יצחק מינא, עו"ד נ. שמואל ז'ובינו

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 8000/98 בפני: כבוד השופט י' זמיר כבוד השופטת ד' ביניש כבוד השופט י' אנגלרד המערער: יצחק מינא, עו"ד נגד המשיבים: 1. שמואל ז'ובינו 2. לרי ז'ובינו ערעור על הכרעת הדין בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בתיק ה"פ 1883/97 מיום 23.11.98 שניתנה על ידי כבוד השופטת ד"ר ד' פלפל בשם המערער: עו"ד גיורא בן טל בשם המשיבים: עו"ד יצחק זקס פסק-דין השופט י' זמיר: 1. בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטת ד' פלפל) נתן (ביום 23.11.98) החלטה בה הטיל על המערער (עורך-הדין י' מינא) קנס על פי פקודת בזיון בית המשפט (להלן - ההחלטה). הקנס, בסך של 10,000 ש"ח ליום, הוטל החל מיום 23.12.98 וכל עוד המערער נמנע מלקיים שתי הוראות הכלולות בפסק דין שניתן נגדו (ביום 2.4.98) בתיק ה"פ 1883/97 (להלן - פסק הדין). בערעור זה, שהוגש ביום 17.12.98, מבקש המערער לבטל את הקנס. בית משפט זה (השופטת ט' שטרסברג-כהן) החליט (ביום 20.4.99) לעכב את תשלום הקנס עד להכרעה בערעור. 2. פסק הדין ניתן בתובענה שהוגשה על ידי המשיבים (שמואל ולרי ג'ובינו) נגד המערער, ששימש בעבר עורך-דין של המשיבים, בקשר לדרך הטיפול של המערער בעניינים שונים של המשיבים. ההוראה הראשונה בפסק הדין, שבגין הפרתה הוטל הקנס, חייבה את המערער "למסור למבקשים [המשיבים בערעור זה] את כל תיקיהם אצלו, על כל מסמכיהם, לרבות כל מסמך או חפץ שנמסר למשיב [המערער בערעור זה] על ידי המבקשים". ביום 1.10.98, ששה חודשים לאחר שניתן פסק הדין, הגישו המשיבים לבית המשפט המחוזי בקשה לפי פקודת בזיון בית המשפט, וטענו בה כי המערער טרם מסר לידיהם את התיקים ויתר הפריטים אותם חוייב למסור על פי פסק הדין. בית המשפט קיים דיון בבקשה (ביום 5.11.98), והחליט, בהסכמת בעלי הדין, כי התיקים והפריטים הנוספים יימסרו לידי בא-כוח המשיבים במשרדו של המערער לא יאוחר מיום 16.11.98. אולם גם הסכמה זאת לא הביאה קץ למחלוקת. המערער טען כי מילא אחר ההסכמה ומסר למשיבים את כל המסמכים והחפצים המצויים ברשותו ונוגעים למשיבים, ואילו המשיבים טענו כי המערער לא מסר לידיהם מסמכים מקוריים ומלאים, אלא רק צילומים של המסמכים, וגם זאת באופן בררני. לדבריהם, התשובה אותה קיבלו ממשרדו של המערער בעניין זה היתה, שפסק הדין לא הורה על מסירת מסמכים מקוריים. כמו כן טענו המשיבים כי המערער לא השיב להם פסל אותו הפקידו במשמרתו. מחלוקת זאת החזירה את הסכסוך לפתחו של בית המשפט המחוזי. בית המשפט בירר את הטענות על יסוד הודעות בכתב מטעם שני בעלי הדין, והחליט להעדיף את עמדתם של המשיבים. בית המשפט הסביר כי המסמכים שהמערער נצטווה למסור למשיבים נחוצים למשיבים לצורך ניהול הליך משפטי נגד המערער, כך ש"הגשת צילומים עשויה לעורר בעיות אם לא התנגדויות". כמו כן, חלק מהצילומים שנמסרו למשיבים אינם קריאים או אינם שלמים. לפיכך, החליט בית המשפט, "מתן צילומים של מלוא החומר, ומתן צילומים לא קריאים - אין בו כדי למלא אחר פסק הדין של בית המשפט, והוא אכן מהווה בזיון". 