אילן יעיש נ. היועצת המשפטית לממשלה

31 בבית המשפט העליון עה"ס 8015-05-25 לפני: כבוד השופטת יעל וילנר כבוד השופט אלכס שטיין כבוד השופט יחיאל כשר המערער: אילן יעיש נגד המשיבה: היועצת המשפטית לממשלה ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט א' גורדון) מיום 29.4.2025, ב-נמ"ב 5822-03-25. תאריך ישיבה: ו' בתמוז התשפ"ה (2.7.2025) בשם המערער: עו"ד ירון קוסטליץ; עו"ד גאיה פלג; עו"ד רועי שיינדורף; עו"ד אלכסנדר בן שושן בשם המשיבה: עו"ד אפרת גלזר; עו"ד אביטל ריבנר אורון פסק-דין השופט יחיאל כשר: לפנינו ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט א' גורדון), מיום 29.4.2025, ב-נמ"ב 5822-03-25. בהחלטה נושא הערעור נתקבלה בקשת המשיבה להורות כי מועד שחרורו של המערער יחול ביום 16.3.2027; ומנגד נדחתה בקשת המערער כי בית המשפט יורה על קיצור עונשו או יבצע "התאמה" בעונשו על דרך שחרורו על תנאי, הוראה כי ירצה את יתרת מאסרו בדרך של עבודות שירות, או על דרך השמתו בצו מבחן. רקע הדברים המערער הינו אזרח ישראלי ואמריקאי, אשר עובר לאירועים מושא הערעור דנן התגורר בישראל ועבד בארצות הברית. בשנת 2020, עת ששהה בארצות הברית, נעצר המערער בחשד לביצוע עבירה של קשירת קשר להפרת "חוק האנטי-קיקבאק" (Conspiracy to Violate the Anti-Kickback Statute), עבירה לפי סעיף 371 לפרק 18 ב-United States Code (U.S.C) (להלן: הקוד הפלילי הפדרלי). בהמשך לכך, ביום 18.1.2024 הורשע המערער בבית משפט פדרלי במחוז ניו-ג'רזי, על-פי הודאתו ובמסגרת הסדר טיעון, בעבירה בגינה הואשם, ונגזר עליו עונש של 36 חודשי מאסר בפועל. מועד תחילת ריצויו של עונש המאסר נקבע ליום 18.3.2024. ביום 25.1.2024, עובר לתחילת ריצוי עונש המאסר, פנה המערער לגורמים הרלוונטיים בארצות הברית ובישראל, בבקשה להעברתו מארצות הברית לישראל, לצורך ריצוי עונשו בישראל. ביום 9.9.2024 אושרה בקשתו של המערער על-ידי הגורמים המוסמכים בארצות הברית, וביום 19.12.2024 ניתן של צו שר המשפטים, בהתאם לסעיף 8 לחוק לנשיאת עונש מאסר במדינת אזרחותו של האסיר, התשנ"ז-1996 (להלן: החוק או חוק לנשיאת עונש מאסר במדינת אזרחותו של האסיר), המורה על העברתו של המערער לישראל (להלן: צו ההעברה). בהמשך לכך, ביום 27.2.2025 הועבר המערער לישראל. ביום 3.3.2025 הגישה המשיבה, היועצת המשפטית לממשלה, לבית המשפט המחוזי בירושלים, בקשה לפי סעיף 10(א) לחוק, במסגרתה עתרה שבית המשפט ייקבע כי המערער יישא בישראל את יתרת תקופת המאסר שנגזרה עליו בארצות הברית, עד ליום 17.3.2027 (36 חודשים מהמועד שנקבע לתחילת ריצוי עונשו של המערער, בניכוי יום מאסר אחד). בבקשה מאוחרת יותר, שהגישה המשיבה ביום 25.3.2025, ציינה המשיבה כי בבקשתה מיום 3.3.2025 נפלה טעות סופר, וכי המועד לו היא עותרת שייקבע כמועד השחרור של המערער ממאסרו (בישראל), הינו יום 16.3.2027. ביום 27.3.2025 הגיש המערער את התייחסותו לבקשת המשיבה, בה עתר לכך שישוחרר ממאסרו, על תנאי, לאלתר. המערער הטעים כי במהלך תקופת מאסרו בבית הסוהר Otisville שבמדינת ניו-יורק, נצברו לטובתו, בשל התנהגותו הטובה, נקודות זכות המקנות לו הפחתה של 164 ימי מאסר, בהתאם לסעיף (b)3624 לקוד הפלילי הפדרלי. המערער הוסיף וטען כי בשלב מאוחר יותר, בעקבות השתתפותו בתכניות שיקום במהלך מאסרו, קוצר עונשו ב-285 ימים נוספים, בהתאם לסעיף (d)(4)3632 לקוד הפלילי הפדרלי, כך שמועד שחרורו נקבע, לכל המאוחר, ליום 2.1.2026. כתוצאה מכך, המערער טען כי רשות בתי הסוהר הפדרלית החליטה, ביום 4.12.2024, להעביר אותו מבית הסוהר למסגרת המכונה "Residential Reentry Center", הידועה בלשון עממית בתואר "Halfway House", המהווה מסגרת אשר נועדה לסייע לאסירים המצויים לקראת סיום מאסרם, במעבר מהמאסר בחזרה אל החברה (להלן: RRC). בעקבות זאת, ביום 2.1.2025 הועבר המערער ל-RRC בשם "Brooklyn House". המערער טען כי בהחלטה על מעבר למסגרת המעבר, יש לראות כהחלטה לעניין קיצור תקופת מאסרו. לכן, לטענתו, חל בנסיבות העניין סעיף 10(ב) לחוק, הקובע כי: "בוטל מאסרו של האסיר, נחון האסיר בחנינה פרטית או כללית או קוצרה תקופת המאסר במדינה האחרת, והודעה על כך נמסרה לשר המשפטים, יודיע על כך לבית המשפט, ובית המשפט יורה על שחרור האסיר או על קיצור תקופת מאסרו, לפי הענין". המערער טען כי להשקפתו, העברתו ל-RRC דומה מבחינת מהותה לשחרור לפי חוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (להלן: חוק שחרור על תנאי). על רקע זה, טען המערער כי משום שהעברתו ל-RRC בוצעה לפני חתימת שר המשפטים על צו ההעברה, יש להורות על שחרורו ממאסרו, על תנאי, לאלתר. עוד טען המערער, כי שחרורו על תנאי מתחייב גם מכוח סעיף 10.2 לאמנה בדבר העברת נידונים Convention on the Transfer of Sentenced Persons)) (להלן: האמנה או האמנה בדבר העברת נידונים), החלה על עניינו. המערער הטעים כי בהתאם לסעיף 10.2 לאמנה, מקום בו הועבר נידון מהמדינה השופטת (בענייננו: ארצות הברית) למדינה המבצעת (בענייננו: ישראל), וטיבו המשפטי או משכו של גזר הדין שהוטל על הנידון במדינה השופטת אינו זהה לטיב המשפטי או למשך גזר הדין שהיה מוטל על הנידון אילו נשפט במדינה המבצעת, נדרשת המדינה המבצעת להתאים את הסנקציה שתוטל על הנידון לעונש או לאמצעי הקבועים בחוקיה לגבי עבירה דומה. זאת, ובלבד שטיבה המשפטי של הסנקציה יעלה, במידת האפשר, עם זו שהוטלה בגזר הדין של המדינה השופטת, ולא תעלה עליה במשכה. המערער טען כי משום שבדין הישראלי אינו מוכר מוסד ה-RRC, יש להתאים את עונשו לסנקציה הקרובה ביותר בדין הישראלי למוסד ה-RRC בארצות הברית, ולטענתו, מדובר, כאמור, בשחרור על תנאי. בתשובה לטענות המערער המפורטות לעיל, טענה המשיבה שהעברה ל-RRC אינה שקולה לשחרור על תנאי. המשיבה הטעימה כי בפסיקתו של בית משפט זה נערכה הבחנה בין "מימד העונש" לבין "מימד האכיפה", כך שבעוד שבכל הנוגע למימד העונש נדרשת המדינה המבצעת להתאים את הסנקציה המוטלת על הנידון שהועבר לחזקתה לטיבו המשפטי ולמשכו של העונש שהוטל על הנידון במדינה השופטת, ביחס לאופן אכיפת הסנקציה רשאית המדינה המבצעת לנהוג על-פי דיניה. בתוך כך, המשיבה טענה כי העברה ל-RRC מהווה חלק ממימד האכיפה, בהיותה שקולה להעברה בין מתקני כליאה שונים במסגרת ריצוי עונש מאסר בפועל, שאין בה משום החלטה על שחרור או קיצור מאסר. לכן, לטענתה של המשיבה, השמתו של המערער ב-RRC, עובר להעברתו ארצה, אינה מחייבת את התאמת הסנקציה שתוטל עליו בארץ לתנאי ה-RRC. נוסף לאמור, המשיבה טענה כי המערער לא השלים את כל תכניות השיקום ולא צבר את כל נקודות הזכות הנדרשות לצורך זכאותו לשחרור מוקדם; וכי אילו אכן היה המערער משוחרר ממאסר בפועל בארצות הברית. כטענתו, אזי שלפי סעיף 1 לחוק, לא ניתן היה להעבירו לריצוי עונשו בישראל. כמו כן, המשיבה טענה כי הוסבר למערער כי מרגע העברתו לישראל, יחולו על מאסרו דיניה של מדינת ישראל, והמערער, אשר היה מיוצג על-ידי עורכי דין, אישר בחתימתו כי הוא מבין זאת. ביום 10.4.2025 התקיים בבית המשפט המחוזי דיון בבקשתה של המשיבה, בטענות המערער ובתשובת המשיבה להן. במסגרת דיון זה, שבו הצדדים על טענותיהם המפורטות לעיל, תוך שהמערער הבהיר כי הוא אינו עומד על כך שישוחרר למעצר על-תנאי דווקא, אלא לכל חלופה שאינה ריצוי יתרת העונש מאחורי סורג ובריח, כגון, למשל, ריצוי עונש המאסר בדרך של ביצוע עבודות שירות. בתום הדיון, הורה בית המשפט (השופט א' גורדון), למשיבה, לפנות לרשויות בארצות הברית ולבקש את התייחסותן לשתי השאלות שלהלן: הראשונה – מה היה הסטטוס של המערער לאחר שהושם ב-RRC? לשאלה זו, השיבו הרשויות בארצות הברית כי בתקופת השמתו ב-RRC, היה המערער בסטטוס של אסיר, וכי השמה ב-RRC אינה שקולה לשחרור על-תנאי, אלא שמהווה היא חלק מעונש המאסר עצמו. השנייה – האם הייתה החלטה רשמית של הרשות הרלבנטית בארצות הברית אשר הורתה על העברתו של המערער ל-RRC? לשאלה זו השיבו הרשויות בארצות הברית, כי החלטה כאמור היא החלטה שגרתית שמתקבלת על-ידי רשות בתי הסוהר הפדרלית, אשר אין בה משום שינוי סטטוס ביחס לאסיר. לאחר שבית המשפט המחוזי התיר למערער להתייחס לתשובות שנמסרו מאת הרשויות המוסמכות בארצות הברית, טען המערער כי הוא אינו חולק על כך שגם לאחר השמתו במסגרת המעבר הוא נותר בסטטוס של אסיר; אך הוסיף וטען כי תשובת הרשויות המוסמכות בארצות הברית תומכת בטענתו כי השמתו ב-RRC משנה את "טיבו ואופיו" של מעצרו, כך שעם העברתו לישראל היה מקום להתאים