צ'קו תותונגי נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 8021/13 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 8021/13 לפני: כבוד השופטת א' חיות כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופטת ד' ברק-ארז המערער: צ'יקו תותונגי נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בת"פ 38775-01-13 מיום 11.9.2013 וגזר דינו מיום 14.10.2013 תאריך הישיבה: ט' באלול התשע"ד (4.9.2014) בשם המערער: עו"ד ירון גיגי; עו"ד סתיו סער בשם המשיבה: עו"ד אופיר טישלר פסק-דין השופטת א' חיות: לפנינו ערעור על הכרעת דינו ועל גזר דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט הבכיר צ' גורפינקל) בת"פ 38775-01-13. 1. נגד המערער הוגש ביום 21.1.2013 כתב אישום המייחס לו, בשני אישומים שונים, עבירות של סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה (להלן: סיכון חיים בנתיב תחבורה) לפי סעיף 332 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), נהיגה בזמן פסילה לפי סעיף 67 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961, נהיגה ללא ביטוח לפי סעיף 2 לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], התשל"א-1970, שבועת שקר לפי סעיף 239 לחוק העונשין, קבלת דבר במרמה לפי סעיף 415 לחוק העונשין, התפרצות לפי סעיף 407(ב) לחוק העונשין והיזק בזדון לפי סעיף 452 לחוק העונשין. על פי עובדות האישום הראשון המערער נפסל מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה ונדרש להפקיד את רישיונו. אף על פי כן המשיך המערער להחזיק ברישיון הנהיגה שלו ובמקום להפקידו הצהיר כי רישיונו אבד. לאחר מכן, עשה המערער שימוש ברישיונו על מנת לשכור שלושה כלי רכב מחברת השכרה (להלן: חברת ההשכרה). ביום 12.1.2013 נהג המערער באחד מכלי הרכב אותם שכר (להלן: הרכב) ועמו שלושה נוסעים שזהותם אינם ידועה. משהבחין המערער בניידת משטרה שנסעה בקרבתו הוא החל להימלט ממנה בנהיגה פרועה ומסוכנת ולא שעה לקריאות השוטרים לעצור. במהלך המרדף נזרקה מרכבו של המערער מגירת קופה רושמת השייכת לחנות שנפרצה ימים ספורים קודם לכן. בסופו של דבר, לאחר שנוהל אחריו מרדף בהשתתפות מספר ניידות משטרה, עצר המערער את הרכב והוא ויתר הנוסעים שהיו בו נמלטו ממנו. זמן קצר לאחר מכן אותר המערער מסתתר מאחורי שיח בקרבת מקום ונעצר. במסגרת האישום השני הואשם המערער בכך שפרץ לחנות שמגירת הקופה הרושמת שלה נזרקה מתוך הרכב בו נהג במהלך המרדף. 2. בית המשפט המחוזי הרשיע את המערער בעבירות שיוחסו לו באישום הראשון אך זיכה אותו מעבירת ההתפרצות לחנות שיוחסה לו באישום השני וחלף זאת הרשיע אותו בעבירה של החזקת רכוש החשוד כגנוב לפי סעיף 413 לחוק העונשין. בהכרעת דינו קבע בית המשפט קמא כי המערער הוא זה שנהג ברכב בהסתמכו לעניין זה על עדותו של אחד השוטרים בניידת שדלקה אחר הרכב (להלן: השוטר). השוטר העיד בבית המשפט כי זיהה את פניו של המערער בעת שהניידת והרכב עמדו זו לצד זה בצומת שבה החל המרדף. השוטר העיד כי היה בקשר עין עם רכבו של המערער לכל אורך המרדף וראה אותו יוצא מן הרכב דרך דלת הנוסע הקדמית מימין לאחר שעצר בצידי הדרך. באותו שלב המשיך השוטר במרדף רגלי אחר הנמלטים, וראה את דמותו של המערער נעלמת וכן הבחין כי הוא נשכב על בטנו ומנסה להסתתר בין השיחים ואז עצר אותו. בית משפט קמא מצא את עדותו של השוטר עקבית ומהימנה וקבע כי היא מבססת את אשמתו של המערער בעבירות הרלוונטיות המיוחסות לו באישום הראשון. טענת המערער כי לא היה באפשרותו של השוטר לזהות את פניו בעת שהניידת והרכב עמדו זו לצד זה בצומת, נדחתה על ידי בית המשפט בציינו כי הצומת היה מואר, הראות טובה ולשוטר היו שהות לראות את פניו של המערער ותנאים לעשות כן לאחר שמבטיהם הצטלבו בעומדם בצומת. כמו כן