פלוני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 7993/10 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 7993/10 לפני: כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט ח' מלצר המערערים: 1. פלוני 2. פלוני נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי לנוער בבאר-שבע מתאריך 15.09.2010 בתיק ת"פ 540/09, שניתן ע"י כב' השופטת י' רז-לוי בשם המערער 1: עו"ד נטע פת בשם המערער 2: עו"ד ד"ר חגית לרנאו בשם המשיבה: עו"ד מיטל בוכמן-שינדל בשם שירות המבחן: גב' שלומית מרדר פסק-דין השופט ח' מלצר: 1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי לנוער בבאר-שבע (כב' השופטת י' רז-לוי), בגדרו הורשעו המערערים בעבירות של סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה וחבלה במזיד לרכב, והוטלו עליהם העונשים הבאים: עבודות שירות לתועלת הציבור, בהיקף של מאה שעות, כל אחד; פיצוי בסך 3,000 ש"ח לחברת "אגד", כל אחד; חתימה על התחייבות בסך 5,000 ש"ח, שלא לבצע עבירות מסוג פשע, למשך שנתיים. הערעור מופנה כנגד עצם ההרשעה בלבד. בפתח הדברים אביא את הנתונים הנדרשים להכרעה. העובדות הרלבנטיות 2. בתאריך 28.08.2009 הוגש לבית המשפט המחוזי לנוער בבאר-שבע כתב-אישום מתוקן, במסגרת הסדר טיעון, שבו יוחסו למערערים עבירות של סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה וחבלה במזיד לרכב. המערערים משתייכים לשבט בדואי מסוים, והם היו כבני 16 בזמן התרחשות האירועים מושא כתב האישום המתוקן, שיתוארו להלן. לפי הנטען בכתב האישום המתוקן, המערערים שהו בתאריך 23.08.2009, בשעות הערב, ליד כביש מס' 25 (כביש באר-שבע דימונה), ביחד עם מ.א. (להלן: מ.א.) וקטין נוסף (להלן: ה.א.). בסמוך לחצות הלילה, ירדו הארבעה לכביש מס' 25, והחליטו ליידות יחד אבנים לעבר כלי רכב שנוסעים בו. באותה שעה, נסע על הכביש אוטובוס של חברת "אגד", מכיוון באר-שבע לדימונה. האוטובוס היה ריק וללא נוסעים, מלבד הנהג. הארבעה יידו אבנים לעבר האוטובוס, וכתוצאה מכך השמשה האחורית של האוטובוס נופצה. 3. בתאריך 22.04.2010 קבע בית המשפט המחוזי הנכבד לנוער בבאר-שבע, על פי הודאת המערערים ובמסגרת הסדר טיעון, כי המערערים ביצעו את העבירות המיוחסות להם. בשל העובדה שמדובר בקטינים, שאלת הרשעתם של המערערים בעבירות – נדחתה עד לקבלת תסקיר בעניינם, וזאת בהתאם לסעיפים 22 ו-24 לחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), התשל"א-1971 (להלן: חוק הנוער). מתסקיר שירות המבחן שהוגש לבית המשפט המחוזי לנוער בעניינו של המערער 1 עלה כי המדובר בקטין כבן 17.5, המנהל אורח חיים נורמטיבי, שזו היתה לו הסתבכותו הראשונה עם החוק. משפחתו של המערער 1 גינתה את המעשה שעשה, וביקשה לסייע לו להשתקם ולשוב למסלול חייו התקין. עוד צוין בתסקיר כי המערער 1 השתתף בקבוצה טיפולית בעקבות האירוע, ובמסגרת זו הוא עבר תהליך משמעותי וחיובי. לבסוף שירות המבחן ציין כי הוא לא זיהה דפוסים עברייניים חוזרים אצל המערער 1, והוא התרשם כי האירוע, מושא