אבראהים חרירי נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 8/16 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 8/16 לפני: כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט נ' הנדל כבוד השופט א' שהם המערערים: 1. אבראהים חרירי 2. הארון חרירי נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת, מיום 17.11.2015, בת"פ 30258-12-14, שניתן על ידי כב' השופט ע' טאהא תאריך הישיבה: כ"ו בתמוז התשע"ו (1.8.2016) בשם המערערים: עו"ד ח'אלד אבו אחמד בשם המשיבה: עו"ד נורית הרצמן פסק-דין השופט א' שהם: 1. זהו ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופט ע' טאהא), מיום 17.11.2015, בת"פ 30258-12-14. 2. המערערים הורשעו, על יסוד הודאתם בכתב אישום מתוקן, שהוגש במסגרת הסדר טיעון, בעבירות של גרימת חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיפים 329(א)(1) ו-(2), ו-29 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); ושל פציעה בנסיבות מחמירות, לפי סעיפים 334 ו-29 לחוק העונשין, בנסיבות סעיף 335(א)(1) ו-(2) לחוק העונשין (המערער 2 כמבצע עיקרי והמערער 1 כמסייע). בנוסף, הורשעו שני המערערים, בביצוע העבירות הבאות: תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 274(1) לחוק העונשין; פציעה, לפי סעיף 334 לחוק העונשין; שיבוש מהלכי משפט, לפי סעיף 244 לחוק העונשין; ואיומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין. 3. ביום 17.11.2015 נגזר דינם של המערערים. על המערער 1 הושתו 36 חודשי מאסר לריצוי בפועל, בניכוי ימי מעצרו; ו-18 חודשי מאסר על תנאי, לבל יעבור, בתוך 3 שנים מיום שחרורו מהמאסר, עבירת אלימות מסוג פשע, ועבירה של תקיפת שוטר או הכשלת שוטר במילוי תפקידו. על המערער 2 הוטלו 78 חודשי מאסר לריצוי בפועל, בניכוי ימי מעצרו; ו-36 חודשי מאסר על תנאי, לבל יעבור, בתוך 3 שנים מיום שחרורו מהמאסר, כל עבירת אלימות מסוג פשע. 4. המערערים אינם משלימים עם חומרת העונשים שהושתו עליהם, ומכאן ערעורם. עובדות כתב האישום המתוקן שהוגש נגד המערערים 5. באישום הראשון נטען, כי ביום 28.9.2013, על רקע סכסוך שנתגלע בין המערערים לבין אחד, מוחמד בני רביע (להלן: מוחמד), קבעו השלושה להיפגש, לצורך יישוב הסכסוך, בשעה 23:00, בג'אבל דולה. עם הגיעו של מוחמד למקום, צעק עליו המערער 1 וניסה לתקוף אותו, בעוד שמוחמד אוחז בידו, כדי למנוע את התקיפה. בשלב זה, דקר המערער 2 בעזרת סכין את מוחמד בגבו מספר פעמים, תוך שהוא ממשיך בכך גם לאחר שנפל מוחמד על הקרקע. לטענת המאשימה, דקר המערער 2 את מוחמד 10 דקירות בגבו; 4 דקירות בישבנו; ו-2 דקירות בזרועו, כאשר המערער 1 מסייע לו בכך. כתוצאה ממעשיהם של המערערים, נגרמו למוחמד פצעי דקירה רבים; קרע בכליה; וכן נקב בריאה, אשר הצריך נקז. בנוסף, כך על פי כתב האישום, דקר המערער 2, בסיועו של המערער 1, גם את תורקי בני רביע (להלן: תורקי), קרוב משפחתו של מוחמד, שהגיע לזירת המקום למשמע צעקותיו. כתוצאה מכך, נגרמו לתורקי שני פצעי דקירה, בגבו ובמותנו. מהאישום השני עולה, כי במשך למעלה משנה לאחר האירוע שתואר לעיל, נמלטו המערערים מהמשטרה, בכוונה להתחמק מן הדין ולהכשיל חקירה פלילית, על אף שידעו כי הם חשודים באירוע ודרושים לחקירה, ולמרות עשרות ביקורים שנערכו בביתם. כן עולה מהאישום השני, כי ביום 3.12.2014, בסמוך לשעה 13:00, הגיע כוח משטרתי