דחה בית משפט קמא את טענת המערער לפיה מאחר שקשר העין בין נהג הרכב לשוטר נותק במהלך המרדף הרגלי לא ניתן לשלול את האפשרות כי השוטר עצר אדם אחר מזה שאחריו רדף לכתחילה. בית משפט קמא עמד על כך שהשוטר איבד קשר עין עם נהג הרכב לשניות בודדות ולאחר מכן מצא את המערער שוכב על הקרקע ומנסה להסתתר במקום בו ראה את דמותו של נהג הרכב נעלמת. על כן, כך קבע בית משפט קמא, האפשרות אותה מציע המערער ולפיה הוא שכב והסתתר במקרה בדיוק באותו המקום שבו איבד השוטר קשר עין עם נהג הרכב שניות ספורות לפני כן, היא מופרכת ואינה עומדת במבחן ההיגיון. אשר לעובדה שהשוטר כתב בדו"ח הפעולה ת/1 אותו רשם בעקבות האירוע (להלן: דו"ח הפעולה), כי נהג הרכב לבש חולצה לבנה בעוד שהחולצה אותה לבש המערער בזמן האירוע הייתה לבנה עם פסים לרוחב בחלקה התחתון, קבע בית משפט קמא כי לא מדובר בסתירה מהותית אשר יש בה כדי לעורר ספק סביר באשר לזיהויו של המערער כנהג הרכב. בית המשפט קמא עמד על כך שהשוטר הדגיש בעדותו כי זיהה את המערער כנהג הרכב על פי מראהו ולא על פי בגדיו ועל כך שתיאור חולצת המערער שרשם השוטר בדו"ח הפעולה אינו שגוי אלא חלקי. לפיכך, דחה בית משפט קמא את טענת המערער כי תיאור החולצה בדו"ח הפעולה מערער את מהימנות עדותו. 3. בניגוד לעדותו של השוטר שעליה, כאמור, סמך בית המשפט את ממצאיו מצא בית המשפט קמא כי עדות המערער לוקה בסתירות רבות ואינה מהימנה. בית משפט קמא לא נתן אמון בגירסה אותה העלה המערער לראשונה בעדותו ולפיה מי שנהג ברכב בעת המרדף היה חברו מוסא חדד המתגורר בשכנות אליו במחנה הפליטים עיסאוויה (להלן: מוסא). המערער סיפר בעדותו כי במשך שנה וחצי נהג להיפגש עם מוסא מידי שבוע ולנסוע עמו למסיבות וכי ביום האירוע נסעו הוא ומוסא ברכב והצטרפו אליהם שני חברים של מוסא שאותם לא הכיר. לטענת המערער כשנתקלו בניידת המשטרה החל מוסא בנסיעה פרועה ולא שעה להפצרותיו לעצור את הרכב ולהישמע לקריאות השוטרים. עוד טען המערער כי שתק בחקירתו במשטרה ולא מסר שם את גירסתו זו משום שפחד מאחיו של מוסא הידועים לדבריו כעבריינים. לגרסת המערער הוא ומוסא מתגוררים בשכנות ומצויים ביחסי ידידות קרובים מזה תקופה ארוכה. עם זאת, הוא לא ידע למסור אודותיו כל פרט מזהה ולא ידע לומר אם מוסא נשוי, האם יש לו ילדים, היכן הוא עובד, מה שמות הוריו ואחיו או מה עיסוקם של בני משפחתו. המערער אף לא ידע להצביע על כל אדם אחר המכיר את אותו מוסא. למרות כל אלה, נעתר בית המשפט קמא באופן חריג לבקשת המערער לבצע השלמת חקירה בעיצומו של שלב ההוכחות בעקבות הגרסה הכבושה שמסר המערער בעדותו והוא נלקח למחנה הפליטים עיסאוויה על מנת שיצביע על ביתו של מוסא (להלן: ההובלה), אך המערער לא ידע לעשות כן. הוא הוביל את השוטרים לצומת בה לטענתו נהגו הוא ומוסא להיפגש והצביע על סמטה ממנה לדבריו היה מגיע מוסא למפגשים ביניהם. בית משפט קמא אף מצא סתירות בין גרסתו של המערער בבית המשפט ובין הגרסה שמסר במשטרה לאחר ביצוע השלמת החקירה. כך, בעוד שבעדותו בבית המשפט טען המערער כי הוא ומוסא חברים טובים ונהגו לבלות מידי שבוע במועדונים, לאחר ההובלה טען המערער כי יצא עם מוסא למועדונים בין 4 ל- 5 פעמים בלבד. עוד ציין בית משפט קמא כי טענתו של המערער לפיה שתק בחקירתו במשטרה משום שפחד מאחיו של מוסא אינה מתיישבת עם העובדה ששתק גם כאשר נשאל שאלות שכלל אינן קשורות למוסא או לזהותם של יושבי הרכב האחרים ובהן שאלות הנוגעות לפסילת רישיונו ולהשכרת כלי הרכב על ידו. בנוסף ציין בית משפט קמא כי מחקירת המשטרה עולה שאין בעיסאוויה תושב העונה לשם מוסא חדד וכי חמולת חדד כלל אינה מתגוררת בעיסאוויה אלא במחנה הפליטים שועפאט. מטעמים אלה קבע בית המשפט קמא כי טענתו של המערער לפיה מי שנהג ברכב בעת המרדף היה אותו מוסא שעליו סיפר לראשונה בעדותו, היא שקרית. בנוסף