החלטה בתיק ע"א 8021/03
בבית המשפט העליון
ע"א 8021/03
בפני:
כבוד הנשיא א' ברק
כבוד השופט א' ריבלין
כבוד השופט א' רובינשטיין
המערערים:
1. משה אלישע
2. מרדכי אלישע
3. אלישע אלישע
נ ג ד
המשיב:
יוסף אלישע
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב בתיק עז' 2268/98 שניתן
ביום 9.6.03 על ידי כבוד השופטת ע' סלומון-צ'רניאק
בשם המערערים:
עו"ד בנימין צאירי ועו"ד אושרי עזרא
בשם המשיב:
עו"ד עמוס וולפסון
פסק דין
השופט א' רובינשטיין:
א. רקע עובדתי
1. זהו ערעור על פסק דינו של בית המשפט
המחוזי בתל אביב (כבוד השופטת ע' סלומון-צ'רניאק), בו קוימה צוואתו של הרב יוסף
אלישע ז"ל, רב בית הכנסת של העדה הקראית במושב מצליח, אף הפעם תיק שבו ניצים
אלה עם אלה בני משפחה על ירושת אביהם.
2. (א) בצוואה, שנערכה ונחתמה ביום
31.5.95, ציווה המנוח את כל זכויותיו וחובותיו במשק מספר 3 במושב מצליח (להלן: המשק או הנחלה), לנכדו יוסף אלישע (המשיב). ביום
24.12.97 נפטר המצווה, וביום 9.6.98 ניתן צו קיום צוואה. המערערים, שלושה מבניו של
המנוח, פנו לבית המשפט המחוזי בבקשה לביטול הצוואה, ומשעשו כך, בוטל בהסכמה צו
קיום הצוואה.
(ב) יצויין, למען הסדר הטוב, כי עוד
ב-10.8.88 נחתם הסכם בין המנוח ורעייתו המנוחה לבין המשיב, ובו העברה מהמנוחים
למשיב של זכויותיהם וחובותיהם במשק, תוך תשלום חובות על ידי המשיב. ההסכם לא מומש
בשעתו.
3. ההתנגדות לצוואה נדונה בפני כבוד השופטת
ה' שטיין ע"ה, ולאחר פטירתה הועברה לדיון בפני כבוד השופטת ע' סלומון-צ'רניאק
תבל"א. בשלב זה הגיעו הצדדים להסדר דיוני, לפיו יישמעו ראיות ביחס לשתי
סוגיות בעלות השלכה - כנטען - על תוקף הצוואה. הראשונה: מקום חתימת הצוואה, האם
היה זה ביתו של המנוח או שמא משרדה של עו"ד חנה מרמור, עורכת הצוואה; השניה:
האם המנוח, שבעת עריכת הצוואה היה כבד רואי, היה מסוגל לקרוא מסמך דוגמת הצוואה.
טענת המערערים היתה, כי עריכת הצוואה בביתו של המנוח, שעה שהוא לא היה עוד מסוגל
לקרוא את האמור בה, מעוררת חשד שמדובר בצוואה שנערכה בנסיבות פסולות, ולפיכך -
דינה להיבטל.
4. (א) לאחר שמיעת עדים בדבר כושר ראייתו
של המנוח ובדבר מקום עריכת הצוואה, הגיע בית המשפט קמא למסקנה כי הצוואה נערכה
כשורה, ואף שיקפה את רצונו המתועד של המנוח להיטיב עם המשיב, שהיה היחיד מבין בני
המשפחה שהסכים ליטול על עצמו את המשך קיום המשק במושב, דבר שהיה חשוב בעיני המנוח.
לצורך כך אף נאות המשיב - בהסכם הנזכר מיום 10.8.88, שלא מומש - ליטול עליו את
זכויות וחובות המנוח ורעייתו במשק.