כתב האישום המתוקן, התרחש על רקע שובבות נעורים, ולא מטעם אידיאולוגי כלשהו. באשר למערער 2, שהיה כבן 17 בעת הכנת התסקיר, ציין שירות המבחן כי מדובר בקטין המנהל אורח חיים נורמטיבי. גם משפחתו של המערער 2 הביעה סלידה מהמעשים שעשה, וביקשה לסייע לו לשוב לאורח חיים תקין. המערער 2 השתתף בפגישות במסגרת קבוצה טיפוליות ובשיחות פרטיות – ובשתי המסגרות הוא שיתף פעולה, ועבר תהליך משמעותי בעקבות הטיפול. לבסוף הודגש כי המערער 2 איננו בעל דפוס עברייני, וגם הוא השתתף באירוע, מושא כתב האישום המתוקן, עקב החלטה רגעית ועל רקע שעמום וחוסר מעש. על רקע נתונים אלה, המליץ שירות המבחן שלא להרשיע את השניים, ולהטיל עליהם שירות לתועלת הציבור בהיקף של 100 שעות, מתן פיצוי לבעל האוטובוס, ובנוסף, לחייבם לחתום על התחייבות כספית גבוהה, שלא לחזור על עבירות דומות. 4. השאלה המרכזית שעמדה בפני בית המשפט המחוזי הנכבד לנוער היתה – האם יש להרשיע את המערערים בעבירות מושא כתב האישום המתוקן, או להסתפק באמצעים שיקומיים בלבד. בנושא זה קובע סעיף 24 לחוק הנוער כדלקמן: "קבע בית משפט לנוער שהקטין ביצע את העבירה והוגשו לו תסקיר של קצין המבחן ותוצאות הבדיקות והחקירות, שעליהם הורה לפי סעיף 22, יחליט על אחד מאלה: (1) להרשיע את הקטין ולגזור את דינו; (2) לצוות על אחד או יותר מהאמצעים ודרכי הטיפול המנויים בסעיף 26; (3) לפטור את הקטין בלא צו כאמור". בית המשפט המחוזי הנכבד לנוער נדרש, איפוא, לקבוע באיזה מן המסלולים שמתווה סעיף 24 לחוק הנוער יש לבחור במקרה זה. 5. המערערים ביקשו שלא להרשיעם, נוכח התסקירים החיוביים בעניינם, וכן בהתחשב בעובדה כי מ.א., שהשתתף אף הוא באירוע מושא כתב האישום המתוקן, לא הורשע בגין המעשים, והוטלו עליו צו מבחן ופיצויים בסך 3,000 ש"ח בלבד. המערערים טענו כי הרשעתם תשבש את המשך מסלול חייהם התקין, ותמנע את שיקומם. מנגד, המדינה טענה שחומרת העבירות ונסיבות ביצוען מלמדת כי ראוי שהמערערים יורשעו בעבירות, מושא כתב האישום המתוקן. באשר לעניינו של מ.א. ציינה המדינה כי הסדר הטיעון נחתם עמו על רקע הנסיבות המיוחדות של המקרה הפרטי שלו, ובמיוחד בהתחשב בעובדה כי מ.א. היה בעצמו קורבן עבירה, וכי הוא ביקש להתנדב לשירות צבאי. 6. בתאריך 15.09.2010 ניתן פסק הדין ובגדרו ציין בית המשפט המחוזי הנכבד לנוער שמגמת הפסיקה במקרים כגון אלה הינה להרשיע בעבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, אף כאשר מדובר בקטינים. בשים לב לאמת-מידה זו, העמיד בית המשפט הנכבד קמא את האינטרס הציבורי אל מול נסיבותיהם האישיות של המערערים, והאפשרות לשיקומם, והגיע לבסוף (ולא בלי היסוס) למסקנה כי יש מקום להרשיע את המערערים – וזאת, למרות התסקירים שהוגשו בעניינם, ושהיו, כאמור, חיוביים. מכאן הערעור שלפנינו. תמצית טענות הצדדים 7. המערערים מעלים בפנינו שתי טענות מרכזיות: (א) במישור העקרוני, המערערים סבורים כי שגה בית המשפט המחוזי הנכבד קמא, בכך שהוא "עירב" שלא כדין בין ה"מסלול" העונשי לבין ה-"מסלול" השיקומי שבסעיף 24 