושא זה במאמרו של ד' מור, "הלכת אטינגר – אנטומיה של פסק-דין שנוי במחלוקת" עלי משפט ד 101 (תשס"ה). באנו לכלל מסקנה כי יש להשיב לשאלה זו בחיוב, ואלה טעמי לכך: ראשית, ההלכה שנתחדשה בעניין אטינגר לא ייחדה עצמה לתביעות על-פי פקודת הנזיקין דווקא. בפסק-דין זה נהפכה – כך נקבע בו במפורש – ההלכה שנפסקה בפרשת גבריאל, וזו, מצדה, עסקה בתביעה לפי חוק הפיצויים. לא בכדי נזכרו בפסק-הדין אטינגר סוגיות הנוגעות לחוק הפיצויים, ולא בכדי נמנע בית משפט זה, שם, מלאבחן בין תביעות לפי הפקודה לבין תביעות לפי חוק הפיצויים. 9. שנית, סוגיית "השנים האבודות" היא סוגיה הנוגעת לדיני הפיצויים – להבדיל מדיני האחריות – ובכגון דא המשטרים דומים, בכפוף להוראות ספציפיות נבדלות (ראו סעיף 4 לחוק הפיצויים). אכן, כבר בפרשת גבריאל התייחס הנשיא (אז השופט) א' ברק לשאלה המעסיקה אותנו עתה, ולאחר סקירת הוראות החוק ודבר הפסיקה והספרות קבע לאמור: ...העקרונות בדבר הזכות לפיצויים והערכתה, הקבועים בדיני הנזיקין, יחולו גם על הזכות לפיצויים והערכתה על-פי חוק הפיצויים, אלא אם כן מתבקש מחוק הפיצויים הסדר אחר... עולה מהאמור, כי לעניין הפיצויים בגין אבדן ההשתכרות 'בשנים האבודות', יחולו דיני הפיצויים שבפקודת הנזיקים [נוסח חדש] - כפי שפורשו ופותחו על-ידי בתי המשפט - כפוף לשינויים, שהוכנסו בהם על-ידי חוק הפיצויים, כגון קביעת תקרה לפיצוי וקביעת עקרונות בענייני ההתחשבות במס ההכנסה... ...לעניין הפיצויים לפי חוק הפיצויים יחולו העקרונות של דיני הנזיקין, בין אם דינים אלה נראים לנו כרצויים ובין אם לאו. אמת הדבר, בידינו הכוח לשנות דינים אלה במסגרת דיני הנזיקין עצמם, ושינוי זה ישתקף ממילא גם בחוק הפיצויים, אך אין בידנו לקבוע מערכת אחת של דיני פיצויים לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש], ומערכת אחרת לפי חוק הפיצויים, מבלי שיש לכך בסיס מפורש בלשון חוק הפיצויים. עמדה דומה משתקפת גם בדבריהם של שופטי הרוב בפרשת גבריאל, לאמור: יש לקבוע דין אחד בסוגיה שבפנינו – דין כזה או דין אחר – והדין שנקבע יחול הן על תביעות לפי פקודת הנזיקין הן על תביעות לפי חוק הפיצויים. ואכן, בראשי הנזק השונים, המקובלים בדיני הנזיקין שלנו, נוהגים בתי המשפט לפסוק את הפיצוי לפי אותן אמות מידה, הן בתביעות לפי פקודת הנזיקין הן בתביעות לפי חוק הפיצויים, והכל ככל שאין קביעה סטטוטורית מפורשת אחרת. העובדה שפקודת הנזיקין דוברת במשטר של אשם ואילו חוק הפיצויים במשטר של היעדר אשם הביאה אמנם, בבחינת שטר ששוברו בצדו, לקביעת גבולות סטטוטוריים לפיצוי בראשי נזק מסוימים; אולם בכפוף לגבולות האלה, לא הביא השוני במשטר האחריות לשינוי פסיקתי בהערכת הפיצוי ובדרכי חישובו. כך לגבי ראשי הנזק השונים, וכך יש לנהוג גם ביחס לראש הנזק של אובדן יכולת השתכרות. ודוק: חוק הפיצויים מגביל אמנם את בסיס השכר לחישוב הפסד כושר ההשתכרות (עד שילוש השכר הממוצע במשק), אולם אין הוא מגביל את תקופת הזמן שבגינה תקום החבות; זו נקבעת על-פי העקרונות הרגילים, ואלה הותוו בהלכת אטינגר. 