פסק הדין המלא
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
ע"פ 8006/99
בפני: כבוד השופט א' מצא
כבוד השופט י' זמיר
כבוד השופט א' ריבלין
המערער: דרור שובלי
נגד
המשיבה: מדינת ישראל
ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 28.10.99 בת"פ 319/98 שניתן על-ידי כבוד השופטים: י' צמח, מ' נאור ומ' ארד
תאריך הישיבה: כ"ד באדר תשס"א (19.3.2001)
בשם המערער: עו"ד חיים קאזיס
בשם המשיבה: עו"ד אורי כרמל
פסק-דין
השופט י' זמיר:
המערער הורשע על-ידי בית המשפט המחוזי בירושלים (סגן הנשיא י' צמח, השופטת מ' נאור והשופטת מ' ארד) בעבירה של אינוס לפי סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז1977-. דינו נגזר למאסר בפועל לתקופה של ארבע שנים ומאסר על-תנאי לתקופה של שנתיים. הוא מערער על ההרשעה, ולחלופין על העונש.
עיקר העובדות אינן שנויות במחלוקת. המערער, המתגורר במושב בקוע, הכיר באקראי את המתלוננת המתגוררת בבית שמש, בעת שהיתה חיילת. לאחר היכרות של חודש לערך, נענתה המתלוננת להצעתו, ויצאה עמו לעת ערב, במכוניתו, לבילוי אצל חברים ברמלה. בדרכם חזרה לבית המתלוננת בבית שמש, עצר המערער בביתו שבמושב בקוע. הוא נכנס לבית והמתלוננת המתינה לו במכונית. משחלף זמן והמערער לא יצא מן הבית נכנסה המתלוננת לבית ומצאה את המערער שוכב על בטנו למיטה. כשביקשה ממנו שיקום ויסיענה לביתה, והוא לא הגיב, ניגשה למיטה. אז תפס המערער את המתלוננת בידה משך אותה למיטה, נשכב עליה ובעל אותה.
המערער מודה שקיים יחסי מין עם המתלוננת, אלא שלטענתו המתלוננת, אף כי תחילה סירבה, סופה שהסכימה, ומכל מקום הוא לא השתמש בכוח נגד המתלוננת. לפיכך, הוא טוען, לא נתקיימו יסודות העבירה שלש אינוס, כפי שנקבע בסעיף 345(א)(1) לחוק העונשין, ויש לזכותו מן העבירה.
סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין מגדיר אינוס, בין היתר, כבעילת אשה "שלא בהסכמתה החופשית עקב שימוש בכוח". האם נתקיימו, במקרה הנדון, יסודות העבירה?
בית המשפט המחוזי השיב בחיוב. הוא הסתמך על עדות המתלוננת. המתלוננת אמרה בעדותה, בין היתר, כך:
"אני ניסיתי לצעוק כמה שיכולתי ואמרתי לו דרור תעזוב אותי אתה יודע שזה לא בסדר... נסיתי לקום, הוא תפס אותי בידיים בכיוון הבית שחי והצמיד אותי... אמרתי לו שהוא חייב להפסיק לעשות את זה, הוא יודע שזה לא בסדר... מדי פעם הייתי מנסה עם הידיים לדחוף אותו אבל הוא אחז בי בשכמות נורא חזק ולא יכולתי...".
בית המשפט המחוזי האמין לדברי המתלוננת. הוא קבע בהכרעת הדין:
"המתלוננת העידה עדות אמינה. סימני האמת ניכרו בעדותה. היא נחקרה חקירה נגדית יסודית על גרסתה. לא נמצאו בגרסתה פירכות או סתירות שילמדו על דמיון או על העללה. עדותה כנה ומשכנעת וניתן היה לקבלה כראיה בטוחה אף אילו עמדה לבדה בלא חיזוק".