לביתו של המערער 1 על מנת לעצרו. כששמע המערער 1 את דפיקות השוטרים על דלת הבית, הוא נכנס לחדר המקלחת, ונעל את הדלת. השוטרים, אשר ערכו חיפוש בבית, דפקו על דלת חדר המקלחת, אך המערער 1 שהה בתוך החדר כעשר דקות, במטרה לשבש את החקירה הפלילית. כשיצא מחדר המקלחת, קילל המערער 1 את השוטרים; איים עליהם באמרו "אני אזיין אתכם"; התנגד בכוח למעצר; ותקף את אחד השוטרים, בכך שדחף אותו, והפילו ארצה. המערער 1 המשיך לאיים ולקלל את השוטרים, גם במהלך הנסיעה לתחנת המשטרה. באופן דומה, הגיע כוח משטרתי למתחם ביתו של המערער 2, בסמוך לחצות הלילה שבין 16.2.2015 ל-17.2.2015, במטרה לעצרו. כשהבחין בכך המערער 2, הוא החל לברוח בריצה מהשוטרים. אחד השוטרים נעמד בנתיב מנוסתו, והמערער 2, אשר המשיך בריצה לכיוונו, נגח בפניו, וגרם לפציעתו. גזר דינו של בית משפט קמא 6. בפתח גזר הדין, קבע בית משפט קמא כי "היחס לשני אירועי הדקירה יהיה בהתאם לסעיף 40יג(א) לחוק העונשין", לפיו ייקבע להם מתחם עונש הולם כאירוע אחד (להלן: אירוע הדקירות). אשר לאירוע המתואר באישום השני (להלן: האירוע השני), שהתרחש למעלה משנה לאחר אירוע הדקירות, נקבע "מתחם ענישה נפרד". לצורך קביעת מתחם הענישה ביחס לאירוע הדקירות, נתן בית משפט קמא את דעתו לחומרת העבירות שביצעו המערערים, ולערכים החברתיים שנפגעו כתוצאה מהן, ובהם ערך חיי האדם ושלמות גופו; בטחונו האישי של הפרט; והגנה על כבודו. בהמשך, עמד בית משפט קמא על נסיבות ביצוע העבירות, המצביעות "על אירוע אלימות קשה ועל אכזריות רבה בה נקט הארון [המערער 2], בסיוע של אברהאים [המערער 1] [...] ללא כל התגרות מקדימה מצדו של מוחמד". עוד ציין בית משפט קמא, כי מדובר באלימות שלא פסקה, אף כאשר מוחמד היה שרוי על הקרקע, והופעלה גם אלימות כלפי תורקי, שעה שניסה לעזור לו. לנוכח האמור, ובשים לב למדיניות הענישה הנוהגת במקרים דומים, הקוראת "להדביר את תופעת ה'סכינאות'", העמיד בית משפט קמא את מתחם הענישה ההולם בגין אירוע הדקירות, בעניינו של המערער 1, על 2.5 עד 5 שנות מאסר לריצוי בפועל, ואילו בעניינו של המערער 2 הועמד המתחם על 10-5 שנות מאסר לריצוי בפועל. בבואו לקבוע את מתחם הענישה בגין האירוע השני, ציין בית משפט קמא כי "בתי המשפט ייחסו חומרה רבה לעובדה שאזרחים מרשים לעצמם לתקוף שוטרים במהלך מילוי תפקידם, וזאת בשל החשיבות שבהגנה ובשמירה על חייהם, שלומם ובטחונם". לאחר סקירת מדיניות הענישה המקובלת "בעבירות של תקיפת שוטרים בהן לא נעשה שימוש בנשק", קבע בית משפט קמא כי מתחם הענישה הראוי "לעבירות נשוא האישום השני לגבי שני הנאשמים [המערערים] נע בין 8 ל-15 חודשי מאסר בפועל". לצורך קביעת העונש הראוי לכל אחד מהמערערים, נתן בית משפט קמא את דעתו לנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירות על ידם. במסגרת השיקולים לקולה, התחשב בית המשפט בנטילת האחריות מצידם של המערערים על מעשיהם; בחרטה שהביעו בגינם; בהודאתם באשמה; בסולחה שנערכה עם משפחתו של מוחמד; וכן במאמצים שהביעו המערערים לפיצוי על הנזק שגרמו. לזכותו של המערער 2 נזקף גם היעדרו של עבר פלילי. לחומרה, שקל בית המשפט את התנהגותם של המערערים בעת שהתחמקו מהמשטרה, דבר המעיד על "כי לא לקחו את מלוא האחריות למעשיהם". בעניינו של המערער 1, זקף בית המשפט לחומרה גם את עברו הפלילי, הכולל "הרשעות קודמות בעבירות אלימות והחזקת סכין". בהמשך לאמור, נקבע כי "המשקל