3. במסגרת ערעור זה העלה המערער טענות שונות כנגד ההחלטה של בית המשפט המחוזי. ראשית, הוא טען, בית המשפט הגיע להחלטה זאת מבלי שאיפשר לו להגיב על ההודעה בכתב בנדון שהגישו המשיבים. שנית, בית המשפט הניח כי הצילומים שנמסרו למשיבים אינם זהים למסמכים המקוריים המצויים ברשותו של המערער, בעוד שבמציאות אין כל הבדל בין הצילומים לבין המקור; שהרי גם מסמך מקורי עשוי להתקבל (למשל באמצעות הפקסימיליה) כשהוא מטושטש או קטוע. שלישית, בית המשפט התעלם מכך שהמערער, שהגיש נגד המשיבים תביעה לתשלום שכר טרחה, נזקק למסמכים המקוריים על מנת להוכיח את תביעתו. רביעית, בית המשפט קבע שהמערער לא מסר את הפסל השייך למשיבים, אך בפועל הפסל אינו מצוי ברשותו של המערער. 4. במהלך הישיבה הראשונה שקיימנו בערעור זה, ביום 13.5.99, הגיעו באי-כוח בעלי הדין להסכמה בעניין מסירת המסמכים והחפצים, והסכמה זאת קיבלה תוקף של החלטת בית המשפט. לפי המוסכם, המערער ימציא לבא-כוח המשיבים תוך 30 ימים תצהיר המפרט את כל המסמכים והחפצים השייכים למשיבים ונמצאים ברשות המערער, וכן מידע לגבי גורלם של המסמכים והחפצים שאינם נמצאים ברשות המערער. מאז שהושגה ההסכמה וניתנה החלטתנו המאשרת אותה, לא הועלה עניין מסירת המסמכים והחפצים פעם נוספת בפני בית המשפט, לא בכתבי הטענות שהוגשו מטעם שני בעלי הדין לאחר הישיבה הראשונה, ואף לא בטיעונים בעל-פה שנשמעו בישיבה נוספת שבית המשפט קיים (ביום 17.1.01) בשאלת גובה הקנס. שתיקת המשיבים בעניין זה מאפשרת לבית המשפט להניח כי ההחלטה מיום 13.5.99, ככל שהיא נוגעת למסירת המסמכים והחפצים, קוימה על ידי המערער להנחת דעתם של המשיבים, וכי לעת הזאת אין בפי המשיבים דרישה להטלת קנס על המערער בקשר לעניין זה. כיוון שכך, ובהתחשב בטענות שהועלו על ידי המערער כנגד הקביעות של בית המשפט המחוזי בעניין זה, שלפחות בחלקן נראות טענות רציניות, נכון יהיה לדעתנו שלא להטיל היום על המערער קנס בשל אי קיום ההוראה בפסק הדין בדבר מסירת המסמכים והחפצים. החלטת בית המשפט המחוזי, שקנס את המערער גם בשל אי קיום הוראה זאת, טעונה איפוא תיקון מתאים. התיקון יבוא לידי ביטוי בקנס הכולל שיוטל על המערער במסגרת פסק דין זה. 5. ההוראה השניה בפסק הדין של בית המשפט המחוזי, ששימשה גם היא עילה בידי בית המשפט המחוזי לקניסת המערער בגין בזיון בית המשפט, ציוותה על המערער "ליתן דין וחשבון, מלא ומפורט, מלווה באסמכתאות בכתב, בדבר כל הכספים שקיבל מהמבקשים [המשיבים בערעור זה] או עבורם, בין במישרין ובין בעקיפין, לרבות פירות הכספים, ובדבר ההוצאות שהוצאו על ידו ואשר הוא מייחסן למבקשים... הדו"ח יומצא לב"כ המבקשים בחתימת המשיב [המערער בערעור זה] או מנהל חשבונות מטעמו, יגובה באסמכתאות ויוגש כנ"ל תוך 45 יום מהיום". בעקבות הוראה זאת העביר המערער למשיבים דו"ח כספי בדבר תקבולים והוצאות, בצירוף מסמכים שונים, הנושא את חתימתה של גב' שרון אופיר ממשרדו של המערער (להלן - הדו"ח הראשון). אולם בית המשפט המחוזי, בהחלטה נשוא ערעור זה, קיבל את טענת המשיבים לפיה הדו"ח הראשון אינו ממלא אחר מצוות פסק הדין. וכך אמר: "הדו"ח נחתם ע"י הגב' שרון אופיר, מנהלת משרדו של המשיב, שאינה מנהל חשבונות. הגב' אופיר שמרה לעצמה את 'הזכות' לתקן את הדו"ח בשל העובדה שחלף זמן רב מאז הוצאו ההוצאות ויתכן שנשמטו מספר סכומים... המדובר במסמכים חסרים במקרה הטוב, ומגובבים במקרה הרע יותר. אין אסמכתא לגבי כספים שהתקבלו לאיזה חשבון הופקדו; אין פירוט משביע רצון של ההוצאות; אין הסבר האם יש פירות בהקשר לסכומים גבוהים שהיו בבנק למשך חודשים ללא תנועה (900,000 ש"ח); לא צורפו דפי בנק ברוב המקרים; התשלומים לא מגובים באסמכתאות (ענין התשלום בגין הפטנט למשל); קיימות הערכות כספיות מרובות ללא כל אסמכתא ועוד". במהלך הישיבה הראשונה בערעור זה, ביום 13.5.99, החלטנו, בהסכמת בעלי הדין, שהמערער יגיש דו"ח נוסף, ערוך וחתום על ידי רואה חשבון מוסמך, בו יינתן "פירוט מלא ככל הניתן, תוך צירוף המסמכים המצויים וציון המסמכים אשר לדברי המערער אינם מצויים". 