את עונשו לתנאים הנוהגים ב-RRC. החלטתו של בית משפט המחוזי ביום 29.4.2025 ניתנה החלטתו של בית המשפט המחוזי (השופט א' גורדון), במסגרתה נתקבלה בקשת המשיבה להורות כי מועד שחרורו של המערער יחול ביום 16.3.2027; ומנגד נדחתה בקשת המערער, כי בית המשפט יורה על קיצור עונשו, או יבצע "התאמה" בעונשו על דרך שחרורו על תנאי, על דרך הוראה כי ירצה את יתרת מאסרו בדרך של עבודות שירות, או על דרך השמתו בצו מבחן. בהחלטתו, עמד בית המשפט המחוזי על כך שסעיף 10 לחוק לנשיאת עונש מאסר במדינת אזרחותו של האסיר, מאפשר לבית משפט המורה על נשיאת המאסר או יתרתו בישראל, להורות גם על קיצור המאסר. זאת, באחד משני מסלולים: הראשון, הקבוע בסעיף 10(ב) לחוק, עוסק במצב דברים שבו המאסר קוצר או בוטל במדינה הזרה בה נשפט האסיר; השני, הקבוע בסעיף 10(א1) לחוק, מקנה לבית המשפט סמכות שברשות, בכפוף לסייגים הקבועים בחוק, להורות על קיצור העונש בדרך של העמדתו על התקופה המרבית שנקבעה בדין הישראלי לעבירה בגינה הוטל העונש. בית המשפט המחוזי קבע, כי עניינו של המערער אינו הולם אף אחד מהמסלולים האמורים. באשר למסלול הראשון, קבע בית המשפט המחוזי כי משלא קוצר או בוטל עונשו של המערער בארצות הברית, מסלול זה אינו רלבנטי לעניינו. בית המשפט המחוזי הוסיף וציין, כי העובדה שלא נמסרה מארצות הברית הודעה בדבר קיצור עונש מאסרו של המערער, תומכת בקביעתו דלעיל. בתוך כך, דחה בית המשפט המחוזי את טענת המערער כי השמתו ב-RRC שקולה לשחרור מוקדם. בית המשפט הטעים כי השמת המערער במסגרת המעבר אינה בבחינת החלטה על שחרורו המוקדם או על קיצור מאסרו, וציין כי תימוכין לקביעה זו ניתן למצוא בתשובות שנמסרו מטעם הרשויות האמריקאיות, אשר ציינו כי מועד שחרורו המלא של המערער הינו יום 16.3.2027, וכי אילו היה משלים את כלל התכניות הרלבנטיות, היה חל מועד שחרורו הצפוי ביום 23.5.2026. כמו כן, בית המשפט ציין כי עיון באופן שבו תואר ה-RRC ב-"מזכר לאסיר" שנמסר למערער עובר להשמתו שם, מעלה כי מדובר במסגרת מפוקחת הכוללת אלמנטים של עבודה ופעילויות שיקום, כאשר האסירים המצויים במסגרות ה-RRC נותרים במשמורת וממשיכים לרצות את עונשם. עוד הוסיף בית המשפט המחוזי, כי המסקנה שהעברתו של המערער ל-RRC אינה שקולה לשחרורו המוקדם, מתחזקת גם מעיון בהוראות הרלבנטיות בקוד הפלילי הפדרלי. צוין כי סעיף 3264 לקוד הפלילי הפדרלי מבחין בין מצבים של פיקוח על אסיר לאחר שחרורו ממאסר לבין המהלך שננקט בעניינו של המערער, המכונה בשם Pre-release Custody, שעניינו העברת אסירים למשמורת במסגרת מאסרם וטרם שחרורם, בהתקיים יתרת שירות מקסימלית מסוימת וקיומה של הערכת מסוכנות נמוכה. בהמשך לאמור לעיל, עמד בית המשפט על ההבחנה שנערכה בפסיקתו של בית משפט זה בין "מימד העונש" לבין "מימד האכיפה" וקבע כי להשקפתו העברת המערער ל-RRC מצויה במסגרת "מימד האכיפה". זאת, שכן ההחלטה על העברתו של המערער ל-RRC התקבלה על-ידי רשות מנהלית (רשות בתי הסוהר הפדרלית) ולא על-ידי בית משפט, ומשום שבתקופת שהותו ב-RRC, ממשיך המערער להיות בסטטוס של אסיר. בית המשפט המחוזי המשיך וציין כי משום שהעברתו של המערער ל-RRC אינה חלק מעונשו, אזי שעם העברתו לישראל מוחלים עליו הסדרי האכיפה הישראליים. למעשה, כך ציין בית המשפט המחוזי, המערער ידע את האמור לעיל והסכים לו, ולא ביקש לחזור מהסכמתו האמורה אף לאחר שהועבר ל-RRC. בית המשפט הוסיף וציין כי לו נותר המערער בארצות הברית, והיה משלים את הליכי השיקום בהם התחיל, היה המערער משתחרר ממאסר לכל המוקדם בשנת 2026. בישראל, להבדיל, עשוי המערער ליהנות גם מקיצור מנהלי של העונש וגם מקיצור על-ידי ועדת השחרורים, שאז שחרורו יכול ויהיה כבר באוקטובר 2025. באשר למסלול השני, קבע בית המשפט המחוזי כי הוא איננו סבור כי המקרה דנן מהווה אחד מהמקרים החריגים המצדיקים את קיצור מאסרו של המערער בהתאם לסעיף 10(א1) לחוק. זאת, שכן המערער לא טען כי העונש המירבי לעבירה בה הורשע בישראל קצר מהעונש המירבי לעבירה זו בארצות הברית, ומשום שפרשנות המערער כי ניתן לעשות שימוש בסעיף זה גם במצב שבו לא זהו המצב, סותרת את לשונו ותכליתו. לבסוף, בית המשפט המחוזי ציין כי לאורך ההליך שהתנהל בפניו, הלכה והתפתחה טענת המערער לפיה אף אם אין מקום להורות על שחרורו המוקדם, אזי שבהתאם לסעיף 10.2 לאמנה, החל בענייננו מכוח סעיף 3 לחוק, יש מקום "להתאים" את טיב מאסרו מהתנאים שבהם הוא מצוי כיום במאסר מאוחר סורג ובריח בבית הסוהר, לתנאים הדומים יותר במהותם לאלו הנוהגים ב-RRC בארצות הברית. בית המשפט המחוזי דחה טענה זו, בהטעימו כי משום שלהשקפתו ההעברה ל-RRC מצויה תחת "מימד האכיפה", הרשויות הישראליות אינן מחויבות "להתאים" את תנאי כליאתו של המערער לתנאים מהם נהנה בארצות הברית. עיקר טענות המערער על החלטתו של בית המשפט המחוזי מיום 29.4.2025, הגיש המערער את הערעור שבפנינו. בפתח ערעורו, טוען המערער כי בפסק דינו של בית המשפט המחוזי נפלה שגגה, בכך שבית המשפט המחוזי ציין כי המערער עתר לקיצור מאסרו בהתאם לסעיף 10(א1) לחוק, דן בטענה זו ודחה אותה. המערער מטעים כי בניגוד לאמור בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, טענתו העיקרית התבססה על סעיפים 3 לחוק ו-10.2 לאמנה (ולא על סעיף 10(א1) לחוק), וכי במסגרתה עתר הוא ל-"התאמת" עונשו לעונש שנגזר עליו בארצות הברית, על-ידי שחרורו על תנאי או השמתו בצו מבחן או במסגרת מפוקחת אחרת. זאת, שכן התנאים במסגרות הנ"ל דומים בתנאיהם לתנאים מהם נהנה המערער ב-RRC, עובר להעברתו לישראל. בתוך כך, המערער טוען כי שגה בית המשפט המחוזי בקבעו כי העברת המערער ל-RRC מצויה תחת "מימד האכיפה". המערער טוען כי בהתייחסות הרשויות האמריקאיות לפניות המשיבה באשר למקור הסמכות של העברת המערער ל-RRC, נמסר מפורשות שבהתאם לסעיף (c)(1)3624 לקוד הפלילי הפדרלי, ראש רשות בתי הסוהר הפדרלית חייב להעביר אסירים למסגרת Pre-release Custody מתאימה במהלך 12 החודשים האחרונים של תקופת עונשם. לפיכך, נטען על ידי המערער כי העברתו ל-RRC נובעת מחובה שהוטלה על רשות בתי הסוהר הפדרלית מכוח חוק שהיה קיים בעת מתן גזר הדין בעניינו. המערער טוען כי אמנם מדובר בהחלטה פנימית של רשות בתי הסוהר הפדרלית, אך החלטה זו היא יישום מתחייב של הוראות החוק, אשר בעניינה אין לרשות בתי הסוהר הפדרלית שיקול דעת. בהקשר זה, המערער טוען כי הוא ביקש מהמשיבה, מספר פעמים, להמציא לידיו או להגיש לבית המשפט את ההחלטה אשר הורתה על העברתו ל-RRC, אך המשיבה סירבה לבקשתו. המערער מוסיף וטוען כי עניינו דומה לנסיבותיו של פסק הדין ב-ע"פ 1548/13 מלכה נ' היועץ המשפטי לממשלה (27.1.2014) (להלן: עניין מלכה), בו נדרש בית משפט זה לקבוע האם רכיב המכונה "Tariff", המשפיע על משך ריצויו של מאסר עולם בבריטניה, מהווה חלק מ-"מימד העונש" או מ-"מימד האכיפה". לטענתו, משום שבעניין מלכה נקבע כי רכיב ה-"Tariff" מהווה חלק מ-"מימד העונש", בין היתר משום שמדובר ברכיב סטטוטורי המהווה חלק אינהרנטי מגזר הדין – בענייננו יש לקבוע כי העברתו של המערער ל-RRC מהווה גם היא חלק מ-"מימד העונש". על כן, לטענת המערער, יש "להתאים" את טיב עונשו בישראל, לטיבו המשפטי של מנגנון ה-RRC בארצות הברית. כמו כן, המערער טען כי בפסק הדין ב-ע"פ 5121/17 טסלר נ' מדינת ישראל (11.3.2018) (להלן: עניין טסלר), נקבע כי בבחינת השאלה האם ההסדר הנדון מהווה חלק מ-"מימד העונש" או מ-"מימד האכיפה", יש ליתן משקל לשאלה האם ההסדר יושם בפועל בעניינו של המערער לפני העברתו לישראל (שאז תגבר הנטייה לראות בהסדר כחלק מ-"מימד העונש"), או לאחר מכן (שאז תגבר הנטייה לראות בהסדר כחלק מ-"מימד האכיפה"). בהתאם, נטען כי משעה שהמערער הושם ב-RRC לפני העברתו לישראל, יש לקבוע כי הסדר זה מהווה חלק מ-"מימד העונש". על רקע האמור לעיל, טוען המערער כי יש "להתאים" את תנאי עונשו של המערער בישראל, לתנאים שתחתם שהה ב-RRC בארצות הברית. המערער עומד על כך שבחוברת הדרכה לדיירי ה- Brooklyn House (ה-RRC שאליו הועבר המערער), צוין כי מדובר במסגרת פתוחה אשר דייריה רשאים לצאת ממנה במהלך היום לצורכי עבודה, תפילות, ביקור קרובי משפחה והשתתפות בתכניות שיקומיות שונות. נוסף לאמור, המערער מדגיש כי אף שהשוהים ב-RRC מצויים בסטטוס של "אסירים", אין בכך כדי להעיד על טיבו המשפטי של עונשם, שכן גם בדין הישראלי יכול מי שמצוי בסטטוס של "אסיר" להיות מצוי תחת תנאים שונים לחלוטין. כך, למשל, קיים הבדל של שמיים וארץ בין תנאיו של מי