(ב) למען שלמות הרקע יצויין, כי בית
המשפט קמא דחה את הטענות בדבר עוורונו של המנוח בעת עריכת הצוואה, בין השאר על סמך
עדויות של חברי מושב מצליח, שאמרו כי גם כשהיו למנוח קשיי ראיה המשיך לקרוא ולמלא
קבלות בקשר לתרומות לבית הכנסת, אף שלעיתים נעזר גם בזכוכית מגדלת. זאת, אף בתקופה
שלאחר עשיית הצוואה, בקיץ 1996. בית המשפט קמא האמין לעו"ד מרמור עורכת
הצוואה ולמזכירתה, כי המנוח קרא את הצוואה בעזרת משקפיים וזכוכית מגדלת.
(ג) בהקשר היחסים במשפחה, יצויין כי
עדות איש המושב שהיתה מקובלת על בית המשפט קמא, היתה כי המנוח היה מעוניין שמי
מבניו יהא בן ממשיך בנחלתו, ומשסירבו הבנים - בחר בנכדו הנושא את שמו.
(ד) כל אלה היו ביסוד החלטתו של בית המשפט
לקיים את הצוואה, ובעיקרם של דברים אין הנקודות הללו מצויות עתה ביסוד הערעור, והן
הובאו כאמור לשם שלמות התמונה.
ב. הטענות בערעור
5. בערעור נטען, כי על בית המשפט קמא היה
לברר מיוזמתו את מהות זכויותיו של המנוח במשק במקרה דנן - זכויות בר רשות שנטען
שלא יכול היה המנוח, על פי ההסדרים המחייבים בכגון דא (ראו להלן) להעבירן, וכי היה
על בית המשפט לצרף לתיק את מינהל מקרקעי ישראל, הסוכנות והאגודה השיתופית בהיותם
בעלי הנכס. עוד נטען, כי אף אם יבחר בית המשפט לשוב ולקיים את הצוואה, בין אם על
ידי הכרה במשיב כ"בן ממשיך" ובין בדרך אחרת, מכל מקום לא התכוון המנוח
לקפח את זכויות המערערים, ולפיכך על המשיב לפצותם. אף נטען, כי מינוי המשיב לבן
ממשיך, אם אכן נעשה, בטעות יסודו, והוא נבע מסברתו המוטעית של המנוח לפיה אם לא
ימונה לו בן ממשיך תאבד הנחלה. בעניין זה מפנים המערערים בין היתר לרע"א
1268/95 גמליאלי נ' גמליאלי (לא פורסם),
ולע"א 1662/99 חיים נ' חיים, פ"ד
נו(6) 295, בהם נדונה סוגיית הירושה בנחלות שבהן היה למוריש מעמד של בר רשות.
6. עם הגשת הערעור הגישו המערערים לבית משפט
זה בקשה לצירוף מסמך. המסמך המדובר הוא "הסכם משבצת משולש" שנחתם בין
מינהל מקרקעי ישראל, הסוכנות היהודית לארץ ישראל ומצליח מושב עובדים להתיישבות
שיתופית (להלן: ההסכם המשולש) כנראה ביום
30.3.00 (ראו להלן). ההסכם המשולש מסדיר, בין היתר, את החובות והזכויות של חברי
האגודה כבני רשות בנחלות, ובכלל זה מתייחס למקרה של פטירת חבר אגודה. נוכח מסמך זה
מעלים המערערים שורת טענות, שבסופו של יום הפכו להיות עיקר טענותיהם בערעור. בראש
וראשונה נטען, כי נוכח ההסכם המשולש, האמור להסדיר את אופן ירושת הנחלה, בטלה
צוואת המנוח, שבה נקבע לטענת המערערים הסדר שונה, ויש לחלק את הירושה בהתאם לסעיף
20ה(1) להסכם המשולש, המפנה לסעיף 114 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965, שבו הוראות
באשר לירושת משק חקלאי. טענה זו עיקרה, כי אין אדם יכול להוריש את שאינו שלו.