לחוק הנוער. לשיטתם של המערערים, ההרשעה בהתאם לסעיף 24(1) לחוק הנוער איננה עולה בקנה אחד עם הפעלת אמצעים שיקומיים, אשר מפורטים בסעיף 26 לחוק הנוער, שכן הסעיף האמור קובע, בין היתר, כך: "ואלה דרכי הטיפול שעליהן רשאי בית משפט לנוער לצוות לפי סעיף 24(2)". מניסוח זה ניתן ללמוד, לשיטתם של המערערים, כי האמצעים השיקומיים שמורים רק למקרה שבו בית המשפט בוחר שלא להרשיע את הנאשם – ועל כן קיימת סתירה בפסק הדין, שהדרך להסירה הוא ביטול ההרשעה כאן. (ב) במישור פרטני יותר, המערערים טוענים כי בית המשפט המחוזי הנכבד איזן שלא כהלכה בין נתוני המכלול הרלבנטיים. לדידם של המערערים, יש צורך לתת במקרה זה את הבכורה לאינטרס השיקומי, נוכח תסקירי המבחן שהדגישו את רצונם הכן של המערערים לחזור למסלול חיים תקין. בהקשר זה מציינים המערערים את העובדה כי הם למדו בבית ספר תיכון, שבו שיעור הנשירה מבין תלמידי השבט הינו גבוה. עוד צוין כי המערער 1 בחר לעבור ללמוד במערכת החינוך הממלכתית, וזאת על מנת להפוך להנדסאי חשמל. צעד זה איננו נפוץ בחברה שאליה משתייכים המערערים, ואכן המערער 1 הוא רק אחד מבין שניים בכפרו שעברו תהליך דומה. המערערים טוענים כי הרשעתם בדין תהווה מכשול משמעותי בדרך להשתלבותם בחברה, שכן היא תטיל עליהם "כתם" חברתי משמעותי, והם מבקשים כי נתחשב בנסיבות חייהם ובניסיונות שלהם להתוות לחייהם מסלול נורמטיבי ותקין, על אף המכשולים האובייקטיביים המקשים עליהם. כמו כן מזכירים המערערים את העובדה כי מ.א., שהשתתף אף הוא במעשים, לא הורשע בגינם. 8. המדינה סומכת ידיה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד לנוער, והיא מבקשת כי נימנע מלהתערב בו. 9. בתסקירים המשלימים שהוגשו לנו על ידי שירות המבחן נמסר כדלקמן: המערער 1 ממשיך בלימודיו במערכת החינוך הממלכתית, והוא אף סיים את המחצית הראשונה של שנת הלימודים בהצטיינות. במסגרת לימודיו, המערער 1 שולב בעבודה מעשית במפעל מסוים, שם הוא מגלה רצינות ואחריות בעבודתו. בנוסף, הודע לנו כי המערער 1 סיים לבצע את העבודות לתועלת הציבור שהוטלו עליו. באשר למערער 2, הרי שהוא ממשיך בתפקוד חיובי, ונראה כי הוא איננו מראה התנהגות בעייתית. נכון למועד כתיבת התסקיר, המערער 2 למד בבית ספר שאליו נשלח, אם כי לא בצורה סדירה. משיחה עם אביו של המערער 2, הלה ציין כי חל שינוי לטובה בהתנהגות בנו, המתבטא בכך שהוא ממושמע יותר, ומקבל את סמכות הוריו. גם המערער 2, כך הודע לנו, השלים את ביצוע העבודות לתועלת הציבור שהוטלו עליו. שני המערערים הביעו חרטה על מעשיהם. נוכח האמור לעיל, שירות המבחן חזר על המלצתו לבטל את הרשעתם של המערערים. דיון והכרעה 10. לאחר שמיעת טענות הצדדים, עיון בחומר שהוגש על ידם ובחינת התסקירים שהגיש שירות המבחן במסגרת הדיון בערכאה הדיונית ובגדרי הערעור, הגעתי לכלל מסקנה כי אם תישמע דעתי, הרי שדין הערעור – להידחות. להלן אבאר את עמדתי הנ"ל בקצרה, ואפתח את הרצאת הדברים בתיאור נקודת המוצא הרלבנטית לענייננו. 