ידיעות אחרונות בע"מ נ. מרב לוין

פסק-דין בתיק רע"א 8019/06 בבית המשפט העליון רע"א 8019/06 רע"א 8082/06 - ב' בפני: כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט ס' ג'ובראן המבקשים ברע"א 8019/06 והמשיבים ברע"א 8082/06: 1. ידיעות אחרונות בע"מ 2. ידיעות תקשורת בע"מ 3. הדס שטייף 4. שלי זוארץ 5. עיתון "על השרון" 6. עיתון "ערי המפרץ" 7. האגודה לזכויות החולה בישראל נ ג ד המשיבה ברע"א 8019/06 והמבקשת ברע"א 8082/06: מירב לוין בקשות רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 29.8.06 בבר"ע 1156/05 שניתנה על ידי כבוד השופטת שרה דותן תאריך הישיבה: כ"ג בסיון התשס"ט (15.6.2009) בשם המבקשים 1-6 ברע"א 8019/06 והמשיבים ברע"א 8082/06: עו"ד תמיר גליק ועו"ד עינת ברג-סגל בשם המבקשת 7 ברע"א 8019/06 והמשיבה 7 ברע"א 8082/06: עו"ד חיים קרויטורו בשם המשיבה ברע"א 8019/06 והמבקשת ברע"א 8082/06: עו"ד יעקב רובין, עו"ד אריאל רובין ועו"ד כוכי טבקה פסק-דין השופט ס' ג'ובראן: 1. שתי בקשות רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, בתיק בר"ע 1156/05, מיום 29.8.2006. במסגרת ההחלטה התקבלה בחלקה בקשת רשות ערעור שהגישה מירב לוין, היא המבקשת ברע"א 8082/06 (המשיבה ברע"א 8019/06, להלן: המבקשת) על החלטתו של בית משפט השלום בתל-אביב-יפו, בתיק אזרחי 26172/04 (בש"א 188274/04), מיום 22.12.2004, לענין המצאת טופס ויתור על סודיות רפואית, תשובות לשאלון וגילוי של מסמכים ספציפיים הנוגעים למצבה הרפואי של המבקשת במסגרת תביעה בגין לשון הרע שהגישה נגד ידיעות אחרונות בע"מ ואחרים, הם המבקשים ברע"א 8019/06 (המשיבים ברע"א 8082/06, להלן: המשיבים). 2. ביום 4.3.2004 הגישה המבקשת תביעה על סך מיליון ש"ח נגד המשיבים, בהסתמך על חוק איסור לשון הרע, התשכ"א-1965 (להלן: חוק איסור לשון הרע). התביעה סבה על שתי כתבות שפורסמו בעניינה של המבקשת. הראשונה, אשר פורסמה ביום 6.3.1997 בעיתון "ידיעות אחרונות", התייחסה לאירוע מיום 4.3.1997 ועל פי הכתוב בה נמצאה המבקשת בלילה בצומת רעננה על ידי סיור משטרתי כשהיא במצב על ערפול חושים. הכתבה המשיכה ותיארה את התנהגות המבקשת כשנלקחה לתחנת המשטרה באופן המצביע על ערפול חושים וחוסר קשר למציאות. הכתבה השניה, אשר היתה ברוח דומה ואף כללה פרטים נוספים, התפרסמה ביום 7.3.1997 בעיתון "חדשות ערי המפרץ". בכתב התביעה נטען כי העובדות אשר תוארו בכתבות אינן אמת וכי הן מציגות את המבקשת באור שלילי באמצעות תיאורים כוזבים. יצוין, כי בכתב התביעה המקורי שהוגש נטען כי למבקשת נגרם עקב הפרסומים נזק נפשי ואף החמרה של מצבה הבריאותי, ואולם כתב התביעה תוקן ביום 4.12.2005 (היינו, לאחר החלטתו של בית משפט השלום) באופן שלכאורה הסיר טענות אלו והותיר אך את טענות המבקשת באשר לנזקים לשמה הטוב. 3. בגדרם של ההליכים המקדמיים, ביקשו המשיבים כי המבקשת תמציא לידיהם טופס ויתור על סודיות רפואית וכן תצהיר גילוי מסמכים ספציפיים ותשובות לשאלון. המבקשת סירבה להשיב על חלק מהשאלות בשאלון וכן סירבה להמציא טופס ויתור על סודיות רפואית או מסמכים הנוגעים למצבה הבריאותי. לפיכך פנו המשיבים לבית המשפט בבקשה לחייבה לעשות כן. 4. ביום 22.12.04 ניתנה החלטה של בית משפט השלום בתל-אביב-יפו (כבוד השופט ד"ר ק' ורדי) בגדרה נעתר הוא לבקשת המשיבים. זאת, לאחר שקבע כי נראה שהחומרים המבוקשים הינם רלוונטיים לאירוע עצמו ולהגנת המשיבים וכי מי אשר מגיש תביעה על סכום כסף נכבד צריך לדעת כי הוא ייחשף לבדיקת הנתבע לצורך ניהול הגנתו. עוד צוין בהחלטה כי המשיבים לא יעשו שימוש בחומר שיחשף מחוץ לתביעה זו, וישתמשו אך בחומר הרלוונטי לתביעה. החלטת בית המשפט המחוזי 5. המבקשת הגישה בקשה לרשות ערעור על החלטתו של בית משפט השלום בפני בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (בר"ע 1156/05). במקביל להליך זה הגישה המבקשת גם בקשה לתיקון כתב התביעה באופן שימחקו הפסקאות אשר מהן משתמע כי נגרם לה נזק נפשי או בריאותי נוסף על הנזקים לשמה הטוב. 6. ביום 29.8.2006 ניתנה החלטתו של בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת ש' דותן), בגדרו נתקבלה כאמור באופן חלקי בקשת רשות הערעור. נקבע כי יש לערוך איזון בין הצורך האמיתי של הצד המבקש את הגילוי לבין זכותו של הצד שכנגד שלא להיות חשוף לדרישות המכבידות יתר על המידה, כאשר הכבדה זו מושפעת אף ממידת הפולשניות של