10. שלישית, המסקנה בדבר תחולת ההלכה על שני משטרי האחריות נובעת לא רק מן הדין ומן ההלכה, אלא גם מן הנימוקים המהותיים שעמדו ביסוד הלכת אטינגר. נימוק מרכזי שניתן שם עניינו בעקרון השבת המצב לקדמותו. הודגש, כי אין להבחין, לעניין הצורך להסיר את הנזק ולהיטיבו, בין ניזוק שנגרם לו מום השולל באופן מלא את כושר השתכרותו, לבין ניזוק שתוחלת חייו קוצרה ויכולת ההשתכרות שלו "בשנים האבודות" אבדה ואיננה עוד. "זה וגם זה" – כך נפסק – "נשללה מהם יכולת השתכרותם, ותובעים הם, לפיכך, פיצוי כספי אשר יעמיד אותם – בקירוב ובמידת האפשר – במצב בו היו נתונים ללא מעשה העוולה. זה וגם זה, היו יכולים, אלמלא התאונה, להשתכר סכום מסוים שישמש אותם ואת בני משפחתם, ואילו עקב התאונה אין עומדת להם עוד האפשרות הזו". זאת ועוד, הדגשנו כי פסיקת פיצוי בגין שנות ההשתכרות האבודות מבטאת את התפיסה לפי גריעת שנות-חיים מן הניזוק, הפוגעת ביכולת ההשתכרות שלו, היא בבחינת פגיעה בנכס השייך לבעליו, קרי – כושר עבודתו, שצפוי היה להניב לו הכנסות; היא ממתנת את המצב הבעייתי, מבחינת שיקולים של צדק ושל יעילות, שבו "זול יותר (באספקלריה של דיני הפיצויים בנזיקין) להרוג מאפשר לפצוע". נימוקים אלה, הנשענים על המטרה התרופתית של דיני הנזיקין, תקפים בעיקרון גם לגבי תביעות לפי חוק הפיצויים. לאחרונה פסקנו, כי הגישה האינדיבידואלית, הנגזרת מעקרון השבת המצב לקדמותו, אינה נפקדת מפסיקת הפיצויים בגין הפסד השתכרות לפי חוק הפיצויים – הגם שהיא מוגבלת וממותנת: על-כן, הפסד ההשתכרות של הניזוק נקבע על-פי ההשתכרות האינדיווידואלית שלו. בהסדרים סטטוטוריים מיוחדים, כמו חוק הפיצויים, הונהגה, בד בבד עם הטלת האחריות המוחלטת, שיטה 'תעריפית', הקובעת תקרה לבחינה האינדיווידואלית. ודוק: מתחת לתקרה, ממשיכה לשלוט, ככל שמדובר בפיצוי בגין הפסד השתכרות, הגישה האינדיווידואלית... (ע"א 10064/02 מגדל חברה לביטוח נ' רים אבו-חנא (טרם פורסם)). הנה כי כן, במסגרת חוק הפיצויים מוגבל עקרון השבת המצב לקדמותו בתקרה (מבחינת בסיס השכר), אך עדיין מתווה הוא את הדרך. ממילא, כשהועמדה הלכת אטינגר על עקרון זה ממש, יש בכך כדי להוות טעם מהותי ממשי להחלתה גם בתביעות לפי חוק הפיצויים. 11. ההלכה שנפסקה בעניין אטינגר נשענה גם על שיקולים סוציאליים הנוגעים בצורך ליתן פתרון הולם לתלויים בניזוק-המנוח, המוצאים עצמם, במקרים מסוימים, בלא תמיכה ובלא פיצוי. בהקשר זה התייחסנו להסדר המיוחד הקבוע בחוק הפיצויים, הממתן תוצאה שלילית זו. סעיף 6 לחוק הפיצויים מסמיך את שר המשפטים לקבוע בתקנות את "סמכות בית המשפט לפסוק, שהפיצויים בשל הפסד כושר השתכרות והוצאות מתמשכות, כולם או מקצתם, ישולמו בתשלומים עתיים..." וכן את "זכותם של תלויים בנפגע שנפטר לאחר שנפסקו לו תשלומים עתיים". תקנות כאלה אכן הותקנו – תקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (תשלומים עיתיים), תשל"ח-1978 – ונקבעה בהן סמכותו של בית המשפט לפסוק תשלומים עתיים בראשי הנזק של הפסד כושר השתכרות והוצאות מתמשכות. אשר לתלויים, קובעת תקנה 3 בזו הלשון: (א) נפטר נפגע לאחר שנפסקו לו תשלומים עיתיים, תשולם לתלויים שפרנסתם כולה או מקצתה היתה עליו ערב פטירתו, קיצבה באחוזים שלהלן