שמרצה עונש מאסר (כ-"אסיר") על דרך של ביצוע עבודות שירות, לבין תנאיו של מי שמרצה עונש מאסר מאוחר סורג ובריח. על יסוד האמור לעיל, המערער טוען כי יש לקבוע כי עונשו בישראל ירוצה בדרך שטיבה המשפטי דומה יותר לתנאים הנוהגים ב-RRC, כגון שחרור על תנאי לפי סעיפים 13 ו-13א לחוק שחרור על תנאי, מתן צו מבחן לפי סעיף 6 לפקודת המבחן [נוסח חדש], התשכ"ו-1969 (להלן: פקודת המבחן), או נשיאת יתרת המאסר בדרך של ביצוע עבודות שירות, בהתאם לסעיפים 51א-51יב לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), או בכל דרך אחרת. לטענתו של המערער, הותרתו במאסר מאחורי סורג ובריח משמעה כי עונשו בישראל חמור מהעונש שהיה מרצה בארצות הברית. לדידו, פרשנות ההוראות הרלבנטיות בחוק ובאמנה, באופן המביא לתוצאה האמורה, אינה מתיישבת עם כלל הפרשנות המקלה עם הנאשם הנהוג במשפט הפלילי. עוד מוסיף המערער וטוען, כי בהתאם לסעיף 10(א) לחוק, יש להורות על קיצור עונשו כך שיסתיים, לכל המאוחר, ביום 2.1.2026. לביסוס טענתו, מפנה המערער לנוסחו של סעיף (c)3624 לקוד הפלילי הפדרלי, הקובע כי: "(1) In General – The Director of the Bureau of Prisons shall, to the extent practicable, ensure that a prisoner serving a term of imprisonment spends a portion of the final months of that term (not to exceed 12 months), under conditions that will afford that prisoner a reasonable opportunity to adjust to and prepare for the reentry of that prisoner into the community. Such conditions may include a community correctional facility". (ההדגשה הוספה – י' כ') לטענת המערער, נוכח האמור בחלק המודגש לעיל בציטוט סעיף (c)3624 לקוד הפלילי הפדרלי, רשות בתי הסוהר הפדרלית אינה רשאית להעביר אסיר ל-RRC כאשר יתרת מאסרו עולה על 12 חודשים. מכך לומד המערער, כי במועד העברתו ל-Brooklyn House (ביום 2.1.2025), נותרו לכל היותר 12 חודשים עד לשחרורו, כך שיש לשחררו לכל המאוחר ביום 2.1.2026. לבסוף, בהתייחס לקביעת בית המשפט המחוזי כי המערער הסכים כי מעת העברתו לישראל יחולו בעניינו הסדרי האכיפה הנוהגים בישראל, טוען המערער כי בפסק הדין בעניין מלכה, נדחתה טענה דומה שהועלתה מטעם המשיבה. המערער טוען כי בעניין מלכה, נקבע כי אין בהסכמה להעברה לישראל כדי לחייב את המערער (שעניינו נדון בפסק הדין) לתנאי העברה החורגים מהאמור בחוק ובאמנה. לטענתו של המערער, בהתאם לאמור בעניין מלכה, הסכמתו הייתה לכך שיחול בעניינו המצב המשפטי בישראל לפי החוק והאמנה, אך הוא מעולם לא הסכים לוותר על הזכויות שמקנה לו הדין הישראלי. לפיכך, משעה שלשיטתו של המערער, הוא זכאי ל-"התאמת" עונשו לתנאים הדומים לאלו בהם שהה ב-RRC ולקיצור עונשו מכוח הדין הישראלי, אזי הסכמתו שיחולו בעניינו הסדרי האכיפה הנוהגים בישראל, אינה גורעת מטענותיו במסגרת הערעור דנן. עיקר טענות המשיבה בתשובה לטענות המערער, טוענת המשיבה כי להשקפתה יש להותיר את החלטת בית המשפט המחוזי על כנה. לצורך הנמקת עמדתה, מבקשת המשיבה למקד את טיעוניה בשלוש שאלות מרכזיות: שאלת התאמת טיבו המשפטי של עונשו של המערער; שאלת קיצור עונשו של המערער; ושאלת מודעותו של המערער והסכמתו להליך ההעברה לישראל על כל הכרוך בכך. אשר לשאלת התאמת עונשו של המערער, המשיבה טוענת כי החלטת רשות בתי הסוהר הפדרלית להעביר את המערער ל-RRC היא החלטה פנימית של רשות מנהלית בדבר מקום כליאתו של נידון המצוי תחת משמורתה ופיקוחה, וככזו אינה מהווה חלק מגזר דינו של המערער. המשיבה מוסיפה וטוענת, כי סמכות רשות בתי הסוהר הפדרלית להעביר נידון ל-RRC היא סמכות רשות, כי בכל נקודת זמן רשאית רשות בתי הסוהר הפדרלית לחזור בה מההחלטה האמורה ולהשיב את הנידון למאסר מאחורי סורג ובריח, וכי גם בעת שהותו ב-RRC, הנידון מצוי בסטטוס של "אסיר". לפיכך, לטענת המשיבה, העברת המערער ל-RRC מהווה חלק מ-"מימד האכיפה", ולכן לא קיימת חובה לבצע "התאמה" בעונשו של המערער לתנאים בהם שהה ב-Brooklyn House. בתוך כך, המשיבה מתייחסת לחלופות שהמערער טוען כי הינן דומות בתנאיהן לשהות ב-RRC, וטוענת כי דווקא על דרך ההפניה לחלופות אלו, ניתן ללמוד כי העברה ל-RRC מהווה חלק מ-"מימד האכיפה" ולא חלק מ-"מימד העונש". כך, נטען כי צו מבחן הוא חלופת מאסר שלא ניתנה בעניינו של המערער; כי עבודות שירות הן רכיב המוטל מראש במסגרת גזר הדין (אשר לא היווה חלק מגזר דינו של המערער); וכי במענה הרשויות בארה"ב לפניות המשיבה אליה, צוין מפורשות כי העברה ל-RRC אינה מהווה שחרור על תנאי. אשר לשאלת קיצור עונשו של המערער, המשיבה טוענת כי טענת המערער לפיה בהתאם לסעיף (c)3624 לקוד הפלילי הפדרלי, רשות בתי הסוהר הפדרלית אינה רשאית להעביר אסיר ל-RRC כאשר יתרת מאסרו עולה על 12 חודשים, מבוססת על פרשנותו העצמאית של המערער להוראת הדין הרלבנטית. ברם, לצורך הסתמכות על דין זר נדרשת הגשתה של חוות דעת מומחה בעניין. לכן, לטענת המשיבה, משעה שלא הוגשה חוות דעת מומחה מטעם המערער לעניין הפרשנות, בארצות הברית, של הוראת הדין עליה מבסס המערער את טיעוניו, לא עלה בידי המערער לבסס את טענתו האמורה. מעבר לאמור, המשיבה טוענת כי המערער לא הצביע על כל החלטה שיפוטית אשר הורתה על קיצור תקופת מאסרו, ולכן אין מקום לקיצור עונשו מכוח סעיף 10(ב) לחוק. לבסוף, לעניין מודעות המערער והסכמתו להליך ההעברה לישראל, המשיבה טוענת כי המערער אישר, בחתימתו על מסמכים שונים במסגרת הליכי ההעברה, כי עם העברתו לישראל יחולו עליו דיני האכיפה של מדינת ישראל. לטענתה של המשיבה, עמדת המערער לפיה אילו ידע כי עם העברתו לישראל יהא עליו לרצות עונש מאסר מאחורי סורג ובריח לא היה מסכים להעברתו לישראל, מהווה ניסיון "לאחוז את החבל משני קצותיו". זאת, שכן מצד אחד מבקש המערער ליהנות מהאפשרות לשחרור מוקדם כבר בחודש אוקטובר הקרוב (בהתאם לדיניה של מדינת ישראל), ומצד שני לזכות לתנאי הכליאה להם זכה ב-Brooklyn House בארצות הברית. לשיטת המשיבה, לכך לא ניתן להסכים. הדיון בערעור והתפתחויות מאוחרות לכך ביום 2.7.2025, התקיים בפנינו דיון בערעור דנן, במסגרתו שבו הצדדים על טענותיהם הכתובות המפורטות לעיל. בתום הדיון, הצענו לבאת-כוח המשיבה הצעה ליישוב המחלוקת, אולם זו נדחתה בהודעה שהגישה המשיבה לעיוננו ביום 6.7.2025. בד בבד עם הגשת הודעתה ביום 6.7.2025, הגישה המשיבה בקשה שכותרתה "בקשה להגשת מסמך". בבקשתה, פירטה המשיבה כי לאחר הדיון ולנוכח טענת המערער כי התקופה המרבית לשהייה ב-RRC אינה יכולה לעלות על 12 חודשים, פנתה המשיבה לרשות בתי הסוהר הפדרלית בבקשה להבהרה האם זהו אכן הדין בארצות הברית. בתוך כך, המשיבה עתרה להגיש את התשובה שנמסרה לה מאת רשות בתי הסוהר הפדרלית. ביום 7.7.2025 הגיש המערער את תגובתו לבקשתה האמורה של המשיבה, וטען כי מדובר למעשה בבקשה להוספת ראיות בערעור, אשר יש לדחותה. זאת, משום שהמשיבה לא נימקה מדוע לא פנתה לרשות בתי הסוהר הפדרלית בשאלה האמורה עובר למתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי (לא כל שכן עובר לדיון בערעור). בהמשך לכך, ביום 8.7.2025 ניתנה החלטתנו אשר הורתה כדלקמן: "אף שיש ממש בטענת המערער כי בשלב זה של ההליך אין מקום להגשת מסמכים נוספים לתיק בית המשפט, אלא בנסיבות חריגות שספק אם מתקיימות הן בבקשת המשיבה, מצאנו כי יש, בנסיבות העניין דנן, ליתן עדיפות לשיקול שלפיו תוצג בפנינו התמונה המלאה, קודם למתן הכרעתנו. על כן, הבקשה מתקבלת. עם זאת, על מנת שאכן תוצג בפנינו התמונה המלאה, המשיבה תגיש את המסמך שהיא עתרה להגישו לעיוננו, עם העתק למערער, בכפוף לכך שתשיג מאת הרשויות בארה"ב את החלטת ה-Federal Bureau of Prisons, מיום 4.12.2024, אשר הורתה על העברת המערער ל- Residential Reentry Center בשם "Brooklyn House", ותגיש אותה לעיוננו, עם העתק למערער, בד בבד עם תשובת הרשויות בארה"ב מיום 3.7.2025, מושא הבקשה דנן. המשיבה תגיש את המסמכים הנ"ל לעיוננו תוך 10 ימים, והמערער יהיה רשאי להגיש השלמת טיעון תמציתית המתייחסת לתוכנם, אשר לא תעלה על 2 עמודים, עד 7 ימים לאחר מכן". ביום 20.7.2025 הגישה המשיבה את שני המסמכים אליהם התייחסה החלטתנו מיום 8.7.2025 – תשובת הרשות המוסמכת בארצות הברית לשאלת המשיבה בעניין התקופה המירבית שניתן לשהות ב-RRC (להלן: תשובת רשות בתי הסוהר האמריקאית מיום 2.7.2025), והחלטת רשות בתי הסוהר הפדרלית על העברת המערער ל-RRC (להלן: החלטת ההעברה). באותו היום הגיש המערער את השלמת הטיעון