ניר יהלום נ. כלל חברה לביטוח בע"מ

בבית המשפט העליון רע"א 802/98 בפני: כבוד השופט ת' אור המבקש: ניר יהלום נגד המשיבה: כלל, חברה לביטוח בע"מ בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב מיום 7.1.98 בת"א 1401/95 שניתנה על ידי כבוד השופטת גרסטל בשם המבקש: עו"ד איריס וורמן בשם המשיבה: עו"ד שושנה גלס פסק-דין 1. המבקש נפגע בתאונת דרכים, ובבית המשפט המחוזי בתל אביב מתנהלת תביעתו נגד המשיבה לפי חוק נפגעי תאונות דרכים, התשל"ה1975- (להלן: החוק). המוסד לביטוח לאומי (להלן: המוסד) הכיר בתאונה בה נפגע המבקש כתאונת עבודה, וועדה רפואית של המוסד (להלן: הוועדה הרפואית) קבעה את נכותו הרפואית המשוקללת כתוצאה מהתאונה בשיעור 60.31%. קביעת נכות זו מהווה קביעה לפי סעיף 6ב' לחוק. 2. למשיבה יש טענות כנגד שיעור הנכות שנקבע על ידי הועדה הרפואית. לטענתה, אין התנהגות ומעשיו של המבקש תואמים את דרגת הנכות כאמור. בעניין זה היא טוענת, תוך שהיא מסתמכת על עדותם של חוקרים מטעמה, שהמבקש מתפקד עצמאית ונוסע בתחבורה ציבורית; הוא היה בטיול באנגליה; כמו כן, עבד בצוות הקמה ופירוק של תפאורה להצגה מסויימת, כששעות עבודתו הן משעה 18:00 עד שעה 01:00 שלמחרת היום. על סמך טענות אלה, עתרה לבית המשפט המחוזי לזמן את המומחים הרפואיים של הועדה הרפואית, אשר קבעו את הנכות הנ"ל, על מנת שיחקרו על החלטתם להעניק למבקש את הנכות הנ"ל. זאת, במסגרת טענתה שיש להתיר לה להביא ראיות לסתור את קביעת הועדה הרפואית, בהסתמכה על הסיפא של סעיף 6ב' לחוק. 3. במהלך הדיון בבקשת המשיבה בבית המשפט המחוזי חזרה בה המשיבה, בהמלצת בית המשפט, מבקשתה לחקור את המומחים של הועדה הרפואית, ועתרה "להבאת ראיות לסתור בדרך של העמדת התובע לבדיקה מטעמי". בית המשפט המחוזי מחק את הבקשה לחקירת המומחים, והחליט כדלקמן: "התובע יעמוד לבדיקה של רופא מטעם הנתבעת ובא כוח הנתבעת תהא רשאית לעתור להגשת חוות הדעת לאחר קבלתה. למומחה מטעם הנתבעת יוגש כל החומר הרפואי. התובע יביא עמו לבדיקה כל חומר רפואי המצוי ברשותו". על החלטה זו הוגשה הבקשה שבפני לרשות ערעור, אשר הוחלט לדון בה כאילו ניתנה רשות ערעור וערעור הוגש על פי הרשות שניתנה. דין ערעור המבקש להתקבל. 4. ראשית, לא הובאה על ידי המשיבה כל תשתית עובדתית אשר תצדיק הבאת ראיות לסתור כמובנן בסיפא לסעיף 6ב' לחוק. לא הוצגו כל מסמכים רפואיים על פיהם יש פגם בקביעת הועדה הרפואית. העובדות עליהן הצהירו החוקרים מטעם המשיבה אינן ראיות רפואיות ואינן מתיימרות לערער ממצא רפואי כזה או אחר של הועדה הרפואית. גם זאת, עיון בהן לגופן אין בו ללמד על כך שקביעת הועדה הרפואית אינה מבוססת. הנכויות שנקבעו למבקש - בגין הפגיעה במערכת שיווי המשקל, חסר בעצם הגולגולת, ירידה בתחושת הלשון והפה ופגיעה קוגניטיבית ורגשית - אינן שוללות את האפשרות שהמבקש מסוגל לבצע עבודות מסויימות ואף לנסוע לחוץ לארץ. אכן, יתכן ופעילותו ועיסוקיו של המבקש, כפי שיוכחו בבית המשפט, ילמדו כי לא נגרע מכושר השתכרותו של המבקש כשיעור הנכות הרפואית שנקבעה לו. דבר זה