הגילוי המבוקש. עוד צוין כי קיים חשש כי חשיפת תובע לחיטוט בחייו הפרטיים מעבר למידה הדרושה תרתיע תובעים פוטנציאלים ואינה עולה בקנה אחד עם תכלית חוק איסור לשון הרע. לפיכך, ולאחר שבית המשפט בחן לעומקם את כתב התביעה המתוקן וכתב ההגנה שהגישו הצדדים, נקבע כי יש לצמצם את הגילוי אך לשאלות הנוגעות לאירועי אותו יום ספציפי אשר צוין בכתבות ולתוצאות הבדיקות הרפואיות שעברה המבקשת יום או יומיים לאחר אותם אירועים, ואין לחשוף מידע נוסף על עברה הרפואי של המבקשת. הובהר עם זאת כי הגילוי יכלול סיכומי מחלה וכל חומר רפואי המתייחס לאשפוזה של המבקשת בסמוך לאירועים כשם שתואר בכתבה השניה. בקשות רשות הערעור 7. מכאן בקשות רשות הערעור שבפנינו בגדרן מבקשים שני הצדדים להשיג על החלטתו של בית המשפט המחוזי - המבקשת, על הגילוי החלקי שהותר והמשיבים על צמצום היקף הגילוי עליו הורה בית משפט השלום. רע"א 8019/06 8. בבקשת המשיבים (רע"א 8019/06) טוענים הם כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שצמצם את היקף הגילוי אך לאירועי אותו היום ו"יום או יומיים לאחריו". לטענתם מצבה הנפשי של המבקשת קשור במישרין לטענת לשון הרע שהעלתה ולפיכך, על מנת לבסס את הגנת אמת בפרסום המצויה בסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע, נדרש גילוי מלא של מצבה הרפואי כשם שנקבע על ידי בית משפט השלום. עוד לטענתם, ניתנה הגנה מספקת לפרטיות המבקשת בכך שנקבע כי החומר שיגולה ישמש אך ורק לצורכי המשפט דנן והמשיבים אף הסכימו להשתת מגבלות נוספות, כדוגמת הטלת צו איסור פרסום על החומר ואף העברתו לעיון בית המשפט תחילה. 9. באשר לרלוונטיות המידע הרפואי להגנתם נטען, כי ניתן ללמוד על כך אף מכתב התביעה גופו, גם לאחר תיקונו, כאשר המבקשת עצמה מודה כי היתה באותו מועד שרויה בדיכאון ואף אושפזה יום לאחר האירועים הנטענים. יתרה מכך, לשיטתם לא היה מקום ליתן משקל לתיקון כתב התביעה, באשר זה תוקן רק לאחר החלטת בית משפט השלום וככל שסבורה היתה המבקשת כי יש בכך כדי לשנות מהחלטתו היה עליה לבקש עיון מחדש בפניו. כן נטען כי בפני בית המשפט המחוזי לא עמד כתב התביעה המתוקן אלא טיוטה בלבד וכי זה לא התייחס כלל לכתב ההגנה המתוקן שהוגש על ידי המשיבים ובו התייחסו הם לתיקון כתב התביעה והדגישו את נחיצות המידע שהתבקש. 10. בהיבט המשפטי טוענים המשיבים כי הזכות לפרטיות אינה זכות מוחלטת. זאת, במיוחד בנסיבות הענין, כאשר המבקשת מעוניינת לעשות בזכות זו שימוש כ"חרב", היינו למנוע את יכולת ההתגוננות של מי שהיא עצמה תבעה בגין לשון הרע. כן צוין כי חל שיהוי רב בהגשת התביעה, אשר הוגשה ימים ספורים טרם חלוף תקופת ההתיישנות, באופן שגרם למשיבים נזק ראייתי ניכר. כך למשל בשל חלוף הזמן לא נותר תיעוד משטרתי הנוגע לאירוע. לפיכך, עולה לשיטתם חשיבותם של ראיות אובייקטיביות ומהימנות כדוגמת רשומות רפואיות. עוד נטען כי מעצם תקופת ההתיישנות המצומצמת הקבועה בחוק הגנת הפרטיות, התשכ"א-1981 (להלן: חוק הגנת הפרטיות), יש ללמוד כי המחוקק היה סבור כי ניתן להביא בפני בית המשפט טענה על פגיעה בפרטיות רק בעודה "טרייה" מה שכאמור אינו מתקיים בענייננו. 11. בהתחשב בכל אלו, טוענים המשיבים כי לא היה מקום להבחנה שהבחין בית המשפט המחוזי בין התקופה שקדמה לאירוע נשוא הכתבות ולבין התקופה שאחריו וכי שגה כשצמצם את הגילוי, באופן שרירותי, אך ליום יומיים לאחר האירוע, מה גם שעל פי דברי המבקשת עצמה לתקשורת היתה היא מאושפזת במשך שבועיים לפחות ובימים הראשונים לא דיברה כלל. רע"א 8082/06 12. בבקשה שהגישה המבקשת טענה היא מנגד כי יש לבטל אף את הגילוי המצומצם אותו התיר בית המשפט המחוזי, באשר אף גילוי זה גורם לפגיעה חריפה וקשה בזכותה לפרטיות ויאלצה למחוק את תביעתה לו תישאר ההחלטה על כנה. טענתה המרכזית של המבקשת הינה כי לכאורה כל שעל המשיבים לעשות כדי לבסס את הגנת האמת בפרסום, הינו להביא לעדות את מי שהיו מקורות הכתבה, היינו אותם שוטרים אשר היו עדים ל"אירוע" המוכחש. לשיטתה אין המשיבים יכולים לחסות בענין זה תחת הטענה כי על עדים אלו חל "חיסיון עיתונאי" באשר זכותה שלה לפרטיות והחיסיון הרפואי החל על רשומות אלו גוברות על החיסיון העיתונאי, מה גם ששמו של אחד השוטרים נזכר בכתבות כך שאין אפשרות לטעון חיסיון לגביו. לפיכך, לטענתה רק משהבינו המשיבים כי למעשה אין בידיהם כל הגנה ממשית דרשו הם ממנה לחשוף בפניהם את תיקה הרפואי, תוך פגיעה מהותית בזכותה לפרטיות, וזאת בתקווה כי יצליחו "לדוג" ממנו ראיות שיתמכו בהגנתם, באופן המעביר למעשה את נטל הבאת הראיות באשר להגנת האמת בפרסום לכתפי התובע. יתר על כן, לטענתה אין בחשיפת המסמכים הרפואיים כדי לסייע למשיבים בכל מקרה, באשר הכתבות נשוא התביעה תיארו תיאורים עובדתיים מכפישים כדוגמת זאת שנראתה מוזנחת, שנערך חיפוש על גופה ושנמצאה לאחר שנעלמה בפרדסים סמוכים, תיאורים שאין במצבה הרפואי באותו המועד, יהיה אשר יהיה, כדי לתמוך באמיתותם. 