11. מושכלות ראשונים הם כי על דרך הכלל, בית משפט אשר קבע כי נאשם ביצע את העבירה המיוחסת לו – ירשיעו בדין. לכלל זה מספר חריגים, כאשר החוק מבחין לעניין זה בין נאשמים קטינים ובגירים. בנוגע לנאשמים בגירים, סעיף 71א לחוק העונשין, התשל"ז-1977 מאפשר לבית המשפט להימנע מהרשעה, ולהטיל חלף זאת צו שירות לתועלת הציבור. באשר לנאשמים קטינים, מכוח סעיף 24 לחוק הנוער רשאי, כאמור, בית המשפט להימנע מהרשעה כלל, או להטיל אמצעים טיפוליים על הקטין, בלא הרשעה. המתווה הכללי להכרעה בשאלת הימנעות מהרשעה – דומה, במקרה של קטינים ובגירים, אף שהמבחן בעניינם של קטינים שם דגש על מאפיינים מסוימים, על חשבונם של אחרים, כפי שיתואר להלן: במקרה של נאשמים בגירים, נדרש איזון שיקולים בין האינטרס הציבורי – המצריך את מיצויו של ההליך הפלילי, וקיומה של הרתעה אפקטיבית – לבין נסיבותיו האינדיווידואליות של הנאשם (ראו: ע"פ 2083/96 כתב נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(3) 337 (1997); ע"פ 2669/00 מדינת ישראל נ' פלוני (17.08.2000) (להלן: פרשת פלוני [1]); ע"פ 9150/08 מדינת ישראל נ' ביטון (23.07.2009)). לעומת זאת, כשמדובר בקטינים, יינתן ככלל משקל-יתר לנסיבות האינדיווידואליות של הנאשם, ולאפשרות שיקומו, והנכונות לסטות מחובת מיצוי הדין – תהיה רבה יותר (ראו: ע"פ 3596/11 פלוני נ' מדינת ישראל (26.12.2011); ע"פ 7512/11 פלוני נ' מדינת ישראל (15.05.2012); פרשת פלוני [1]; ע"פ 8164/02 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(3) 577 (2003) (להלן: פרשת פלוני [2]; ע"פ 3166/09 פלוני נ' מדינת ישראל (03.08.2006) (להלן: פרשת פלוני [3]). עם זאת, יש לשים לב לכך ש: "קטינות אינה יוצרת חסינות, ולעתים שיקולים של הרתעה, מניעה ותגמול עולים במשקלם על השיקול השיקומי" (ראו: פרשת פלוני [2], עמודים 584-583). על רקע האמור לעיל – נעביר עתה את השגותיהם של המערערים במבחן הביקורת. 12. טענתם הראשונה של המערערים מכוונת כנגד צירופה של ההרשעה, הנושאת אופי עונשי, עם חיובים בעלי אופי שיקומי, כגון הצו לעבודות שירות לתועלת הציבור. המערערים סבורים כי צירוף זה איננו עולה בקנה אחד עם הוראותיו של חוק הנוער, וכפועל יוצא מכך הם מבקשים כי נבטל את הרשעתם. דין הטענה – להידחות, משני נימוקים משלימים: (א) העמדה, כי לא ניתן לשלב בין הרשעה ואלמנטים שיקומיים במסגרת הפעלת סעיף 24 לחוק הנוער, הועלתה בעבר לפני בית משפט זה – ונדחתה. במסגרת פסק הדין שניתן ב-ע"פ 2611/90 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(1) 120 (1990) (להלן: פרשת פלוני [4]), קבע הנשיא מ' שמגר כהאי לישנא (שם, בעמוד 122): "דעתי היא כי נוסחו של החוק ופרשנותו בדרך המבקשת לשקף ולבטא את המגמה הטיפולית והשיקומית המונחת ביסודו מוליכים למסקנה, כי [העמדה בפיקוח שירות המבחן – ח"מ] הוא בגדר אפשרות פתוחה ומהווה אמצעי זמין, הן לפי סעיף 24(1) והן לפי סעיף 24(2), וכי האיזכור של המבחן בסעיף 26(2) הנ"ל לא נועד לשלול את האפשרות להטילו בעקבות הרשעה כאמור בסעיף 24(1). ... אינני רואה לצמצם את האפשרות לגוון