7. כאמור, לטענת המערערים, נוכח השלכות
הצוואה על הצדדים להסכם המשולש, בהיותם מחזיקי ובעלי הנחלה, היה על בית המשפט קמא
להעלות נושא זה בעצמו, ואף לצרף לתיק את הצדדים להסכם המשולש. המשיב התנגד לבקשת
המערערים, בנימוק כי המדובר בפתיחתה של חזית חדשה לחלוטין וכי המסמך אינו רלבנטי
נוכח המועדים הנקובים בו, ובהחלטת כבוד הרשם הועברה הבקשה להכרעת הרכב זה.
למען הסדר הטוב יצויין, כי הטענות שמעבר
לנושא ההסכם המשולש נזנחו בפועל בסיכומי המערערים. טענות המערערים בסיכומיהם,
ובמקביל סיכומי המשיב - עניינם בעיקר בהסכם המשולש, וכך גם סיכומי התשובה שהוגשו
באיחור, אך מתקבלים נוכח אי התנגדות המשיב.
ג. ההכרעה בבקשה לצירוף מסמך
8. כאמור, עם הגשת הערעור ביקשו המערערים
מבית המשפט "להתיר הגשת מסמך בערעור", הוא ההסכם המשולש. מסמך זה, שמכוחו
מבקשים המערערים לפסול את הצוואה, ולמצער - לדרוש פיצויים מהמשיב, מהווה רוב בניינם
ומניינם של הודעת הערעור וסיכומי המערערים.
9. תקנה 457(א) לתקנות סדר הדין האזרחי,
התשמ"ד-1984, קובעת כי "בעלי הדין בערעור אינם זכאים להביא ראיות
נוספות, בין בכתב ובין בעל פה". אכן שוברה של התקנה בצידה, וסופה קובע כי
"אם בית המשפט שלערעור סבור שכדי לאפשר לו מתן פסק דין, או מכל סיבה חשובה
אחרת, דרושה הצגת מסמך או חקירת עד, רשאי בית המשפט שלערעור להתיר הבאת הראיות
הנוספות".
10. ברם, הכלל כלל, והשובר - חריג. "אין
בעלי הדין זכאים להביא ראיות נוספות לפני בית המשפט שלערעור כדרך השיגרה, ורק
במקרים יוצאים מן הכלל מרשה בית המשפט שדן בערעור הבאת ראיה נוספת" (ע"א
4881/83 צנעני נ' אגמון, פ"ד
לח(4) 141, 147, הנשיא שמגר). "הכלל הוא, שאין להתיר הבאת ראיות נוספות
בערעור אם היתה קיימת אפשרות להגישן לפני בית המשפט בערכאה הקודמת, ובעל הדין
איננו נותן טעם משכנע על שום מה לא גילה את הראיה כאשר ניהל את המשפט בערכאה
הראשונה" (ע"א 4272/91 יוסף ברבי נ' פרדי ברבי,
פ"ד מח(4) 689, 698, מפי השופט בך). ועוד, "המבקש להגיש ראיות נוספות
נדרש להוכיח כי אי הבאת הראיה נבעה מסיבות שאינן תלויות בו" (ע"א 27/91 קבלו נ' ק' שמעון עבודות מתכת בע"מ, פ"ד
מט(1) 450, 458, מפי השופט בך). ראו גם גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מה' 7 עמ' 521. למותר לציין, כי אליבא
דכולי עלמא היה ההסכם המשולש קיים כבר בזמן ניהול המשפט בערכאה הראשונה, ולא ניתן
כל הסבר מדוע נמנעו המערערים מלהציגו שם. את האחריות למחדלם מבקשים המערערים לגלגל
לפתחו של בית המשפט קמא, שהיה אמור, כך לטענתם, לבקש את הצגת ההסכם ולצרף את
הצדדים לו כמשיבים. טענה זו אינה יכולה להישמע, והדעת נותנת כי לא הועלתה אלא
כנאחז בקש במצוקתו (ההגינות מחייבת לציין, כי הייצוג בערעור הוחלף). אכן, לבית
המשפט סמכות לצירוף צדדים, אך אין הדבר הופך זכות מוקנה לצד מן הצדדים, משל היה
בית המשפט אמור לתקן את מחדלי המתדיינים, והרי זה עניין שאין לו סוף. כבר נפסק, כי
"רשלנותו של בעל דין שבגינה לא הובאה הראיה בערכאה הראשונה, אינה יכולה לשמש
עילה להבאת ראיות בשלב מאוחר" (רע"א 9524/00 הדר חברה לביטוח בע"מ נ' חן שלוה, פ"ד נו(3) 831, 842,
השופט אור, המצטט גם אסמכתאות קודמות).