דחה בית משפט קמא את גרסת המערער לפיה שכר את הרכב עבור אחיו וכי לא הייתה לו כוונה לנהוג בו בעצמו. בהקשר זה עמד בית משפט קמא על כך שמחוזה ההשכרה של הרכב עולה כי הוא נשכר על ידי המערער ביום שלפני המרדף ולא שבוע קודם לכן, כפי שטען אחיו של המערער בעדותו. כמו כן, עמד בית המשפט קמא על כך שנתגלו סתירות בין גרסאות המערער ואחיו בקשר להתנהלותם ביום המרדף בשעות שלפני יציאתו של המערער לכיוון תל אביב. עוד דחה בית משפט קמא את טענתו של המערער לפיה הוא לא היה מודע לכך שהוא אינו רשאי לעשות שימוש ברישיונו הפסול על מנת לשכור רכב וסבר שהצגת הרישיון בפני חברת ההשכרה היא עניין טכני בלבד. בית משפט קמא קבע כי מדובר בטענה מיתממת וכי ברור שכאשר חברת ההשכרה דרשה מהמערער להציג רישיון נהיגה כתנאי להשכרת הרכב היה זה מפני שביקשה לוודא כי הוא בעל רישיון נהיגה תקף. לפיכך, קבע בית משפט קמא כי על אף שרישיונו של המערער נפסל הוא הציג עצמו ביודעין כבעל רישיון נהיגה תקף במטרה להונות את חברת ההשכרה. כמו כן קבע בית משפט קמא כי המערער שיקר כאשר הצהיר במשרד הרישוי כי רישיונו אבד וכי בעת מתן ההצהרה נותר בידיו הרישיון והוא עשה בו שימוש על מנת לשכור כלי רכב מחברת ההשכרה. בית משפט קמא דחה את טענתו של המערער לפיה לאחר מתן ההצהרה מצא את רישיונו האבוד וציין שהמערער סתר את עצמו בנקודה זו שכן במקום אחד בעדותו טען כי מצא את הרישיון כשבועיים לאחר מתן התצהיר ואילו במקום אחר טען כי מצא אותו מספר חודשים לאחר מכן, בעת שעבר דירה. אשר לאישום השני קבע בית משפט קמא כי החפץ שנזרק מהרכב בו נהג המערער בזמן המרדף היה הקופה רושמת שנגנבה מהחנות ארבעה ימים קודם לכן. בית משפט קמא דחה את גרסת המערער לפיה אחד מחבריו של מוסא הביא עמו את הקופה אל הרכב והשליך אותה במהלך המרדף וקבע כי המערער לא סיפק הסבר מניח את הדעת להימצאות הקופה ברכבו. עם זאת, קבע בית משפט קמא כי אין די בעובדה שקופתה הרושמת של החנות נזרקה מרכבו של המערער על מנת להוכיח כי הוא זה שפרץ לחנות ממנה נגנבה הקופה ועל כן הרשיע אותו, כאמור, בהחזקת נכס החשוד כגנוב. 4. בגזר הדין ציין בית המשפט קמא כי העבירה של סיכון חיים בנתיב תחבורה בה הורשע המערער, הוכרה זה מכבר כעבירה חמורה המצדיקה הטלת עונש מאסר ממשי. במקרה דנן, כך קבע בית משפט קמא, הורשע המערער פרט לעבירה זו גם בשורה של עבירות חמורות נוספות וכי יש ליתן לכך ביטוי בעונש המאסר שיושת עליו. כמו כן ציין בית משפט קמא כי למערער עבר תעבורתי מכביד. מטעמים אלה גזר בית משפט קמא על המערער עונש של 5 שנות מאסר בפועל ותקופות שונות של מאסר על תנאי. כמו כן, פסל בית המשפט קמא את המערער מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה למשך 3 שנים. טענות הצדדים בערעור 5. הערעור נסוב, כאמור, על הכרעת הדין ועל גזר הדין גם יחד ובו טוען המערער כי שגה בית משפט קמא בקובעו כי הוא זה שנהג ברכב בעת המרדף בהתבסס על עדותו של השוטר. המערער גורס כי לשוטר היו שתי הזדמנויות בלבד לראות את נהג הרכב ובשתיהן לא התקיימו תנאים שאיפשרו לו לראות את פניו באופן ברור המקיים את זיהויו ברמה מספקת להרשעה בפלילים. ההזדמנות הראשונה בה יכול היה השוטר לראות את הנהג הייתה בצומת שם, כך טוען המערער, בשל הזווית בו עמדה ניידת המשטרה ביחס לרכבו של המערער, תנאי הראות במקום והזמן המועט שעמד לרשותו, לא ייתכן כי השוטר הצליח לראות באופן ברור את פניו של הנהג ולהתרשם מהם. ההזדמנות השנייה הייתה בתום המרדף הממונע לאחר שהרכב עצר בצידי הדרך וארבעת החשודים יצאו ממנו והחלו במנוסה רגלית. לגרסת המערער, אף בהזדמנות זו לא התקיימו תנאי ראות שאפשרו לזהות את פניהם של מי מהנמלטים. לפיכך, טוען המערער כי אף אם מבחינה סובייקטיבית מאמין השוטר כי המערער הוא זה שנהג ברכב, מדובר בטעות כנה של השוטר