6. המערער הגיש, ביום 26.7.99, דו"ח כאמור, מטעם רואה חשבון, בצירוף כרך נספחים (להלן - הדו"ח השני). הדו"ח מכיל פירוט של תקבולים ותשלומים בשלושה חשבונות בנק בהם המערער ניהל כספים של המשיבים, וכן פירוט של תקבולים ותשלומים בנוגע לכספים של המשיבים שלא במסגרת חשבונות אלה. כרך הנספחים מכיל תדפיסים של תנועות כספיות בשלושת חשבונות הבנק לתקופות הרלבנטיות, וכן צילומים של מסמכים שונים הקשורים לתשלומים שבוצעו על ידי המערער עבור המשיבים. גם הדו"ח השני לא הניח את דעתם של המשיבים. הם טענו כי דו"ח זה מספק הסבר חלקי בלבד לפעולות שהמערער ביצע בכספם שהופקד אצלו בנאמנות. המערער ביקש רשות להגיב על טענות אלה באמצעות רואה החשבון שערך את הדו"ח. בהחלטתנו מיום 13.10.99 קבענו כי "חלק מן הטענות של המשיבים נגד המערער אינו קשור אל ביצוע פסק הדין של בית המשפט המחוזי, אלא אל הבירור שהמשיבים מתכוננים לערוך עם המערער לאחר שיסופקו להם הנתונים והמסמכים לפי פסק הדין. טענות אלה אינן טעונות תגובה במסגרת הערעור הנדון בפנינו". לגבי יתר הטענות, הקשורות לביצוע פסק הדין, הצגנו בפני המערער רשימה בת 12 עניינים, וביקשנו לקבל את תגובתו, בתצהיר ערוך על ידו, לעניינים אלה. הוספנו וביקשנו מהמערער לצרף לתצהיר צילומים של כל המסמכים הנוגעים לעניין, וכן לאשר בתצהיר כי מלבד מסמכים אלה והמסמכים שצירף לדו"ח השני אין ולא היו ברשותו או בשליטתו מסמכים נוספים הקשורים להוצאות הנזכרות בדו"ח. 7. לאחר עיכוב, הנעוץ בהליך משפטי נוסף המתנהל בין הצדדים בבית המשפט המחוזי בבאר-שבע, הגיש המערער (ביום 7.5.00) את התצהיר. התצהיר מתייחס אל כל העניינים שפורטו בהחלטתנו מיום 13.10.99. המערער הצהיר, כפי שנתבקש, כי פרט למסמכים שצורפו לדו"ח השני ולתצהיר אין בידיו או בידי מי מטעמו מסמכים נוספים. ושוב לא באו המשיבים על סיפוקם. הם טענו כי ההסברים הכלולים בתצהיר חלקיים; כי אין הם עונים על כל השאלות שהופנו אל המערער בהחלטה מיום 13.10.99; וכי המערער לא צירף לתצהיר את כל המסמכים שהיה עליו לצרף לפי ההחלטה. טענות אלה נדחו על ידינו (ביום 3.8.00), לאחר שמצאנו כי בדו"ח השני ובתצהיר מטעם המערער יש כדי לרפא את הפגמים אותם בית המשפט המחוזי מצא בדו"ח הראשון. מסקנתנו, בעקבות זאת, היתה כי "בהגשת התצהיר ונספחיו, ביום 7.5.00, מילא המערער אחר פסק הדין של בית המשפט המחוזי שלשם קיומו הוטל עליו הקנס נשוא הערעור". כתוצאה ממסקנה זאת, הקנס שהוטל על המערער על ידי בית המשפט המחוזי, שהלך וגדל בכל יום בו נמשך אי-ביצוע פסק הדין על ידי המערער, חדל לגדול ביום 7.5.00. זהו רק צד אחד של המסקנה. הצד השני של המסקנה הוא, שרק ביום 7.5.00 השלים המערער את קיום חובתו לפי פסק הדין ככל שמדובר בהגשת דו"ח על כספי המשיבים, ואילו עד למועד זה פסק הדין לא קויים בשלמותו. כאמור, לפי החלטת בית המשפט המחוזי על המערער לשלם קנס בסך 10,000 ש"ח לכל יום של אי-קיום פסק הדין החל מיום 23.12.98. כיוון שהמערער קיים את פסק הדין רק ביום 7.5.00, יוצא מהחלטת בית המשפט המחוזי כי עליו לשלם קנס יומי בסך של 10,000 ש"ח בגין 