13. באשר להחלטתו של בית המשפט המחוזי טוענת המבקשת, כי זה נמנע מלדון בחלק ניכר מהשאלות שהעלתה ובהן, שאלות הנוגעות לחיסיון מסמכים רפואיים ולאחריות המפרסם לאמת בפרסום עובר לפרסומו. לטענתה, יצרה למעשה החלטת בית המשפט המחוזי הלכה חדשה לפיה רשאי אמצעי תקשורת מכוח החיסיון העיתונאי להעביר את נטל הראייה לכתפי התובע באשר לטענת אמת בפרסום באופן הסותר את הוראות חוק איסור לשון הרע ואף את תכליתו. כן נטען כי משמעות ההחלטה הינה כי אין אמצעי תקשורת נדרש כלל לבחון את אמיתות הפרסום טרם לפרסום. עוד נטען כי מכל מקום, לא היה בפרסום הכתבות נשוא התביעה משום ענין לציבור ולפיכך אף לו יכלו המשיבים להוכיח את אמיתות הדיווח לא היה בכך כדי להצמיח להם הגנה של אמת בפרסום. 14. המבחן הראוי לטענתה של המבקשת לשם הבדיקה האם חלה פגיעה של ממש בעשיית הצדק הינו משולש, האם ישנה תשתית ראייתית מתאימה המעידה על חיוניותו של הגילוי; האם אין בידי הצד השני להישען על ראיות חלופיות; והאם הראיה שגילויה מתבקש הינה בעלת תרומה ייחודית שלא תימצא בראיות אחרות. לשיטתה לא עמדו המשיבים בנטל זה. 15. בתגובתם של המשיבים לבקשת המבקשת טענו הם כי חרף טענותיה הרי שהערכאות הקודמות לקחו בחשבון את זכותה לפרטיות ועל כן הציבו תנאים ומגבלות כדוגמת שימוש בחומר שיגולה אך לצורכי המשפט, וכי המבקשת יכלה אף לבקש דיון בדלתיים סגורות אך לא עשתה כן. מה גם שלטענתם חיוב התובע בחתימה על טופס ויתור סודיות רפואית הינו ענין שבשגרה בתביעות נזיקין רבות. עוד נטען כי שאלת ה"חיסיון העיתונאי" ואיזונו כנגד הזכות לפרטיות אינה עולה כלל בנסיבות הענין ולא היא שנידונה והוכרעה על ידי הערכאות הקודמות. לשיטתם האיזון הינו בין הזכות לפרטיות של תובע ובין זכותו של נתבע למשפט צדק, היינו, האם זכאי תובע למנוע מנתבע את הזכות להוכיח את הגנת ה"אמת בפרסום", כאשר לצורך ביסוס הגנה זו נדרשת חשיפת פרטים של התובע. לגופן של טענות המבקשת נטען כי זו לא העלתה כלל את טענותיה באשר ל"חיסיון העיתונאי" בפני הערכאה הדיונית. יתר על כן, לשיטתם אין החסיון העיתונאי מלכתחילה מצוי בידם להסירו אלא נתון הוא בידי המקור שרק הוא הרשאי לוותר עליו. באשר לאותו קצין משטרה ששמו הוזכר בכתבות צוין, כי הוא עצמו כלל לא היה המקור לכתבות ולא נטען "חיסיון עיתונאי" בקשר אליו כך שטענות המבקשת בענין אינן רלוונטיות. 16. לענין שאלת הרלוונטיות נטען, כי המדובר בקביעה עובדתית של הערכאות הקודמות וכי רלוונטיות הגילוי עולה אף מעיון בכתב התביעה גופו המתייחס רבות למצבה הבריאותי והנפשי של המבקשת. כן הוסיפו הם, כי בנסיבות הענין לאור השיהוי הכבד בהגשת התביעה על ידי המבקשת נוצר אף נזק ראייתי אשר גם הוא מצדיק את גילוי המידע הרפואי, מה גם שלמבקשת אין כל מידע או יכולת נבואה באשר לראיות הנמצאות בידי המשיבים ואשר יוצגו במהלך המשפט. 17. האגודה לזכויות החולה ביקשה אף היא להצטרף לבקשת רשות הערעור שהגישה המבקשת במעמד של "ידיד בית המשפט" (להלן: האגודה). במסגרת תגובתה עמדה האגודה על הקושי הייחודי הכרוך בחשיפת עברו הרפואי של צד לדיון ובעיקר כאשר מדובר בעבר פסיכיאטרי. לפיכך הציעה היא כי באיזון בין זכותו של צד לדיון לפרטיות ובין "חיסיון עיתונאי" יש לבחון בשלב ראשון גם את מידת האינטרס הציבורי שיש בפרסום, היינו, באיזה כובע מתבקש "החיסיון העיתונאי", האם בגדר תפקיד העיתונות כ"כלב השמירה מטעם הציבור" או במסגרת תפקידה כמספקת ידיעות חדשותיות או רכילות. לשיטתה, רק ככל שכפות המאזניים נותרות מעוינות אף לאחר שיקול זה, יש להפעיל מבחן של מידת הרלוונטיות של המסמכים למחלוקת, וגם אז תוך מתן פירוש מצמצם למבחן זה, במיוחד כאשר קיימת דרך אלטרנטיבית להוכחת עניינו של בעל הדין. נוסף לזאת הביאה האגודה אף דוגמאות של אנשים אשר פנו אליה והממחישות את הקשיים העלולים להתעורר עקב חשיפת עברו הרפואי של אדם. דיון 18. החלטנו לתת רשות ערעור כמבוקש ולדון