לקולא שיינתן להודאה, לסולחה ולהבעת החרטה, בגזירת עונשם של הנאשמים [המערערים] אינו משמעותי". לאחר זאת, החליט בית משפט קמא לגזור על המערערים את העונשים המפורטים בפסקה 3 לעיל. הערעור על חומרת העונש 8. בהודעת הערעור שהוגשה על-ידי עו"ד ח'אלד אבו אחמד, בא כוחם של המערערים, נטען כי שגה בית משפט קמא, עת גזר עליהם תקופת מאסר ארוכה ומשמעותית, "מבלי לאזן נכונה בין האינטרס הציבורי לאינטרס המערערים הפרטי ובני משפחתם". בהמשך לכך, נטען כי לא ניתן משקל ראוי להודאתם של המערערים באשמה, אשר חסכה זמן שיפוטי יקר, ואף ייתרה את הצורך בהעדתם של המתלוננים, דבר שתרם "לשיקום היחסים ושמירה על כבודם". עוד נטען, כי לא היתה התחשבות מספקת, בהסכם הסולחה שנערך בין הצדדים בסמוך למועד קרות האירוע, ובסכום הפיצוי הגבוה ששילמו המערערים במסגרתו, סכום אשר מבטא "חרטה והודאה מיידית". המערערים הוסיפו וטענו, כי גזר דינו של בית משפט קמא משקף "שיקולי הרתעה ותו לא", ומתעלם מהעובדה ש"המתלוננים חזרו לשגרת חייהם". לאור זאת, ולנוכח גילם הצעיר של המערערים; נסיבותיהם האישיות, כפי שפורטו בהודעת הערעור; ואינטרס השיקום בעניינם – עותרים המערערים להקלה משמעותית בעונשם. 9. בדיון בערעור, חזר עו"ד אבו אחמד על עיקרי טענותיו, בהדגישו כי היעדרו של נזק משמעותי למתלוננים, כמו גם הסכם הסולחה שנערך בין הצדדים, מצדיקים את התערבותה של ערכאת הערעור בעונשים שהושתו על המערערים. עוד נטען, כי "מדובר בבני אותה שכונה, אותה עיר", וכי "יחסי השכנות חשובים מהכל", ולפיכך יש ליתן משקל משמעותי להסכמות שהתגבשו בין המעורבים, עובר להגשת כתב האישום, ואף טרם מעצרם של המערערים. 10. המשיבה, אשר יוצגה על ידי עו"ד נורית הרצמן, סומכת את ידיה על גזר דינו של בית משפט קמא ומבקשת לדחות את הערעור. לשיטתה, המדובר במעשים חמורים ביותר, שכללו אלימות קשה, שלא באה לקיצה ביוזמת המערערים, אלא הסתיימה רק לאחר התערבותם של אחרים. עוד נטען, כי קיים צורך "בהחמרה בתופעת הסכינאות", על מנת לנסות למגרה, ולכל הפחות לצמצם את ממדיה. נטען בנוסף, לעניין תוצאות המעשים, כי "כשאנחנו מדברים על דקירות [...] ובפרט באזורים שקרובים לאיברים חיוניים, העיקר הוא המעשה עצמו, התוצאה בפועל היא לפעמים עניין של מזל". אשר להתחשבות בהליך הסולחה במקרה דנן, ציינה המשיבה כי שיקול זה כבר נלקח בחשבון בעת גזירת הדין, "וזו הסיבה שבית משפט קמא לא פסק פיצוי למתלוננים". דיון והכרעה 11. בפתח דיוננו, יש לחזור ולהזכיר את ההלכה המושרשת, לפיה ערכאת הערעור לא תיטה להתערב בעונש שהוטל על ידי הערכאה הדיונית, אלא אם מדובר בסטייה קיצונית ממדיניות הענישה המקובלת במקרים דומים, או כאשר נפלה בגזר הדין טעות מהותית המצריכה תיקון (ע"פ 5957/15 פלוני נ' מדינת ישראל (21.7.2016); ע"פ 8109/15 אביטן נ' מדינת ישראל (9.6.2016); ע"פ 8769/15 עכריה נ' מדינת ישראל (8.6.2016)). לאחר שבחנו את כלל הנסיבות בתיק זה והאזנו בקשב רב לטיעוני הצדדים, הגענו למסקנה כי אין בסיס להתערבותנו בגזר דינו של בית משפט קמא, ולפיכך דין הערעור להידחות. 12. המקרה שלפנינו מהווה דוגמא נוספת ומוחשית לתופעה הפסולה של שימוש בנשק קר לצורך פתרון סכסוכים, בדרך כלל בעניינים של מה בכך. כפי שציינתי, לא מכבר, בע"פ 5184/14 פלוני נ' מדינת ישראל (3.8.2016), במקרים כגון דא, מן ההכרח להעביר מסר ברור, לפיו "לתרבות האלימות והשימוש בנשק חם או קר, כאמצעי לפתרון סכסוכים, אין מקום בחברתנו". עמד על כך השופט ע' פוגלמן, בע"פ 5982/15‏ מדינת ישראל נ' פלוני (24.7.2016), בציינו כי: "לא פעם חזר בית משפט זה על הפסול שבתופעה שזכתה לכינוי 'תת-תרבות הסכין' שבמסגרתה 'צעירים עושים שימוש בכלי משחית במסגרת תגרות אלימות ולשם פתרון סכסוכים' [...]