500 ימים לערך של אי-קיום פסק הדין. מדובר בקנס בסדר גודל של 5 מליון ש"ח. 8. הישיבה השניה שבית המשפט קיים בערעור זה, ביום 17.1.01, הוקדשה לבירור גובה הקנס שעל המערער לשלם בשל האיחור במתן הדיווח הכספי לפי פסק הדין. בקשר לכך העלה המערער טענות משני סוגים, המצדיקות לדעתו את ביטול הקנס שהטיל עליו בית המשפט המחוזי. הסוג הראשון של הטענות מופנה כלפי החלטת בית המשפט המחוזי כשלעצמה. המערער טוען כי בית המשפט המחוזי ניהל את ההליך שהוביל להטלת הקנס באופן לקוי, ובעקבות כך ביסס את הקנס על הנחות שגויות. לפי הטענה, בית המשפט לא ערך בירור עובדתי מספיק, ובכלל זה מנע חקירת מצהירים, קודם שהגיע להחלטה האומרת כי הדו"ח הראשון אינו עונה על דרישות פסק הדין. אם היה מברר את העובדות כנדרש, היה בית המשפט נמנע מלקבוע כי דו"ח זה נחתם על ידי מנהלת המשרד של המערער שאינה מנהלת חשבונות, או כי צורפו לדו"ח רק חלק מהמסמכים המצויים ברשותו של המערער. אין ממש בטענות אלה של המערער. ראשית יש לומר, לעניין מתכונת הדיון, כי השאלה שעמדה לדיון בפני בית המשפט המחוזי עסקה בשאלת ההתאמה בין הדו"ח הראשון לבין פסק הדין שהורה על הגשת הדו"ח. כדי להשיב על שאלה זאת רשאי היה בית המשפט להסתפק בעיון בדו"ח עצמו ובמסמכים המצורפים לו, המדברים בעד עצמם, ולא היתה מוטלת עליו חובה לשמוע עדויות. שנית, לגבי הקביעות של בית המשפט לגוף העניין, היום ברור כי קביעות אלה היו נכונות. למשל, הקביעה לפיה מנהלת המשרד של המערער, החתומה על הדו"ח הראשון, אינה מנהלת חשבונות. אמנם בית המשפט המחוזי ביסס קביעה זאת רק על הימנעותה של מנהלת המשרד מלציין בדו"ח את דבר היותה מנהלת חשבונות. אולם בינתיים המערער עצמו סיפק אישור לקביעת בית המשפט: בתשובה לבקשה שהופנתה אליו על ידי בית משפט זה, להמציא אישור בכתב לגבי ההכשרה המקצועית של מנהלת המשרד כמנהלת חשבונות, השיב המערער כי מנהלת המשרד "עברה השתלמויות בהפעלת תוכנת הנהלת חשבונות... ובפועל ניהלה את חשבונות המשרד". המערער אפילו לא טען כי מנהלת המשרד הינה בעלת הכשרה פורמלית לעסוק במקצוע של הנהלת חשבונות. די בכך כדי לאשר את קביעת בית המשפט המחוזי. בדומה לכך, הקביעה בנוגע למסמכים שצורפו על ידי מנהלת המשרד לדו"ח הראשון. כאמור, בית המשפט המחוזי קבע כי מסמכים אלה אינם מספקים תמונה מפורטת דיה לגבי התקבולים והתשלומים הקשורים אל המשיבים, וכי הם חסרים, לדוגמה, דפי בנק ואסמכתאות לתשלומים שונים שהמערער טוען כי הוציא עבור המשיבים. קביעה זאת של בית המשפט התבררה כנכונה בעקבות הדו"ח השני, שהוכן והוגש על פי החלטתנו, מטעם רואה החשבון של המערער. לדו"ח זה צורפו כל דפי חשבונות הבנק (שלושה במספר) שבאמצעותם ניהל המערער את כספי המשיבים, וכן קבלות ואישורים נוספים. כל אלה לא צורפו לדו"ח הראשון. מכאן, שהדו"ח הראשון לא היה "מלא ומפורט" כמצוות פסק הדין. ולא רק הדו"ח הראשון. הפירוט המשלים בעניין התקבולים והתשלומים, כפי שנמסר (ביום 7.5.00) בתצהיר מטעם המערער, מלמד כי גם ההסברים שניתנו על ידי רואה החשבון של המערער בדו"ח השני לא היו מלאים ומפורטים דיים. המסקנה היא, לפיכך, כי בית המשפט המחוזי צדק כאשר קבע כי המערער לא קיים, נכון למועד מתן ההחלטה נשוא הערעור, את ההוראה בפסק הדין שחייבה אותו לתת דין וחשבון מלא ומפורט לגבי כספי המשיבים. 