בבקשות כאילו הוגשו הערעורים על פיהן. יחד עם זאת, לגופם של דברים וכשם שיפורט להלן, האיזון שערך בית המשפט המחוזי נראה ראוי בעיני וכך גם התוצאה אליה הגיע. לפיכך, לו תתקבל דעתי, נדחה את שני הערעורים ונותיר את פסק דינו של בית המשפט המחוזי על כנו. 19. טרם אדרש לטענות הצדדים גופן, דומני כי מן הראוי לחדד את המסגרת הדיונית בה אבחן טענות אלו. למעשה, נסב הדיון שבפנינו על שאלת הפרשנות הראויה של הליכי הגילוי המוסדרים בפרק ט' לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי). בעת שבוחנים את שאלת גילוי מסמך על פי תקנות אלו הכירה הפסיקה בשני פרמטרים עיקריים שעלינו לבחון. הפרמטר האחד הינו, מידת רלוונטיות המידע המבוקש, העולה מלשון תקנה 120(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי הקובעת כי "בית המשפט או הרשם לא יתן צו למסירת שאלון או לגילוי מסמכים או לעיון במסמכים, אלא אם כן היה סבור שיש צורך בכך כדי לאפשר דיון הוגן או כדי לחסוך הוצאות...". הפרמטר השני הינו מידת ההכבדה שיש במתן הצו על הצד ממנו נדרש הגילוי. ודוק, בין פרמטרים אלו יש יחס גומלין, היינו, ככל שמידת ההכבדה גדולה יותר כן נקפיד בבחינת רלוונטיות הגילוי ולהיפך (ראו רע"א 9322/07 Gerber Products Company נ' חברת רנדי בע"מ (טרם פורסם, 22.11.2007) (להלן: ענין גרבר); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 201-200 (מהדורה עשירית, 2009) (להלן: גורן)). 20. טענות הצדדים שבפנינו אינן מצדיקות לשיטתי חריגה ממסגרת דיונית זו. המבחנים שגובשו בפסיקה משקפים מן העבר האחד את התפיסה העקרונית המשתקפת בכללים אלו והיא החתירה לגילוי האמת והשאיפה כי ההליך המשפטי יתקיים כהליך ראוי וככל האפשר ב"קלפים גלויים" (ראו, בענין גרבר הנ"ל וההפניות שם). לעקרון זה מצטרפת בענייננו, כאשר מדובר בנתבע המבקש גילוי מסמכים המוחזקים על ידי התובע, גם זכותו של נתבע להתגונן כראוי נגד תביעה משפטית המוגשת נגדו (ראו רע"א 8551/00 אפרופים שיכון וייזום (1991) בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 102 (2000) (להלן: ענין אפרופים)). היינו, התפיסה הינה כי כאשר מדובר בבקשה לגילוי של מידע המצוי בידי אחד הצדדים ואשר דרוש לצד שכנגד על מנת לגבש את טיעוניו או לבססם, יאפשר בית המשפט את חשיפת המידע לידיו. יחד עם זאת, בחינת שאלת ההכבדה מכניסה למערך השיקולים אף את הצד השני של המשוואה, היינו זכותו של צד לדיון שלא תיגרם לו פגיעה יתרה עקב עצם קיום ההליך המשפטי. לטעמי אין בטענות המבקשת או האגודה כדי להצדיק אימוץ מבחנים חדשים ושונים מאלו שנבחנו עד כה בפסיקה באשר לשאלת מתן צו גילוי מסמכים. יחד עם זאת, אין באמור כדי לשלול את חשיבות השיקול העומד בבסיס טענותיהן של המבקשת והאגודה, היינו, הזכות לפרטיות. ואולם, לשיטתי, המשקל שיש ליתן לשיקול זה הינו בגדר מערך השיקולים אשר הוצג לעיל, ובפרט, בשאלת ההכבדה שיגרום מתן צו הגילוי על הצד לדיון כנגדו הוא ניתן. משכך, מבחני המשנה שהציגו המבקשת והאגודה אינם יכולים לשיטתי לעמוד כמבחני סף לעצם מתן צו הגילוי. 21. כיצד אם כן ראוי כי תשפיע הזכות לפרטיות על מערך שיקוליו של בית המשפט בבוחנו בקשה למתן צו לגילוי מסמכים? לשיטתי, וכשם שקבע אף בית המשפט המחוזי, המיקום בו נכנסת הזכות לפרטיות לדיון שבפנינו הינו בבחינת מידת ההכבדה שמכביד הגילוי על מי שממנו נדרש הוא. טרם אבחן את יישום אמירה זו על המקרה דנן, רואה אני להוסיף מספר מילים על הזכות לפרטיות. 22. טענות הנשענות על הזכות לפרטיות חוזרות ועולות מימים ימימה בפני בית משפט זה בהקשרים שונים ותוך התנגשות בערכים ואינטרסים מגוונים. כך למשל, נבחנו טענות באשר להתנגשות בין זכות זו ובין הזכות להפגין (בג"צ 2481/93 דיין נ' ניצב יהודה וילק, פ"ד מח(2) 456 (1994) (להלן: ענין דיין)), בין זכות זו ובין עיקרון פומביות הדיון (בג"ץ 1435/03 פלונית נ' בית הדין למשמעת של עובדי המדינה, פ"ד נח(1), 529 (2003)) ובהקשרים רבים נוספים. ככלל, אין מחלוקת, במיוחד מאז עיגונה של הזכות לפרטיות בסעיף 7(א) לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, על חשיבותה של הזכות ועל החובה ליתן לה משקל אף בפרשנות הוראות חוק שונות שיש בהן כדי לפגוע בפרטיותו של אדם. יחד עם זאת, צוין גם פעמים רבות כי היקפה של זכות זו אינו נקי מספקות וכי אין מדובר בערך מוחלט אלא בזכות יחסית אשר יש לאזנה כנגד עקרונות יסוד אחרים המשתקפים