מהסכום שנפסק, ובלבד שסך כל הקצבאות לא יעלה על הסכום שנפסק: ... נפגע בתאונת דרכים, שתוחלת חייו קוצרה, רשאי בית המשפט לפסוק לו פיצויים בדרך של תשלום עיתי. יש לציין, כי הסמכות לפסוק את הפיצוי בדרך זו קיימת גם בתביעות לפי פקודת הנזיקין, וזאת על אף היעדרה של הסמכה מפורשת מן הדין. כך, בע"א 357/80 נעים נ' ברדה, פ"ד לו(3) 762 פסק בית המשפט העליון, מפי הנשיא א' ברק, כי "הסמכות נתונה לבית המשפט לפסוק תשלום עתי, הנתון לשינוי בהתרחש עובדות מסוימות בעתיד, גם אם לא באה לכך הסכמה של שני הצדדים". אולם, ההסדר המיוחד שבחוק הפיצויים אינו אך מעגן את הסמכות לפסוק פיצויים עתיים, אלא מוסיף ומאריך את תקופת התשלום העתי אל מעבר לתום תוחלת חייו של הנפגע. תקנה 3 הנ"ל מבטיחה כי לאחר מות הנפגע, ישולמו סכומי-קצבה גם לתלוייו. חובה זו לשלם לתלויים של נפגע שנפטר אינה נתונה לשיקול-דעת, והיא קמה בין אם נפטר הנפגע כתוצאה מן התאונה ובין אם לאו. הדרישה האחת הקבועה בתקנה היא, כי הנפגע הלך לעולמו לאחר שנפסקו לו פיצויים עתיים. 12. בפרשת אטינגר כתבנו כי תקנה זו יוצרת, בהקשר שבו היא עוסקת, פתרון חלקי לבעיית "השנים האבודות", וניתן לומר כי "משתמעת ממנה המגמה החקיקתית, כי תלויים בניזוק-החי יזכו בפיצויים עם מותו חרף העובדה, כי בטרם נפטר זכה הניזוק בפיצויים משלו" (דברי הנשיא ברק בפרשת גבריאל הנ"ל, בעמ' 556; להעדפת הפתרון של פסיקת פיצויים לתלויים, ראו גם י' גלעד). למעשה, פתרון זה אפשר בזמנו לעקוף את הלכת גבריאל ולהגיע לתוצאה של פסיקת פיצוי בגין השנים האבודות, במסגרת המסלול החלופי של פסיקת פיצויים עיתיים לנפגע תאונת דרכים. ויודגש: אמנם, כאמור, הסמכות לפסוק את הפיצוי בדרך של תשלום עתי קיימת גם בפקודת הנזיקין, מכוח ההלכה הפסוקה, אולם שם, אין היא נמשכת והולכת גם לאחר אחרית ימיו של הנפגע. ובכך הרבותא, לעניין השנים האבודות. עם זאת, הסדר התשלום העתי בחוק הפיצויים, בשום פנים, אין בו כדי לשלול את תחולת הלכת אטינגר על תביעות לפי חוק זה; יש בו, על-פי מידתו והקשרו, משום דרך חלופית להגשמת תוצאה שההלכה חותרת אליה – הא ותו לא. כפי שנאמר בפסק-הדין בפרשת אטינגר, הסדר התשלומים העיתיים הקבוע בחוק הפיצויים מהווה פתרון חלקי לבעיית "השנים האבודות", ככל שמדובר בתביעות שעילתן תאונת דרכים. פתרון חלקי, אמרנו, שאינו חל אלא בהתמלא תנאי-יסוד מסוימים. כך, למשל, עניינם של תלויים בנפגע תאונת דרכים, שנפטר בטרם מימש את עילת תביעתו, אינו נתון להוראת סעיף 6 לחוק הפיצויים. כך גם, נפגע תאונת דרכים שנפסקו לו פיצויים שלא בדרך של תשלומים עיתיים – וזהו דבר נפוץ – אין ההסדר האמור יכול לסייע לו ולתלוייו, מבחינת הפסד ההשתכרות בשנים האבודות. אכן, ההסדר האמור מותנה בכך שנפסקים פיצויים עיתיים. שיטת התשלום העתי נתפסת אצלנו כחריג. הכלל הוא תשלום חד-פעמי. עמד על כך הנשיא א' ברק באחת הפרשות, בציינו כי על אף ששיטת התשלום העתי מגשימה בצורה מדויקת יותר את העיקרון של השבת המצב לקדמותו, הרי: ... בשלב זה יש לנקוט את שיטת התשלום העתי רק במצבים יוצאי דופן, שבהם ניתן להבטיח את ביטחונו של הניזוק גם ללא מעשה מינהל או מעשה