9. הסוג השני של טענות המערער מתייחס להחלטת בית המשפט המחוזי, לא במועד נתינתה, אלא בשלבים מאוחרים למועד נתינתה. המערער נתלה בשתי החלטות שנתקבלו על ידי בית משפט זה במסגרת הדיון בערעור, וטוען כי החלטות אלה חוללו שינוי בהחלטת בית המשפט המחוזי נשוא הערעור, אם באופן ישיר ואם באופן עקיף. באופן ישיר כיצד? ביום 20.4.99 החליט בית משפט זה לעכב את תשלום הקנס שהוטל על ידי בית המשפט המחוזי עד למתן פסק הדין בערעור. ראו לעיל פיסקה 1. המערער טוען כי החלטה זאת הקפיאה לא רק את חובתו לשלם את הקנס, אלא גם את תחילת מניין הימים לחישוב הקנס. כתוצאה, גם אם הערעור יידחה, עדיין לא תחול עליו חובה לשלם קנס כלשהו בגין התקופה הקודמת למועד מתן פסק הדין בערעור. תוצאה זאת, מוסיף המערער, עולה בקנה אחד עם מטרתם של הליכי בזיון בית המשפט, שהיא אכיפה עתידית של צווי בית המשפט ולא הענשת מי שלא קיים צווים אלה בעבר. הטלת סנקציה בשל תקופה בעבר שבה עוכבה החלטת בית המשפט המחוזי, תהיה, לדבריו, בעלת אופי ענישתי, בניגוד למטרתו של הליך הביזיון. איני מקבל טענה זאת. דבר ראשון, הטענה נוגדת את לשון ההחלטה עליה היא מסתמכת: בית משפט זה עיכב, כלשון ההחלטה, אך ורק את "ביצוע החלטתו של בית המשפט המחוזי", היא ההחלטה שבה המערער נקנס, ואילו ביצוע פסק הדין של בית המשפט המחוזי, מכוחו הוטל הקנס, לא עוכב מעולם. משמע, המערער המשיך להיות מחוייב בביצוע פסק הדין, לרבות ההוראה בדבר מתן דיווח מלא ומפורט על כספי המשיבים, גם לאחר שהגיש את הערעור וגם לאחר שבית המשפט עיכב לבקשתו את תשלום הקנס. ראיה לכך, שבמהלך הדיון בערעור נתן בית משפט זה, לצד ההחלטה בדבר עיכוב התשלום, מספר החלטות שנועדו להביא לקיום פסק הדין של בית המשפט המחוזי בדבר מתן דיווח מאת המערער על ניהול כספי המשיבים. ראו לעיל פיסקאות 5 ו6-. זאת ועוד. טענת המערער, הנשענת לכאורה על תכליתה של פקודת בזיון בית המשפט, מרוקנת למעשה את הפקודה מתוכן. אם נכון הדבר, כטענת המערער, כי בית משפט זה, וכמוהו כל בית משפט שלערעור, אינו רשאי לקנוס לפי הפקודה מי שלא קיים צו שיפוטי במהלך תקופה הקודמת למתן פסק הדין בערעור, כי אז ייפתח בכך פתח רחב בפני כל בעל דין המבקש להתחמק מביצוע צווים שיפוטיים, בניגוד גמור למטרתה של הפקודה להגביר את הציות לצווים אלה. השוו ע"פ 1914/99 קייזר נ' פוקס (לא פורסם). 10. ההחלטה השניה של בית משפט זה, שגם לה מייחס המערער ביטול (אם כי עקיף) של החלטת בית המשפט המחוזי נשוא הערעור, היא ההחלטה (מיום 13.5.99) שציוותה על המערער, בהסכמתו ובהסכמת המשיבים, להגיש דו"ח שני מטעם רואה חשבון מוסמך. ראו לעיל פיסקה 5. המערער טוען כי ההסכמה וההחלטה על הגשת הדו"ח השני יצרו מתכונת חדשה של דיווח מטעמו לגבי פעולותיו בכספי המשיבים, תוך סטייה מהותית ממתכונת הדיווח עליה הורה בית המשפט המחוזי בפסק הדין. כיוון שכך, הוא ממשיך, ההחלטה מיום 13.5.99 ביטלה את ההוראה בפסק הדין בנוגע למתן הדיווח. ביטול הוראה זאת גרר אחריו ביטול ההחלטה נשוא הערעור בדבר הטלת הקנס, שכל כולה מבוסס על פסק הדין. יש לדחות גם טענה זאת. החלטתנו מיום 13.5.99 לא נועדה לשחרר את המערער מחובתו לקיים את פסק הדין של בית המשפט המחוזי אלא, כפי שנקבע במפורש בהחלטה (בסעיף 2), להביא לידי כך ש"המערער יגיש דו"ח, כפי שנקבע בפסק הדין של בית המשפט המחוזי מיום 2.4.98". אמנם כן, בית המשפט המחוזי הסתפק בהגשת דו"ח שייחתם על ידי המערער עצמו או על ידי מנהל חשבונות מטעמו, ואילו החלטתנו דרשה שהדו"ח ייערך וייחתם על ידי