ויש לקבוע כי מבחינה אובייקטיבית לא התקיימו תנאים שאפשרו לו להתרשם מפניו של הנהג ולזהותם. כמו כן, מצביע המערער על פגמים בדו"ח הפעולה שרשם השוטר. כך, טוען המערער כי השוטר לא פירט בדו"ח הפעולה פרטים מזהים של נהג הרכב. כמו כן הוא שב וטוען כי השוטר כתב בדו"ח הפעולה שנהג הרכב לבש חולצה לבנה ואילו המערער לבש חולצה לבנה שעליה פסים בולטים אשר לא נזכרו בדו"ח. בנוסף, רשם השוטר בדו"ח הפעולה כי ראה את המערער יוצא מדלת הנוסע הקדמית וכי בשעה שיצא את הרכב היה מושב הנהג ריק. עוד שב המערער וטוען כי אובדן קשר עין עם הדמות שאחריה רדף השוטר מעלה ספק באשר למימצא לפיו האדם שעצר בסופו של דבר היה אותו אדם שראה יוצא מהרכב ושאחריו ניהל מרדף. לגרסת המערער, השוטר רדף אחר חשוד הלובש חולצה לבנה, איבד עמו קשר עין ולאחר מכן עצר חשוד הלובש חולצת פסים. בנסיבות אלו, לא ניתן לגישתו לבסס הרשעה בפלילים על זיהויו של המערער כנהג הרכב על ידי השוטר ויש להורות על זיכויו מהעבירות הרלוונטיות בהן הורשע במסגרת האישום הראשון בהסתמך על אותו הזיהוי. 6. טענה נוספת אותה מעלה המערער היא כי לא התאפשר לו להוכיח את טענתו לפיה מי שנהג ברכב בעת המרדף היה אותו מוסא חדד עליו סיפר לראשונה במסגרת עדותו בבית המשפט. לטענת המערער שגה בית המשפט קמא משקבע כי לא עלה בידו להצביע על הבית בו מתגורר מוסא וכי צפייה בתיעוד ההובלה בה התבקש המערער להצביע על ביתו של מוסא מוכיחה כי הוא עשה כך. עם זאת, טוען המערער כי לאחר שהצביע על ביתו של מוסא הופסקה פעולת החקירה מבלי שתיעשה בדיקה מי מתגורר בבית עליו הצביע בטענה כי המערער לא היה ממוקד דיו ולא הצביע על בית מסוים – ולא היא. עוד טוען המערער כי אף אם ייקבע בסופו של יום כי הוא זה שנהג ברכב אין מקום להרשיעו בעבירה של סיכון חיים בנתיב תחבורה. זאת מן הטעם שנהיגתו ברכב בעת המרדף לא עלתה כדי עבירה של סיכון חיים בנתיב תחבורה ולכל היותר מדובר בעבירה של נהיגה בקלות ראש. הראיה לכך, לגישת המערער, היא כי בתום המרדף רשם לו השוטר דו"ח תנועה בו ייחס לו ביצוע עבירה של נהיגה בקלות ראש והמערער אף זומן לדין בעבירה זו. טענה נוספת שמעלה המערער היא הטענה כי בית המשפט קמא שגה משהרשיע אותו בעבירה של קבלת דבר במרמה מן הטעם שלא הוכח שחברת ההשכרה ממנה שכר את הרכב התנתה את ההשכרה בקיומו של רישיון נהיגה בר תוקף. על כן, לטענתו, לא הוכח שצמחה לו טובת הנאה כלשהי מכך שהציג את רישיון הנהיגה שלו במעמד השכרת הרכב. כמו כן טוען המערער כי שגה בית המשפט קמא משדחה את טענתו לפיה לא ידע היכן רישיון הנהיגה שלו בעת מתן התצהיר במשרד הרישוי וכי מצא אותו במועד מאוחר יותר, לאחר שכבר הצהיר על אובדנו. לבסוף, טוען המערער כי לא היה מקום להרשיעו בהחזקת רכוש החשוד כגנוב שכן הקופה הרושמת שנזרקה מחלון רכבו לא הייתה בשליטתו ולא היה מקום לקבוע כי הייתה בחזקתו. לעניין זה טוען המערער כי שגה בית המשפט קמא משדחה את ההסבר שנתן המערער להימצאות הקופה ברכב. אשר לגזר הדין טוען המערער כי הוא אינו הולם את העקרונות שהותוו בתיקון 113 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: תיקון 113). לטענת המערער בית משפט קמא לא קבע בגזר דינו מתחם ענישה הולם אלא רק סקר פסקי דין שבהם הושתו עונשי מאסר בפועל בני 4 שנים בגין ביצוע עבירה של סיכון חיים בנתיב תחבורה וקבע כי זה הוא העונש ההולם את חומרת העבירה. לטענת המערער, התעלם בית משפט קמא מכך שמתחם הענישה בעבירה של סיכון חיים בנתיב תחבורה נע בין חצי שנת מאסר ל- 5 שנות מאסר בפועל וכי הנאשמים שעליהם דובר בפסקי הדין שאליהם התייחס בית המשפט קמא היו בעלי עבר פלילי עשיר, בניגוד למערער שאין לו הרשעות קודמות בפלילים. מטעמים אלה סבור המערער כי אם יידחה ערעורו על הכרעת הדין, יש מקום להתערב בגזר דינו של בית המשפט קמא ולהקל בעונשו. 