חקיקה. מצב דברים שכזה קיים, כאשר המזיק הוא מדינת ישראל, אשר במסגרתה מובטח הניזוק, כי תשלומו יתקבל בעתיד, ללא כל חשש, כי זעזוע כספי יביא לשלילת התשלומים הלכה למעשה. זאת ועוד: גם כאשר המזיק הוא גוף, שניתן לבטוח במעמדו הכלכלי, רצוי הוא, לדעתי, לנקוט את שיטת התשלום העתי רק כאשר נגרם נזק גופני חמור, אשר הערכתו מבוססת על סיכוי עתידי שהערכתו קשה, באופן שטעות בהערכת הסיכוי בעתיד עשויה להיות קשה לשני הצדדים. זאת ועוד, אפילו נפסק פיצוי עתי, נראה לי, כי יש להגבילו לעת עתה לאבות הנזק של הפסד השתכרות והוצאות בעתיד. אין לנקוט שיטה זו לעניין הנזק המיוחד, שהרי נזק זה כבר התרחש, והפיצוי החד-פעמי משקף נכונה את הנזק הזה. כן נראה לי, כי לרוב אין לנקוט שיטה זה לעניין אב הנזק של כאב וסבל, וזאת חרף העובדה, שגם נזק זה, כמו הפסד השתכרות, משתרע הן על העבר וההווה והן על העתיד. לבסוף, במקום שנפסק תשלום עתי, יש לקבוע במדויק את העילות, שבגינן ניתן לפנות מחדש לבית המשפט (ע"א 357/80 נעים נ' ברדה, פ"ד לו(3) 762). הוסיף על כך השופט ד' לוין בע"א 778/83 עיזבון המנוחה שרה סעידי נ' אהרון פור, פ"ד מ(4) 628: ככלל, פיצוי, המשתלם לנפגע או לתלויים בנפגע בשל נזק שנגרם לנפגע או לתלויים כתוצאה ממותו של הנפגע, ראוי שישולם למפוצים בתשלום חד-פעמי. בכך יושגו שלוש מטרות חשובות: א. תינתן לנפגעים האפשרות לשקם עצמם ולבנות את עתידם בעזרת הפיצוי הכולל שזכו בו, דבר שאפשר כי יימנע מהם, כאשר הפיצוי יועבר אליהם טיפין טיפין. ב. יימנע החשש, המתקיים במקרים רבים, כי יתהווה מצב, שהמזיק לא יוכל לעמוד עוד בתשלום הפיצויים בשל משבר כלכלי שפקד אותו, ונמצא אז, שהניזוקים יאבדו את הפיצוי שהם כה זקוקים היו לו. ג. יושם קץ להתדיינות. אולם קיימים, כאמור, מצבים, שבהם החשש שהניזוק לא יוכל לעמוד בתשלום אינו קיים, כגון כאשר המזיק הוא המדינה או גורם כלכלי איתן, אשר מובטח על-ידי המדינה או בדרך אחרת; מקרים שבהם דווקא התשלום החד-פעמי עלול בסופו של דבר לקפח דווקא את הניזוק, כגון כשמדובר בפסול דין, בקטין וכיוצא באלה. זאת ועוד. התשלום העתי פשוט מתבקש במקרים בהם רבה מאוד אי הוודאות באשר להתרחשויות בעתיד, עד שאפשר שהפיצוי החד-פעמי יתגלה כמקפח מאוד או כמעשיר שלא בצדק את הניזוק על חשבון המזיק. עם זאת, לא תמיד ירתע בית המשפט מפסיקת הפיצויים בדרך של תשלומים עיתיים (ראו למשל ע"א 283/89 עירית חיפה נ' מוסקוביץ, פ"ד מז(2) 718). ההחלטה האם אמנם לפסוק פיצויים עיתיים היא פועל יוצא של שיקולים שונים, ובכלל זה, שאלת קיצור תוחלת החיים של הנפגע (ראו, לעניין שיקול אחרון זה, למשל, ע"א 3701/03 מ' ח' ע' (קטין) נ' מאג'ד, תק-על 2005(2) 1464; ע"א 7375/02 בי"ח כרמל חיפה נ' מלול, תק-על 2005(1) 4239; ע"א 6696/00 בית החולים המרכזי עפולה נ' פינטו, תק-על 2002(3) 2648). ניתן לסבור כי שיקול אחרון זה קרנו ירד, כיוון שלאור הלכת אטינגר, אין לשאלת קיצור תוחלת החיים את אותה המשמעות שהיתה לה קודם, מבחינת ראש הנזק של אובדן יכולת השתכרות וכתוצאה מכך גם מבחינת הבחירה בדרך התשלום החד-פעמי או העתי ביחס לראש נזק זה. במה דברים אמורים? 