היועץ המשפטי לממשלה נ. שי כהן

13 1 בבית המשפט העליון עה"ס 8013/21 עה"ס 8040/21 לפני: כבוד השופטת ע' ברון כבוד השופט י' אלרון כבוד השופט א' שטיין המערער בעה"ס 8013/21 והמשיב בעה"ס 8040/21: היועץ המשפטי לממשלה נ ג ד המשיב בעה"ס 8013/21 והמערער בעה"ס 8040/21: שי כהן ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי ירושלים (השופטת ש' רנר) שניתן 25.10.2021 בתה"ג 757-06-21 תאריך הישיבה: י"ח באדר ב התשפ"ב (21.3.2021) בשם המערער בעה"ס 8013/21 והמשיב בעה"ס 8040/21: עו"ד אבי קרוננברג; עו"ד שרון הורביץ בשם המשיב בעה"ס 8013/21 והמערער בעה"ס 8040/21: עו"ד ניק קאופמן פסק-דין השופט א' שטיין: לפנינו ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי ירושלים (השופטת ש' רנר) אשר ניתן ביום 25.10.2021 בתה"ג 757-06-21 ובמסגרתו הוכרז כי המערער בע"פ 8040/21 והמשיב בע"פ 8013/21 (להלן: המערער) הינו בר-הסגרה לארצות הברית של אמריקה על-פי סעיף 3 לחוק ההסגרה, התשי"ד-1954 (להלן, בהתאמה: ההכרזה וחוק ההסגרה); זאת – תוך החרגת עשרה אישומים של מתן מחסה לשוהים בלתי חוקיים, עבירה פדרלית לפי 8 U.S.C. § 1324(a)(1)(A)(iii) (להלן: ההחרגה). המערער מעלה השגות נגד הסגרתו ומבקש כי נבטל את ההכרזה בדבר היותו בר-הסגרה. מנגד, היועץ המשפטי לממשלה (להלן: היועמ"ש) מערער נגד ההחרגה ומבקש כי נתקן את ההכרזה באופן שיאפשר את העמדת המערער לדין פלילי בארצות הברית גם בגין העבירות שהוחרגו על ידי בית משפט קמא. רקע והליכים קודמים ביום 2.11.2017 ביקשה ממשלת ארצות הברית, באמצעות שגרירותה בישראל, להסגיר לידיה את המערער (להלן: בקשה ההסגרה או הבקשה). הבקשה הוגשה בהתבסס על אמנת הסגרה בין ממשלת ישראל ובין ממשלת ארצות הברית של אמריקה (כ"א 505, 795 (נחתמה ב-1962); תיקון לנוסח העברי פורסם בכ"א 639, 591; (להלן: אמנת ההסגרה)) לצורך העמדת המערער לדין פלילי בארצות הברית. למערער יוחסו העבירות הבאות: קשירת קשר להונאה ולביצוע עבירות נגד ארצות הברית, עבירה פדרלית לפי 18 U.S.C. § 371 שדינה עד 5 שנות מאסר (להלן: קשירת קשר להונאה) (אישום אחד); הבאת זרים לארצות הברית לצורך רווח כלכלי, עבירה פדרלית לפי 8 U.S.C. § 1324(a)(2)(B)(ii) יחד עם סיוע למעשה כאמור, עבירה פדרלית לפי 18 U.S.C. § 2 (להלן יחדיו: הבאת זרים) – עבירות שדינן עד 15 שנות מאסר (שבעה אישומים); עידוד וגרימת הגעתם של עובדים זרים לארצות הברית, כניסתם אליה ומגוריהם בה באופן בלתי חוקי לצורך רווח כלכלי, עבירה פדרלית לפי8 U.S.C. §§ 1324(a)(1)(A)(iv), 1324(a)(1)(B)(i), יחד עם סיוע למעשה כאמור, עבירה פדרלית לפי 18 U.S.C. § 2 (להלן יחדיו: עידוד וגרימת הגעתם של עובדים זרים) – עבירות שדינן עד 10 שנות מאסר (עשרה אישומים); מתן מחסה לשוהים בלתי חוקיים, עבירה פדרלית לפי 8 U.S.C. § 1324(a)(1)(A)(iii), יחד עם סיוע למעשה כאמור, עבירה פדרלית לפי 18 U.S.C. § 2 (להלן יחדיו: מתן מחסה לשוהים בלתי חוקיים) – עבירות שדינן עד 10 שנות מאסר (עשרה אישומים); וכן קשירת קשר להלבנת הון, עבירה פדרלית לפי18 U.S.C. § 1956(h) שדינה עד 20 שנות מאסר (להלן: קשירת קשר להלבנת הון) (אישום אחד). עבירות אלה תיקראנה להלן יחדיו עבירות ההסגרה. ביום 13.8.2018 הוגש חומר משלים בעניין עבירות ההסגרה (להלן: החומר המשלים). בהתאם לסעיף 3 לחוק ההסגרה, הגיש היועמ"ש עתירה לבית המשפט המחוזי ירושלים בה ביקש להכריז על המערער כבר-הסגרה לארצות הברית (תה"ג 757-06-21) (להלן: העתירה). במסגרת זו, נתבקש מעצרו של המערער עד למתן החלטה בעתירה, בהתאם להוראות סעיף 5 לחוק ההסגרה. לעתירה צורף תצהירו של מר מייקל שקלס, תובע בכיר במחלקת זכויות אדם ותביעות מיוחדות במשרד המשפטים האמריקני, אשר