אמצעים עונשיים וטיפוליים על-ידי כך שמלותיו של הסיפא של סעיף 24(1) יפורשו כבעלות כוח מגביל, המחייב הטלת גזר-דין שאינו מתבטא במבחן בלבד. ניתן לפרש את המלים "ולגזור את דינו" שבסעיף 24(1) כהוראה הבאה להקנות לבית המשפט סמכות והמאפשרת לבית המשפט לנוער נקיטתם של אמצעי הענישה המקובלים (כמובן בכפיפות לסייגים המיוחדים שבחוק), ולא כהוראה מסייגת הבאה לסגור את הדלת בפני הפעלת הסמכות המסורה לבית-משפט, אליבא דכולי עלמא, בעניינו של בגיר, והיא הרשעה ובעקבותיה הטלת מבחן בלבד" (ההדגשה שלי – ח"מ). הנה כי כן, לקושיה שמעלים המערערים – ניתנה כבר תשובה, שאליה הם לא התייחסו בערעורם. על פי תשובה זו, המונח: "ולגזור את דינו" שבסעיף 24(1) יכול, איפוא, להתפרש כמאפשר הטלתם של אמצעים שיקומיים, והדבר עולה בקנה אחד עם לשונו של חוק הנוער. (ב) אף אם נתעלם מההלכה שנקבע ב-פרשת פלוני [4], טענתם של המערערים איננה מתיישבת עם תכליתו של חוק הנוער עצמו, ועל כן דינה להידחות גם לגופה. במה דברים אמורים? חוק הנוער משקף בצורה בולטת את רצונו של המחוקק ליתן משקל-יתר, במסגרת שלב גזירת הדין, לערך של שיקומם של נאשמים קטינים. דוגמה לכך ניתן למצוא בסעיף 1א(א) לחוק, אשר קובע: "מימוש זכויות של קטין, הפעלת סמכויות ונקיטת הליכים כלפיו ייעשו תוך שמירה על כבודו של הקטין, ומתן משקל ראוי לשיקולים של שיקומו, הטיפול בו, שילובו בחברה ותקנת השבים, וכן בהתחשב בגילו ובמידת בגרותו". כמו כן, הדבר מקבל ביטוי גם בסעיף 24 לחוק הנוער, שבו עסקינן. אכן: "בחוק הנוער הביע המחוקק עמדתו ולפיה ענישת נוער עבריין תכוון ככל הניתן לשיקומו של הקטין על-מנת להחזירו לתפקוד נורמטיבי בחברה. על-כן הציב המחוקק בחוק הנוער דרכי טיפול שונות שעומדות בפני בית-המשפט בבואו לגזור את העונש, ובהן אף האפשרות להימנע מהרשעתו של קטין לאחר שנמצא שביצע עבירה" (ראו: ע"פ 4920/01 פלוני נ' מדינת ישראל (18.1.2001)). וכתוצאה מכך: "עיקר מטרתו ושאיפתו של בית המשפט לנוער בבואו לגזור את דינו של קטין, היא להעניק לו טיפול במטרה להביא לשיקומו" (ראו: ע"פ 49/09 מדינת ישראל נ' פלוני (08.03.2009)). הדעת נותנת, אם כן, כי יש לתת לסעיף 24 לחוק הנוער את הפרשנות שמאפשרת לבית המשפט את מגוון הכלים השיקומיים הגדול ביותר, בבואו להכריע בגורלו של נאשם קטין. ואולם, פרשנותם של המערערים לסעיף 24 חותרת תחת עיקרון זה. מדוע? מכיוון שהיא מאלצת את בית המשפט להכריע הכרעה "בינארית", בין שתי אפשרויות: רוצה בית המשפט – יכול הוא להרשיע את הנאשם הקטין, אך במקרה זה נסגרות בפניו האפשרויות השיקומיות. ולהיפך – בית המשפט לא יוכל להרשיע נאשם קטין, אם הוא בוחר במסלול שכולל רכיבים שיקומיים. פרשנות זו איננה מתייחסת, איפוא, למגוון רחב של "מקרי ביניים", שבהם, מצד אחד, המעשים המיוחסים לנאשם הקטין חמורים דיים, על מנת להצדיק הרשעה, אך מצד שני, הנסיבות האינדיווידואליות של הנאשם דורשות טיפול שיקומי ולא ענישה פלילית. ואכן – נדמה שקיומה של אפשרות זו איננו תיאורטי, שכן במקרים רבים בחרו בתי המשפט בתוצאה