ייבחן על ידי בית המשפט וייקבע על ידו על פי כלל הראיות שתבואנה בפניו. אך אין בעובדות עליהן מצביעים החוקרים, אפילו אמת הן, ללמד כי הנכות הרפואית שנקבעה מצדיקה הבאת ראיות לסתור. אין זה גם מתקבל על הדעת, שכל טיעון עובדתי - שאינו רפואי - כזה או אחר, אשר לא נבחן במהלך הדיון בפני בית המשפט, יצדיק הבאת ראיות לסתור. נקל לשער שאם הדין וההלכה היו מאפשרים זאת, כמעט ולא היה נותר מקרה בו לא יכול היה צד לדיון להביא לכך שתובאנה ראיות לסתור. בכך היתה נסתרת פרשנות הסיפא של סעיף 6ב' בפסיקה, על פיה רק במקרים מיוחדים וחריגים יינתן היתר להביא ראיות לסתור (ראו, לדוגמה, ע"א 5779/90 הפניקס הישראלי, חברה לביטוח בע"מ נ' טיארה, פ"ד מה(4) 77). 5. שנית, גם אם היתה מוצדקת הבאת ראיות לסתור, הדרך בה בחר בית המשפט לצורך זה אינה תואמת את הדרך כפי שנקבעה לכך בפסיקה. אם קובע בית המשפט שראוי להביא ראיות לסתור את הקביעה על פי כל דין כמובנה בסעיף 6ב', והקביעה נסתרה, הדרך הפתוחה בפניו היא למנות מומחה רפואי מטעמו (רע"א 863/93 התעשיה האוירית לישראל בע"מ נ' קמחי, פ"ד מז(4) 815). הדרך בה בחר בית המשפט, דהיינו חיוב המבקש להבדק על ידי מומחה רפואי מטעם המשיבה, על מנת שאחר כך חוות דעתו של מומחה זה תוכל להיות מוצגת כראיה, אינה דרך מותרת. דרך זו מאפשרת הגשת חוות דעת מטעמו של בעל דין בניגוד למדיניות הגשת חוות דעת של מומחים בה בחר המחוקק בחוק. הכלל הוא, שאם, במסגרת תובענה המוגשת לפי החוק, יש צורך בחוות דעת בעניינים שברפואה או בשיקום, אלה תנתנה על ידי מומחים המתמנים על ידי בית המשפט. זאת, בשונה מסדרי הדין בתביעות בגין נזקי גוף שלא לפי החוק, הנשלטים על ידי פרק יא' של תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-. נזכיר בהקשר זה, שאפילו קיימת חוות דעת רפואית בידי בעל דין הסותרת את קביעת דרגת הנכות לפי כל דין - קביעה כמובנה בסעיף 6ב' לחוק - לא די בכך כדי שתותר הבאת ראיות לסתור. עצם קיומה של חוות דעת סותרת אין בה, כשלעצמה, להצדיק הבאת ראיות לסתור, והדברים ידועים. יוצא, שאפילו המומחה מטעם המשיבה יחווה דעה שונה מזו של הועדה הרפואית, בכך, כשלעצמו, לא תהיה הצדקה להתיר הבאת ראיות לסתור (ראו ע"א 5779/90 הנ"ל). 6. שלישית, לא ברור על יסוד איזו הוראה בדין - ובעניין זה אין כל הנמקה בהחלטת בית המשפט המחוזי - חייב בית המשפט המחוזי את המבקש להיבדק על ידי רופא מטעם המשיבה. תקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מומחים), התשמ"ז1986-, מקנות לבית המשפט סמכות לצוות על בדיקות אותן על תובע לבצע על פי דרישת מומחה רפואי. אך אלה מכוונות למומחה אשר התמנה על ידי בית המשפט, ולא למומחה אשר אחד מבעלי הדין בוחר בו כמומחה מטעמו. 7. על סמך כל האמור לעיל, החלטת בית המשפט המחוזי אינה יכולה לעמוד. הערעור מתקבל, במובן זה שהחלטת בית המשפט המחוזי נשוא בקשה זו מבוטלת בזה. המשיבה תשא בהוצאות המבקש בסך 10,000 ש"ח. ניתן היום, כז' באדר התשנ"ח (25.3.98). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי עכב/ 98008020.E02