מתאר את חומר הראיות התומך בבקשת ההסגרה (להלן: תצהיר התובע). תצהיר התובע מבוסס, בין היתר, על תצהירו של מר מתיו גרים, סוכן מיוחד של ה-Department of Labor – Office of Inspector General (DOL-OIG), אשר צורף כנספח לתצהיר התובע (להלן, בהתאמה: תצהיר הסוכן הפדרלי והסוכן הפדרלי). בבקשת ההסגרה נטען כדלקמן: בתקופה שבין ינואר 2011 לדצמבר 2013 ניהל המערער מספר דוכנים לממכר מוצרי קוסמטיקה בקניונים שונים במדינות מרילנד ווירג'יניה (להלן: הדוכנים). דוכנים אלו פעלו במסגרת מספר חברות שהיו בבעלות או בניהול המערער ושותפיו (להלן: החברות). באמצעות החברות שכר המערער את שרותיהן של חברות כוח-אדם בישראל לצורך איתור מועמדים לעבודה בדוכנים (להלן: העובדים הבלתי חוקיים). המערער ושותפיו סייעו לעובדים הבלתי חוקיים בקבלת אשרת תייר זמנית לארצות הברית (אשרה מסוג B-1/B-2 tourist/visitor visa) – שאינה מקנה למקבליה אישור לעבוד בארצות הברית – תוך הצגת מצג שווא כלפי רשויות ארצות הברית על אודות מטרת הנסיעה של העובדים הבלתי חוקיים לארצות הברית. במסגרת מצג השווא, הזמינו המערער ושותפיו עבור העובדים הבלתי חוקיים חדרי מלון. לאחר הגעת העובדים לארצות הברית, ביטלו המערער ושותפיו את ההזמנה בחלון הזמן טרם החיוב הכספי. העובדים הבלתי חוקיים שוכנו על ידי המערער ושותפיו בדירות שנשכרו לצורך כך, ומשם הוסעו לדוכנים בכלי רכב אשר נשכרו על ידי החברות. העובדים הבלתי חוקיים קיבלו את משכורותיהם באמצעות כרטיסי אשראי נטענים אשר הונפקו על ידי חברה המתמחה במתן פתרונות למעסיקים שמשלמים משכורות לעובדים שאינם מחזיקים חשבונות בנק, אליה הועברו כספי המשכורות באמצעות שתי חברות קש שהקים המערער. בהיעדר דיווח לרשויות על העסקת העובדים הבלתי חוקיים, יכלו המערער ושותפיו להימנע מתשלום שכר מינימום לעובדים ומתשלום מס העסקה בהתאם לחוקי ארצות הברית; ובכך הגדילו את רווחיהם. רווחי החברות מהמכירות בדוכנים בתקופה שבין נובמבר 2011 לדצמבר 2013 עמדו על כ-3,960,000 דולר ארה"ב. בראשית חודש דצמבר 2013, הגיעו המערער ורעייתו לביקור משפחתי בישראל. במהלך שהייתו בישראל, נודע למערער על אודות חיפושים שערכו רשויות אכיפת החוק בארצות הברית במוקדים הקשורים למיזם העסקי שלו ושל שותפיו. בעקבות קבלת מידע כאמור, לא שב המערער לארצות הברית. החפצים שהיו בביתו שבווירג'יניה נארזו ונשלחו לישראל, על-פי בקשתו. בית משפט קמא (השופטת ש' רנר) קיבל את העתירה והכריז בפסק דינו, אשר ניתן ביום 25.1.2021, כי המערער הינו בר-הסגרה לארצות הברית בגין העבירות המיוחסות לו בבקשת ההסגרה, להוציא עבירות ההחרגה שעניינן, כאמור, מתן מחסה לשוהים בלתי חוקיים. בית המשפט בחן את הראיות שצורפו לבקשת ההסגרה ומצא כי הן קושרות את המערער לביצוע המעשים המיוחסים לו וממלאות אחר דרישת "האחיזה לאישום"; עוד נקבע כי מתקיימים התנאים הקבועים בסעיף 2א לחוק ההסגרה, לנוכח העובדה שבין ישראל לארצות הברית קיים הסכם הקובע הדדיות בהסגרת עבריינים (אמנת ההסגרה); כי לא מתקיימים הסייגים להסגרה הקבועים בסעיף 2ב לחוק ההסגרה; וכי רוב העבירות שבגינן מתבקשת הסגרת המערער הן עבירות בנות הסגרה לפי סעיף 2(א) לחוק ההסגרה. באשר לעבירות ההחרגה, נקבע כי אלו אינן בנות הסגרה מאחר שהמקבילה הישראלית לעבירה האמריקנית של מתן מחסה לשוהים בלתי חוקיים – הלנת עובד זר שלא כדין, עבירה לפי סעיף 2א(א) לחוק עובדים זרים, התשנ"א-1991 (להלן: חוק עובדים זרים) – גוררת אחריה עונש מרבי של שישה חודשי מאסר, ותו לא, בשעה שסעיף 2(א) לחוק ההסגרה מגדיר עבירה בת הסגרה כ"כל עבירה שאילו נעברה בישראל דינה מאסר שנה או עונש חמור מזה". בית משפט קמא קבע אפוא כי הכרזתו על המערער כבר-הסגרה לא תכלול את עבירות ההחרגה