אכן, על פי הדין, בית המשפט רשאי להרשיע נאשם בעבירות אינוס על פי עדות יחידה של הנפגע, אף ללא חיזוק לעדות אולם בית המשפט המחוזי מצא גם חיזוקים לעדות המתלוננת. חיזוק מצוי, קודם כל, בדברי המערער עצמו. הוא הודה, וחזר והודה, כי המתלוננת אמרה לו שאינה רוצה לקיים עמו יחסי מין. בין היתר, כך אמר המערער, בהודעה שמסר למשטרה, "היא אמרה לא כאילו לא פה ושם כאילו לא מתאים לה... כאילו שהיא לא רצתה". אולם הוא מוסיף, בלבלתי אותה ושכנעתי אותה המון ולא השתמשתי בכוח". לדעתי, "כל בחורה ישר אומרת לא", אלא "יש לא שכאילו שזה יוצא בסוף כן".
חיזוק נוסף נמצא בדברי חברתה של המתלוננת, לה סיפרה המתלוננת על האירוע, ולדבריה המתלוננת היתה נתונה, יומיים לאחר האירוע, במצב נפשי קשה.
מסתבר שהמחלוקת, ביסוד הערעור, אינה על העובדות, אלא בעיקר על פרשנות העובדות. המערער מודה שהמתלוננת אמרה לו וחזרה ואמרה שהיא מסרבת לקיים עמו יחסי מין, אך הוא היה סבור, כשהוא מצמיד אותה בכוח למיטה, אף שהיא מנסה לדחוף אותו מעליה, כי הוא הצליח בדבריו לבלבל ולשכנע אותה. אולם המערער לא היה רשאי לפרש את הסירוב שלה כהסכמה מצידה, ובוודאי לא כאשר הוא שוכב מעליה בכוח, כשהיא מנסה ואינה מצליחה להדוף אותו מעליה.
בית המשפט המחוזי סיכם לאמור: "אחרי שהפשיטה מבגדיה, אנסה הנאשם בכוח, חרף התנגדותה הפיזית, וחרף צעקותיה ובקשותיה שלא יעולל לה זאת". אין לבית משפט זה יסוד להתערב בממצאים אלה של בית המשפט המחוזי. המסקנה היא, שנתמלאו יסודות האינוס כפי שנקבעו בסעיף 345(א)(1) לחוק העונשין, כלומר, שהמערער בעל את המתלוננת שלא בהסכמתה ועקב שימוש בכוח. לפיכך אנו דוחים את הערעור על ההרשעה.
העונש המרבי של אינוס לפי סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין הוא מאסר לתקופה של שש-עשרה שנים. בית המשפט המחוזי התחשב בנסיבות המקרה ובשיקולים לקולה, ובהם, העדר עבר פלילי ועדויות אופי חיוביות על המערער. אי לזאת החליט בית המשפט המחוזי שלא למצות את הדין עם המערער. אולם, מן הצד השני, לבית המשפט המחוזי הוגש תסקיר בדבר מצב המתלוננת לאחר האינוס, והתסקיר מלמד על פגיעה קשה במתלוננת. אכן, העבירה שהמערער ביצע היא עבירה חמורה, והשיקולים לקולה, אף שהם יכולים למתן את העונש, אינם יכולים למנוע, בנסיבות המקרה, עונש משמעותי. בנסיבות המקרה עונש של ארבע שנות מאסר בפועל ושתי שנים מאסר על-תנאי אינו עונש מוגזם. אין לבית משפט זה יסוד להתערב בעונש.
התוצאה היא שאנו דוחים את הערעור הן על ההרשעה והן על העונש.
ש ו פ ט
השופט א' מצא:
אני מסכים.
ש ו פ ט
השופט א' ריבלין:
אני מסכים.
ש ו פ ט
לפיכך הוחלט לדחות את הערעור הן על ההרשעה והן על העונש.
ניתן היום, ט' באייר תשס"א (2.4.2001).
ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט
העתק מתאים למקור
נוסח זה כפוף לשינויי עריכה טרם פרסומו בקובץ
פסקי הדין של בית המשפט העליון בישראל.
שמריהו כהן - מזכיר ראשי
99080060.I05/צש