מטעמו. על תוכן המסמכים הנ"ל ועל התייחסות המערער לכך, אעמוד בהמשך. דיון והכרעה במסגרת הערעור דנן מתעוררות שתי שאלות נפרדות הדורשות את הכרעתנו: שאלת הצורך ב-"התאמת" עונשו של המערער בארץ לתנאי העונש שנשא בארצות הברית; ושאלת משך יתרת העונש שנדרש המערער לשאת בו בישראל, קרי – האם עונשו של המערער קוצר בארצות הברית. להלן אדרש לשאלות אלו כסדרן. שאלת הצורך ב-"התאמת" עונשו של המערער בישראל לתנאי העונש שנשא בארצות הברית העברת אסירים שנשפטו במדינה זרה על מנת שיישאו את עונשם במדינת אזרחותם, מעוגנת בישראל בשני מקורות עיקריים – חוק לנשיאת עונש מאסר במדינת אזרחותו של האסיר, והאמנה בדבר העברת נידונים. סעיף 3 לחוק קובע כי: "העברת אסיר ממדינה אחרת לישראל או מישראל למדינה אחרת, תיעשה לפי אמנה דו-צדדית או רב-צדדית שמדינת ישראל והמדינה האחרת צדדים לה, המכילה הוראות לענין זה, או לפי הסכם מיוחד בין שתי המדינות בדבר העברתו של אסיר מסוים". אמנה רב צדדית, כאמור בסעיף 3 לחוק, הינה האמנה בדבר העברת נידונים, אשר נוסחה על-ידי מועצת אירופה ונחתמה ביום 21.3.1983 על-ידי רובן המכריע של מדינות מועצת אירופה. מספר מדינות נוספות בעולם הצטרפו אף הן לאמנה, ובהן ארצות הברית וכן מדינת ישראל, אשר אשררה את האמנה ביום 24.9.1997, ולאחר מכן נכנסה האמנה לתוקף בישראל ביום 1.1.1998 (כתבי אמנה, כרך 45, מס' 1324). סעיף 9 לאמנה מגדיר שני מסלולים אפשריים להעברתו של נידון מהמדינה השופטת למדינה המבצעת: מסלול "האכיפה המתמשכת" ("continued enforcement"), שלפיו המדינה המבצעת ממשיכה לאכוף את העונש שהוטל על הנידון במדינה שבה נשפט; ומסלול "המרת גזר הדין" ("conversion of sentence"), שלפיו המדינה המבצעת ממירה את גזר הדין שנפסק במדינה השופטת בעונש חלופי, בהתאם לדיניה. סעיף 3.3 לאמנה מאפשר לכל מדינה שהינה צד לאמנה להצהיר על-פי איזה אחד משני המסלולים הנ"ל בכוונתה לפעול. בעת אשרור האמנה הצהירה מדינת ישראל כי הינה בוחרת לפעול לפי מסלול "האכיפה המתמשכת". הכללים בדבר יישום מסלול "האכיפה המתמשכת", מוסדרים בסעיף 10 לאמנה, הקובע כי: "(1) In the case of continued enforcement, the administering State shall be bound by the legal nature and duration of the sentence as determined by the sentencing State. (2) If, however, this sentence is by its nature or duration incompatible with the law of the administering State, or its law so requires, that State may, by a court or administrative order, adapt the sanction to the punishment or measure prescribed by its own law for a similar offence. As to its nature, the punishment or measure shall, as far as possible, correspond with that imposed by the sentence to be enforced. It shall not aggravate, by its nature or duration, the sanction imposed in the sentencing State, nor exceed the maximum prescribed by the law of the administering State". כלומר, בהתאם למסלול "האכיפה המתמשכת", המדינה המבצעת כבולה לטיבו המשפטי ולמשכו של גזר הדין כפי שנקבעו על-ידי המדינה השופטת. אולם, אם גזר הדין הנ"ל אינו תואם, בטיבו או במשכו, את חוקיה של המדינה המבצעת – רשאית המדינה המבצעת "להתאים" את העונש שנקבע בגזר הדין לעונש הקבוע בחוקיה. זאת, בתנאי שטיבו ומשכו של העונש ה-"מותאם" יעלה, במידת האפשר, בקנה אחד עם העונש שהוטל על הנידון במדינה השופטת, ולא יטיל על הנידון עונש חמור יותר, מבחינת טיבו המשפטי או משכו, מהעונש שהוטל עליו במדינה השופטת (ראו: עניין מלכה, פסקה 28 לפסק דינו של השופט ח' מלצר; עניין טסלר, פסקה 32 לפסק דינו של השופט י' אלרון; וראו גם: סעיפים 50-49 ל-Explanatory Report to the Convention on the Transfer of Sentenced Persons (להלן: דברי ההסבר לאמנה)). בעוד שבכל הנוגע לעונש, כבולה המדינה המבצעת לטיבו המשפטי של העונש ולמשכו בהתאם לדיניה של המדינה השופטת, בכל הנוגע לאופן אכיפתו של העונש הקנתה האמנה למדינה המבצעת פררוגטיבה לפעול בהתאם לחוקיה ודיניה הפנימיים. כך, קובע סעיף 9.3 לאמנה כי: "The enforcement of the sentence shall be governed by the law of the administering State and that State alone shall be competent to take all appropriate decisions". (וראו גם: בעמ' 51 ל-Handbook on the International Transfer of Sentenced Persons, שהינו ספר עזר שנוסח על-ידי מחלקה במוסדות האו"ם כמדריך פרשני לאמנה (להלן: ספר העזר)). העיקרון שלפיו אכיפת העונש נשלטת על-ידי דיניה של המדינה המבצעת מצא את ביטויו גם בחוק, הקובע, בסעיף 11(א), כי משהורה בית המשפט בישראל על נשיאת יתרת המאסר בישראל "...יחולו הוראות כל דין החלות על נשיאת מאסר או על שחרור ממאסר, על מאסר לפי חוק זה" (וראו גם: עניין מלכה, פסקה 46 לפסק דינו של השופט ח' מלצר; עניין טסלר, פסקה 33 לפסק דינו של השופט י' אלרון). הנה כי כן, לצורך מתן המענה לשאלה האם יש מקום ל-"התאמת" עונשו של המערער לתנאי העונש שנשא בארצות הברית, יש לבחון האם ההסדר שמכוחו הועבר המערער ל-RRC מהווה חלק מ-"מימד העונש", שאז אכן יכול ותידרש "התאמה" של עונשו של המערער בישראל לתנאי העונש שנשא בארצות הברית; או שמא מדובר בהסדר שהינו חלק מ-"מימד האכיפה", שאז לא נדרשת התאמה כאמור ולרשויות בישראל נתון שיקול דעת כיצד לאכוף את עונשו של המערער, בהתאם לדין הישראלי. בטרם אדרש לשאלה כיצד מבחינים בין "מימד העונש" ל-"מימד האכיפה", וליישום הדברים על עניינו של המערער, אתייחס לטענה מקדמית שהעלתה המשיבה בהקשר זה – והיא כי במסגרת הליך העברתו לישראל הסכים המערער לכך שעם הגעתו ארצה הוא יהיה כפוף לדין הישראלי בכל הנוגע לאכיפת עונשו, ולכן הוא מושתק מלטעון כי יש לערוך "התאמה" בתנאי עונשו בישראל לתנאים תחתם שהה ב-RRC. אין בידי לקבל טענה זו. לתמיכה בטענתה מפנה המשיבה למסמך שכותרתו "Verification of Consent to Transfer to Israel for Execution of Penal Sentence of the United States of America", שם הצהיר המערער, בין היתר, כי הוא מודע ומסכים לכך ש-"My sentence will be carried out according to the laws of ISRAEL". אינני סבור כי יש באמור במסמך דלעיל כדי לסייע למשיבה בטענתה. זאת משום שלדעתי, הסכמת המערער לכך שעונשו יבוצע ("will be carried out") בהתאם לדין הישראלי, משמעה כי המערער מסכים ש-"מימד האכיפה" יהיה כפוף לדין הישראלי. ואולם, כאמור, המערער אינו חולק על כך, אלא טוען שהעברתו ל-RRC מהווה חלק מ-"מימד העונש", ועל כן יש לבצע "התאמה" כמצוות הדין בישראל. כמו כן, המשיבה מפנה למסמך שכותרתו "הודעה בדבר זכותו של אסיר ישראלי לשאת את עונשו במדינת ישראל", בו צוין כי: "עליך לדעת שלאחר שתעבור למדינת ישראל תשא את יתרת העונש שהוטל עליך בהתאם לדין הקבוע לעניין נשיאת עונש מאסר וקיצורו במדינת ישראל, לרבות לעניין קיצורו של העונש" – והמערער אישר, בחתימתו, כי הוא מודע ומסכים לאמור לעיל. להשקפתי, גם האמור במסמך זה אינו תומך בטענת המשיבה, שכן הסכמתו של המערער לכך שיישא את יתרת עונשו בהתאם לדין הקבוע לעניין נשיאת עונש מאסר וקיצורו במדינת ישראל, איננה סותרת את טענתו כי יש מקום להתאים את עונשו לתנאים שתחתם שהה ב-RRC. זאת, שכן כמבואר לעיל, ככל שהמערער צודק כי ההסדר שמכוחו הוא הועבר ל-RRC מהוה חלק מ-"מימד העונש", אזי שעל-פי הדין הישראלי יכול ויש מקום "להתאים" את עונשו לתנאים שתחתם שהה ב-RRC. זאת ועוד. הן בפסק הדין בעניין מלכה, והן בפסק הדין בעניין טסלר, נדחו טענות דומות לטענתה האמורה של המשיבה, ונפסק כי הסכמתו של האסיר להעברתו לישראל לצורך ריצוי יתרת עונשו, אינה מתפרשת כוויתור על זכויותיו לפי החוק ולפי האמנה לביצוע "התאמה" של עונשו, בנסיבות המצדיקות זאת (ראו: עניין מלכה, פסקה 36 לפסק דינו של השופט ח' מלצר; עניין טסלר, פסקאות 24-23 לפסק דינו של השופט י' אלרון). השאלה כיצד ניתן להבחין בין "מימד העונש" לבין "מימד האכיפה", לצורך הקביעה האם יש "להתאים" עונש בהתאם לסעיף 10.2 לאמנה, היא שאלה מורכבת. ככל שידיעתי משגת, בפסיקתו נדרש בית משפט זה בעבר להבחנה בין "מימד העונש" לבין "מימד האכיפה", בהקשר בו עסקינן, בשני פסקי דין בלבד – עניין מלכה ועניין טסלר. בעניין מלכה, נדון עניינו של אזרח ישראלי (מלכה) שהורשע באנגליה ברצח ונידון למאסר עולם, ולאחר מכן הועבר לישראל לצורך ריצוי יתרת מאסרו בארץ. טרם העברתו לישראל, ובהתאם לדין האנגלי, קבע בית