בשיטת משפטנו, ובהם האינטרס והערך החברתי של עשיית הצדק במסגרתם של הליכים משפטיים (ראו למשל, ענין דיין הנ"ל; ע"א 1211/96 עו"ד יורם ל. כהן מפרק נ' נשיונל קונסלטנטס פ"ד נב(1) 481, 499-500 (1998); בע"מ 3542/04 פלוני נ' פלונית (לא פורסם, 20.6.2005) (להלן: ענין פלוני)). יצוין, כי אף במישור היחסים שבין אדם לחברו הוכרה הזכות לפרטיות כזכות כבדת משקל ואף עוגנה בחוק הגנת הפרטיות (ראו למשל, רע"א 1917/92 סקולר נ ג'רבי, פ"ד מז(5) 746 (1993) (להלן: ענין סקולר)). יחד עם זאת, אף בהקשר זה ראה המחוקק לסייג את ההגנה על ערך זה וקבע איזונים שונים כדוגמת הגדרת הגנות שונות היכולות לעמוד למי שנתבע על פי חוק זה ואף הגדרת תקופת התיישנות מקוצרת בת שנתיים ימים להגשת תביעה אזרחית על פיו. 23. טענות הנשענות על הזכות לפרטיות נידונו בבית משפט זה אף בהקשרים הקרובים לענייננו אנו, היינו, בהקשר של הליכי גילוי מסמכים. כעקרון, נקבע כי אין בחוק הגנת הפרטיות כדי למנוע בהכרח גילוי מסמכים וזאת בהתבסס על סעיף 32 לחוק המקנה לבית המשפט סמכות להתיר שימוש כראיה אף בחומר שהושג תוך פגיעה בפרטיות ובהתבסס על סעיף 35 הקובע כי הוראות החוק לא יגרעו מהוראות דין אחר, ובכלל כך אף תקנות סדר הדין האזרחי המסדירות את ענין הגילוי (ראו למשל, ענין פלוני הנ"ל; גורן בעמודים 208-207; ע"א 174/88 גוזלן נ' קומפני פריזיאן דה פרטיסיפסיון, פ"ד מב(1) 563 (1988)). הבחנה נוספת שנערכה בפסיקה הינה בין מי שהינו צד להליך, ובפרט התובע, ובין מי שהינו זר להליך. ככלל, נקבע כי תובע אינו יכול להישמע בטענה לפיה זכותו לפרטיות גוברת על חובתו לחשוף לפני הנתבע ראיות שהן רלוונטיות לביסוס הגנתו, היינו, כי אין לקבל ככלל את השימוש בטענת הפרטיות כ"חרב". כל זאת בכפוף כמובן עדיין למבחן של רלוונטיות (ראו ענין אפרופים הנ"ל). יחד עם זאת, בענין צדדים זרים ניתן לראות בפסיקה גישה מצמצת יותר. כך למשל, בענין סקולר הנ"ל נקבע כי טרם מתן צו לגילוי מסמכים בנקאיים על פי סעיף 39 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1972, צריך בית המשפט לבחון מהי מידת החיוניות והחשיבות של המידע המבוקש למחלוקת בין הצדדים, האם הונחה תשתית ראייתית לכאורית המצדיקה את גילוי החשבונות באופן שמפיג את החשש כי מדובר ב"דיג ראיות", האם אין בידי הצד המבקש את הגילוי להישען על ראיות חלופיות שאין בהן פגיעה בפרטיות ואף בהתקיים אלו אסור לו להיקפו של הגילוי כי יחרוג מעבר למתחייב לעשיית צדק באותו הליך משפטי (ראו, דעת הרוב בענין סקולר הנ"ל ובעיקר בעמודים 774-773). ראוי לחדד עם זאת כי הענין שנידון שם היה כאמור של גילוי על ידי צד שלישי (הבנק) כאשר לא היתה מחלוקת על קיום חובת סודיות החלה על צד זה. בחוות דעתו של השופט צ' א' טל אשר הצטרף לדעת הרוב של השופט א' גולדברג, מסייג הוא את אמירתו ומציין שכאשר מדובר בצדדים לדיון חלים כללי הגילוי והעיון הרגילים בין בעלי הדין ולא היה מקום לדון בחסיון (ראו בעמוד 781 לפסק הדין, וראו גם דעת המיעוט של השופט מ' חשין). 24. אם כך, מה מכל אלו עלינו להסיק באשר לענין שבפנינו? פועל יוצא מן הדברים האמורים הינו כי במאזן בין זכות הפרטיות של תובע ובין זכותו של נתבע לנהל הגנתו והאינטרס החברתי בעשיית צדק, תגבר דרך כלל זכותו של האחרון (ראו, ענין אפרופים הנ"ל; ענין פלוני הנ"ל בפסקה 14 לפסק הדין). ואולם, כאמור, זכותו זו של הנתבע אף היא אינה זכות מוחלטת אלא כפופה היא למבחנים שקבעו הפסיקה והדין, היינו, מבחן הרלוונטיות ומבחן ההכבדה, וכך חוזרים אנו למסגרת אשר התוויתי בראשית הדיון. יישום המבחנים לענין שבפנינו 25. כאמור, נקודת המוצא לדיון הינה כי מי שהינו תובע אכן לא יישמע בטענה של הגנה על פרטיותו. בענין שבפנינו מתעוררת למעשה השאלה עד היכן ניתן למתוח את אותה חובה החלה על בעל דין, שהינו התובע במשפט, לחשוף את צפונות חייו לידי הנתבע. המידע אשר חשיפתו מבוקשת על ידי המשיבים הינו מידע רפואי הנוגע לאשפוזה של המבקשת על רקע מצבה הנפשי. מידע ממין זה הינו מן הרגישים ביותר שיש לאדם ואין חולק כי חשיפתו, ולו בגדר המשפט, יש בה כדי לפגוע ממשית בזכותו לפרטיות. משכך, עצם החיוב לחשוף מידע זה יש בו משום הכבדה של ממש על בעל הדין, אף כאשר המדובר בתובע. כשם שציין בית המשפט המחוזי, בענין שבפנינו מצטרף למערך שיקולים זה, גם הרצון שלא להרתיע יתר על המידה תובעים בכוח מלהגיש תביעה על פי חוק איסור לשון הרע. ועדיין, מסכים אני עם מסקנתו של בית המשפט המחוזי כי אין בטענה זו כדי להכריע את הכף לטובתה של המבקשת באופן מוחלט ולוותר לחלוטין על חשיפת החומר. לשיטתי, במצב בו אכן עומדים זה מול זה באופן חזיתי מן העבר האחד זכותה לפרטיות של התובעת ומן העבר השני יכולתו של הנתבע להתגונן נגד תביעתה, לא יהיה מנוס אלא מלהורות על חשיפת המידע, כאשר לתובעת תמיד שמורה האפשרות לסגת מן התביעה ולהגן בכך על פרטיותה. 