13. על-פי השיטה שהיתה נהוגה קודם להלכת אטינגר, שאלת קיצור תוחלת החיים היתה בעלת נפקות רבה לעניין הפיצוי בגין הפסד יכולת השתכרות. מקום בו הוכח לבית המשפט כי תוחלת חייו של הניזוק קוצרה בעקבות התאונה, היה עליו לתחום את הפיצוי לשנות-החיים הצפויות של הנפגע. כך בתביעות לפי פקודת הנזיקין וכך בתביעות לפי חוק הפיצויים, אם כי באלה האחרונות, יכול היה בית המשפט לחמוק מתוצאה זו באמצעות המסלול הסטטוטורי של התשלום העתי. קושי מיוחד – שאותו נועד לקדם הסדר התשלום העתי – התעורר באותם מקרים שבהם היתה אי-ודאות ביחס לקיצור תוחלת החיים. כך, למשל, במקרים שבהם מומחי הצדדים היו חלוקים בשאלה זו – האחד סבר כי נגרעו שנים רבות מתוחלת חייו של הנפגע והאחר סבר כי התוחלת נתקצרה אך במעט. או-אז, תחימת הפיצוי בזמן היתה מוקשית, והתעורר חשש מפיצוי-יתר או פיצוי-חסר. על כן, כאשר חש בית המשפט כי העניין לוט בערפל וכי אין לאמוד, ולוּ במאזן ההסתברות, את תוחלת החיים של הנפגע לאחר התאונה, היה זה בבחינת שיקול כבד-משקל (לצד שיקולים נוספים) לפסיקת התשלום בדרך של תשלום עתי – דרך המאיינת את אותו חשש מפני פיצוי-יתר או פיצוי-חסר; ודוק: כך הן בתביעות לפי פקודת הנזיקין והן בתביעות לפי חוק הפיצויים, אולם באלה האחרונות, גם לאחר מות הנפגע, היה התשלום ממשיך והולך על-פי ההסדר הסטטוטורי. מששונתה ההלכה בפסק-הדין אטינגר, עברה נקודת הכובד למקום אחר. ככל שמדובר באובדן יכולת השתכרות, קיצור תוחלת החיים אינו מפחית עוד מתקופת הזכאות לפיצוי. תוחלת החיים שהיתה לנפגע לפני התאונה היא הקובעת את תקופת הזכאות לפיצוי בראש נזק זה. לכן, גם אם מתקשה בית המשפט לקבוע את קיצור תוחלת החיים, בשל העמימות האופפת שאלה זו, אין הדבר משפיע על יחידות הזמן שעבורן זכאי הנפגע לפיצוי בגין הפסד יכולת השתכרות. אלה נקבעות לפי תוחלת חיי העבודה עובר לתאונה. ממילא, יש בכך כדי להשפיע על נפקות השיקול הזה – קיצור תוחלת החיים – לצורך הבחירה בין שיטת התשלום העתי לבין שיטת התשלום החד-פעמי: בשתי השיטות, על הפיצוי לפרוס כנפיו על תוחלת החיים שהיתה צפויה לנפגע קודם לתאונה. 14. עם זאת, למעשה, גם היום עשויה עמימות בשאלת קיצור תוחלת החיים להשליך על הבחירה בין שיטת התשלום החד-פעמי לבין שיטת התשלום העתי. הטעם לכך הוא, שאף כי אין לשאלת קיצור תוחלת החיים נפקות לעניין תקופת הזכאות לפיצוי, כאמור, הרי שיש לה חשיבות לגבי שומת הפיצוי. שיטת חישוב הפיצוי בגין שנות ההשתכרות האבודות היא ייחודית – כמוסבר בפסק-הדין אטינגר; לא הרי חישוב הפיצוי בשנות החיים כהרי חישוב הפיצוי בשנים האבודות. לפיכך, אי-ודאות בעניין קיצור תוחלת החיים עלולה להקשות על בית המשפט לחשב נכונה את הפיצוי, ולהוות שיקול לפנות לדרך התשלום העתי. כאשר מדובר בתביעות לפי חוק הפיצויים, הפנייה לדרך התשלום העתי משמעותה מעבר להסדר הסטטוטורי הקבוע בחוק הפיצויים ובתקנות לפיו. הסדר זה, כפי שכבר הסברנו, משקף בדרכו-שלו את הרצון ליתן ביטוי לשנות ההשתכרות האבודות ולאינטרס של השארים. לכן, כל עוד נותר הסדר זה על עמדו, הוא מהווה מסלול חלופי למתן פיצוי עבור השנים האבודות, וזאת, כפי שהודגש לעיל, בהינתן