המשפט בעניינו של מלכה "tariff" של 13 שנים. משמעותו של אותו "tariff" הוא כי בחלוף 13 שנים ממועד תחילת ריצוי עונשו יובא עניינו של מלכה בפני ועדה, שתקבע אם יש מקום להותירו במאסר או לשחררו, תוך שתשקול שיקולי מסוכנות בלבד. בעניין מלכה, הצדדים היו חלוקים האם ההסדר שמכוחו נקבע ה-"tariff" מהווה חלק מ-"מימד העונש" או חלק מ-"מימד האכיפה". זאת, לצורך שאלת תחולתו של סעיף 10.2 לאמנה, עם העברתו של מלכה לישראל, ולהכרעה במחלוקת האם על עניינו להיות מובא בפני ועדה לשחרורים בחלוף 13 שנים ממועד תחולת מאסרו או במועד מאוחר יותר התואם את הדין בישראל. בפסק דינו, קבע השופט ח' מלצר כי לצורך הבחינה האם הסדר מהווה חלק מ-"מימד העונש" או חלק מ-"מימד האכיפה", יש לעמוד תחילה על טיבו המדויק של ההסדר תחת דיניה של המדינה השופטת, ולבחון האם תחת דיניה, רואה בו המדינה השופטת חלק מהעונש או חלק מאכיפתו. לאחר שסקר את הדין האנגלי בנושא, כפי שבואר בחוות דעת מומחה שהוגשה על ידי המערער ובתכתובת של הרשויות בישראל מול הרשויות באנגליה, ציין השופט ח' מלצר כי תחת הדין האנגלי, נתפס ההסדר שמכוחו נקבע ה-"tariff" כחלק אינהרנטי מגזר הדין וממהלך הענישה. זאת, שכן מדובר על הסדר שנקבע על-בסיס נסיבותיו הפרטניות של כל נידון ועל פי נסיבות העבירה שביצע, ומושתת על שיקולי גמול והרתעה. השופט ח' מלצר התייחס לטענה כי בעבר נקבע ה-"tariff" על-ידי רשות מנהלית, ובהמשך תוקן הדין כך שייקבע על-ידי בית המשפט, ושלל כי לדבר יש השפעה על סיווגו כחלק מגזר הדין. זאת, משום שגם בתקופה שבה ה-"tariff" נקבע על-ידי רשות מנהלית, ראה בו הדין הבריטי כחלק מגזר הדין. בהמשך לכך, סקר השופט ח' מלצר פסיקה במדינות שונות שעסקה במקרים שבהם הועבר אסיר לאותן מדינות לאחר שנקבע לו "tariff" באנגליה, ועמד על כך שבאותם מקרים הוחלט במדינה המבצעת כי יש מקום "להתאים" את העונש כך שישקף את ה-"tariff" שנקבע. משכך, קבע השופט ח' מלצר כי יש להשקיף על מנגנון ה-"tariff" כחלק מ-"מימד העונש", כך שיש להחיל את סעיף 10.2 לאמנה בעניינו של מלכה, ו-"להתאים" את עונשו בישראל לעונש שהוטל עליו באנגליה. לפיכך, נקבע כי יש להביא את עניינו של מלכה בפני ועדת השחרורים, בחלוף 13 שנים ממועד תחילת ריצוי מאסרו. בעניין טסלר, נדון עניינו של אזרח ישראלי (טסלר), אשר הורשע בגרמניה ברצח ונידון למאסר עולם שנקצב, בשלב מאוחר יותר, ל-30 שנות מאסר. לאחר העברתו לישראל, טען טסלר כי בהתאם לסעיף 10.2 לאמנה, הוא זכאי להתייצב בפני ועדת השחרורים בחלוף 15 שנים מתחילת מאסרו (מחצית תקופת המאסר), כקבוע בדין הגרמני. זאת, חלף הזכות לעשות כן, בחלוף 20 שנים (שני שליש מתקופת המאסר), כפי שמורה הדין הישראלי. בפסק דינו, ציין השופט י' אלרון כי בספר העזר ניתנו הסדרים הנוגעים לשחרור מוקדם כדוגמה להסדרים המהווים חלק מ-"מימד האכיפה"; וכי בשורה ארוכה של פסקי דין שניתנו במדינות שונות ואשר עסקו בהסדרי שחרור מוקדם, צוין כי אלו מהווים חלק מ-"מימד האכיפה". השופט י' אלרון הוסיף וציין כי הדין הגרמני עצמו רואה במנגנון ההתייצבות בפני ועדת השחרורים כחלק מאכיפת העונש, ולא כחלק מגזר הדין; והוסיף כי הרשויות הגרמניות אישרו כי להשקפתן, ההסדר בעניין מועד ההתייצבות בפני ועדת השחרורים אינו אמור לחול בעניינו של טסלר עם העברתו לישראל. בתוך כך, השופט י' אלרון ביקש לאבחן את עניינו של טסלר מנסיבותיו של פסק הדין בעניין מלכה, וקבע כי ההבדל נעוץ בכך שההסדר בדין הגרמני הוא הסדר שחל ביחס לכל האסירים שנידונו למאסר עולם, באופן אחיד, בעוד שהסדר ה-"tariff" נקבע באופן פרטני ביחס למאפייניו של כל נידון. על רקע האמור לעיל, נקבע כי יש לראות בהסדר שמכוחו היה מובא טסלר בפני ועדת השחרורים בגרמניה בחלוף מחצית תקופת המאסר, כחלק מ-"מימד האכיפה", וערעורו של טסלר נדחה. פסקי הדין בעניין מלכה ובעניין טסלר עסקו לכאורה בסוגיה דומה – בקשת האסיר שהועבר לריצוי עונשו בישראל, להחיל עליו הסדרים לגבי בחינת שחרורו המוקדם, הנהוגים במדינה בה נשפט. העובדה שבשני פסקי הדין הנ"ל הגיע בית משפט זה לתוצאה שונה (כאשר יצוין כי השופט ח' מלצר, שכתב את חוות הדעת העיקרית בעניין מלכה, היה חבר במותב שדן בעניין טסלר והסכים לחוות דעתו של השופט י' אלרון באותו עניין), מאפשרת להתמקד בהבדל בין ההסדרים שנבחנו בשני המקרים הנ"ל וללמוד על הקריטריון שעל-פיו ניתן להכריע האם הסדר פלוני משתייך ל-"מימד העונש" או ל-"מימד האכיפה". בפסק הדין בעניין מלכה, הסביר השופט ח' מלצר כי, ככלל, הסדרים הנוגעים לשחרור מוקדם מהווים חלק מ-"מימד האכיפה". השופט ח' מלצר הטעים כי הסדר ה-"tariff", העוסק גם הוא בשחרור מוקדם, מהווה חריג לכלל זה, משום שמדובר בהסדר אשר נקבע באופן פרטני ביחס לכל נידון ונידון, על יסוד שיקולי הגמול וההרתעה, שעומדים בבסיס הסנקציה שהוטלה עליו בגזר הדין (שם, בפסקאות 36 ו-47-46 לפסק דינו של השופט ח' מלצר). לעומת זאת, בעניין טסלר, בנמקו מדוע יש להגיע לתוצאה שונה ביחס להסדר השחרור המוקדם הקבוע בדין הגרמני, מזו אליה הגיע בית המשפט בעניין מלכה, הטעים השופט י' אלרון כי: "ייחודו של מוסד ה-Tariff נעוץ בכך שפרק הזמן הקבוע בו מותאם לכל נידון באופן פרטני, על פי נסיבותיו (ראו שם, פסקה 47). בעניינו של סעיף a57, מן העבר השני, ניכר כי אין המדובר בהוראה דומה, אלא בקביעה גורפת וכוללנית שלפיה יהיה כל אדם הנושא עונש מאסר עולם בגרמניה זכאי שתישקל אפשרות שחרורו המוקדם לאחר 15 שנים". העולה מן האמור לעיל, הינו כי הקריטריון הקובע האם הסדר פלוני מהווה חלק מ-"מימד העונש" או מ-"מימד האכיפה", בהקשר בו עסקינן, הינו האם מדובר בהסדר המיושם באופן פרטני, במסגרת גזר הדין, על יסוד שיקולי הענישה (כגון גמול, הלימה והרתעה), ביחס לכל נידון ונידון, או שמא מדובר בהסדר החל באופן כוללני וגורף ביחס לכלל הנידונים, שלא במסגרת גזר הדין, וללא התחשבות בשיקולי הענישה הרלבנטיים לנידון הקונקרטי שבו עסקינן. אבחנה זו מקובלת גם עליי. ומן הכלל אל הפרט: לטענת המערער, ההסדר שמכוחו בוצעה העברתו ל-RRC הוא סעיף (c)3624 לקוד הפלילי הפדרלי, אשר לשם הנוחות אביא את נוסחו (בשנית), תוך הדגשת התיבה שעליה מסתמך המערער: "(1) In General – The Director of the Bureau of Prisons shall, to the extent practicable, ensure that a prisoner serving a term of imprisonment spends a portion of the final months of that term (not to exceed 12 months), under conditions that will afford that prisoner a reasonable opportunity to adjust to and prepare for the reentry of that prisoner into the community. Such conditions may include a community correctional facility". (ההדגשה הוספה – י' כ') המערער טוען כי המילה "shall" בנוסח הסעיף שצוטט לעיל, מלמדת כי סמכות ראש רשות בתי הסוהר הפדרלית להעביר אסיר ל-RRC היא סמכות חובה. לכן, לטענת המערער, מדובר בהסדר המהווה חלק אינהרנטי מעונשו של כל נידון שסעיף זה חל עליו, אף אם הדבר לא נזכר במפורש בגזר דינו, ומכאן שמדובר בהסדר המהווה חלק מ-"מימד העונש". ברם, בהתאם לאשר הוסבר לעיל, בטענה זו, אף לו היה בה ממש, אין כדי להועיל למערער: גם אם אכן הדין הפדרלי בארצות הברית כולל הסדר כללי לעניין נשיאת עונש מאסר, בחלקו האחרון, בתנאים מסוגם של אלו הנוהגים ב-RRC, עסקינן בהוראה כללית שאינה חלק מגזירת דינו הפרטנית של המערער, בהתאם לשיקולי הענישה, ויישומם על נסיבותיו הקונקרטיות. משכך, ובהתאם למבחן עליו עמדתי לעיל, אין מדובר ב-"מימד העונש" אלא ב-"מימד האכיפה", שאינו מחייב משהועבר המערער לריצוי עונשו בישראל. בנוסף, ומעבר לצורך, סבורני, מהטעמים שיפורטו להלן, כי טענתו של המערער דינה להידחות גם בהתעלם מהאמור לעיל. טענתו האמורה של המערער מבוססת על פרשנותו לסעיף (c)3624 לקוד הפלילי הפדרלי, שהינו בבחינת דין זר. ברם, לצורך תמיכה בטענתו לא סיפק המערער חוות דעת מומחה בדין האמריקאי, והרי הלכה היא כי: "הדין הזר הוא עניין שבעובדה, שהוכחתו אמורה להיעשות באמצעות הצגת ראיות" (עניין מלכה, פסקה 32 לפסק דינו של השופט ח' מלצר; וראו גם: מ"ח 4362/07 בשן נ' מדינת ישראל, פסקה 10 (1.6.2008)). לעומת המערער, המשיבה תמכה את טענותיה בעניין טיבו של ההסדר הנדון בהסברים שסופקו לה על-ידי גורמים שונים ברשות בתי הסוהר הפדרלית בארצות הברית, ומסמכים אלו מהווים ראיה שיש בה כדי להוכיח את תוכנו של הדין הזר (ראו: עניין מלכה, פסקה 33 לפסק דינו של השופט ח' מלצר). כמתואר לעיל (בהתייחס לרקע