26. כאמור, מבחן ההכבדה אינו עומד לבדו וקשור הוא קשר הדוק אף למבחן הרלוונטיות. לפיכך, אף אם אין לקבוע כי מידת ההכבדה מטה נחרצות את הכף כנגד הגילוי, עדיין בנסיבות הענין, משמדובר בהכבדה משמעותית על המבקשת, נכון קבע בית המשפט המחוזי כי מן הראוי לדקדק ביתר שאת בבחינת רלוונטיות החומר שגילויו מבוקש, ולו כדי להבטיח כי אכן מדובר ב"התנגשות חזיתית" כמתואר וכי גילויו אכן נדרש וחיוני להגנתם של המשיבים. יחד עם זאת חשוב להבהיר כי לא נדרש שרלוונטיות המסמכים או המידע תהא ודאית (ראו למשל, ענין גרבר הנ"ל). אף בהתחשב באמור לעיל עדיין בדיקתו של בית המשפט הינה רק של הפוטנציאל הגלום במסמכים ובמידע זה לסייע להגנתם של המשיבים. מכאן נובע אף מדוע לטעמי אין שאלת קיום ה"חיסיון העיתונאי" מהותית לשלב זה של הדיון. כאמור, בית המשפט אינו מנהל את הגנתו של הנתבע במקומו ואף אינו נדרש לבחון האם יש בידיו ראיות אחרות להוכיח טענותיו. אומנם, מבחן זה אומץ כאשר עסקנו במי שהוא זר לתביעה, אך לא יהיה זה נכון לטעמי לאמצו כאשר המדובר בצד לתביעה ובמיוחד כאשר מדובר בתובע אשר מסורה לו כאמור האפשרות לסגת מהתביעה ולהגן כך על פרטיותו. לא שוכנעתי אף מטענותיה של המבקשת כי המדובר בתוצאה של העברת הנטל מכתפי המשיבים לכתפיה. כללי הגילוי כולם חובקים בתוכם באופן זה או אחר את הרציונאל כי הבאת הראיות אינה אך תפקידו של הצד המבקש להסתמך עליהן, וכי צד שבשליטתו הבלעדית ראיות הנחוצות לצד שכנגד יתכן ויחויב בהבאתן. אין בכך כדי לשנות את העובדה שלו יימנעו המשיבים מלהביא ראיות החיוניות לביסוס הגנתם בטוענה זו או אחרת, יתכן ויכשלו הם בסופו של יום בהוכחת ההגנה, היינו, נטל השכנוע בטענה זו נותרת על כתפיהם. 27. פועל יוצא מדברים אלו הינו כי יש לדחות את ערעורם של המשיבים על הצמצום שצמצם בית המשפט המחוזי את היקף הגילוי עליו הורה בית משפט השלום. בית המשפט המחוזי בחן בקפידה את כתבי הטענות שהגישו הצדדים, והתרשם כי בשלב זה לא הראו המשיבים כי להוכחת טענתם נדרשת חשיפה מלאה של עברה הרפואי של המבקשת. לא מצאתי כי נפל פגם בנימוקיו. לא ראיתי אף בטענות המשיבים באשר לכשלים הפרוצדוראליים שנפלו לענין מועד תיקון כתב התביעה והגשת כתב התביעה המתוקן בגדר בקשת רשות הערעור בבית המשפט המחוזי כדי לשנות ממסקנתי זו. ודוק, טענות המשיבים באשר לפגם שנפל בהגשת התביעה על ידי המבקשת בשיהוי מסוים והנזק הראייתי שנגרם להם בעקבות זאת אינן משנות אף הן ממסקנתי זו. יחד עם זאת יוער, כי ככל שבהמשך ההליך יתברר שאין די בחשיפה שהותרה ונדרשת הרחבת צו הגילוי, דומה כי יוכלו המשיבים להגיש בקשה מפורטת ומנומקת כאמור וזו תישקל לגופה על ידי בית המשפט בהתאם לנתונים שיהיו לפניו. 28. יחד עם זאת, סבור אני כי אף ערעורה של המבקשת דינו להידחות. כאמור, בית המשפט המחוזי נתן משקל רב לטענות המבקשת ולשמירה על פרטיותה. משכך, צומצם היקף צו הגילוי רק לאותו חומר אשר בית המשפט השתכנע כי עומד הוא במבחן הרלוונטיות אף לאחר בדיקה דקדקנית וקפדנית הלוקחת בחשבון את מידת ההכבדה שיוצר הגילוי על המבקשת. קביעה זו הינה עובדתית באופייה ואין מקום להתערבותנו בה. יתר על כן, זכותה לפרטיות של המבקשת נלקחה בחשבון אף בהוראתו של בית משפט השלום כי המשיבים יוכלו לעשות שימוש במידע שיגולה לצורכי המשפט בלבד ורק בחומר הרלוונטי לגבי התביעה שהוגשה. יצוין כי בענין זה הביעו המשיבים את הסכמתם אף בכתבי הטענות שבפנינו כי יושתו הגבלות נוספות להבטחת פרטיותה של המבקשת כדוגמת קיום הדיון בדלתיים סגורות ואף העברת המידע ראשית לעיונו של בית המשפט. ככל שהמבקשת תבחר לעמוד על תביעתה תוכל היא להגיש בפני בית משפט השלום בקשה ברוח דברים אלו. סוף דבר 29. ההגנה על פרטיותו של בעל דין חשובה היא אך אינה יכולה לשמש מקלט לתובע באיזון למול האינטרס של עשיית הצדק ולמול זכותו של נתבע להתגונן באופן ראוי. יחד עם זאת כאמור, שעה שדוחקים אנו את רגליה של הזכות לפרטיות, ובמיוחד כאשר מדובר במידע רגיש המצוי בלב