ההחלטה המקדמית לפסוק את הפיצוי בדרך של תשלום עתי. שונה מצב הדברים בתביעות לפי פקודת הנזיקין. שם, אין הסדר סטטוטורי דומה ביחס לתשלום העתי, ובימים שלפני הלכת אטינגר, התשלום העתי היה נפסק עם מותו של הנפגע. ברי, כי תוצאה זו אינה יכולה להתקבל היום. 15. כיצד תותאם, אם כן, שיטת התשלום העתי בתביעות לפי פקודת הנזיקין להלכת אטינגר? שאלה זו אינה מתעוררת בפנינו, וממילא לא נשמעו לגביה טענות מפי הצדדים. לכן לא נקבע מסמרות לגביה. ניתן להעלות על הדעת מספר דרכים להתאמת התשלום העתי בפקודת הנזיקין להלכת אטינגר. דרך אחת היא לכלול, בכל תשלום חודשי בשנות חייו של הניזוק, סכום מסוים המשקף חלק יחסי מן הפיצוי המגיע לו עבור השנים האבודות. ואולם דרך זו, כך נראה, אינה נקייה מקשיים, ודי אם נאמר כי היא מאיינת, במידה רבה, את עצם היתרון הגלום בשיטת התשלום העתי, לאמור, הפגת אי-הודאות לגבי קיצור תוחלת החיים. שהרי, אם נדרש בית המשפט לקבוע סכום שיתווסף לפיצוי בכל חודש על-מנת לבטא את שנות ההשתכרות האבודות, עליו לאמוד את מספר השנים האבודות. ולשאלה זו, בהינתן העמימות שמלכתחילה הביאה לבחירה בדרך התשלום העתי, מתקשה בית המשפט להשיב. דרך אחרת היא שלא להפסיק את התשלום עם מותו של הנפגע. דרך זו, שביטוי מיוחד שלה מצוי בחוק הפיצויים, ניתנת ליישום, כך ניתן לסבור, גם בתביעות לפי פקודת הנזיקין. יש לה גם היגיון ענייני: כפי שהפיצוי החד-פעמי משקף תשלום הנמשך לאורך כל תקופת תוחלת חיי העבודה שקדמה לתאונה, כך גם הפיצוי העתי צריך להמשיך למשך אותה תקופה. מותו של הניזוק בטרם עת, בשל מעשה העוולה, אינו מקים מחסום בפני הזכאות לפיצוי. וכפי שלאחר מותו של הניזוק, שנפסק לו פיצוי חד-פעמי, עובר העודף לעיזבון הבא בנעליו, כך גם בשיטת התשלום העתי צריך התשלום לאחר מות הניזוק להיעשות לטובת העיזבון. עם זאת, נראה כי ראוי שהתשלום לא ימשיך להתבצע בתשלומים עיתיים, אלא בתשלום חד-פעמי. על כן, לאחר מות הניזוק עשויה לקום עילה לפנות מחדש לבית המשפט, על-מנת שיקבע את סכום הפיצוי שנותר לשלם; סכום זה ישולם לעיזבונו של הניזוק. בכל אלה אין לנו צורך להכריע היום. נסכם אפוא את הקביעה העקרונית. הלכת השנים האבודות, כפי שהותוותה בעניין אטינגר, חלה גם בתביעות לפי חוק הפיצויים. ואולם, מקום בו מוצא בית המשפט הדן בתביעה כזו כי נתקיימו נסיבות המצדיקות נקיטה בהסדר התשלום העתי הסטטוטורי, ניתן לנהוג כך, בבחינת מסלול חלופי להגשמה (חלקית אמנם) של התוצאה שביקשה הלכת אטינגר להשיג. 16. מן הכלל אל הפרט: בית המשפט פסק את התשלום במקרה זה, עבור נזקי העתיד (ובכלל זה בראש הנזק של אובדן כושר השתכרות), על-פי ההסדר החלופי, לאמור – הסדר התשלומים העיתיים. הבחירה בדרך זו נומקה בזו הלשון: המצב בו שרויה התובעת, וחוסר הביטחון בתוחלת חייה, מצדיק, גם לשיטת הנתבעים, כי הפיצויים לתובעת, לגבי העתיד, ישולמו בדרך של תשלומים עיתיים. הנה כי כן, במקרה שבפנינו השתית בית המשפט את מסקנתו בדבר הצורך לנקוט בשיטת התשלום העתי על "המצב בו שרויה התובעת" וגם על "חוסר הביטחון בתוחלת חייה", ועניין זה, כך מסתבר, היה על דעת הצדדים. גם היום אין המערערים חולקים