פסק הדין המלא
בבית המשפט העליון בירושלים
רע"א 8013/01
בפני: כבוד השופט א' ריבלין
המבקשת: שושנה שיף
נגד
המשיבים: 1. שר התחבורה
2. מנהל מחלקת עבודות ציבוריות
בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי
בתל-אביב-יפו מיום 11.10.2001 בתיק בש"א
17626/01
פסק-דין
המבקשת היא הבעלים של החלקה. צו משנת 1964 מחיל את פקודת הדרכים ומסילות הברזל (הגנה ופיתוח) 1943 (להלן: הפקודה), על תוואי דרך המצוי בחלקת המשיבה, ברוחב עד 30 מ' (להלן: הדרך). על פי האמור בהוראת סעיף 3 לפקודה, מכוחה ניתן הצו, החלת הפקודה על חלקת קרקע פלונית אפשרית "אם נוכח [השר] שהדבר דרוש להגנת הארץ או לפיתוחה". ההודעה על התפיסה המתוכננת נשלחה למבקשת בפברואר 2000. המשיבים טענו, כי התפיסה מתייחסת לשטח של 11% מכלל שטחה של המבקשת, והיא דרושה לצורך סלילתה או הרחבתה של הדרך בקטע בו נמצאת חלקתה של המבקשת.
בית משפט השלום דחה את טענת המבקשת בדבר שיהוי, הגם שחלפו כ37- שנים מאז פרסום הצו ועד למימושו. קיים בתפיסת החזקה אינטרס ציבורי ראשון במעלה - כך קבע בית המשפט המחוזי - ולמבקשת לא נגרם נזק בשל חלוף הזמן. בית המשפט ציין גם, כי המבקשת הודתה, מעל דוכן העדים, כי למעשה לא תתנגד להקניית החזקה, ובלבד שיינתן לה היתר להקים תחנת דלק בחלקה. חשיבות לכך קנויה בעיקר נוכח העובדה, שהמדובר בהתנגדות מטעמי צדק ויושר, לצו על פי דין. בית המשפט פסק, כי הרשות לא חטאה בהזנחה או בהולכת שולל. עוד נקבע, כי אין באי רישום הערת אזהרה בדבר ההחלטה לתפוס חזקה בנכס, כמצוות סעיף 3א לפקודה, כדי לפגוע בתוקף הצו. בית משפט השלום קיבל אפוא את תביעת המשיבים להקנות להם חזקה מיידית בחלקה נשוא הפרשה, והורה למשיבה לסלק את ידה ולהתפנות מאותו חלק בחלקה המיועד לתפיסה על ידי הרשות.
המבקשת ערערה על פסק דין זה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב, ובמסגרת הערעור עתרה לעיכוב ביצוע פסק הדין. בית המשפט המחוזי מיאן להיעתר לבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין. על החלטה זו הגישה המבקשת את בקשת רשות הערעור שלפנינו, ועד להכרעה בה ביקשה לעכב את ביצוע פסק הדין.
המבקשת חוזרת ומלינה על כך, שהוצאתו לפועל של הצו נעשתה אך ורק בחלוף 36 שנים לאחר פרסומו, והיא סבורה כי יש בכך כדי לשלול טענתם של המשיבים, כי עיכוב ביצוע פסק דינו של בית משפט השלום יביא לנזק גדול. עוד טוענת המבקשת, כי תוואי הכביש המתוכנן טרם נקבע באופן סופי, וטרם נסתיימו הליכי התכנון הנוגעים לו - דבר שעולה גם מתשובת הוועדה המחוזית לתכנון ובניה בהליך אחר, המתנהל בינה לבין המבקשת (והנוגע לרצונה של המבקשת להקים תחנת תדלוק בחלקה). לטענת המבקשת, המשיבים לא הוכיחו כי בהחלטתם נתקיימו דרישות הסבירות והמידתיות, וכי נערך איזון מחודש של השיקולים שעמדו ביסוד הוצאת הצו בשנת 1964. המבקשת גורסת, כי לא ניתנה לה הזדמנות נאותה להציג את ראיותיה בפני בית המשפט. בשל טעמים אלה, ואחרים, סבורה המבקשת כי יש לעכב את ביצוע פסק הדין, עד להכרעה בערעורה, הואיל וסיכוייה לזכות בערעור הינם גבוהים, ופינויה מן החלקה יגרום לה נזק בלתי הפיך.
המשיבים מתנגדים לבקשות, אולם מסכימים למתן רשות ערעור למבקשת, בכפוף להפקדת ערבות בנקאית בסכום שאינו נמוך משני מיליון ש"ח. לטענתם, לא קופחה המבקשת בהבאת ראיותיה, משנתאפשר לה להעיד שלושה עדים, לפי בחירתה. סלילת הדרך בה עסקינן - כך טוענים המשיבים - אינה צריכה תוכנית מאושרת, ובוודאי כך תפיסת החזקה, מכוח הפקודה והצו.
לאחר ששקלתי את נסיבות העניין כולן, ובעיקר את הזמן הרב שחלף מאז הוצא צו ההפקעה ועד לביצועו, החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור, והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה. דין הערעור להתקבל, פסק הדין של בית משפט השלום יעוכב, בכפוף לכך שהמבקשת תפקיד ערבות בנקאית שתקבע על ידי בית המשפט המחוזי, אליו יוחזר התיק לצורך זה. אם לא יסתיים הדיון בתיק העיקרי בתוך זמן קצר יחסית תהא המשיבה רשאית לחזור ולהשיג בפני בית המשפט על הצורך בהמשך קיום עיכוב הביצוע.
ניתן היום, ד' בשבט תשס"ב (17.1.2002).
ש ו פ ט
_________________
העתק מתאים למקור 01080130.P03 /אמ
נוסח זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח.
שמריהו כהן - מזכיר ראשי
בבית המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444
בית המשפט פתוח להערות והצעות: [email protected]
לבתי המשפט אתר באינטרנט: www.court.gov.il