משפטית של הרשעה, ולצידה השתת אמצעים שיקומיים (ראו, לדוגמה: פרשת פלוני [4], פרשת פלוני [1]; פרשת פלוני [2], ע"פ 2206/06 פלוני נ' מדינת ישראל (09.11.2006) (להלן: פרשת פלוני [5])). מן המקובץ לעיל עולה, איפוא, כי אין מקום לקבל את טענתם של המערערים לעניין פרשנות סעיף 24 לחוק הנוער, שכן עמדתם מצמצמת בצורה ניכרת את האפשרות להחיל באופן יעיל וראוי את סעיף 24 על מגוון המקרים שבהם נתקלים בתי המשפט לנוער, והדבר איננו הולם את תכליתו ורוחו של חוק הנוער. משדחיתי את טענתם הראשונה של המערערים, אעבור עתה לבחון האם נפל פגם בהחלטתו של בית המשפט הנכבד לנוער, להרשיע את המערערים בעבירות בהן הודו. 13. כפי שציינתי בפיסקה 11 שלעיל, יישומו של סעיף 24 לחוק הנוער דורש איזון בין האינטרס הציבורי, לבין נסיבות המקרה הפרטי של הנאשם הקטין, ואפשרות שיקומו. כיצד נחיל אמות-מידה אלה לענייננו, בעוברנו מן הכלל אל הפרט? 14. אשר לאינטרס הציבורי הרלבנטי כאן יש לציין, כי עבירה של סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה נחשבת לחמורה במיוחד, וככזו המקימה, ככלל, עילה להרשעה, גם במקרה של נאשמים קטינים. המדובר בעבירה שעונש של עשרים שנות מאסר בצידה, וכדברי חברי, השופט א' רובינשטיין בנושא זה ב-ע"פ 5025/06 מדינת ישראל נ' פלוני (15.03.2007) (להלן: פרשת פלוני [6]): "המחוקק ראה חומרה יתירה בעבירה זו, בעצם הצבת רף העונש... גם אם נוכח קטינות המשיבים ושאר נסיבותיהם אין מחמירים עמם בעונש, יש ליתן ביטוי לרצון המחוקק, על ידי הרשעה". במקום אחר ציין חברי, השופט א' רובינשטיין בנוגע לעבירה זו כדלקמן: "הרי משליך האבן אינו יודע מה תהא תוצאת מעשהו, האם תפגע האבן בפח הרכב ותטיל אימה בלא נזק פיסי לאדם, למצער, או האם תיפול על הכביש ולא תגרום נזק, או שמא תחדור בעד השמשה ותקפח חיים או תפגע קשות. לכן אין מנוס לשוב ולהטעים, כי הכלל הוא הרשעה והחריגים יהיו מעטים ונדירים" (ראו: ע"פ 4080/06 פלוני נ' מדינת ישראל (10.01.2007) (להלן: פרשת פלוני [7])). דברים נכוחים אלה יפים גם לענייננו, ואף על דרך של קל וחומר: המערערים כאן יידו אבנים לעבר אוטובוס, מבלי שהיה ידוע להם האם האוטובוס הכיל נוסעים באותה העת. אשר על כן, האינטרס הציבורי שבהרשעה במקרה זה – נכבד במיוחד (ראו גם: פרשת פלוני [5]; פרשת פלוני [3]). 15. בבחינת נסיבותיהם הקונקרטיות של המערערים, בולטת העובדה כי במקרה זה מדובר בשני נערים, שמנהלים, על דרך הכלל, אורח חיים נורמטיבי, ונראה כי המעשים מושא כתב האישום המתוקן, היו, מבחינתם, שגיאה חד-פעמית, שאיננה משקפת את השקפותיהם או דרך התנהלותם הרגילה. מן התסקירים עולה כי המערערים מביעים חרטה כנה על התנהגותם, וכי הם מבקשים לשקם עצמם, בעזרת משפחותיהם, אשר נרתמו לתהליך בצורה מלאה. במיוחד מרשים המהלך שהוביל המערער 1, להשתלבות בבית הספר "טכנולוגי עמל", וניכר שגם המערער 2 משקיע זמנו באפיקים חיוביים ותורמים. בהקשר זה אעיר כי אף אני תקווה ששני המערערים ימשיכו במסלול חייהם התקין, ולא יחזרו עוד על משגי העבר. עם