הדברים), בתום הדיון שנערך בבית המשפט המחוזי ביום 10.4.2025, הורה בית המשפט למשיבה לפנות לרשויות המוסמכות בארצות הברית כדי שתספקנה מענה לשתי השאלות שלהלן: מה היה הסטטוס של המערער לאחר שהושם ב-RRC? והאם הייתה החלטה רשמית של הרשות הרלבנטית בארצות הברית אשר הורתה על העברתו של המערער ל-RRC? כפי שציינתי לעיל, במענה לשאלה הראשונה, השיבה רשות בתי הסוהר הפדרלית כי כאשר נידון מועבר למסגרות מגורים התומכות בחזרה לחברה, כדוגמת RRC, אותו נידון נותר בסטטוס של "אסיר", הכפוף לפיקוח רשות בתי הסוהר הפדרלית ומחויב בקיום כלליה ונהליה. מעבר לאמור, רשות בתי הסוהר הפדרלית פירטה על אודות הסמכות הסטטוטורית המאפשרת העברת אסיר ל-RRC. על-פי הנמסר מרשות בתי הסוהר הפדרלית, סמכותה להעביר אסיר ל-RRC נובעת, בראש ובראשונה, מסעיף (b)3621 לקוד הפלילי הפדרלי, הקובע כי רשות בתי הסוהר הפדרלית תקבע את מקום מאסרו של האסיר. צוין כי סעיף (c)3624 לקוד הפלילי הפדרלי מוסיף על האמור בסעיף (b)3621, בקבעו כי מנהל רשות בתי הסוהר הפדרלית יוודא, ככל שהדבר בר-ביצוע, כי אסיר המרצה עונש מאסר ישהה חלק מהחודשים האחרונים של מאסרו, אשר לא יעלה על 12 חודשים, בתנאים המקנים לו הזדמנות סבירה להתכונן ולהתאקלם לחזרתו לקהילה, כאשר תנאים אלו עשויים לכלול מתקן כליאה קהילתי (כדוגמת RRC). ברם, הודגש כי מיד לאחר המילה "shall" אליה מתייחסת טענתו של המערער, מצויה התיבה "ככל שהדבר מעשי" ("to the extent practicable"). בתוך כך, רשות בתי הסוהר הפדרלית הפנתה למספר פסקי דין אשר עולה מהם כי לרשות בתי הסוהר הפדרלית מוקנה שיקול דעת רחב בכל הנוגע לקביעת מקום מאסרו של אסיר, לרבות ביחס להעברתו ל-RRC. כך, למשל, בפרשה מושא פסק הדין בעניין-Prows v. Fed. Bureau of Prisons, 981 F. 2d 446 (10th Cir. 1992), טען אסיר, אשר לא הועבר ל-RRC בחודשים האחרונים של מאסרו, כי הותרתו במאסר מאחורי סורג ובריח אינה עולה בקנה אחד עם האמור בסעיף (c)3624 לקוד הפלילי הפדרלי. בית המשפט הפדרלי של ה-10th Circuit דחה את הטענה האמורה, בקבעו כי החובה המוטלת על רשות בתי הסוהר הפדרלית מכוח הסעיף האמור נוגעת להבטחת תנאים שיקלו על השתלבות האסיר עם חזרתו לקהילה, אך אין באמור בסעיף זה כדי לגרוע משיקול הדעת הרחב המוקנה לרשות בתי הסוהר הפדרלית בקביעת מקום מאסרו של האסיר, וכאמור שם: "Nothing in §3624(c) indicates any intention to encroach upon the Bureau's authority to decide where the prisoner may be confined during the pre-release period. See United States v. Laughlin, 933 F.2d 786, 789 (9th Cir. 1991) ('Nothing in the language of section 3624(c) mandates that all prisoners pass through a community treatment center en route to free society.'). This omission is especially significant in light of the broad administrative discretion traditionally recognized with respect to the placement of prisoners". פסק דין נוסף שנזכר בתשובת רשות בתי הסוהר הפדרליים שראוי להפנות אליו את המבט, הוא פסק הדין בענייןUnited States v. Ceballos, 671 F.3d 852 (9th Cir. 2011) (להלן: עניין Ceballos). באותו מקרה, דן בית המשפט הפדרלי של ה-9th Circuit בשאלה שלהלן: כאשר במסגרת גזר דינו ממליץ בית המשפט לרשות בתי הסוהר הפדרלית לקבוע כי מקום מאסרו של הנידון יקבע במתקן ספציפי, האם מדובר בחלק מגזר הדין (כאשר הנפקות באותו מקרה הייתה האם ניתן לערער על המלצה זו), או שמא מדובר בהמלצה בלתי מחייבת בלבד? בית המשפט קבע כי לרשות בתי הסוהר הפדרלית נתון שיקול דעת רחב בכל הנוגע לקביעת מקום מאסרו של הנידון, וכי אף שבקביעה זו רשאית הרשות להתחשב בהמלצת בית המשפט, מדובר בהמלצה בלתי מחייבת. בתוך כך, נקבע כי המלצת בית המשפט באשר למקום שבו ירצה הנידון את עונשו, אינה מהווה חלק מגזר הדין: "...a district court's recommendation to the Bureau of Prisons is just that—a recommendation. It is not part of the sentence imposed by the district court, nor is it a final order from which an appeal lies". כאמור, המערער לא הגיש חוות דעת מומחה לצורך התמיכה בפרשנותו לסעיף (c)3624 לקוד הפלילי הפדרלי. עם זאת, בהתאם להחלטת חברתי, השופטת י' וילנר, מיום 30.6.2025, הגיש המערער לעיוננו את פסק הדין בענייןWoodley v. Warden, 2024 WL 2260904 (D. Kan. May 14, 2024). בפסק דין זה, נדונה חוקיות החלטת רשות בתי הסוהר הפדרלית שלא להעביר אסיר ל-RRC משיקולים מנהליים, שעניינם היעדר מקום ב-RRC הספציפי שאליו ביקש האסיר לעבור. לטענת המערער, בפסק דין זה קבע בית המשפט הפדרלי של ה-District of Kansas שנימוק זה אינו יכול להצדיק את הימנעות העברת העותר ל-RRC, תוך שבית המשפט מבסס את קביעתו האמורה בהפניה לתיבה "shall", ממנה מבקש המערער להיבנות בענייננו. ברם, לדעתי, עיון בפסק הדין הנ"ל מגלה תמונה אחרת מזו שביקש לצייר המערער. בפסק הדין הנ"ל ציין בית המשפט כי בקשתו של העותר לעבור ל-RRC התבססה על סעיף (d)(4)3632 לקוד הפלילי הפדרלי, ולא על סעיף (c)3624. בית המשפט קבע כי בעוד שסעיף (c)3624 לקוד הפלילי הפדרלי מחייב את רשות בתי הסוהר הפדרלית להעביר אסיר ל-RRC בחודשים האחרונים של מאסרו רק ככל שהדבר בר-ביצוע, סעיף (d)(4)3632 לקוד הפלילי הפדרלי קובע כי: "Time credits earned under this paragraph by prisoners who successfully participate in recidivism reduction programs or productive activities shall be applied toward time in prerelease custody or supervised release. The Director of the Bureau of Prisons shall transfer eligible prisoners, as determined under section 3624(g), into prerelease custody or supervised release" (ההדגשה הוספה – י' כ'). כלומר, בניגוד לסעיף (c)3624 לקוד הפלילי הפדרלי, המקנה לרשות בתי הסוהר הפדרלית שיקול דעת בנוגע להעברת אסירים ל-RRC, סעיף (d)(4)3632 קובע כי בהתקיים התנאים המנויים במסגרתו, סמכות רשות בתי הסוהר הפדרלית להעביר אסיר ל-RRC, היא סמכות חובה. לפיכך, דומני כי ההפניה לפסק הדין דלעיל דווקא תומכת בטענתה של המשיבה, כי לרשות בתי הסוהר הפדרלית מוקנה שיקול דעת בכל הנוגע לקביעת מקום מאסרו של אסיר, לרבות ביחס להעברתו ל-RRC. הנה כי כן, העולה מתשובת רשות בתי הסוהר הפדרלית הינו כי סעיף (c)3624 לקוד הפלילי הפדרלי אינו מהווה חלק מגזר הדין. מדובר בהסדר סטטוטורי חיצוני שעניינו בסמכויות רשות בתי הסוהר הפדרלית לקבוע את מקום מאסרו של האסיר, הקובע כי, ככלל, האסירים שסעיף זה חל עליהם ישולבו בחודשי האחרונים של מאסרם במסגרת התומכת בחזרתם לחברה. יתרה מכך, מתשובת רשות בתי הסוהר הפדרלית עולה בבירור כי אף שלרשות נתון שיקול דעת רחב באשר למסגרת שבה ישולב האסיר בחודשים האחרונים של מאסרו, השיקולים אותם שוקלת הרשות בבחירת המסגרת בה יושם האסיר בחודשים האחרונים של מאסרו אינם שיקולי ענישה הנוגעים לעבירה בגינה הורשע ולנסיבות ביצועה, אלא שיקולי אכיפה כגון התנהגות האסיר במהלך מאסרו וזמינותם של מתקני כליאה שונים. על יסוד האמור לעיל, סבורני כי ברי שהוראת סעיף (c)3624 לקוד הפלילי הפדרלי אינה קובעת הסדר המיושם באופן פרטני, על יסוד שיקולי הענישה ביחס לכל נידון ונידון, אלא הסדר הנוגע, בעיקרו, לתנאי כליאתו של האסיר בחודשים האחרונים של מאסרו. כפי שהבהיר השופט י' אלרון בעניין טסלר, הסדרים הנוגעים לתנאי המאסר של האסיר הינם דוגמה פרדיגמטית להסדרים המהווים חלק מ-"מימד האכיפה". בהתאם, דעתי היא כי יש להשקיף על ההסדר שמכוחו הועבר המערער ל-RRC כמשתייך ל-"מימד האכיפה", ולא ל-"מימד העונש" (וזאת אף בהתעלם מכך שמדובר בהסדר כללי ולא כזה שנקבע באופן קונקרטי במסגרת גזר הדין). אוסיף ואציין כי האמור לעיל מייתר את הצורך לבחון האם התנאים השוררים ב-RRC והשוני בינם לבין תנאי כליאה מאחורי סורג ובריח, עונים על האמור בסעיף 10(1) לאמנה בהתייחס ל- "Legal nature and duration of the sentence". אשר על כן, בכל הנוגע לשאלת הצורך ב-"התאמת" עונשו של המערער בארץ לתנאי העונש שנשא בארצות הברית, אציע לחבריי כי נדחה את הערעור דנן. שאלת קיצור עונשו של המערער השאלה השנייה הדורשת את הכרעתנו בערעור דנן, היא האם צודק המערער כי עונשו קוצר בארצות הברית טרם העברתו לישראל, כך שיש להורות על קיצור עונשו גם בישראל. לעניין זה, רלבנטית הוראת סעיף 10(ב) לחוק לנשיאת עונש מאסר במדינת אזרחותו של האסיר, הקובעת כי: "בוטל מאסרו