וכי לא יהא ניתן להעמיד את המערער לדין בארצות הברית בגין עבירות אלו. בית משפט קמא דחה את טענת המערער כי צו המעצר שהוצא בעניינו חייב לפרט את מלוא העבירות בגינן מתבקשת ההסגרה וכי לא ניתן להסגירו אלא בגין העבירות שפורטו בצו המעצר. עוד קבע בית המשפט כי המערער לא היה תושב ישראל בעת ביצוע העבירות המיוחסות לו, ועל כן אין הוא זכאי להתחייבות להחזירו לישראל לריצוי עונשו אם יורשע ויוטל עליו עונש מאסר. מכאן הערעורים שלפנינו. טענות הצדדים המערער חזר לפנינו על עיקרי טענותיו שהועלו לפני בית המשפט המחוזי. לטענתו, חומר הראיות המצוי בתצהיר הסוכן הפדרלי, אשר צורף לבקשת ההסגרה, אינו מספק "אחיזה לאישום" ביחס לכל אחד ואחד ממעשי העבירה המיוחסים לו; ומשכך הוא, מן הדין להורות על הסגרתו – אם בכלל – רק בקשר לאישומים שפורטו בתצהיר. במסגרת זאת, נטען כי בעוד שכתב האישום מייחס למערער מעשי עבירה בגין כל עובד בלתי חוקי, הסוכן הפדרלי התייחס בתצהירו לראיות פרטניות אשר נוגעות לגיוסם של שני עובדים בלבד, ולא הציג ראיות באשר לשאר העובדים הבלתי חוקיים שכתב האישום מייחס את הבאתם לארצות הברית למערער. בהקשר זה, מדגיש המערער וטוען כי כתב האישום, אשר נותן תיאור מפורט של המעשים האסורים המיוחסים לו, הוא בגדר כתב-טענות, ותו לא, ועל כן אינו יכול לשמש ראיה לביסוס העתירה. בהמשך לכך, טוען המערער כי קיימת עמימות ביחס לזהות העובדים הבלתי חוקיים, ולא ניתן לדעת האם העובדים המוזכרים בתצהיר הסוכן הפדרלי הם אותם העובדים ששמותיהם מוזכרים בכתב האישום. למשל, לדברי המערער, אפילו זהותה של אחת העובדות שגויסה, אשר לגביה קיימות ראיות, אינה ברורה, היות שכתב האישום מתייחס לאדם נוסף המזוהה באמצעות אותם ראשי התיבות. עוד טוען המערער כי אין מתקיימת דרישת הפליליות הכפולה בישראל, ולפיכך לא ניתן להסגירו לארצות הברית בגין העבירות המיוחסות לו בבקשת ההסגרה. ראשית, המערער סבור כי אין בדין הישראלי עבירות מקבילות לעבירות ההגירה שבגינן מתבקשת הסגרתו. כך, נטען כי העבירות של הבאת זרים וכן עידוד וגרימת הגעתם של עובדים זרים מכילות רכיבים אובייקטיביים שאין להם מקבילים בדיני העונשין הישראליים. לא זו אף זו: המערער סומך את ידיו על קביעתו של בית משפט קמא בדבר היעדר עבירה בת הסגרה מקבילה לעבירה של מתן מחסה לשוהים בלתי חוקיים. לטענתו, אין כל זהות מושגית בין העבירה של מתן מחסה לשוהים בלתי חוקיים לבין העבירות הקבועות בחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן: חוק הכניסה לישראל) ובחוק עובדים זרים. העבירה של מתן מחסה לשוהים בלתי חוקיים מגנה על אינטרס ציבורי שאינו קשור דווקא ל"העסקתו" של העובד הזר כשלעצמה, אלא למעשי תרמית שמתווספים אליה ושנועדו להסתיר את הימצאותו של העובד הזר מהרשויות בארצות הברית. משכך הוא, העבירה המקבילה בדין הישראלי היא הלנת עובד זר שלא כדין בניגוד לסעיף 2א(א) לחוק עובדים זרים, אשר העונש המרבי הקבוע בגינה הוא שישה חודשי מאסר בלבד, ועל כן היא אינה בת הסגרה. עוד נטען כי לא ניתן להסגיר את המערער גם בגין עבירה של קשירת קשר להלבנת הון בהיעדר עבירת מקור הנחוצה על מנת למלא את דרישת הפליליות הכפולה. המערער טוען כי עבירות הגירה אינן עבירות מקור לפי חוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000 (להלן: חוק איסור הלבנת הון). כמו כן אין לקבל את הטענה כי קבלת דבר במרמה היא עבירת המקור, מאחר שהעבירה האמריקנית של קשירת קשר להונאה אינה ממוקדת רק בפגיעה ברכוש, כי אם בפגיעה בתפקוד התקין של מוסדות ממשלתיים; ועל כן גם לה אין מקבילה בדין הישראלי. מנגד, סומך היועמ"ש את ידיו על מרבית קביעותיו של בית משפט קמא ועל נימוקיהן, ומבקש לדחות את ערעורו של המערער. באשר לטענה בדבר