זאת, יש לציין כי נתונים שכאלה – רצון כן בשיקום; אורח חיים נורמטיבי; חרטה כנה על המעשים – אין בהם די, ברגיל, על מנת להצדיק הימנעות מהרשעה, במקרים של עבירות חמורות, כגון העבירה של סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה. כפי שנקבע בנושא זה בפרשת פלוני [6], שעסק גם הוא, כזכור, באותה העבירה: "אנו ערים לנורמטיביות הבסיסית של המשיבים, לביצוע המופתי של השירות לתועלת הציבור, להבעת החרטה ולהפנמה. אלה עמדו לזכות המשיבים בגזירת הדין, בעונש המתון. ואולם סבורנו כאמור, כי כדי למלא את רצון המחוקק וכדי להרתיע את הרבים, עלינו להרשיע בעבירה דנא". למסקנות דומות הגיע בית משפט זה גם ב-פרשת פלוני [4] וב-פרשת פלוני [1], והגיון הדברים יפה, איפוא, גם לענייננו. 16. בשולי הדברים אזכיר כי המערערים חזרו והזכירו את העובדה כי שותפם למעשה, מ.א., לא הורשע בעקבות הפרשה. קשה, לשיטתי, להלום כי נתון זה יכריע את הכף לזכות המערערים, שכן הטענה לא תפסה מקום מרכזי בערעור, ונדמה בעיני כי גם המערערים ערים לשוני המסוים שקיים בינם לבין מ.א.. משמצאתי כי בטענותיהם המרכזיות של המערערים קיימים קשיים בלתי-מבוטלים, כאמור לעיל, ועל רקע השוני שבין המקרים, אינני רואה מקום לתת לעובדת אי-הרשעתו של מ.א. משקל מכריע באיזון הכולל. 17. כשאנו באים לאזן, בחשבון אחרון, בין השיקולים הרלבנטיים למכלול – המסקנה העולה היא כי אין מקום להתערב בפסק דינו של בית המשפט הנכבד לנוער. ההרשעה במקרה זה היא פועל יוצא מתבקש וסביר של חומרת המעשים, והיא מאוזנת על ידי הפעלתם של אמצעים שיקומיים כלפי המערערים, להבדיל מאמצעים במישור העונשי. האינטרס הציבורי הכבד במקרה זה מכריע את הכף לחובתם של המערערים, ואין מקום להימנע מהרשעה, גם בשים לב לנסיבותיהם האישיות החיוביות (השוו גם לפסק הדין ב-ע"פ 3596/11 פלוני נ' מדינת ישראל (26.12.2011), אשר עוסק בנסיבות דומות-עד-מאוד לאלה שלפנינו). 18. לקראת חתימת הדברים אציין כי המערערים הביעו חשש מאפקט ה-"תיוג" שתהיה להרשעה עליהם. חשש זה הינו מובן, ואולם יש לזכור כי מתוך הבנה והטעמה של העובדה, כי הרשעה יוצרת במקרים רבים "כתם" חברתי שהמורשע מבקש למחוק בהמשך חייו, יצרה מערכת המשפט הישראלית אפשרות למחיקת הרשעות ולהתיישנות הרשעות, אשר מקילה במיוחד על קטינים (ראו, לדוגמה: סעיפים 14(ב)(4), 16(ב) לחוק המרשם הפלילי ותקנת השבים, התשמ"א-1981). למותר לציין כי מסלולים אלה פתוחים בפני המערערים, בכפוף להוראות הדין ומבלי שניטע מסמרות (ראו: ע"פ 9262/03 פלוני נ' מדינת ישראל (20.04.2004); ע"פ 4947/05 פלוני נ' מדינת ישראל (03.08.2006); פרשת פלוני [7]; פרשת פלוני [6]). 19. נוכח כל האמור לעיל – אציע לחבריי לדחות את הערעור. ש ו פ ט השופט א' רובינשטיין: אני מסכים. ש ו פ ט השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ח' מלצר. ניתן היום, ט"ו באב התשע"ג (‏22.07.2013). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 10079930_K04.doc מה מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il