רואה חשבון מוסמך. אולם שוני זה מצביע, אם כבר, על הוספתה של דרישה שלא נכללה בפסק הדין (בעקבות טענתו של המערער כי גב' שרון אופיר היא האדם היחיד המטפל בהנהלת החשבונות של משרדו), וברור כי אין בשוני זה משום ביטול פסק הדין. מכל מקום, הדגשנו בהחלטתנו כי הסכמת הצדדים על הגשת הדו"ח השני נעשית תוך שמירת "כל צד... על מלוא טענותיו בערעור". השמירה ההדדית על הטענות מונעת בעד המערער לייחס להסכמת המשיבים על הגשת הדו"ח השני משום ויתור מצידם על פסק הדין שניתן לטובתם בבית המשפט המחוזי. לסיכום, יש לדחות גם את טענותיו של המערער בנוגע לתוקפה הנוכחי של החלטת בית המשפט המחוזי נשוא ערעור זה. החלטה זאת לא בוטלה ולא שונתה כתוצאה מההחלטות שניתנו על ידינו עד כה. 11. האם ראוי יהיה להותיר את החלטת בית המשפט המחוזי בלא שינוי גם במסגרת פסק דין זה? כאמור לעיל (פיסקה 8) בית המשפט המחוזי צדק בקביעתו כי המערער לא קיים את פסק הדין בעניין מתן דיווח על פעולותיו בכספי המשיבים. בהתאם לכך, בית המשפט המחוזי צדק גם כאשר החליט להטיל על המערער קנס על פי פקודת בזיון בית המשפט, במטרה לכוף עליו לציית לפסק הדין בעניין זה. עדיין יש מקום לשאלה, האם בית המשפט המחוזי צדק גם בשיעור הקנס אותו החליט להטיל על המערער, ומכל מקום, האם שיעור זה מוצדק היום, לאור התפתחויות שחלו לאחר שניתנה החלטת בית המשפט המחוזי. דעתי היא, כי הקנס שהוטל על המערער היה כבד יתר על המידה עוד במועד הטלתו, באופן שהצדיק כבר אז הפחתה ניכרת, ומכל מקום כי יש צורך בהפחתה כזאת בעקבות אירועים מאוחרים למתן ההחלטה. 12. סעיף 6 לפקודת בזיון בית המשפט, המסמיך את בתי המשפט "לכוף אדם בקנס או במאסר לציית לכל צו שניתן על ידם", אינו קובע גבול עליון או תחתון לגובה הקנס או למשך המאסר שבית המשפט רשאי להטיל לצורך כפיית הציות. אף-על-פי כן, ברור כי בית המשפט איננו בלתי-מוגבל בגובה הקנס או במשך המאסר שהוא רשאי להטיל על בעל דין המסרב לציית להחלטותיו. המגבלה החלה על בית המשפט נובעת מהמהות ומהמטרה של הקנס והמאסר כאמצעי "לכוף אדם... לציית לכל צו". כפי שהובהר בפסיקה לא אחת, הטלת הקנס או המאסר לא נועדה להעניש את בעל הדין הסרבן בשל אי-הציות לצו אלא להביאו לידי קיום הצו. "מטרת צו על-פי סעיף 6 לפקודת בזיון בית המשפט הינה אכיפתית ולא ענישתית" (ע"א 8659/99 חברת נוף ים כחול השקעות ופיתוח פרוייקטים בע"מ נ' פיינרו, פ"ד נד(2) 625, 634). ראו עוד ע"פ 423/88 נלבנדיאן נ' נלבנדיאן, פ"ד מד(3) 126, 130; בש"פ 62/89 פולק נ' יעיש, פ"ד מד(3) 449, 450. מטרה זאת דורשת, בראש ובראשונה, שהקנס או המאסר לא יהיו סמליים, אלא יכבידו ויקשו על הסרבן במידה ממשית, שיהיה בה כדי לאלץ אותו לציית לצו השיפוטי. אולם, באותו זמן, מטרה זאת דורשת גם שמידת ההכבדה או הקושי לא תחרוג מעל המידה הנחוצה כדי להשיג את הציות לצו. חריגה מעל למידה זאת עלולה להיחשב לפגיעה בחירות האישית או בקנין הפרטי במידה העולה על הנדרש, וכפועל יוצא, כפי שנקבע בסעיף 8 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, לפגיעה בלתי-חוקית בחירות או בקנין. עמד על כך השופט ברק בע"א 24/78 ויטקו כימיקלים בע"מ נ' סלמאן, פ"ד לג(3) 101, 107: "קביעת סכום הקנס צריכה להיעשות על רקע מטרותיו של סעיף 6 לפקודת בזיון בית המשפט. כאמור, המטרה אינה ענישה אלא כפייה. סכום נמוך מדי לא יגשים את מטרת הכפייה. סכום גבוה מדי יהיה בו יסוד עונשי, והוא