של האסיר, נחון האסיר בחנינה פרטית או כללית או קוצרה תקופת המאסר במדינה האחרת, והודעה על כך נמסרה לשר המשפטים, יודיע על כך לבית המשפט, ובית המשפט יורה על שחרור האסיר או על קיצור תקופת מאסרו, לפי הענין". על בסיס האמור בסעיף זה, צודק המערער כי ככל שקוצר עונשו בארצות הברית טרם העברתו לישראל, היה על שר המשפטים להודיע על כך לבית המשפט המחוזי, ועל בית המשפט המחוזי היה להורות על קיצור מאסרו של המערער בהתאם. לפיכך, השאלה הדורשת את הכרעתנו הינה האם יש בסיס לטענת המערער כי עונשי קוצר בארצות הברית. גם את טענתו כי עונשו קוצר בארצות הברית, מבקש המערער לבסס על סעיף (c)3624 לקוד הפלילי הפדרלי, ולשם הנוחות אביא את נוסחו (בשלישית), תוך הדגשת התיבה שעליה מסתמך המערער לצורך טענתו האמורה: "(1) In General – The Director of the Bureau of Prisons shall, to the extent practicable, ensure that a prisoner serving a term of imprisonment spends a portion of the final months of that term (not to exceed 12 months), under conditions that will afford that prisoner a reasonable opportunity to adjust to and prepare for the reentry of that prisoner into the community. Such conditions may include a community correctional facility". טענתו של המערער היא כי הואיל ואין חולק שביום 2.1.2025 הוא הועבר בפועל ל-RRC בברוקלין ניו-יורק, הרי ברי כי מועד שחרורו, באותה העת, היה לכל המאוחר ה-2.1.2026, וזאת לאור האמור בתיבה שהודגשה לעיל. כהערה מקדמית ראוי לציין כי בטיעונו לא הצביע המערער על ההחלטה שקיצרה את עונשו, אלא ביקש שנסיק, מעצם העברתו ל-RRC, כי קיצור שכזה אכן בוצע, ובמילים אחרות, ההעברה ל-RRC מהווה בטיעונו של המערער ראייה לקיצור העונש. המערער הדגיש כי ביקש והינו חוזר ומבקש שהמשיבה תמציא עותק מהחלטת העברתו ל-RRC, כדי שניתן יהיה ללמוד ממנה על מועד שחרורו המקוצר. כפי שכבר צויין ועוד יודגש, מבוקשו זה של המערער ניתן לו בעת שקוימה החלטתנו מיום 8.7.2025. אכן, נוסח סעיף (c)3624 לקוד הפלילי הפדרלי נחזה, על-פניו, כתומך בטענתו של המערער: אם העברתו של אסיר למסגרת כדוגמת RRC אינה יכולה להתבצע לפני 12 החודשים האחרונים של מאסרו, והעברתו של המערער ל-RRC בוצעה ביום 2.1.2025, דומה כי יש ממש בטענת המערער כי עצם ההחלטה על העברתו ל-RRC מלמדת כי מאסרו קוצר עד ליום 2.1.2026, לכל המאוחר. ואולם, אף על פי שנוסח הסעיף עליו מסתמך נחזה כתומך בטענתו של המערער, המערער לא הגיש חוות דעת שתתמוך בטיעוניו, לרבות לעניין תחולתו של סעיף (c)3624 על ענייננו. ואמנם, בתשובתה מיום 2.7.2025, מסרה רשות בתי הסוהר הפדרלית כי טענת המערער שלפיה ניתן להעביר אסיר ל-RRC רק ב-12 החודשים האחרונים למאסרו – איננה נכונה וכך גם המסקנה שביקש המערער להסיק לגבי הנסיבות בעניינו. כך, צוין כי: "Mr. Yaish appears to misunderstand the statutory framework governing RRC placements. While §3624(c) limits pre-release custody (e.g., RRC or home confinement) to no more than 12 months, this limitation applies solely to discretionary placements made as part of the inmate's final reentry transition. It does not restrict placements made under other statutory authority. These authorities are 18 U.S.C §3621(b) and the First Step Act (governed by 18 U.S.C §3632(d) and implemented under 28 C.F.R §523.44). The BOP [רשות בתי הסוהר הפדרלית – י' כ'] has broad discretion under §3621(b) to designate inmates to 'any available penal or correctional facility', including RRCs, at any point during the custodial term. This designation authority is independent of §3624(c) and is not subject to the 12-month limit […]. Apart from 18 U.S.C §3621(b) and §3624(c), First Step Act (FSA) Earned Time Credits provide yet another means for transfer to an RRC. FSA Earned Time Credits can be applied to reduce time in secure custody and transfer the inmate to an RRC or home confinement prior to the statutory release date. FSA-based transfers are not constrained by the 12-month limitation in §3624(c). Nor do FSA-based transfers change the release date…". העולה מהאמור בתשובת רשות בתי הסוהר הפדרלית מיום 2.7.2025, הינו כי אף שהעברת אסיר ל-RRC בהתאם לסעיף (c)3624 לקוד הפלילי הפדרלי, יכולה אכן להתבצע אך ורק ב-12 החודשים האחרונים של מאסרו, ישנן הוראות דין אחרות המקנות לרשות בתי הסוהר הפדרלית את הסמכות להעביר אסיר ל-RRC, אשר אינן כפופות למגבלה האמורה. כך, סעיף 3621(b) לקוד הפלילי הפדרלי, מקנה לרשות בתי הסוהר הפדרלית סמכות רחבה להעביר אסירים למתקני ענישה או כליאה, לרבות מתקני RRC, בכל נקודת זמן לאורך מאסרם, ולא בהכרח ב-12 החודשים האחרונים של המאסר. כמו כן, סעיף (d)3632 לקוד הפלילי הפדרלי, המהווה חלק מה-First Step Act, מאפשר לאסירים אשר צברו במהלך מאסרם נקודות זכות בשל השתתפותם בתכניות שיקום, להמיר חלק מימי המאסר שנגזר עליהם לרצותם במאסר מאחורי סורג ובריח, בימי מאסר בית או בימי שהות ב-RRC. גם סמכות זו ניתנת למימוש בכל שלב של המאסר, ולאו דווקא ב-12 החודשים האחרונים לו. בהשלמת הטיעון שהוגשה מטעמו (ביום 20.7.2025), טוען המערער כי שילוב האמור בתשובת רשות בתי הסוהר הפדרלית מיום 2.7.2025 ובהחלטת ההעברה (אשר עותק הימנה הוגש על-ידי המשיבה באותו היום), דווקא מחזק את טענתו כי עונשו קוצר עד ליום 2.1.2026. זאת, בעיקרו של דבר, משלושת הטעמים הבאים: ראשית, המערער מדגיש כי האמור בתשובת הרשות האמריקאית מיום 2.7.2025, מאשר למעשה את טענתו כי העברת אסיר ל-RRC בהתאם לסעיף (c)3624 לקוד הפלילי הפדרלי, יכולה להתבצע אך ורק ב-12 החודשים האחרונים של מאסרו. שנית, המערער מטעים כי אף שבתשובת הרשות האמריקאית מיום 2.7.2025 צוין כי ישנן הוראות דין נוספות המקנות לרשות בתי הסוהר הפדרלית את הסמכות להעביר אסיר ל-RRC, וכי העברת אסיר ל-RRC מכוח הוראות אלו יכולה להתבצע בכל שלב במהלך מאסרו – לא צוין בתשובת הרשות האמריקאית מיום 2.7.2025 כי המערער הועבר ל-RRC מכוחן של אותן הוראות דין אחרות (סעיפים 3621(b) או (d)3632 לקוד הפלילי הפדרלי), ולא מכוחו של סעיף (c)3624 לקוד הפלילי הפדרלי. שלישית, המערער טוען כי עיון בהחלטת רשות בתי הסוהר הפדרלית על העברתו ל-RRC ביום 2.1.2025, מלמד כי העברתו ל-RRC אכן נעשתה מכוח סמכות רשות בתי הסוהר הפדרלית לפי סעיף (c)3624 לקוד הפלילי הפדרלי. טענה זו מבקש המערער לבסס על דרך ההפניה לסעיף 12 להחלטת ההעברה, שבו צוין כי מבוקשת ביחס למערער העברה מסוג "Second Act placement". לטענת המערער, המונח "Second Act placement", הנזכר בסעיף 12 להחלטת ההעברה, מתייחס ל-Second Chance Act of 2007: Community Safety Through Recidivism Prevention, שהינו חוק שבמסגרתו תוקן הקוד הפלילי הפדרלי, בין היתר על-ידי תיקון סעיף (c)3624, וקביעת מגבלת 12 החודשים במסגרתו. לפיכך, לטענת המערער, הבקשה לבצע "Second Act placement", מלמדת כי רשות בתי הסוהר הפדרלית ביקשה להעביר את המערער ל-RRC מכוח סעיף (c)3624 לקוד הפלילי הפדרלי דווקא. נוסף לאמור, המערער טוען כי בכל אחד מהמסמכים שנערכו על-ידי הרשויות האמריקאיות והוגשו על-ידי המשיבה, צוין תאריך אחר כתאריך שחרורו. לכן, לטענתו של המערער, בשים לב לאופייה הפלילי של המטאריה, יש לאמץ את הפרשנות המטיבה עמו, ולקבוע כי תאריך שחרורו הוא המוקדם ביותר מבין כלל האפשרויות – יום 2.1.2026. השקפתי באשר לעולה מהאמור בתשובת רשות בתי הסוהר הפדרלית מיום 2.7.2025, שונה מזו של המערער. אכן, בתשובתה האמורה לא עמדה רשות בתי הסוהר הפדרלית, במפורש, על הוראת הדין שמכוחה הועבר המערער ל-RRC, אלא הסתפקה בלציין כי ישנן הוראות דין שונות שמכוחן ניתן להעביר אסיר ל-RRC, גם לא במסגרת 12 החודשים האחרונים למאסרו. עם זאת, הן בפתח תשובתה, הן בסיכומה, ציינה רשות בתי הסוהר הפדרלית, ב-"רחל בתך הקטנה", כי טענת המערער שלפיה מועד שחרורו בארצות הברית, עובר להעברתו לישראל, היה לכל המאוחר ביום 2.1.2026, בהסתמך על הקבוע בסעיף (c)3624 לקוד הפלילי הפדרלי – הינה שגויה. כך, בפתח תשובתה ציינה רשות בתי הסוהר האמריקאית כי: "While serving his BOP sentence, Mr. Yaish was transferred to an RRC on January 2, 2025. His statutory release date (October 