ליבה של זכות זו, עלינו לפסוע בזהירות מירבית ותוך הבטחת מירב האמצעים כדי לוודא שהחשיפה אכן ראויה היא ומתבצעת למטרות לשמן הורינו עליה. דומה כי בנסיבות הענין, הלך בית המשפט המחוזי בדרך זו ונתן את המשקל הראוי למערך השיקולים המתעורר בענין. איני רואה מקום להתערבות בהחלטתו. בהתחשב בתוצאה אליה הגעתי, איני רואה מקום לעשות צו להוצאות. ש ו פ ט השופט א' רובינשטיין: א. מסכים אני לפסק דינו של חברי השופט ג'ובראן. אטול היתר לעצמי להוסיף קמעא. התוצאה אליה הגיע בית המשפט המחוזי בנסיבות היא מאוזנת. עסקינן בתביעה שהוגשה ערב ההתישנות, וגם אם זו זכותה של המבקשת על פי דין, מטבע הדברים כחלוף השנים נפתחת הדלת ונפרשת הזירה להתגוששות מוגברת באשר לחומר, וצדק בית משפט השלום בציינו כי הגשת תביעה כספית של ממש חושפת את התובע - בענייננו המבקשת - ל"פעילות הגנתית" (בלשוני שלי) מצד הנתבע. דברים אלה מתיישבים עם השכל הישר, ובית משפט השלום אף סייג כדבעי במאטריה הרגישה בה עסקינן, שעניינה מסמכים רפואיים של המבקשת, את השימוש בחומר לנחוץ לצרכי התביעה ובגדרי רלבנטיות; אך בית המשפט המחוזי חיפש, אף הוא בשל המאטריה העדינה בה עסקינן - המידע הרפואי - דרכים לצמצם עוד יותר את השימוש ואת החשש לפולשניות ולחטטנות היתרה. ב. הנושא דנא הוא מאותם שאולי קל לקבוע לגביהם אמות מידה אך לא אחת קשה היישום. נאחז את השור בקרניו: ברי לכל כי פרטים רפואיים מצויים בליבת הפרטיות, ועל כן יש לצמצם במידת האפשר את חשיפתם; אך המבקשת ניסחה תביעתה על יסוד טענה כי שמה הטוב נפגע קשות על-ידי תיאורה כמי שהיתה ביום פלוני במצב של "ערפול חושים", "נראתה מוזנחת... מפעם לפעם מילמלה דברים לא ברורים", ובהקשר אחר "מתנדנדת וריר נוזל מפיה", שעה שאין חולק כי היתה - כדבריה של התביעה - "במצב רוח ירוד ודכאוני", חשה ברע ואושפזה. ברי כי טענה מעין זו, המסבה עצמה על הסתייגות מאמירות "רפואיות" שבפרסום, אינן מותירות ברירה של ממש שלא לחשוף, במידה ובסייגים של הגבלת השימוש, חומר רלבנטי לכך. קשה איפוא, חוששני, להלום אחיזת החבל בשני קצותיו מצד המבקשת במקרה דנא. ג. מקובל עלי אשר כתב חברי הן לעניין שיקולי הרלבנטיות לפי תקנה 120 (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, הן לעניין ההכבדה, אמת מידה בת הפסיקה. שאלה נוספת שעל הפרק היא טענת החיסיון בשל הפרטיות, מקום שהפרטיות בה עסקינן היא בתחום הרפואי. חברי ציין, ש"נקודת המוצא לדיון הינה, כי מי שהינו תובע אכן לא יישמע בטענה של הגנה על פרטיותו". ברע"א 1917/92 סקולר נ' ג'רבי, פ"ד מז(5) 764, נדונה טענה לחיסיון בנקאי. קבע שם השופט - כתארו אז - מ' חשין כי כאשר בעל הסוד הוא צד להליך העיקרי אין מתעוררת שאלת הסודיות הבנקאית (ראו שם גם גישת המשפט העברי, שמתאר השופט טל בחוות דעתו). השופט יצחק עמית, במאמרו "קבילות, סודיות, חיסיון ואינטרסים מוגנים בהליכי גילוי במשפט האזרחי – ניסיון להשלטת סדר", ספר אורי קיטאי (ד"ר ב' סנג'רו, עורך (2007) 247 סבור כי הדרך הדיונית אינה צריכה להשפיע על השאלה המהותית בדבר עצם קיומו של חיסיון או ערך מוגן כמו פרטיות, והחיסיון או האינטרס המוגן אינו מתפוגג אך משום שבעל הדין הוא שמעלה את הטענה לחיסיון (עמ' 283). הוצע כי איזון האינטרסים ייערך בשלב של בחינת הרלבנטיות (עמ' 287). אכן, ברי כי מכל מקום דעת לנבון נקל, כי ככל שהפרטיות נטענת על-ידי בעלי הדין עצמם, רמת ההידרשות לטענה זו תרד, גם אם לא תתפוגג (ראו, גם דברי השופט טל בפרשת סקולר נ' ג'רבי (בעמ' 781). ומהי הפרטיות בה מדובר? בבג"צ 844/06 אוניברסיטת חיפה נ' עוז (לא פורסם) ציינה השופטת חיות (פסקה 20) כלהלן: "ברמה הבסיסית ניתן לומר, כי הזכות לפרטיות יכול שתתייחס למידע או לנתונים הנוגעים באופן מובהק לפרט ולו בלבד (עם מידע או נתונים כאלה נמנים, למשל מצבו הרפואי (הדגשה הוספה - א"ר), רמת הכנסותיו, גילו, משקלו, העדפותיו המיניות וכדומה)..."; זאת להבדיל מפרטים אחרים; ובאותה פרשה שעסקה במסמכי הערכה ודיונים פנימיים באוניברסיטה - הוחלט כי הפגיעה הנטענת בפרטיות אינה מצדיקה יצירת הגנה מסוג חיסיון. דומני כשלעצמי שהפרטיות היא סוג מיוחד של חיסיון, או שמא פטור או מעין חיסיון, שאינו מופיע ככזה בפקודת הראיות (נוסח חדש), תשל"א-1971, אך הוא מתבקש מעצם מהותו. ד. כאשר מוגשת לבית המשפט בקשה לגילוי מסמך ולעיון בו, ובעל הדין שכנגד מתנגד לבקשה, מציע השופט עמית במאמרו לבחון תחילה את