מחסור בראיות, סבור היועמ"ש כי מחומר הראיות עולה כי קיימת "אחיזה לאישום". זאת למד הוא מהראיות המפורטות בתצהיר הסוכן הפדרלי, אשר מצביעות, לשיטתו, על כך שהמערער ניהל מיזם עברייני רחב היקף במסגרתו הובאו לארצות הברית והועסקו שלא כדין עשרות עובדים בלתי חוקיים. לטענת היועמ"ש, לנוכח היקף המיזם והיות המעשים "מכלול של שיטה", די בראיות המשקפות את המכלול כדי לקיים את הדרישה הראייתית להסגרה, שכאמור מוגדרת כ"אחיזה לאישום", ותו לא. עוד נטען כי תצהיר הסוכן הפדרלי מפרט את הראיות ברף הנדרש להליך הסגרה בישראל – זאת, מאחר שאין חובה לתאר כל ראיה וראיה המצויה בידי המדינה המבקשת הסגרה, אלא די בהצגתה של תמונת המצב הכללית אשר משקפת נאמנה את התשתית הראייתית הקיימת. כמו כן דוחה היועמ"ש את טענות המערער בדבר היעדר פליליות כפולה. לטענת היועמ"ש, המערער מתעלם מההלכה הפסוקה לפיה דרישת הפליליות הכפולה היא דרישה לחפיפה מושגית-עקרונית, ולא קונקרטית, כאשר ההשוואה וההקבלה בין העבירות – אלו שבדין המדינה המבקשת הסגרה, ואלו שמצויות בדיננו-שלנו – צריכה להיעשות באופן גמיש ורחב. במסגרת זו נטען כי המיזם העברייני שמיוחס למערער היה מגבש שורה ארוכה של עבירות פליליות אילו בוצע בישראל, לרבות קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות – עבירה אשר מהווה עבירת מקור לעניין העבירות של הלבנת הון. ערעור היועמ"ש תוקף את קביעתו של בית משפט קמא לפיה אין לעבירה של מתן מחסה לשוהים בלתי חוקיים, שבדין האמריקני, מקבילה בת הסגרה בדיני העונשין הישראליים. לטענת היועמ"ש, בית משפט קמא יישם את דרישת הפליליות הכפולה באופן מצמצם ודווקני בניגוד להלכה הפסוקה, לפיה יש לבחון רק אם קיימת חפיפה מושגית-עקרונית בין העבירות. נטען כי שגה בית המשפט כאשר ניתק את העמדת דירות המגורים לרשות העובדים ממכלול ההעסקה וצמצם את המעשה האסור לכדי "הלנה" בלבד. קביעה זו, כך נטען, אינה נותנת את המשקל הראוי לכך שמעשיו של המערער היוו מסכת עבריינית אחת שמרכיביה שזורים זה בזה. בנוסף, סבור היועמ"ש כי היסוד העובדתי של מתן מחסה לשוהים בלתי חוקיים בדין האמריקאי רחב יותר מ"הלנה". משכך הוא, נטען כי נכון לראות בעבירה של העסקה שלא כדין את המקבילה הישראלית למכלול עבירותיו של המערער בארצות הברית – וזאת, גם אם הוראת החיקוק האמריקנית נוקטת לשון אחרת, בדומה למה שנפסק בע"פ 459/12 אמארה נ' מדינת ישראל (13.3.2013) (להלן: עניין אמארה). לחלופין, מוסיף היועמ"ש וטוען כי ניתן להסגיר את המערער גם בגין עבירות ההחרגה – שעניינן, כאמור, מתן מחסה לשוהים בלתי חוקיים – מכוח סעיף 2(ב) לחוק ההסגרה, הואיל ובית המשפט הכריז על המערער כבר-הסגרה בעבירות ההסגרה האחרות. אשר על כן, מבקש היועמ"ש כי נקבל את ערעורו שלו ונכריז על המערער כבר-הסגרה בגין כל העבירות המיוחסות לו בכתב האישום. דיון והכרעה סבורני כי עלינו לדחות את ערעורו של המערער ולקבל את ערעור היועמ"ש. תכליתו של מוסד ההסגרה כאמצעי למלחמה בפשיעה הנקוט בידי הקהילייה הבינלאומית נדונה בהרחבה בפסיקתו של בית משפט זה (ראו, למשל: ע"פ 6182/98 שינביין נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נג(1) 625, 640-639 (1999); ע"פ 8801/09 מאיו נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 22 (21.9.2010); עניין אמארה, בפסקה 19 לפסק דינה של השופטת ע' ארבל; עה"ס 4315/21 טייב נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 11 (14.2.2022) (להלן: עניין טייב)). בהינתן תכלית זו, ולאור האמור בסעיפים 2א ו-2ב לחוק ההסגרה, ברי הוא כי במקרה דנן מתקיימים תנאי הסף הדרושים להסגרת המערער לארצות הברית, ולא מתקיים שום סייג כללי שבכוחו למנוע הסגרה (ראו: ע"פ 4596/05 רוזנשטיין