7. מנגד טוענת המשיבה כי יש לדחות את הערעור על שני חלקיו. המשיבה מציינת כי הטענות אותן מעלה המערער נדחו אחת לאחת בהכרעת דינו של בית משפט קמא ואינן מקימות עילה להתערבות בממצאי עובדה ומהימנות של הערכאה הדיונית. אשר לטענתו של המערער לפיה לא ייתכן שעלה בידו של השוטר לזהותו כנהג הרכב טוענת המשיבה כי מעדותו של השוטר אותה קיבל בית המשפט, עולה כי בעת שרכבו של המערער והניידת עמדו בצומת הבחין השוטר דרך חלון הנוסע הימני של רכבו בכך שנהג הרכב הסב אליו את מבטו והסתכל לעברו בחשדנות. בית משפט קמא קבע כי בשלב זה הצטלב מבטו של השוטר עם זה של המערער באופן שאיפשר לשוטר להתרשם מפניו של המערער בציינו כי באותה העת הייתה הצומת מוארת והראות טובה. לפיכך, טוענת המשיבה, כי אין ממש בטענת המערער לפיה לא הייתה לשוטר אפשרות לבחון את פניו של הנוהג ברכב באותה הזדמנות. לאחר מכן, בשלב המרדף הרגלי, העיד השוטר כי שמר על קשר עין רצוף עם נהג הרכב מאז שראה אותו יוצא מן הרכב דרך דלת הנוסע הקדמית ועד שראה את דמותו נעלמת בשדה וזמן קצר לאחר מכן מצא את המערער שוכב במקום שבו נעלמה הדמות. אף בשלב זה של המרדף כך מדגישה המשיבה היו במקום תאורת כביש ותנאי ראות טובים שאפשרו לשוטר לזהות את דמותו של נהג הרכב ולשמור עמה על קשר עין רצוף. המשיבה מוסיפה ומציינת כי השוטר העיד בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים כי החשוד אותו עצר בסופו של דבר היה אותו אדם שראה בצומת נוהג ברכב ועמד על כך כי זיהה אותו לפי פניו ולא לפי הבגדים אותם לבש. עדותו של השוטר נמצאה על ידי בית משפט קמא מהימנה ללא סייג וזאת בניגוד לעדותו של המערער שהייתה בעייתית ולא עוררה את אמונו של בית המשפט בשל הסתירות הרבות שעלו בה. אשר לטענת המערער לפיה שגה בית משפט קמא בקובעו כי לא עלה בידי המערער להצביע על ביתו של מוסא, נטען על ידי המשיבה כי בתיעוד ההובלה אליו מפנה המערער ניתן לראות בבירור כי כאשר נשאל האם מוסא מתגורר בסמטה שממנה לטענתו היה מגיח למפגשים עמו הוא משיב כי הוא אינו יודע. כמו כן, בחקירתו שלאחר ההובלה מוסר המערער כי ייתכן שמוסא כלל לא גר בסמטה עליה הצביע וייתכן שרק ביקר שם. לטענת המשיבה חוסר בהירות זה בגרסת המערער מצטרף לשורה של פרכות וסתירות שעלו בגרסה הכבושה שמסר לגבי אותו מוסא חדד, אשר לטענתו נהג ברכב ועליהן עמד בית משפט קמא בהכרעת דינו. על כן טוענת המשיבה כי בדין קבע בית משפט קמא שגרסת המערער בנוגע למוסא היא גרסה שקרית וכי אין מקום להתערב בממצאיו בנקודה זו. אשר לערעור על גזר הדין טוענת המשיבה כי אף אם עונשו של המערער לא נגזר על פי המתווה שבתיקון 113, הרי שבית המשפט קמא התייחס בגזר דינו לכל השיקולים הרלבנטיים ובסופו של יום גזר על המערער עונש ההולם את חומרת העבירות בהן הורשע. לפיכך לטענת המשיבה כי אין מקום להקל בעונשו של המערער. דיון והכרעה 8. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובפסק דינו של בית משפט קמא, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את הערעור על שני חלקיו. הלכה פסוקה ומושרשת היא כי ערכאת הערעור לא תתערב בממצאי עובדה ומהימנות של הערכאה הדיונית אלא במקרים חריגים בהם נפלה טעות ברורה וגלויה בפסק הדין (ראו, ע"פ 1826/14 דוד נ' מדינת ישראל (4.8.2014); ע"פ 7702/10 כהן נ' מדינת ישראל (‏29.5.2014), בפסקה 32 לפסק דינו של השופט א' שהם; ע"פ 9184/06 מדינת ישראל נ' כהן (19.9.2007)). זוהי, אפוא, נקודת המוצא אשר ראוי כי תנחנו בבואנו לדון בטענות המערער ומן הטעמים שיפורטו להלן נגזרת המסקנה כי המקרה דנן אינו נמנה עם אותם המקרים החריגים המצדיקים התערבות בקביעותיו של בית משפט קמא. הערעור על הכרעת הדין 9. עיקר הערעור כנגד הכרעת הדין נסוב על זיהויו של המערער כמי שנהג ברכב. לטענת המערער, מחומר הראיות בתיק