5, 2026) and full-term release date (march 17, 2027) were over one year away. However, I understand Mr. Yaish has argued his lawful release date could have been n later the January 2, 2026, because 18 U.S.C §3624(c) only permits up to 12 months of RRC placement time. This is incorrect". (ההדגשה הוספה – י' כ') בהמשך, בפסקת הסיום של תשובתה, ציינה רשות בתי הסוהר הפדרלית כי: "…the assertion that Yasih's final release date cannot be any later than January 2, 2026, based solely on his RRC placement date is legally and procedurally incorrect. The fact that an inmate is placed in an RRC more than 12 is immaterial, due to the various authorities permitting RRC placement. Projected and full-term release dates continue to be based on the inmate's sentence computation and authorizes sentence reductions (e.g. good conduct tome for exemplary behavior), not facility placement timing. Regardless of his RRC placement time and the basis for placement, Mr. Yaish's statutory release date remains October 5, 2026, and his full-term release date remains March 17, 2027". (ההדגשות הוספו – י' כ') הנה כי כן, בתשובתה התייחסה רשות בתי הסוהר הפדרלית מפורשות לטענת המערער כי העברתו ל-RRC ביום 2.1.2025 מלמדת כי עונשו קוצר כך שמועד שחרורו יחול, לכל המאוחר, ביום 2.1.2026 – ושללה אותה. זאת, בין היתר, בהטעימה כי עצם ההעברה ל-RRC אינה מהווה ראיה לקיצור עונש המאסר, משום שמשך המאסר נקבע על בסיס גזר דינו של האסיר, ובהתחשב בקיצורים שמקורם בהתנהגות טובה. בהתאם לכך, את העובדה כי רשות בתי הסוהר הפדרלית לא פירטה מכוח איזו מהוראות הדין עליהן עמדה בתשובתה הועבר המערער ל-RRC, אינני רואה כתמיכה בטענה כי העברתו בוצעה מכוח בסעיף (c)3624 לקוד הפלילי הפדרלי דווקא. גם בטענת המערער כי האמור בסעיף 12 להחלטת המעבר מחזק את טענתו בדבר קיצור עונשו, לא מצאתי ממש. נוסחו המלא של סעיף 12 להחלטה העברה, הוא כדלקמן: "Yaish has a Conditional FSA Release date of 12/24/2025. He does not have any FTC's to apply at this time. We are requesting a Second Act placement date of 1/2/2025 (357 days)". אף אם נניח לטובת המערער כי המונח "Second Act placement" מתייחס, בהכרח, להעברה מכוח סעיף (c)3624 לקוד הפלילי הפדרלי (וגם לכך אין תימוכין בחוות דעת כלשהי), ברישא של הסעיף הנ"ל צוין כי תאריך השחרור של המערער אשר יחול כשנה לאחר מועד העברתו ל-RRC (24.12.2025), הוא מועד שחרור מותנה ("Conditional FSA Release date"). כמו כן, בסעיף 2 להחלטת המעבר צוין כי מועד השחרור הצפוי של המערער יחול ביום 16.8.1016 ("Anticipated Release Date"), ותחת שיטת השחרור ("Method") נרשם First Step Act. אזכיר כי המערער הוא שביקש ושב וביקש שתינתן הוראה למשיבה להמציא את ההחלטה מכוחה הועבר ל-RRC, בטענה שיהיה במסמך כדי להבהיר את מועד שחרורו בארצות הברית עובר להעברתו לישראל. סבורני כי משהומצאה אותה החלטה אין היא תומכת בטענותיו של המערער. כך, לא ניתן ללמוד מהחלטה זו כי המערער הועבר מכוח סעיף (c)3624 לקוד הפלילי הפדרלי, ובאשר למועדי השחרור הנקובים בה, הרי יום ה-24.12.2025, נקוב בה, במפורש, כמועד שחרור מותנה, וזאת לצד יום ה-16.8.2026, המצויין כמועד "צפוי" ("Anticipated"). ואחרי דברים אלו, בכל זאת הגעתי לכלל מסקנה שיש מקום כי נורה על קיצור מסוים במשך מאסרו של המערער (אולם לא למועד שהוא עתר לו). אפרט. כפי שטוען המערער, בכל אחד מהמסמכים שנערכו על-ידי הרשויות האמריקאיות והוגשו על-ידי המשיבה, צוין תאריך אחר כתאריך שחרורו של המערער: בהחלטת ההעברה צוין, כאמור, כי מועד השחרור הצפוי של המערער ("Anticipated Release Date"), הינו יום 16.8.2026, ומועד השחרור המותנה של המערער ("Conditional FSA Release date") חל ביום 24.12.2025. במכתב ששלחה רשות שירות בתי הסוהר הפדרלית למשיבה ביום 21.3.2025, צוין כי באותה העת, מועד השחרור המותנה של המערער ("Conditional FSA Release date") חל ביום 23.6.2026. כמו כן, בנספח שצורף למכתב זה, צוינו מספר תאריכים נוספים, בהם מועד שחרור סטטוטורי משוער ("Statutory Release Date Projected") החל ביום 5.10.2026, מועד שחרור שהוגדר כ-Elderly Offender Two Thirds Date"" שחל ביום 17.3.2026, ומועד השחרור המלא ("Expiration Full Term Date") שחל ביום 16.3.2027. לבסוף, בתשובת רשות בתי הסוהר הפדרלית מיום 2.7.2025, צוין כי תאריך השחרור הסטטוטורי של המערער ("Statutory Release Date") חל ביום 5.10.2026, וכי מועד שחרורו בלא כל הפחתות ("Full Term Release Date") חל ביום 17.3.2027. נוכח ריבוי תאריכי השחרור שנזכרו בשלל המסמכים שהוגשו מטעם המשיבה, קיים ספק ממשי באשר לתאריך שחרורו המדויק של המערער. לנוכח הספק כאמור, מקובלת עליי טענתו של המערער כי בשל אופייה הפלילי של המאטריה, ישנה הצדקה לבכר את מועד השחרור המקל עמו, בהיקש מכלל הפרשנות המקלה עם הנאשם, הקבוע בסעיף 34כא לחוק העונשין (ראו והשוו: עניין מלכה, פסקה 25 לפסק דינו של השופט ח' מלצר). עם זאת, אין פירושו של דבר כי יש לקבוע כי מועד שחרורו של המערער יחול במועד המוקדם ביותר שנזכר בשלל המסמכים הנ"ל. זאת, שכן גם תחת הכלל הקבוע בסעיף 34כא לחוק העונשין, ניתן לבכר את הפרשנות המקלה עם הנאשם רק ככל שמדובר בפרשנות סבירה מבחינת לשון החוק ותכליתו (ראו, למשל: ע"פ 6538/22 מדינת ישראל נ' פלוני, פסקה 29 לפסק דינו של השופט י' אלרון (18.9.2023); ע"פ 990/21 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 45 לפסק דינו של השופט ח' כבוב (30.11.2022); ע"פ 8729/20 כהן נ' מדינת ישראל, פסקה 6 לפסק דינו המשנה לנשיאה (בדימ') נ' הנדל (21.7.2022)). בענייננו, פרט למועד אחד, כלל המועדים שנזכרו במסמכים שהוגשו מטעם המשיבה, אשר הינם קודמים ליום 16.3.2027, לוו בשפה המלמדת על כך שמדובר במועדים מותנים או בלתי ודאיים. כך, לגבי מועד השחרור שחל ביום 24.12.2025, צוין כי מדובר ב -"Conditional Release date", ולגבי מועד השחרור שחל ביום 16.8.2026, צוין כי מדובר ב-"Anticipated Release Date". על כן, אינני סבור כי הפרשנות כי עונשו של המערער קוצר כך שיחול באחד מתאריכים אלו, היא פרשנות סבירה המתיישבת עם לשון המסמכים שבהם צוינו התאריכים הנ"ל, או עם כוונתו המסתברת של מחברם (למצער, בהעדר חוות דעת שתלמד אחרת). עם זאת, אחד מהתאריכים שנזכרו במסמכים שהתקבלו מהרשויות בארצות הברית לא לווה בשפה מותנית או בלתי ודאית. כוונתי ליום 5.10.2026, אשר כונה בנספח שצורך למכתב רשות בתי הסוהר הפדרלית למשיבה מיום 21.3.2025 "Statutory Release Date Projected", ובתשובת רשות בתי הסוהר הפדרלית למשיבה מיום 2.7.2025, כונה תאריך זה בשם "Statutory Release Date" (ובכך המילה Projected, אשר יש בה מימד מותנה ובלתי ודאי, הוסרה מתיאורו של תאריך זה. למצער, במסמך המאוחר יותר שבו נזכר תאריך זה). בשים לב לספק הממשי הקיים באשר למועד שחרורו המדויק של המערער, ובהינתן שיום 5.10.2026 הוא המועד המוקדם ביותר שאין בצדו התניה כזו או אחרת, סבורני כי נוכח המטאריה הפלילית שבה עסקינן, ראוי כי נקבע כי מועד זה (ולא ה-16.3.2027) הוא מועד שחרורו של המערער. אוסיף ואציין כי בנספח שצורף למכתב ששלחה רשות שירות בתי הסוהר הפדרלית למשיבה ביום 21.3.2025, בו תואר יום 5.10.2026 כ-"Statutory Release Date Projected", צוין כי למערער ישנן 162 נקודות זכות צבורות וצפויות בגין התנהגות טובה ("Total GCT Earned and Projected") ונקודת זכות צבורה נוספת יחידה ("Total Prior Credit Time"), קרי – 163 נקודות זכות. יום 5.10.2026, חל בדיוק 163 ימים לפני מועד השחרור המלא של המערער (ה-17.3.2027). גם מטעם זה, סבורני כי יש מקום שנורה על קיצור מאסרו של המערער, ל- 5.10.2026. סיכומם של דברים לו דעתי תשמע, אציע לחבריי כי נדחה את הערעור דנן, פרט לקביעה כי מאסרו המלא של המערער יסתיים ביום 5.10.2026, חלף יום 16.3.2027, כקבוע בהחלטתו של בית המשפט המחוזי. יחיאל כשר שופט השופט אלכס שטיין: אני מסכים. אלכס שטיין שופט השופטת יעל וילנר: אני מסכימה לפסק דינו המקיף של חברי, השופט י' כשר. יעל וילנר שופטת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' כשר. ניתן היום, ז' אלול תשפ"ה (31 אוגוסט 2025). יעל וילנר שופטת אלכס שטיין שופט יחיאל כשר שופט