נ' מדינת ישראל, פ"ד ס(3) 353, 378-377 (2005); עה"ס 6170/20 קאזרו נ' היועמ"ש, פסקה 5 (14.9.2021) (להלן: עניין קאזרו)). על רקע זה אדון ואכריע בטענות שהעלו הצדדים בערעוריהם. ערעור המערער דיות הראיות המערער תוקף את קביעתו של בית משפט קמא לפיה הוצגה בפניו תשתית ראייתית המספקת את דרישותיו של סעיף 9(א) לחוק ההסגרה, שעיקרן קיום ה"אחיזה לאישום". קביעה זו בדין יסודה. סעיף 9(א) לחוק ההסגרה מורנו כי על מנת להכריז על אדם כבר-הסגרה "יוכח כי יש ראיות שהיו מספיקות כדי להעמידו לדין על עבירה כזאת בישראל". כפי שכבר ציינתי, דרישה ראייתית זו פורשה בפסיקה כמבחן ה"אחיזה לאישום". השופט י' אלרון הטיב לתאר דרישה זו בעה"ס 6896/20 עטיה נ' היועץ המשפטי לממשלה (28.6.2021), במילים אלו: "[...] חומר הראיות הלכאורי שצורף לבקשת ההסגרה על בסיסו בית המשפט אמור להכריז על המבוקש כבר-הסגרה, אינו נדרש לבסס את המסקנה כי המבוקש אשם ויורשע בדין. תחת זאת, נדרש להצביע על "אחיזה לאישום" המצדיקה את המשך בירור אשמתו של המבוקש במדינה המבקשת להסגירו אליה [...]. על כן, בשלב זה של ההליך אין להידרש למשקל הראיות, מהימנותן וקבילותן. בפרט, בחינת מהימנות הראיות תתברר בהליך העיקרי שעתיד להתקיים במדינה המבקשת [...]" (ראו שם, בפסקה 14; כמו כן ראו: עניין קאזרו, בפסקה 6; עניין טייב, בפסקה 17) (לשם הנוחות ורצף הקריאה, הציטוטים הוסרו – א.ש.). בית משפט קמא פירט בהרחבה את התשתית הראייתית המצויה בבסיס בקשת ההסגרה. לבקשה צורף, כאמור, תצהיר התובע אשר נסמך על תצהיר הסוכן הפדרלי שצורף אליו כנספח. בפתח האמור בתצהירו, מציין הסוכן הפדרלי כי הוא מסכם את עיקר הראיות שנאספו בקשר לפרשה שבה עסקינן, מבלי לתאר את כל פרטי המידע הנוגעים לחקירה נגד המערער ושותפיו. תצהיר הסוכן הפדרלי כולל מספר נספחים, ובהם: רישומי חלק מהחברות במרשם החברות של מדינת וירג'יניה בהם צויין שמו של המערער כנושא משרה בחברות; תכתובות דוא"ל של המערער ושותפיו אשר מכילות בתוכן הזמנות חדרים בבתי מלון; וכן חוזה העסקה עבור מועמד לקבלת עבודה בקניונים. יתר על כן, על פי תצהיר הסוכן הפדרלי, הראיות וחומרי החקירה עליהם מבוססת הבקשה כוללים, בין היתר: עדויות, לרבות עדויות מפלילות של עדי מדינה – שני שותפים של המערער; הודאות של עובדים בלתי חוקיים; תכתובות דוא"ל; תוצרים של חיפושים ותפיסות במתחמי מגורים ועסקים וכן במחשבים ובטלפונים ניידים; מסמכים בנקאיים; מסמכי רשם החברות; הסכמי שכירות; ומסמכים נוספים (להרחבה, ראו: פסק הדין קמא, פסקאות 12-5; העתירה, פסקאות 30-12; תצהיר הסוכן הפדרלי, פסקאות 27-20; נספח ד' לעתירה – החומר המשלים). בית משפט קמא בחן את התשתית הראייתית דלעיל וקבע כי יש בה "אחיזה לאישום" שהוגש נגד המערער. בקביעה זו לא נפל כל פגם והיא מקובלת עלי לחלוטין. פסיקתנו קובעת כי "[...] אף עדות שמיעה – כגון במסגרת תצהיר המסכם את עיקרי הראיות שהעלתה החקירה נגד המבוקש – עשויה להספיק כדי לבסס את בקשת ההסגרה" (ראו: ע"פ 6003/19 גרינס נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 6 (3.9.2020)). זאת ועוד: המדינה המבקשת אינה חייבת לצרף לבקשת ההסגרה שלה את כל ראיותיה, אשר מצביעות על אשמת המבוקש במיוחס לו; ודי אם תציג תמונה כללית אשר משקפת ראיות אלו נאמנה (ראו: עניין אמארה, בפסקה 27; ע"פ 6717/09 אוזיפה נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 9 (6.12.2010) (להלן: עניין אוזיפה)). תצהיר הסוכן הפדרלי – על אף שאינו מכיל פירוט של כל חומרי החקירה והראיות ביחס לכל אישום ואישום נגד המערער – מהווה, יחד עם כתב האישום, סיכום אמין של מכלול הראיות אשר מתאר את שיטותיו של המערער ואת דרכי פועלו במיזם העברייני שהשתרע על פני תקופה