עולה כי לא ייתכן שהייתה לשוטר אפשרות לזהות את פניו של נהג הרכב ועל כן מדובר לטענתו בטעות כנה של השוטר המזהה. טענה זו דינה להידחות. בית משפט קמא עמד בהכרעת דינו על כך שאין מחלוקת כי הצומת בה ראה השוטר את המערער לראשונה היה מואר וכי הראות במקום הייתה טובה. לפיכך, אין לקבל את טענת המערער לפיה תנאי הראות בצומת לא אפשרו את זיהויו כנהג הרכב. עוד העיד השוטר כי המערער הסב אליו את מבטו והסתכל עליו דרך חלונות הרכב (ראו, עמ' 8 לפרוטוקול הדיון בבית משפט קמא, ש' 15-11). לפיכך, אין לקבל גם את טענתו הנוספת של המערער לפיה בשל הזווית בו עמדה ניידת המשטרה ביחס לרכבו של המערער לא ייתכן שהשוטר יכול היה להבחין בפניו של הנהג. כאמור, מצא בית המשפט כי עדותו של השוטר מהימנה ביותר ועל בסיסה קבע כי מבטיהם של השוטר והמערער הצטלבו וכי בפרק זמן זה עלה בידי השוטר לחקוק את פניו של המערער בזיכרונו. קביעה זו אינה מצדיקה את התערבותנו ולפיכך, יש לדחות את טענתו של המערער בדבר חוסר האפשרות לזהותו כמי שנהג ברכב בצומת בה החל המרדף. אשר לשלב בו יצא המערער מן הרכב והחל במנוסה רגלית. בית המשפט קמא קבע כי אף בנקודה זו הייתה תאורת רחוב והייתה ראות טובה שאיפשרו את זיהויו של המערער על ידי השוטר. כמו כן קיבל בית משפט קמא את עדותו של השוטר לפיה ראה בבירור את המערער קם ממושב הנהג ויוצא מן הרכב דרך דלת הנוסע הקדמית (ראו, עמ' 10 ש' 27-9 ועמ' 12 ש' 15-9 לפרוטוקול הדיון בבית משפט קמא). טענתו של המערער לפיה תנאי הראות במקום לא אפשרו לשוטר לזהות את המערער כנהג הרכב בנקודת העצירה וההימלטות מהרכב היא טענה בעלמא אשר אין בה התמודדות אמיתית עם חומר הראיות שבתיק ועם קביעותיו של בית משפט קמא. למעלה מהדרוש אעיר כי אף אם נקבל את טענתו של המערער לפיה תנאי הראות באותה נקודה לא אפשרו את זיהויו כנהג הרכב אין בכך כדי לסייע למערער מן הטעם שהשוטר שעצר את המערער בתום המרדף הצביע על המערער בכל מקרה כעל מי שנהג ברכב על פי זיהויו בצומת בה החל המרדף. אשר לטענה כי מהאמור בדו"ח הפעולה של השוטר עולה שהאדם אותו זיהה כנהג הרכב אינו המערער, מקובלת עלי קביעתו של בית המשפט קמא לפיה העובדה שהשוטר רשם בדו"ח הפעולה שלו כי נהג הרכב לבש חולצה לבנה בעוד שהחולצה אותה לבש המערער הייתה לבנה עם פסים בחלקה התחתון אינה פוגמת בזיהויו. כפי שקבע בית משפט קמא, אין סתירה של ממש בין תיאור חולצתו של המערער בדו"ח הפעולה ובין החולצה אותה לבש המערער בפועל ולכל היותר מדובר בתיאור חלקי של החולצה. כמו כן צדק בית המשפט קמא בקובעו כי מכל מקום השוטר זיהה את המערער לא על פי בגדיו אלא על פי מראה פניו אשר נחרת בזיכרונו (ראו, עמ' 10 לפרוטוקול הדיון בבית משפט קמא, ש' 11-7) וגם מטעם זה העובדה שהשוטר רשם בדו"ח הפעולה תיאור חלקי של חולצת המערער אינה פוגמת בזיהויו כמי שנהג ברכב. הטענה הנוספת בדבר היעלמות דמותו של הנהג מעיני השוטר בשניות שקדמו למעצרו של המערער על ידו, אף היא אינה מעוררת ספק סביר בזיהויו של המערער על ידי השוטר כמי שנהג ברכב ובצדק קבע בית משפט קמא כי הגירסה אותה הציג המערער לפיה הוא שכב והסתתר בדיוק באותו המקום שבו נעלמה דמותו של נהג הרכב מספר שניות לפני כן, היא גירסה נטולת היגיון ואין לקבלה. 10. המערער הוסיף וטען כי לא ניתנה לו הזדמנות אמיתית להוכיח את דבר קיומו של מוסא. טענה זו אף היא דינה להידחות. המערער טען כי מתיעוד הסיור בו התבקש להצביע על ביתו של מוסא עולה כי מיד לאחר שהצביע על הבית בו מתגורר מוסא הפסיקה המשטרה את ההובלה מבלי לבדוק מי מתגורר בבית שעליו הצביע. אין ממש בטענה זו. צפייה בתיעוד הסיור מעלה כי המערער הוביל את חוקריו לסמטה שממנה כך טען, היה מוסא מגיע למפגשים עמו וכשנשאל היכן ביתו של מוסא לא ידע לומר והדבר עולה בבירור מתמליל חילופי הדברים בין המערער