. אין כל ספק כי נדרשת הוקעה ברורה של תופעה זו במקרים שבהם לא נגרמה תוצאה קטלנית וזאת בשל פוטנציאל הנזק הטמון בנשיאת סכין ושימוש בו, והדבר נכון ביתר שאת שעה שמסתיים המקרה בתוצאה קטלנית. זאת, נוכח עקרון ההלימה כמו גם קיומו של אינטרס ציבורי מובהק בהרתעת היחיד ובהרתעת הרבים מפני שימוש באלימות ליישוב סכסוכים המנוגד ליסוד קיומה של חברה בריאה" (שם, בפסקה 9). 13. למותר הוא לציין, כי מסכת העובדות המתוארת בכתב האישום, הינה קשה וחמורה, על פי כל אמת מידה. המערערים קבעו להיפגש עם אדם, איתו הם היו מסוכסכים, בתואנה כי מטרת הפגישה היא ליישב את הסכסוך. דא עקא, שבהגיעם למקום, ועוד טרם פצה המתלונן את פיו, תקפו אותו השניים, תוך שהמערער 2 דוקר את גופו, באכזריות רבה, דקירות מרובות בסכין. ואם בכך לא די, דקר המערער 2 אדם נוסף, אשר הגיע במטרה לסייע לפצוע, שעה שהמערער 1 מסייע לו בפשעו. כשנה מאוחר יותר לאותו אירוע, תקפו המערערים שוטרים שהגיעו לבתיהם כדי לעצרם, והשמיעו איומים כלפיהם. 14. אכן, בעבירות מסוג זה קיים מנעד רחב של מתחמי ענישה ועונשים. ואולם, נראה כי בנסיבות העניין המונח לפנינו, המתחמים שנקבעו והעונש שהושת על המערערים הולמים את מדיניות הענישה הנוהגת במקרים דומים. כך, למשל, בע"פ 2826/15 עביד נ' מדינת ישראל (7.6.2016), נדחה ערעורו של מערער שהורשע בגרימת חבלה בכוונה מחמירה; שיבוש מהלכי משפט; והחזקת סכין, ונגזר עליו עונש של 9 שנות מאסר לריצוי בפועל, ועונשים נלווים. בע"פ 9052/10 שטרית נ' מדינת ישראל (3.11.2011), נדחה ערעורם של שני אחים, שהורשעו בעבירות של קשירת קשר לפשע; חבלה בכוונה מחמירה; פציעה בנסיבות מחמירות; איומים; והדחה בחקירה, ונגזרו עליהם עונשים הכוללים 13 ו-15 שנות מאסר לריצוי בפועל. בע"פ 2597/08 יוזינסקי נ' מדינת ישראל (26.2.2009), אושר עונש הכולל 9 שנות מאסר שהושת על מערער שהורשע בגרימת חבלה בכוונה מחמירה; הדחה בחקירה; ואיומים. בע"פ 10580/08 אמר נ' מדינת ישראל (2.2.2010), נדחה ערעורו של מערער שהורשע בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה, והוטל עליו עונש הכולל 7 שנות מאסר לריצוי בפועל. באופן דומה, בע"פ 1651/12 בן יטח נ' מדינת ישראל (4.7.2013), נדחה ערעורו של צעיר שהורשע בגרימת חבלה בכוונה מחמירה; החזקת סכין ואיומים, ונגזר עליו עונש הכולל 7.5 שנות מאסר לריצוי בפועל. 15. הננו סבורים כי גזר דינו של בית משפט קמא מבטא התחשבות בכלל השיקולים הצריכים לעניין, ובהם הודאתם של המערערים באשמה; גילם הצעיר; והסכם הסולחה שהושג. עם זאת, הננו תמימי דעים עם קביעתו של בית משפט קמא, כי בנסיבות העניין, גוברים השיקולים לחומרה על נסיבותיהם האישיות של המערערים, ולא מצאנו כי נפל פגם כלשהו בעונשים שהושתו על המערערים, איש איש לפי חלקו במעשים. סוף דבר, הננו מחליטים לדחות את הערעור וגזר דינו של בית משפט קמא יעמוד בעינו. ניתנה היום, ‏י"ב באב התשע"ו (‏16.8.2016). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 16000080_I02.doc יא מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il