ארוכה, התנהל באופן סדור ושיטתי, והשיא רווחים נאים. סיכום זה מקיים את הדרישה לקיומה של "אחיזה לאישום". פליליות כפולה דרישת הפליליות הכפולה מעוגנת בסעיף 2(א) לחוק ההסגרה אשר קובע כי "עבירת הסגרה היא כל עבירה שאילו נעברה בישראל דינה מאסר שנה או עונש חמור מזה". דרישה זו מציבה תנאי-שאין-בלתו להסגרת המבוקש מישראל למדינה אחרת. מעשה שבגינו מבוקשת ההסגרה צריך להוות עבירה פלילית הן לפי דיני המדינה המבקשת והן לפי דיני העונשין של מדינת ישראל. דרישה כאמור נועדה לשמש "מעין "ערובה" לכך שההסגרה לא תפגע בעקרונותיה של המדינה המתבקשת, בערכיה ובתקנת הציבור שלה" (ראו: ע"פ 4416/20 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 13 והאסמכתאות שם (8.12.2020); עניין אוזיפה, בפסקה 38; ‏ ע"פ 7742/15 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 8 (28.8.2016) (להלן: ע"פ 7742/15)). אם לא נקפיד לקיים דרישה כאמור, נמצא את עצמנו מושיטים יד למשטרים דכאניים שמתייגים אנשים כעבריינים ומענישים אותם בגין מעשים שלפי תפיסתנו-שלנו – כמדינה שוחרת חופש – מצויים בדל"ת אמותיה של החירות האישית. מדינות שונות בעלות תשתית חברתית-ערכית דומה, כדוגמת ארצות הברית וישראל, אינן מגדירות עבירות פליליות באופן זהה. מסיבה זו, פליליות כפולה משמעה קרבה רעיונית בין העבירות, להבדיל מזהות; ואין פירושה חפיפה טכנית בין רכיבי העבירות כדוגמת זאת אשר נדרשת, לפי הלכת נכט הידועה (ע"פ 132/57 נכט נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יא 1544 (1957)), לביסוס ההגנה של "סיכון כפול" בגדרי הדין הישראלי (ראו גם: ש"ז פלר "הכלל א'=א'+ב' והיקף חלותו" הפרקליט כג 427 (התשכ"ז); וכן רות קנאי "ריבוי עבירות ועונשים באירוע פלילי אחד" מחקרי משפט ג 247, 259-253 (1984); יורם רבין ויניב ואקי דיני עונשין כרך א 373-370 (2014)). הלכה היא עמנו כי דרישת הפליליות הכפולה לא תפורש באופן צר ודווקני, שדורש חפיפה בין רכיבי העבירות, אלא באופן רחב המסתפק בזהות העבירות מבחינה מושגית-עקרונית. ההשוואה בין העבירות במערכות הדינים השונות צריכה להיעשות "באופן גמיש וליברלי, באופן שיאפשר למדינת ישראל לעמוד בהתחייבויותיה בהסכמי הסגרה, ולא יאפשר למבוקש לחמוק מבירור האישומים נגדו על בסיס טיעונים טכניים החותרים תחת השימוש בהסגרה ככלי חיוני במאבק בפשיעה" (ראו: עניין אוזיפה, בפסקה 39). השופט י' עמית היטיב לתאר ולסכם עקרונות אלו בעה"ס 6974/20 לייפר נ' היועץ המשפטי לממשלה (15.12.2020): "לצורך דרישת הפליליות הכפולה לא נדרשת חפיפה של כל יסודות העבירה, אלא די בכך ש"היסודות המהותיים של הגדרת העבירה יופיעו הן בהגדרת העבירה במדינה המבקשת, הן בהגדרתה במדינה המתבקשת" [...]. כדברי פרופסור פלר בספרו, דרישת הפליליות הכפולה מתמלאת אם העברת היסודות המרכיבים את העבירה מושא בקשת ההסגרה ב"מסננת" של דיני העונשין במדינה המתבקשת, מותירה יסודות המצמיחים עבירה פלילית כלשהי לפי דינים אלה [...]. הפסיקה עמדה על כך ש"את דרישת הפליליות הכפולה אין לפרש בצורה דווקנית" [...] ושדרישת הפליליות הכפולה עוסקת ב"זהות המעשה" ולא ב"זהות העבירה" [...]. אין לדרוש "זהות גמורה או חופפות מוחלטת של העבירות על-פי חוקיהן של שתי המדינות [...]. החוקים הפליליים אינם זהים בכל, ודרישת חופפות מוחלטת היתה עושה הסכמי הסגרה פלסתר" [...]" (שם, בפסקה 13) (לשם הנוחות ורצף הקריאה, הציטוטים הוסרו – א.