11. מצב דברים דומה מצאנו במשפט העברי. אמנם,
בניגוד לתקנה 457(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, המשפט העברי ככלל אינו מגביל הגשת
ראיות חדשות, ואף מתיר לסתור את הדין בכל עת בשל ראיה חדשה שגילה מי מהצדדים. כך
היא לשון המשנה "כל זמן שמביא ראיה סותר את הדין" (משנה סנהדרין ג',
ח'). כלל זה חל גם אם איחר האדם בהבאת הראיות, שכן, כדברי רבן שמעון בן גמליאל
שהלכה בעניין זה כמותו, "מה יעשה אם לא מצא בתוך שלושים יום ומצא לאחר
שלושים" (שם). אך לצד כלל זה נקבע שוברו שלו - "אמרו הבא ראיה, ואמר אין
לי ראיה, ולאחר זמן הביא ראיה ומצא עדים, הרי זה אינו כלום" (שם; דין שיש שפירשוהו
משום חשש עדי שקר, ויש שפירשוהו משום "הודאת בעל דין" שבכוחה לכבול
טענות עתידיות מצד בעלי הדין; ראו תשובות מימוניות, משפטים סימן נ', מרדכי
סנהדרין, תש"ו. להלכה ראו בספר מאירת עיניים, חושן משפט סימן כ' ס"ק ג').
משהכריז בעל דין על מיצוי עדיו וראיותיו אין הוא זכאי להגיש ראיות נוספות. כך
מושגת סופיות סבירה בדיונים. ברם, כבמשפט הישראלי, גם שובר שוברו של הכלל בצידו,
ולפיו אם יכול המערער לספק הסבר משכנע לאי הגשת הראיה במהלך הדיון הראשון - תתקבל
ראייתו (שולחן ערוך, חושן משפט, סימן כ' סעיף א'). "כדי לסתור את הדין, יש
צורך איפוא, שהצד המבקש זאת יוכיח שהראיות החדשות לא היו מצויות ברשותו, ושלא ידע
על קיומן" (א' שוחטמן, סדר הדין (תשמ"ח) 432). הבקשה להגשת ראיות חדשות
לאחר חתימת מסכת הראיות חייבת אם כן לכלול הסבר משכנע מדוע לא הוגשו עד כה, ומבלי
הסבר זה לא יקבלן בית המשפט (ראו גם תקנה קכט(2) לתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים
בישראל - תשנ"ג, הקובעת: "המבקש יגיש בקשה בכתב ויפרט בה את הטענות או
הראיות החדשות ואת הסיבה למה לא הביא אותן בדיון הקודם").
12. (א) ראוי לציין, כי המשפט הצרפתי מתיר
הגשתן של ראיות נוספות בערעור ללא הגבלה בגדרי הסעד שנתבקש (ד"ר ש' לוין, תורת הפרוצדורה האזרחית, מבוא עקרונות יסוד, ס' 35 בעמ'
31). אולי - כהסברו של המחבר לוין - כיוון שבמשפטן של מדינות מערב אירופה עיקר
הראיות מבוסס על חומרים שבכתב, מה שאין כן בשיטתנו שעיקר הראיות הוא בעל פה.