רלבנטיות המסמך למחלוקת, תוך הנחת מוצא של גילוי, אלא אם ניתן להצביע על חיסיון בדין, בפסיקה או במשפט המקובל; ומשהועלתה טענת חיסיון, מזכיר הוא כי רשאי בית המשפט, על פי תקנה 119 לתקנות סדר הדין האזרחי לעיין במסמך כדי לקבוע אם ראוי שייהנה מחיסיון. המחבר מעיר (עמ' 266-265) כי אינטרס הגנת הפרטיות, האינטרס המוגן העיקרי הנזכר בפסיקה לעניין אי גילוי ראיה (עמ' 266), "אינו מוחלט, והוא עשוי לסגת מפני האינטרס של גילוי האמת בהליך שיפוטי". עסקינן בפטור יחסי (שכמותו כחיסיון יחסי), הטעון הכרעה שיפוטית הלבכר את הגילוי אם את החיסיון (עמ' 267-266). בתחום הרפואי ניתן להקיש כמובן מנוסחת האיזון שבסעיף 49 לפקודת הראיות, לפיה יש לקבוע אם "הצורך לגלות את הראיה לשם עשיית צדק עדיף מן העניין שיש לא לגלותה". לדילמות בעניין זה ראו גם בע"מ 3542/04 פלוני נ' פלונית ופלוני (לא פורסם). ה. ברי כי נושאים רפואיים מצויים בליבת הפרטיות; על כך לא יתכן חולק, וראו סעיף 2(11) לחוק הגנת הפרטיות, תשמ"א-1981, שלפיו פגיעה בפרטיות היא "פרסומו של עניין הנוגע לצנעת חייו האישיים של אדם, לרבות עברו המיני, או למצב בריאותו (הדגשה הוספה - א"ר) או להתנהגותו ברשות היחיד". אך על פי האיזונים הנחוצים, ברי כי גם התובע – במובהק בשונה מצד שלישי כלשהו - בעילות שיש בהן פן רפואי, אינו יכול להיות פטור מכל חשיפה. אטעים, כאמור, כי דרך נכונה לנקוט בעניין הרלבנטיות וצמצום הפגיעה בפרטיות היא עיון על ידי בית המשפט, בהתאם לתקנה 119; לפיה רשאי בית המשפט כשמועלית בפניו טענת חיסיון "לעיין במסמך כדי להחליט אם יש ממש בטענה זו". ראו גם רע"א 5806/06 עזבון נמירובסקי נ' שימקו (לא פורסם) (המשנה לנשיאה ריבלין). שם נאמר, ביחס למחלוקות באשר לחסיון מסמך: "אכן, תקנה 119 מיועדת ליתן בידי בית המשפט כלי חשוב לעריכת איזון האינטרסים הנדרש בכגון דא. היא משרתת את התכלית בדבר צמצום החסיונות והרחבת הגילוי. היא מבטיחה שבית המשפט יוכל להכריע בשאלת החיסיון מבלי לעמוד מאחורי "מסך בערות". היא מסירה את הלוט מעל המסמך ומאפשרת בכך לבית המשפט ללמוד, בין השאר, על חשיבותו עבור בעל הדין המבקש לעיין בו ועל התועלת שגלומה בו בהתחשב גם בראיות אחרות גלויות; הנזק שעלול להיגרם עקב חשיפת המסמך; על המטרות שעמדו ביסוד הכנתו של המסמך; ועל האפשרות לתחום את הגילוי באופן שתוגשם התכלית של עשיית צדק מבלי לפגוע יתר על המידה במי מבעלי הדין (עניין סקולר הנ"ל). לאור השיקולים הללו, נראה כי במחלוקות מהסוג הנידון כאן, הכלל צריך להיות שימוש בתקנה 119, ורק מקום שבו עיון של בית המשפט במסמך שבמחלוקת אין בו כדי לתרום להבהרת טענת החיסיון, ייתייתר הצורך בעיון כזה." ברע"א 2498/07 מקורות חברת מים נ' בר (לא פורסם) נזדמן לי לומר בהקשר דומה "'אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו' (בבלי, יומא ס"ז, א'), ולענייננו, אינו דומה מי שעיין בחומר הרלבנטי למי שהחומר הרלבנטי לא היה לנגד עיניו". ואכן, גם בהינתן התכלית שמאחורי גילוי המסמכים, אין מדובר במוחלטות אין בלתה, ויש לאזן בין תכלית גילוי האמת, החשובה כמובן עד מאוד, לבין ערכים נוספים הראויים להגנה; האיזון הנחוץ בנידון דידן בין פרטיות לבין חובות הגילוי והמאמץ להסיר מכשלות פורמליות (שוורץ, סדרי דין אזרחי, חידושים, תהליכים ומגמות (תשס"ז), 49-48 ה"ש 3) יכול היה להסתייע בעיון. על כן יתכן שבמקרה דנא היה מקום מתחילה כי בית המשפט עצמו יעיין במסמכים הרפואיים, וסברתי איפוא בראשונה להציע להחזיר את התיק לבית משפט השלום לשם כך; אך נראה לי בסופו של יום, כי דבר זה יסרבל מעל לצורך תיק הנמשך כבר ממילא זמן רב. על כן תעמוד הכרעתו של בית המשפט המחוזי בעינה, ולדידי, אם תהא טענה ספציפית של "פרטיות מיוחדת" או של אי רלבנטיות לגבי מסמך כזה או אחר מאלה שנצטוותה המבקשת על גילויים, ניתן כמובן לפנות לבית משפט השלום, אשר יבדוק; היה וימצא כי אכן יש צדק בטענה, יחליט בהתאם - ואם ימצא כי נעשה מאמץ לסרבול, דלת ההוצאות פתוחה. ו. בנתון לכל האמור מצטרף אני לחוות דעת חברי השופט ג'ובראן. ש ו פ ט המשנה לנשיאה א' ריבלין: אני מסכים. המשנה לנשיאה לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ס' ג'ובראן. ניתן היום, כ"ה בתשרי התש"ע (13.10.2009). המשנה-לנשיאה ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06080190_H04.doc שצ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il