ש.). על פי מבחן זה, מעשים המיוחסים למערער בכתב האישום מגבשים עבירות פליליות בנות הסגרה לפי הדין הישראלי. בעניינן של עבירות ההגירה שבבסיסן האיסור על הבאת עובדים זרים ועל עידוד הגעתם לארצות הברית, טוען המערער כי אלו כוללות רכיבים אובייקטיבים – "הבאה" ו"עידוד", בהתאמה – שאין להם מקבילה בדין הישראלי. בית משפט קמא מצא כי העבירות המקבילות בדין הישראלי כוללות את אלו: מתן ידיעה כוזבת כדי להשיג לאחר אשרה לישראל או רישיון לישיבה בה, עבירה לפי סעיף 12(2) לחוק הכניסה לישראל והפרת תנאי אשרה או רישיון ישיבה, עבירה לפי סעיף 12(3) לחוק הכניסה לישראל. בית המשפט קבע כי "ניתן אכן לראות את המשיב [המערער דכאן – א.ש.] כמי שנטל על פי כתב האישום חלק מרכזי בביצוע המעשים האמורים כמבצע בצוותא ואף כמשדל לביצועם" (ראו: פסק הדין קמא, פסקה 25). בית משפט קמא צדק בקביעתו זו. העבירות שמנה הן עבירות מקבילות באספקלריה של מהות המעשה, למרות שאינן מציגות חפיפה מוחלטת בין כל רכיבי העבירה. היותן של עבירות אלה מקבילות עולה מהמעשים המיוחסים למערער בכתב האישום ובתצהיר הסוכן הפדרלי: מעשים אלו כוללים, כאמור, תדרוך העובדים הזרים והבלתי חוקיים והנחייתם וכן הונאת רשויות ההגירה בארצות הברית באשר לתכלית כניסתם למדינה, תוך הפרה של תנאי אשרת התייר שבידיהם. באשר לעבירה של קשירת קשר להלבנת הון, סבור המערער, כאמור, כי בהיעדר עבירת מקור לעבירות לפי חוק איסור הלבנת הון, לא מתמלאת דרישת הפליליות הכפולה. בית משפט קמא קבע בפסק דינו כי העבירה המקבילה בדין הישראלי היא קשירת קשר לביצוע פשע, עבירה לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, כאשר הפשע כולל את הפרת האיסור על הלבנת הון, עבירה לפי סעיף 3(א)(1) לחוק איסור הלבנת הון, והפרת האיסור על עשיית פעולה ברכוש אסור, עבירה לפי סעיף 4 לחוק איסור הלבנת הון. גם בעניין זה מקובלת עלי קביעתו של בית משפט קמא. מחומר הראיות שהוצג בבקשת ההסגרה עולה כי המיזם העברייני אשר מיוחס למערער כלל, כאמור, הונאה של רשויות ההגירה והעבודה בארצות הברית באשר למטרת כניסתם של העובדים הבלתי חוקיים לארצות הברית ולמשך שהייתם במדינה; שכירת חדרי מלון עבור העובדים הבלתי חוקיים ומתן ייעוץ לעובדים אלו כיצד להתנהל מול פקידי ההגירה; הפקת רווחים כספיים שלא כדין מהעסקת העובדים כאמור; והסתרת מקורם של רווחים אלה. מכלול זה של מעשים אסורים מגבש עבירה של קשירת קשר לביצוע פשע – בדמות: קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, לנוכח היקף המרמה ושיטתיותה (ראו: ע"פ 394/20 חן נ' מדינת ישראל, פסקאות 23-22 (2.11.2021); ע"פ 399/88 בלאס נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(4) 705, 742 (1990)). זאת ועוד: מעשיו המתוארים של המערער מהווים קשירת קשר שעניינו העברות כספים הכרוכות בפעילות של גיוס עובדים זרים בלתי חוקיים והבאתם לארצות הברית לצורך העסקתם. מעשים כאמור, ובכללם השימוש ברווחים מההעסקה של העובדים הבלתי חוקיים, העברות הכספים השונות אשר נעשו ושיטת תשלום המשכורות לעובדים, תוך הסוואת מקור הכספים – כל זה מגבש עבירות מסוג פשע אשר כוללות הלבנת הון ועשיית פעולה ברכוש אסור (לעניין רכיבי העבירות, ראו: ע"פ 6339/18 בלווא נ' מדינת ישראל, פסקאות 43-42 (15.1.2020) (להלן: עניין בלווא); וע"פ 8642/19 הייב נ' מדינת ישראל, פסקאות 204-200 (13.10.2021)). במקרה דנן, עבירת המקור הנדרשת לשם התגבשות העבירות לפי חוק איסור הלבנת הון היא קבלת דבר במרמה (ראו: סעיף 11 לתוספת הראשונה לחוק איסור הלבנת הון; וכן ע"פ 6201/18 טובול נ' מדינת ישראל, פסקה 97 (28.1.2018); עניין בלווא, בפסקה 52). מטעמים אלה, אני דוחה את טענת המערער באשר להיעדר פליליות כפולה בעניינה של קשירת קשר להלבנת הון בארצות הברית. ערעור היועץ המשפטי לממשלה ערעור היועמ"ש מעלה השגות על קביעתו של בית משפט קמא כי מקבילתו הישראלית של האיסור האמריקני על מתן מחסה לשוהים בלתי חוקיים היא עבירת הלנה של שוהה בלתי חוקי, שאינה בת הסגרה. לטענת