מטעמים מעשיים סבור המחבר, כי בתנאים הקיימים של עומס על בתי המשפט אין מקום
להרחבת המערכת הראייתית בערעור.
(ב) בעניין הראיה הנוספת יצויין, כי
על פי הנחיית נשיא בית משפט זה בתיק שניתן בו צו סיכומים בכתב "בקשה להגשת
ראיה נוספת ... תציין עיקר מהותה של הראיה בלי לצרפה, ויובאו בה נימוקים להגשתה של
הראיה בשלב זה של ההליכים" (הנחיית הנשיא שמגר המוכתרת "הודעה בדבר אופן
הטיפול בבקשות להגשת ראיות נוספות בערעור המתנהל על פי צו סיכומים בכתב",
פ"ד מו(3) 1); ראו גם החלטת הרשם - כתארו אז - שחם בע"א 5702/03 י.מ.ש השקעות נ' כלל (ישראל) בע"מ (טרם פורסם)).
בהמשך נקבע, כי כל עוד לא הותרה הגשת הראיה "לא תהיה בסיכומים בכתב התייחסות
לראיה שהגשתה נתבקשה". ראוי להזכיר הנחיות אלה שלא הכל מקפידים עליהן, וגם
במקרה דנן לא הוקפד עליהן, וראוי להטעים זאת כלפי כולי עלמא.
(ג) בענייננו לא ניתן - כאמור - הסבר
מדוע לא הועלה הנושא בדיון בערכאה הראשונה, וכבר ציין המחבר זוסמן, סדרי הדין
האזרחי, מה' 7 בעריכת ש' לוין, ס' 413 עמ' 510, כי אין ליתן היתר להגשת ראיות
באיחור "כדבר שבשיגרה שאם לא ישקוד בית המשפט על סדרי דין תקינים, תשתלט
אנדרלמוסיה ולא ייעשה צדק". ראו גם ע"א 1912/93 שחם נ' מנס, פ"ד נב(1) 119, 133.
(ד) אין מקום איפוא להעתר לבקשה
לצירוף ראיה נוספת.
13. (א) הואיל ובא כוח המשיבים התייחס לנושא
הראיה הנוספת - "ההסכם המשולש" - לעיצומו, אומר דברים קצרים לגביו
ולטענה כי היה על בית המשפט קמא להעלות נושא זה מיוזמתו.
(ב) אפתח ואומר, כי במצוקתו, כאמור, לאחר
שהמערערים (אמנם לא בייצוגו שלו) לא הגישו את הראיה שהוא סבור כי תטה את הכף, מנסה
בא כוח המערערים להטיל את האחריות לאי הגשתה על בית המשפט קמא, שלשיטתו צריך היה
להעלותה ביזמתו.
(ג) אין בידי לקבל טענה זו. אכן,
ככלל מצינו בפסיקה כי בית המשפט רשאי להעלות טענות מיוזמתו בסיטואציות מסוימות
(זוסמן, סדרי הדין האזרחי מה' 7, ס' 268
עמ' 333). ראו, בין השאר, ע"א 510/82 חסן נ' פלדמן,
פ"ד לז(3) 1, 9 מפי השופט א' גולדברג, המצטט את השופט (כתארו אז) זוסמן
בע"א 116/66 חלקה 12 גוש 6946 נ' זמל,
פ"ד כ(4) 226, 236, כי לעתים - כגון בשאלת סמכות - על השופט לפסוק גם אם לא
הועלתה טענה "לא מפני טובתו של בעל דין, כי אם מפני טובת ציבור". הדעת
נותנת, כי הדבר ייעשה אך במקרים חריגים.