עשוי אף להחטיא את מטרת הכפייה". על דרישת המידתיות בקביעת אמצעי כפיה במסגרת הליכי בזיון בית המשפט, ראו עוד בשג"ץ 488/88 דואר נ' דואר פ"ד מב(4) 453, 459; בש"פ 3348/98 בן שמחון נ' בן שמחון, פ"ד נב(2) 536, 541; דיון לב6-4/ ועד עובדי תחזוקה ישירה באל על נתיבי אויר לישראל בע"מ - אל על נתיבי אויר לישראל בע"מ, פד"ע ג' 393, 417-414; ס' גולדשטיין, "יחסי-הגומלין בין דרכי אכיפת הוראות לא-כספיות של בתי-המשפט - עקרון הדרך החמורה פחות" משפטים טז (תשמ"ו-תשמ"ז) 176. 13. במקרה הנדון, בית המשפט המחוזי הטיל על המערער קנס בסך של 10,000 ש"ח לכל יום של אי-קיום פסק הדין. קנס יומי זה הצטבר, עד למועד בו המערער השלים לקיים את פסק הדין, לסך כולל של 5 מליון ש"ח לערך. ראו לעיל פיסקה 7. השיעור היומי של הקנס, ובוודאי השיעור המצטבר שלו, חורגים באופן משמעותי מעל הקנס שהיה נחוץ כדי להביא את המערער לקיים את פסק הדין. לשם השוואה, כאשר מוטל על אדם קנס כעונש בשל אי-ציות לצו שיפוטי, תקרת הקנס מוגבלת לסכום חד-פעמי של 50,000 ש"ח לערך או לסכום הולך ומצטבר של 1,000 ש"ח לערך לכל יום של אי-ציות. ראו, לדוגמה, סעיפים 61 ו287- לחוק העונשין, התשל"ז1977-; סעיפים 210, 240 ו249- לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה1965-; וסעיף 18 לחוק רישוי עסקים, התשכ"ח1968-. יש בכך כדי להצדיק הפחתה משמעותית בגובה הקנס שהוטל על המערער. יתירה מכך. ההצדקה להפחתת הקנס שהוטל על המערער נובעת גם מגורמים נוספים, הנעוצים באירועים מאוחרים למועד הטלת הקנס. ראשית, בית המשפט המחוזי ביסס את הקנס על כך שהמערער נמנע מלקיים שתי הוראות הכלולות בפסק הדין, בכלל זה ההוראה שחייבה אותו למסור למשיבים את כל המסמכים והחפצים השייכים להם. ראו לעיל פיסקה 2. אולם במסגרת הדיון בערעור זה התברר כי אין מקום, לפחות עכשיו, לקנוס את המערער בגין אי-מסירת המסמכים והחפצים. ראו לעיל פיסקה 4. נתון זה צריך לקבל ביטוי ממשי בשיעור הקנס. שנית, גם לגבי ההוראה השניה בפסק הדין, שחייבה את המערער לתת דיווח על פעולותיו בכספי המשיבים, חשוב להבדיל בין תקופות שונות לאחר הטלת הקנס. בתקופה הראשונה, שנמשכה שבעה חודשים לערך, לא ביצע המערער כל פעולה כדי לקיים את פסק הדין. מצב זה השתנה עם הגשת הדו"ח השני מטעמו של המערער, ביום 26.7.99. דו"ח זה הכיל לא רק ביאורים ותיקונים מפורטים לליקויים רבים שנפלו בדו"ח הראשון, אלא גם היה מלווה בכרך של נספחים, שהשלים את רוב רובם של המסמכים שהיו חסרים בדו"ח הראשון, ובכלל זה התדפיסים של שלושת חשבונות הבנק הנוגעים למשיבים. נכון הוא, שגם הדו"ח השני לא היה מושלם, וכי ההשלמות בוצעו על ידי המערער רק כעבור כעשרה חודשים, עם הגשת התצהיר ביום 7.5.00. אולם עדיין נכון יהיה לומר כי מרבית הליקויים שהיו קיימים בעת הטלת הקנס על ידי בית המשפט המחוזי תוקנו על ידי המערער עוד ביום 26.7.99, עם הגשת הדו"ח השני. בהתאם לכך יש לקצר את התקופה המשמשת בסיס לחישוב הקנס. בהתחשב בכל השיקולים שפורטו, הן באשר לשיעור המופרז של הקנס שעה שהוטל והן באשר להתפתחויות שחלו לאחר שהקנס הוטל, נראה לי ראוי להעמיד את שיעור הקנס שיוטל על המערער, בגין אי-מתן הדו"ח הכספי על פי פסק הדין, על סך כולל של 40,000 ש"ח. 14. השאלה האחרונה שנותרה לדיון נוגעת לבקשתם של המשיבים, שבית המשפט יחייב את המערער לשלם להם את הוצאות המשפט בהליך זה. התייחסות לעניין ההוצאות ניתנה