על הסכמתם בעניין זה, אם כי גורסים הם שהסכמה זו היתה מותנית במתן בטוחה הולמת – וזו לא ניתנה. טענה אחרונה זו אין בידי לקבל, וכמו-כן יש לדחות את השגותיהן של המשיבות לעניין הבטוחה. בנסיבות שנוצרו, כפי שתוארו על-ידי בית המשפט קמא, ולאור טענות הצדדים וקרנית בכלל זה, לא מצאתי כי האיזון שערך בית המשפט המחוזי בנוגע לבטוחה לתשלום העתי חורג מגדר הסביר, ולא שוכנעתי כי יש הצדקה להתערב בו לכאן או לכאן. לא ראיתי צורך, במקרה זה, לקבוע מסמרות בשאלה הפרשנית שהעלו הצדדים ביחס להוראת סעיף 12 לחוק הפיצויים, ולכן נותיר את ההכרעה בה לעת מצוא. התוצאה היא, כי יש לקבוע שנתגבשה הסכמה בין הצדדים, אשר אושרה על-ידי בית המשפט, באשר לנקיטה בדרך התשלום העתי. אינני סבור כי בנסיבות המקרה ישנו טעם מספיק לסטות מן הדרך המוסכמת הזו (השוו עניין אלחמיד הנ"ל). מה גם, שאף אילו קיבלנו את הנתון היחיד הקיים לגבי קיצור תוחלת החיים – 15 שנים לפי עדות המומחה מטעם בית המשפט – הרי ספק רב אם אמנם קיצור תוחלת החיים הביא גם לקיצור תוחלת שנות העבודה, זאת לאור חזקת גיל הפרישה העומדת היום על 67 שנים. לאמור, מלכתחילה, אף קודם להלכת השנים האבודות, נראה כי אילו אומצה עמדת המומחה ביחס לקיצור תוחלת החיים והיה נפסק פיצוי חד-פעמי, היה הוא משקף את מלוא תקופת תוחלת העבודה של המערערת אלמלא התאונה. התוצאה היא שהלכת אטינגר אינה מקימה עילה מספקת להתערב בנושא פסיקת הפיצוי בגין אובדן יכולת השתכרות. "עקרת בית" 17. בית המשפט לא התייחס בפסק-דינו, במפורש, לראש הנזק הנטען שעניינו פגיעה "בכושר עבודתה כעקרת בית". עם זאת, יש להניח כי אי-התייחסות זו נבעה מעמדתו של בית המשפט קמא כי לא הוכחה הזכאות לפיצוי בראש נזק זה. מכל מקום, לא שוכנעתי כי יש להתערב בפסק-הדין בדרך של פסיקת פיצויים בגין פגיעה בעבודתה של המערערת כעקרת בית. למערערת נפסק פיצוי בגין אבדן השתכרות מחוץ למשק ביתה. בכך לבד אין כדי לשלול את הזכאות לפיצוי גם בגין הפגיעה בכושר לתרום במשק הבית – יש לבחון כל מקרה על-פי נסיבותיו (ד' קציר, פיצויים בשל נזק גוף (מהדורה חמישית, תשס"ג) 598). כך, למשל, באחת הפרשות (ע"א 92/87 דנן נ' חודדה, פ"ד מה(2) 604) קבע בית המשפט העליון כי פסיקת פיצוי בגין אובדן כושר השתכרות אל לה שתביא להתעלמות מן הפגיעה הנוספת של הנפגעת בכושרה לעבוד במשק ביתה, פגיעה שבגינה תזדקק היא לעזרה בעבודות משק הבית. הסביר בית המשפט: תרגומה המעשי של הפחתת כושר העבודה של אשה במשק ביתה הנו בהוצאות הנוספת העלולות להגרם לה עקב הצורך להזדקק לעזרה בעבודת הבית, עזרה לה לא היתה נזקקת לולא התאונה. ובמילים אחרות, השאלה היא מה ההוצאות הצפויות למערערת בשל כך שאת חלק מעבודות הבית, אותן היתה מבצעת לולא התאונה בעצמה, תאלץ לבצע על ידי אחרים. בבואנו להעריך סכום הוצאות זה, יש לזכור שיצאנו מהנחה שהמערערת היתה עובדת לפרנסתה מחוץ למשק ביתה. בנסבות כאלה יש לקחת בחשבון שבלאו הכי יתכן והיתה נזקקת לעזרה כלשהי בעבודות הבית. בענייננו, כאמור, נפסק למערערת פיצוי בגין אבדן כושר השתכרות, וכן, פיצוי נכבד עבור עזרת צד ג'. בנסיבות אלה, ובהתחשב בממצאיו של בית המשפט