באשר לעילה שלא נטענה, ישנם גוונים בין
השופטים והמחברים. המחבר זוסמן עצמו סבר, כי אין לפסוק על סמך עילה שונה מזו שבכתב
התביעה שלא בהסכמת הנתבע (סדרי הדין האזרחי, מה'
7 בעריכת ש' לוין, ס' 120 עמ' 153). ואולם, היו שסברו כי זו גישה מחמירה מדי וניתן
לחרוג ממנה, אלא שככלל ייעשה כן רק כ"צעד חריג, שבית המשפט יבחר בו רק במקרים
מיוחדים, כאשר דרישות הצדק מחייבות זאת" (ע"א 636/89 פז נ' לויטין, פ"ד מו(3) 617, 625 (השופט בך) והאסמכתאות הנוספות
המצוטטות בע"א 4839/92 גנז נ' כץ,
פ"ד מח(4) 749, 760 (השופט קדמי)).
באשר להעלאת טענה משפטית מיוזמת בית
המשפט, ראו גם ש' לוין, תורת הפרוצדורה האזרחית - מבוא
ועקרונות יסוד, 1999 (עמ' 129), המציין כי בית משפט יכול לעשות כן, אך
עליו לזמן את בעלי הדין ולאפשר להם לטעון בגינה. אכן, יהיו מקרים, אולי בראש
וראשונה כאשר מעורב בדבר אינטרס ציבורי או היבט ציבורי משמעותי, שבית המשפט אף
יזמין - למשל - התיצבות היועץ המשפטי לממשלה (הבאה מכוח ס' 1 לפקודת סדרי הדין
(התיצבות היועץ המשפטי לממשלה) [נוסח חדש]). בהקשרים משפטיים אחרים יוכל בית המשפט
להחליט על צירוף צד, אף מיוזמתו, "כדי לאפשר לבית המשפט לפסוק ולהכריע
ביעילות ובשלמות..." (תקנה 24 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984);
גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מה' 7 עמ'
55). כן תיתכן הזמנת עד ביוזמת בית המשפט, אך דבר זה נעשה במקרים נדירים בלבד
(תקנה 167 לתקנות סדר הדין האזרחי, זוסמן, שם,
ס' 416 עמ' 508).
(ד) בענייננו, בית המשפט קמא לא היה
מודע מפי המערערים לנושא מעמד בר הרשות וההסכם המשולש, ו"אין לו לדיין אלא מה
שעיניו רואות" (בבלי סנהדרין ו' ע"ב; נידה כ' ע"ב), וכפי שאירע
במקרים שונים בפסיקה (ע"א 3375/99 אקסלרד נ'
צור-שמיר, פ"ד נד(4) 450, 457, השופט אור). ולגופו, אין מקרה
זה יכול לבוא בכלל החריגים המצדיקים העלאת טענה מיוזמת בית המשפט, והאמור להלן
יוכיח.
(ה) אך יתרה מזו ועל הכל, גם אילו היה
בית המשפט מודע לנושא, חולף על פני המשוכות, נוקט צעד מיוזמתו - מה שלא היה,
כאמור, ראוי במקרה דנן - ומגיע אל "ההסכם המשולש" שנתבקשה הגשתו, נראה שלא
ניתן היה להגיע לתוצאה שמבקשים המערערים להשיג. הוא הדין אילו נתקבלה הבקשה על
ידינו כאן.
(ו) ראשית, עותק ההסכם המצורף לבקשה
אינו ברור, אך נראה - כפי שציין בא כוח המשיבים - כי ההסכם נערך ונחתם ביום
30.3.00, כמעט חמש שנים לאחר עריכת הצוואה, ויותר משנתיים לאחר פטירת המנוח. סעיף
2 להסכם קובע, כי הוא מתייחס לתקופה של שלוש שנים שראשיתה ביום 1.10.99. ברי, אם
כן, כי הסכם זה לא היה בתוקף בתקופה הרלוונטית, והרי איננו יודעים מה קדם לו, ולפיכך
תמהני מה מבקשים המערערים להשיג בהגשתו. בנסיבות קרובות קבע בעבר בית משפט זה:
"אינני מוצאת לנכון לקבל את הבקשה. הראיה שאותה ביקשו המערערים
לצרף היא הסכם משנת 1984 (אף הוא הסכם משולש - א"ר). בבקשתם לא נתנו המערערים
נימוק המצדיק קבלת ראיה בשלב הערעור, בעוד אשר ראיה זו היתה קיימת עוד בראשית
הסכסוך לא היתה כל מניעה להביאה לפני הערכאה הראשונה. מה גם, שההסכם האמור אינו
מתייחס לתקופה הרלבנטית לשאלה שלפנינו" (ע"א 3836/93 ברמלי נ'
ברמלי,
פ"ד נ(3) 868, 873, השופטת ביניש).