עוד בהחלטת בית המשפט (מיום 20.4.99) בבקשת המערער לעכב את ביצוע תשלום הקנס. השופטת שטרסברג-כהן, שנעתרה לבקשה, קבעה כי הוצאות הבקשה, בסך 7,500 ש"ח, "תשולמנה לפי תוצאות הערעור בנוסף להוצאות שתפסקנה שם". תוצאת הערעור היא, כאמור, הפחתה ניכרת של הקנס החל על המערער, אך לא ביטול הקנס. בהתחשב בתוצאה זאת, מן הראוי לחייב את המערער בתשלום הוצאות המשפט של המשיבים. בהקשר זה יש לתת את הדעת לעבודה הרבה והמקיפה שהמשיבים נאלצו להשקיע, במהלך ההתדיינות בבית המשפט המחוזי ובבית משפט זה, כדי לגרום למערער לקיים את חובתו, הנראית מובנת מאליה, למסור להם דיווח מלא ומפורט על הדרך בה ניהל את כספם שהופקד בידיו בנאמנות. חובת הדיווח, החלה על כל נאמן, חלה באופן מוגבר על המערער, ששימש לא רק נאמן של המשיבים אלא גם עורך דין שלהם. ראו סעיף 54 לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א1961-; סעיפים 39 ו42- לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו1986-. במקום לקיים מיוזמתו ומרצונו את חובתו, אילץ המערער את המשיבים לערב את בית המשפט ביחסים שביניהם ולבקש מבית המשפט סעד שיביא למילוי החובה. וגם בכך לא היה די. קבלת הוראה מבית המשפט לא הספיקה למערער, ולפיכך נאלצו המשיבים לפנות שוב אל בית המשפט, והפעם בהליכי בזיון בית המשפט. כפי שפורט בפסק דין זה, גם הליכים אלה לא הביאו לביצוע מיידי של חובת הדיווח המוטלת על המערער. רק היוזמה של בית המשפט, במסגרת הדיונים בערעור, היא זו שהובילה לבסוף, לאחר דחיות ועיכובים שונים, למתן הדיווח המלא. בסופו של דבר קיבלו המשיבים את הדיווח המלא לאחר חלוף קרוב לשנתיים וחצי מאז פנייתם הראשונה לבית המשפט. במהלך כל אותה תקופה עמלו המשיבים קשה כדי להדוף את טענותיו של המערער כי אין ביכולתו להמציא פרטים ומסמכים נוספים לגבי ניהול הכספים. לצורך כך נדרשו המשיבים לבצע, באמצעות עורך דין ורואה חשבון מטעמם, ניתוחים מדוקדקים ומייגעים של הסברי המערער ושל המסמכים אותם נאות המערער להמציא בשלבים. ההתרשמות העולה מהחומר המצוי בתיק בית המשפט היא, כי הושקעה מטעם המשיבים עבודה רבה מאד. לא יהיה זה ראוי שאוצר המדינה יהנה מהקנס שהמערער ישלם בשל אי-הציות לפסק הדין, ואילו המשיבים, שהינם הניזוקים האמיתיים מאי-הציות, ייאלצו לממן מכיסם את ההוצאות שהמערער כפה עליהם. אני רואה בכך טעם טוב לחיוב המערער לשלם למשיבים הוצאות משפט בסכום הולם. אני מחליט, בהתאם, להשוות סכום זה לסכום הקנס המוטל כעת על המערער, כלומר, 40,000 ש"ח. סכום זה יכלול בתוכו גם את הוצאות המשפט בסך 7,500 ש"ח על פי ההחלטה של השופטת שטרסברג-כהן בדבר עיכוב הביצוע. 15. סוף דבר, יש לקבל את הערעור באופן חלקי, להעמיד את הקנס המוטל על המערער על סך של 40,000 ש"ח, ובנוסף לחייב את המערער לשלם למשיבים את הוצאות המשפט בערעור זה בסכום כולל של 40,000 ש"ח. ש ו פ ט השופטת ד' ביניש: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט י' אננגלרד: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק הדין של השופט י' זמיר. ניתן היום, כ"ו בסיון תשס"א (17.6.2001). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________ העתק מתאים למקור 98080000.I23 /צש נוסח זה כפוף לשינויי עריכה טרם פרסומו בקובץ פסקי הדין של בית המשפט העליון בישראל. שמריהו כהן - מזכיר ראשי בבית המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444