קמא, לרבות לגבי אורח החיים של המערערת ושל בני משפחתה לאחר התאונה, אינני סבור כי יש להתערב בפסק-הדין של בית המשפט קמא בדרך של הוספת סכום נוסף בגין "פגיעה בכושר עבודתה כעקרת בית". ברי כי משלא נמצא בסיס לפיצוי בראש נזק זה בשנות החיים, אין לפסוק פיצוי בגינו בשנים האבודות – וזאת בלי להביע דעה בשאלה העקרונית העולה בהקשר זה. ממילא אין עוד צורך להידרש לטענות שהוסיפו המשיבות בדיון המשלים שהתקיים לבקשתן ביום 15.3.2006. יתר העניינים 18. המערערים מצביעים על ארבע טעויות חשבוניות שנפלו בפסק-הדין, לעניין הנזק הלא-ממוני, הסיעוד בשנה הראשונה, הסיעוד עד מועד מתן פסק-הדין ושכר האפוטרופסות. לביסוס טענה זו צירפו המערערים דו"חות שהופקו מתוכנת המשערכת. המשיבות טוענות כי אין זה ראוי שבעל דין "ינהל בהליכי הערעור פנקסנות וחשבון עובר ושב עם בית המשפט וירוץ אחריו עם מחשב כיס...". טענה זו, כמו-גם הטענה לפי יש בידי בית המשפט לפסוק סכום גלובאלי תחת חישוב אריתמטי, אין בהן כדי לשלול את הצורך בהתערבות ערכאת הערעור מקום בו נקט בית המשפט בחישוב אריתמטי ושגה בחישוביו. המשיבות אינן מציעות חישוב חלופי, ולגבי שתיים מן הטענות (הנזק הלא ממוני ושכר האפוטרופסות) הן אינן מעלות טענה כלשהי לסתירת החישוב המוצע על-ידי המערערים. לגבי השתיים האחרות, טענת המשיבות היא כי אין להוסיף הפרשי הצמדה שכן סכומי הקרן שבהם נקב בית המשפט קמא כבר שוערכו ליום פסק-הדין. אלא שגם טענה זו דינה להידחות, משאין היא עולה בקנה אחד עם לשונו של פסק-הדין. לבסוף, טוענות המשיבות כי אין מקום לתקן את הטעויות הנטענות מאחר שבה בעת נמנע בית המשפט קמא מלהוסיף את הריבית הנדרשת על הסכומים שנוכו בגין גמלאות המל"ל. טענה זו אין בה כדי לשלול את הצורך בתיקון הטעויות החשבוניות, שכן "ככלל, אין לרפא את הפגם הטמון באי-הוספת ריבית על תשלומי המוסד לביטוח לאומי בעבר בדרך של אי-הוספה של ריבית על נזקי העבר" (ע"א 6129/04 טרטמן נ' "הכשרת הישוב" חברה לביטוח בע"מ (טרם פורסם)). עם זאת, יש לפסוק בדבר ניכוי הריבית הנטענת על הגמלאות. לצורך כך, ולצורך תיקון טעויות החישוב, יוחזר התיק לבית המשפט המחוזי, שיתקן את פסק-הדין בהתאם לאמור. כמו-כן, יכריע בית המשפט בעניין הצורך בניכוי תגמולי מל"ל עבור מספר חודשים נוספים – שלושה לפי טענת המשיבים, שניים לפי טענת המערערים – שנשמטו בפסק-הדין. ולבסוף, יורה בית המשפט על סכום חד-פעמי שישולם בגין שכר טרחת עורך-דין, חלף התשלום העתי שנקבע. התוצאה היא שהערעורים מתקבלים במובן האמור בפסקה זו, והתיק יוחזר לבית המשפט המחוזי. לאור התוצאה אליה הגענו – אין צו להוצאות. ש ו פ ט הנשיא א' ברק: אני מסכים. ה נ ש י א השופט י' עדיאל: אני מסכים לפסק-הדין של חברי השופט א' ריבלין, וזאת, בלא לנקוט עמדה לגבי השאלה של התאמת שיטת התשלום העיתי בתביעות לפי פקודת הנזיקין להילכת אטינגר. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט ריבלין. ניתן היום, יט' באדר התשס"ו (19.3.06). ה נ ש י א ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 00080220_P30.doc מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il