יתכן שהמערערים מבקשים מבית המשפט להניח כי
הסכם דומה היה בתוקף גם בתקופה הרלבנטית - אך לא הובאה ראיה לכך, ואף לא כל הנמקה
לאי הגשת ההסכם הרלבנטי.
13. (א) כדי להפיס דעת המערערים, ולמעלה מן
הצורך ובלא קביעת מסמרות, אציין כי גם אילו הוגש הסכם רלבנטי והתקבל כראיה, ספק אם
היה בכך בכדי לשנות את תוצאות פסק הדין. אכן, מעמד המנוח בנחלה היה של "בר
רשות", ו"לאגודה המיישבת ולחבריה המתיישבים אין עוד ממה שניתן להם בהסכם
המשולש" (ע"א 3836/93 ברמלי נ' ברמלי הנזכר
בעמ' 872), דבר שיש להטעימו, כדי להסיר
ספק ככל שהוא קיים. אך המערערים לא הצביעו על הוראה בצוואה הסותרת את תנאי ההסכם,
ולפיכך אין סיבה לבטלה. על פניו, ההסכם קובע בסעיף 20(ה)(1) כי במקרה של פטירת חבר
בישוב יועברו זכויותיו, בהעדר בן/בת זוג, לבן ממשיך שנקבע על ידי ההורים ואושר על
ידי הסוכנות. באין בן ממשיך כזה, יועברו הזכויות לפי ס' 114 לחוק הירושה. הצוואה דנא
מורה למי מבקש המנוח להעביר את זכויותיו וחובותיו בנחלה, ובכל מקרה פשיטא שלא יכול
היה להעביר יותר ממה שהיה לו בה; ב-1995, כמו ב-1988, יכול היה המנוח להעביר רק את
שהיה לו, ובגדרים אלה פעל. רצון המנוח - כפי שציין בית המשפט קמא - היה לראות את
המשיב כבן ממשיך. אף אילולא היה כן, סעיף 20ה(1) סיפא להסכם המשולש קובע, כי
"באין בן ממשיך כאמור יועברו כל הזכויות בנחלה בהתאם לעקרונות הקבועים בסעיף
114 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965", אין להסיק מההפניה לסעיף זה כי קמה להם
למערערים זכות לפיצוי כלשהו מן המשיב. הסעיף מתייחס להענקת פיצוי אך ורק מקום בו
אי חלוקת המשק החקלאי גורמת לאחד מהיורשים לזכות ביותר מחלקו הראוי בעיזבון, אך
אינו רלבנטי לנידון דידן, מקום בו יש רק יורש אחד על פי צוואה (התואמת במקרה דנן
לכאורה גם את כוונות המנוח כפי שנתבטאו בהסכם 1988). המערערים מבקשים ללמוד
מרע"א 1268/95 גמליאלי נ' גמליאלי (לא
פורסם), כי העברת המשק למשיב אינה מעידה על כוונת המנוח שלא להעניק להם מתוך
רכושו, אך טענה זו בטעות יסודה. באותו מקרה מונה היורש כבן ממשיך ולא כזוכה על פי
צוואה, מצב לגביו נאמר בפירוש: "המינוי כבן ממשיך אינו אלא הוראה המתייחסת
לחלוקתו בעין של נכסי עזבונו. אילו אמר להפלות את בניו האחרים היה מצווה זאת בדרך
של צוואה" (צוטט בהסכמה על ידי השופט אור מדברי השופט הגין, בה"פ
(ת"א) 1352/82).