לחוקריו בהגיעם סמטה המדוברת: "חוקר 1: מאיפה נראה לך שהוא היה יוצא, אתה לא יודע? מערער: מה? חוקר 1: מאיפה.. מערער: מפה למה, מלמטה.. חוקר 1: מפה למטה? עוד למטה, או מפה בהתחלה, גם פה יש דלתות. מערער: לא.. בסדר יענו, אני לא יודע.. חוקר 1: מה, מאיפה היית רואה אותו עולה? מערער: מפה, מאיפה שעומדות הנשות האלה.. חוקר 1: איפה שהבנות עומדות, איפה שהמיניבוס? חוקר 2: יוצאות מהבית.. יוצא מהבית הזה? מערער: לא מהבית, לא יודע מאיפה, מה בית איזה בית, יש פה כמה בתים.." (ת/39א). דבריו אלה מדברים בעד עצמם ואינם מותירים מקום לספק כי המערער לא ידע להצביע על בית מסוים בו התגורר אותו מוסא אשר לטענתו נהג ברכב וזאת אף שניתנה לו באופן חריג הזדמנות לעשות כן במסגרת השלמת חקירה שנערכה לבקשתו בעיצומו של ההליך הפלילי שהתנהל נגדו. סיכום ביניים – בדין קבע בית משפט קמא שהמערער הוא זה שנהג ברכב בעת המרדף ואין כל עילה להתערב בממצאיו לעניין זה. 11. אשר לטענת המערער לפיה לא היה מקום להרשיעו בעבירה של סיכון חיים בנתיב תחבורה נוכח העובדה שהשוטר רשם לו דו"ח תנועה בגין עבירה של נהיגה בקלות ראש. אכן סיווג מעשיו של נאשם על ידי המשטרה בדו"ח התנועה כנהיגה בקלות ראש אינה נטול משקל ואולם, הסמכות לקבוע מהן העבירות אשר יש לייחס לנאשם בגין המעשים שיוחסו לו נתונה לרשויות התביעה הבוחנות את הראיות שבתיק החקירה ומגבשות את כתב האישום. במקרה דנן, עולה מדו"ח הפעולה ומעדותו של השוטר כי במהלך המרדף נהג המערער במהירות גבוהה תוך שהוא נוהג בשולי הדרך, סוטה בפראות מנתיב לנתיב ומאלץ נהגים אחרים לבלום או להסיט את רכבם לשולי הכביש כדי להימנע מלהיפגע על ידו (ראו, ת/1 וכן עדותו של השוטר בעמ' 9 לפרוטוקול הדיון בבית משפט קמא). לפיכך בדין הועמד המערער לדין בעבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה בשל אופן נהיגתו במהלך המרדף ובדין הורשע בעבירה זו נוכח הראיות שהוצגו והוכחו. העובדה כי בדו"ח התנועה שרשם השוטר למערער הוא ייחס לו נהיגה בקלות ראש אין בה בנסיבות אלו כדי לשנות ממסקנה זו. 12. גירסת המערער לפיה רישיון הנהיגה שלו אבד וכי מצא אותו רק לאחר מתן ההצהרה על כך במשרד הרישוי, אף היא בדין נדחתה על ידי בית המשפט קמא, אשר עמד בהקשר זה על הסתירות שהתגלו בעדותו של המערער. סתירות אלה בהצטרפן לסתירות שהתגלו בעדותו בעניינים נוספים, הובילו את בית המשפט אל המסקנה כי מדובר בגירסה בלתי אמינה שאין לקבלה. ובקביעה זו לא ראיתי מקום להתערב. 13. מכאן לטענה לפיה לא הוכח שחברת ההשכרה התנתה את השכרת הרכב בהצגת רישיון נהיגה תקף ועל כן לא היה מקום להרשיעו בעבירה של קבלת דבר במרמה. בית משפט קמא קבע ובצדק כי מדובר בטענה מיתממת שאינה מתיישבת עם העובדה שהמערער נדרש להציג בנוסף לרשיון הנהיגה גם תעודת זהות וכן עם עדותו של נציג חברת ההשכרה בנושא זה (ראו, עמ' 33 לפרוטוקול הדיון בבית משפט קמא, ש' 27-25). הרשעתו בעבירה של קבלת דבר במרמה אף היא, איפוא, בדין יסודה. לבסוף, יש לדחות את טענת המערער לפיה לא הוכח שהייתה לו שליטה בקופה הרושמת שהושלכה מרכבו ועל כן לא היה מקום להרשיעו בהחזקתה. כבר נפסק כי "כאשר דבר מצוי בידיהם או בהחזקתם של אחד או כמה מבני חבורה, יכול אדם להיחשב כמחזיק בדבר, גם אם אין לו שליטה בו, ובלבד שההימצאות בידיהם או בהחזקתם של האחרים נעשית בידיעתו ובהסכמתו" (ע"פ 611/80 מטוסיאן נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(4) 85 (1981), בפסקה 3(א) לפסק דינו של השופט (כתוארו אז) מ' שמגר (להלן: עניין מטוסיאן)). עוד נפסק כי "מקום שבו נכח הנאשם במקום שבו שהו אחרים שהחזיקו דבר מה אסור, או במקום שבו מוחזק דבר מה אסור, ונוכחותו לא היתה מקרית, חזקה כי ידע והסכים להימצאותו של הדבר במקום" (ע"פ 8435/09 מולנר נ' מדינת ישראל (9.6.2010), בפסקה 19 