היועמ"ש, המקבילה הישראלית של האיסור כאמור היא העסקה שלא כדין של עובד זר, אשר מהווה עבירת הסגרה, כפי שנקבע בעניין אמארה. סבורני כי בידינו להכריע בערעור דנן מבלי להידרש למחלוקת זו שבין היועמ"ש לבית משפט קמא. זאת, לנוכח האמור בסעיף 2(ב) לחוק ההסגרה אשר מורנו כהאי לישנא: "על אף הוראות סעיף קטן (א), הוכרז אדם בר-הסגרה בשל עבירת הסגרה אחת לפחות, ניתן להסגירו גם בשל עבירה שאינה עבירת הסגרה." הווה אומר: בהתקיים שאר התנאים הנדרשים להסגרתו של אדם, ניתן להסגירו למדינה המבקשת גם בגין עבירה נגררת למרות שזו – כשלעצמה – אינה בת הסגרה. בהקשר זה אדגיש כי "עבירה נגררת" זו חייבת לחפוף מעשה בר-עונשין בדין הישראלי ("עבירה סתם", כלשון השופט י' טירקל בע"פ 10946/03 עיסא נ' מדינת ישראל, פ"ד ס(2) 33, 49 (2005)). בענייננו-שלנו, משהוכרז המערער כבר-הסגרה בכל העבירות המנויות בכתב האישום למעט אלו של מתן מחסה לשוהים בלתי חוקיים; ומאחר שהדין הפלילי הישראלי מכיל בתוכו מקבילה ל"מתן מחסה" – העסקה שלא כדין או, לחלופין, הלנה שלא כדין של עובד זר, עבירה שעונשה המרבי נמצא מתחת לסף ההסגרה – הרי שלנוכח הוראתו הברורה של סעיף 2(ב) לחוק ההסגרה, ניתן להסגיר את המערער לארצות הברית גם בגין עבירה זו. אשר על כן, קביעתו של בית משפט קמא לפיה המערער לא יוסגר בגין אישומים 28-19 (עשר עבירות של מתן מחסה לשוהים בלתי חוקים) אינה יכולה לעמוד. הנני מציע אפוא לחבריי כי נבטל קביעה זו ונקבע תחתיה כי המערער הינו בר-הסגרה לשם העמדה לדין בארצות הברית גם בגין אישומים אלו. בטרם אסיים את דבריי, אעיר בקצרה כי לשונו התמציתית של סעיף 2(ב) לחוק ההסגרה עשויה לעורר את השאלה הבאה: האם כל עבירה מהווה "עבירה נגררת" שניתן להסגיר בגינה, או שמא רק עבירה אשר נוגעת למסכת העובדתית הקשורה לפעילות העבריינית שמגבשת את עבירת ההסגרה לפי סעיף 2(א) לחוק ההסגרה? שאלה זו עולה לנוכח החשש לעיקור מתוכן – הלכה למעשה – של דרישת הפליליות הכפולה אשר "מבטאת את הסכמתה של מדינה לשתף פעולה עם מדינות אחרות בהליכי הסגרה רק מקום בו היא עצמה רואה במבוקש ההסגרה כמי שפגע בערכים המצדיקים את רתימתו העקרונית של משפטה הפלילי להגנתם" (ראו: ע"פ 7742/15, בפסקה 23). לשונו של סעיף 2(ב) לחוק ההסגרה ודברי ההסבר להצעת חוק ההסגרה (תיקון מס' 8), התשס"א-2000, לפיהם "[..] נראה שראוי לאפשר את מיצוי הדין עם המבוקש בשל עבירות שאינן עבירות הסגרה, שעבר במדינה המבקשת, ובלבד שהוא הוכרז כבר-הסגרה, לגבי עבירת הסגרה אחת לפחות" – אינם מספקים תשובה לשאלה זו. ברם, במקרה דנן שאלה זו אינה מתעוררת. כל העבירות המיוחסות למערער בכתב האישום משתייכות לאותו מיזם עברייני, ובזאת נוכל להסתפק. בנסיבות אלו, מן הראוי שנשאיר את השאלה ששאלתי בצריך עיון ולא ננסה להכריע בה. סוף דבר מהטעמים שמניתי, הנני מציע לחבריי כי נדחה את ערעורו של המערער; נקבל את ערעורו של היועץ המשפטי לממשלה, ונכריז כי המערער הינו בר-הסגרה להעמדה לדין בארצות הברית גם בגין עשר העבירות של מתן מחסה לשוהים בלתי חוקיים (אישומים 28-19). זאת ועוד: הואיל והמערער לא היה תושב ישראל בזמן ביצוע העבירות המיוחסות לו, אין הוא זכאי להתחייבות לחזור לישראל לריצוי עונשו, ככל שיוסגר לארצות הברית, יורשע בדין ויוטל עליו עונש מאסר (ראו: סעיף 1א(א)(2) לחוק ההסגרה; ועניין אמארה, בפסקה 47). ש ו פ ט השופטת ע' ברון: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט י' אלרון: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' שטיין. ניתן היום, ‏כ"ו בניסן התשפ"ב (‏27.4.2022). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 21080130_F05.docx עב מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1