(ב) לבסוף אוסיף, כי נוסח הצוואה
ואופן ביצועה מקובלים לכאורה על מינהל מקרקעי ישראל, כפי שעולה מתגובת המשיב ל"בקשה
להגשת מסמך בערעור" ומכתב ההגנה שהגיש מינהל מקרקעי ישראל בת"א
(ת"א) 1536/04 אלישע מרדכי ואח' נ' מינהל מקרקעי
ישראל, מחוז מרכז ואח'. כל זאת, כאמור, מעבר לצורך, ובהתבסס על הטענות
שנטענו בפנינו, וכמובן מבלי לקבוע ממצאים שיפוטיים בהתדיינות שאינה נשוא תיק זה או
בטענות של צד מן הצדדים בהקשר לזכויות ולחובות בהתדיינות כזאת.
14. בשורה התחתונה, נוכח כל האמור, אין מקום
להיעתר לבקשה להגשת ההסכם.
ד. הטענות הנוספות
15. משבאנו לכאן, לא נותר אלא לדון בשתי הטענות
שאינן קשורות בהסכם המשולש. טענות אלו חורגות מההסדר הדיוני אליו הגיעו הצדדים,
והן אף נזנחו בסיכומים, אך גם לגופו של עניין אין לקבלן. כאמור, המערערים טענו
בחצי פה, כי יש לפרש את הצוואה באופן שלא יקפחם. לשיטתם, ככל שהתכון המנוח היה
להשלים בצוואה את אשר החל קודם לכן - למנות את המשיב כבן ממשיך, ואין להסיק מכך
שהתכוון לנשל את המערערים. טענה זו אין לה על מה להישען. אין לקרוא לתוך הצוואה מה
שאין בה, מה עוד, כפי שציין בית המשפט קמא: "תכנה של הצוואה עולה בקנה אחד עם
רצונו של המנוח כי יוסי (המשיב - א"ר) יהיה בן ממשיך על כל המשתמע מכך, עובדה
הנתמכת במסמכים בכתב שאין חולק כי נעשו על ידי המנוח מרצונו הטוב והחופשי".
ראויה לציון העובדה שהצוואה מעבירה למשיב
- ולו לבדו - גם את כל חובות המשק, וזה אכן היה שרוי בחובות כבדים באותה עת, ועל
כך ועל העובדה שהמשיב טיפל בהם לא היתה מחלוקת. ביחס לטענת הטעות, קרי שהמנוח עשה
את שעשה בצוואה כי טעה וסבר שאילולא כן יאבד המשק, ולכן מינה את המשיב
"פורמלית" לבן ממשיך. יצויין, כי הצוואה היתה בתוקפה מיום חתימתה ועד
לפטירת המנוח, יותר משנתיים לאחר מכן, העובדה שהמערערים, שלפחות חלקם היו מודעים
לקיומה, לא עשו מאומה לתיקון הטעות הנטענת, אינה פועלת לטובתם.
16. נוכח כל האמור, נמצא כי בדין קוימה צוואת
המנוח ששיקפה את רצונו. לכן אין מקום לקבלת הערעור, ואציע לחברי שלא להעתר לו.
המערערים ישלמו את שכר טרחת עורך דינו של המשיב בסך 15,000 ש"ח.
ש
ו פ ט
הנשיא א' ברק:
אני מסכים. ה
נ ש י א
השופט א' ריבלין:
אני מסכים. ש
ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א'
רובינשטיין.
ניתן היום, כ"ו
בחשון תשס"ה (10.11.2004).
ה נ ש י
א ש ו פ ט ש ו פ ט
_________________________
/עכב
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 03080210_T06.doc
מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il