לפסק דינו של השופט ע' פוגלמן (להלן: עניין: מולנר)). עם זאת, כך נפסק "ניתן לסתור חזקה זו באמצעות הבאת ראיות שיוציאו את מערכת הנסיבות מהקשרה הלכאורי הרגיל" (שם). בענייננו מלמדות נסיבות האירוע כי המערער ידע על הימצאותה של הקופה הרושמת ברכבו והסכים לכך ומכאן שהנטל עבר אליו להוכיח כי להימצאות הקופה ברכבו יש הסבר תמים (השוו, ע"פ 444/75 לוי נ' מדינת ישראל, פ"ד ל(1) 614, 615 (1975); ע"פ 1345/08 איסטחרוב נ' מדינת ישראל (18.5.2009), בפסקאות י-י"א לפסק דינו של השופט א' רובינשטיין; עניין מטוסיאן, בעמ' 101-97 לפסק הדין; עניין מולנר, בפסקאות 20-16 לפסק דינו של השופט ע' פוגלמן). כפי שקבע בית משפט קמא, ההסבר אותו נתן המערער להימצאות הקופה ברכבו ולפיו אחד מחבריו של מוסא הביא אותה עמו בתיקו, הוא הסבר מופרך ובלתי סביר. אכן קשה לקבל שאדם יישא עמו קופה גנובה לבילוי תמים עם חברים בתל אביב. על כן, בצדק נקבע כי המערער לא עמד בנטל להוכיח שלא ידע ולא הסכים להימצאות הקופה הגנובה ברכב ובדין הורשע על כן בעבירה של החזקת רכוש החשוד כגנוב. הערעור על גזר הדין 14. הערעור על גזר הדין אף הוא דינו להידחות. אמנם, יש טעם בטענת המערער לפיה בגזר דינו של בית משפט קמא לא ניתן ביטוי הולם לעקרונות שהותוו בתיקון 113 ובית משפט זה העיר לא פעם כי אין זה ראוי "לדלג" על מתווה גזירת העונש אותו קובע התיקון ויש להקפיד על קיומו (ראו, למשל, ע"פ 5806/13 מדינת ישראל נ' בן גיאת (‏17.6.2014), בפסקה 16 לפסק דינו של השופט א' שהם). עם זאת, נפסק עוד כי גם לאחר תיקון 113 נוהגת ההלכה לפיה ערכאת הערעור לא תתערב בגזר דינה של הערכה הדיונית אלא במקרים חריגים בלבד בהם העונש שהוטל על ידי הערכאה הדיונית חורג באורח בולט ממתחם הענישה ההולם (ראו, ע"פ 1846/13 עמאש נ' מדינת ישראל (1.12.2013), בפסקה 9 לפסק דינו של השופט ח' מלצר; ע"פ 1127/13 גברזגיי נ' מדינת ישראל (15.1.2014), בפסקה 12 לפסק דינו של השופט ס' ג'ובראן). על כן, כך נפסק, פגם ביישומו של תיקון 113 אינו מצדיק בהכרח התערבות בגזר הדין אם העונש שהוטל על הנאשם תואם את מדיניות הענישה הראויה והולם את נסיבות המקרה (ראו, ע"פ 4815/13 מדינת ישראל נ' אלעוקבי (1.1.2014), בפסקאות 13-11 לפסק דינו של השופט א' שהם; ע"פ 6048/13 חוסיין נ' מדינת ישראל (‏14.8.2014), בפסקה 5 לפסק דינו של השופט נ' הנדל; ע"פ 3931/13 באום נ' מדינת ישראל (10.6.2014), בפסקה 10 לפסק דינו של השופט ס' ג'ובראן). 15. בחינת גזר דינו של בית משפט קמא מעלה כי יש בו התייחסות לכלל הנסיבות והשיקולים הרלבנטיים ואין בו משום חריגה ממדיניות הענישה הראויה. בית משפט זה עמד לא אחת על חומרתה של תופעת המרדפים הממונעים ועל הצורך להחמיר בעונשם של מי שבמנוסתם מכוחות המשטרה סיכנו את חייהם ואת שלומם של המשתמשים בדרך (ראו, למשל, ע"פ 1535/06 לוי נ' מדינת ישראל (7.6.2006)). בענייננו, המערער חטא לא רק בנהיגה פרועה ומופקרת ובסיכון חייהם של נהגים אחרים אלא גם בעבירות חמורות נוספות אשר יש בהן כדי להצדיק ענישה משמעותית. בנסיבות אלו, אין לומר כי העונש שהושת על המערער חריג בחומרתו וודאי שאינו חורג ממדיניות הענישה ההולמת הנוהגת בעבירות דומות (השוו, ע"פ 5619/13 מסרואה נ' מדינת ישראל (‏18.5.2014); ע"פ 5376/09 חמד נ' מדינת ישראל (22.2.2010); ע"פ 10315/07 אלאקרע נ' מדינת ישראל (2.4.2009)). אשר על כן, אציע לחבריי לדחות את הערעור על שני חלקיו. ש ו פ ט ת השופט ע' פוגלמן: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת ד' ברק-ארז: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת א' חיות. ניתן היום, ‏ה בחשון התשע"ה (‏29.10.2014). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 13080210_V04.doc גק מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il