הקרן לזכרון לואיז ווטרמן וייז נ. שר הפנים

פסק-דין בתיק בג"ץ 7990/07 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 7990/07 בפני: כבוד השופט א' גרוניס כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופטת א' חיות העותרות: 1. הקרן לזכרון לואיז ווטרמן וייז 2. בית הארחה בית וגן ירושלים בע"מ נ ג ד המשיבים: 1. שר הפנים 2. שרת החינוך והתרבות 3. עיריית ירושלים עתירה למתן צו על תנאי בשם העותרות: עו"ד מרים זקבך פסק-דין השופטת מ' נאור: עניינה של עתירה זו בבקשה לפטור מארנונה שהגישו העותרות למשיבים 2-1, שר הפנים ושרת החינוך והתרבות (להלן: השרים) מכוח סמכותם לפי סעיף 5(יא) לפקודת מסי העירייה ומסי הממשלה (פיטורין), 1938 (להלן: פקודת הפיטורין) בגין נכס הנמצא בתחום שיפוטה של המשיבה 3 – עיריית ירושלים (להלן: העירייה). העובדות והעתירה 1. העותרת 1 היא בעלים של נכס הנמצא כאמור בתחום שיפוטה של העירייה. עותרת זו מאוגדת כהקדש ציבורי. העותרת 2 לעומת זאת היא חברה בע"מ אשר הוקמה על ידי העותרת 1. על פי הנטען בעתירה העותרת 1 מחזיקה בפועל 100% ממניות העותרת 2 כאשר האחרונה משמשת אך כחברת ניהול וזרועה המבצעת של העותרת 1 ואין היא "גוף משפטי הפועל באופן עצמאי וכראות עיניו". בהקשר זה הודגש בעתירה כי אף הדו"חות הכספיים של העותרות מאוחדים לדו"ח כספי אחד המוגש לרשם ההקדשות. בכל הנוגע לנכס נשוא ענייננו חתמו העותרות על הסכם לפיו העותרת 2 שוכרת את הנכס מידי העותרת 1 ומפעילה בו אכסניה על פי מטרות ההקדש. 2. ביום 3.7.2006 פנתה העותרת 1 לשרים בבקשה לאשר לה פטור לפי סעיף 5(יא) לפקודת הפיטורין. הוראת סעיף 5(יא) קובעת כך: פיטורים שונים 5. הנכסים דלקמן יהיו פטורים מהארנונה הכללית דהיינו: – ... (יא) נכס המשמש כאכסניית נוער ששר החינוך התרבות והספורט ושר הפנים אישרו כי הנכס האמור מוחזק על ידי עמותה הפועלת שלא למטרות רווח וחברה בפדרציה הבין-לאומית של אכסניות הנוער (F.H.Y.I), ובלבד שבשנת הכספים שקדמה לשנה שלגביה יינתן הפטור מהארנונה הכללית כאמור בסעיף זה, שיעור המתאכסנים תמורת תשלום באותה אכסניה שגילם אינו עולה על 21 שנים, עלה על 60% מבין המתאכסנים. לאחר התכתבויות שונות שאין צורך לפרטן הודע בשם השרים לעותרת 1 ביום 30.5.2007 כי בקשתה נדחית. בהודעה נמסר לעותרת 1 כי היא אינה עומדת בדרישות סעיף 5(יא). תנאי בסיסי למתן האישור, כך נכתב, הוא כי הנכס מוחזק על ידי עמותה הפועלת שלא למטרות רווח ואילו בענייננו הנכס מוחזק על ידי חברה בע"מ – העותרת 2 – ששכרה את הנכס מהעותרת 1 ו"כידוע מי ששוכר את הנכס הינו המחזיק בנכס". 3. העותרת 1 שבה ופנתה לשרים נגד ההחלטה האמורה. בפנייתה טענה העותרת 1 כי "ההקדש הוא אשר מפעיל את החברה ועל כן החברה הנה חלק אינטגרלי ממנו ומבחינת איבר מאיבריו. ההקדש הוא הוא אשר מחזיק בנכס למעשה והוא אשר מתווה הפעילות בנכס- פעילות התואמת את מטרות ההקדש וללא מטרות רווח". העותרת 1 הסבירה כי משיקולי מס הוקמה העותרת 2 אך היא "אינה חברה העומדת בפני עצמה [...] כי אם מדובר בחברה המצויה בבעלות ההקדש ונשלטת על ידו באמצעות נציגי ההקדש". גם פנייה זו נדחתה ונמסר לבא כוח העותרות כי "'הקשר ההדוק' כדברייך בין ההקדש והחברה והמטרה שעמדה בבסיס הקמת החברה (שיקולי מס), אינם פותרים את עובדת אי-עמידתה של החברה המחזיקה בהוראות סעיף 5(יא) לפקודת הפיטורין". 4. כנגד החלטות אלו של המשיבים הוגשה העתירה שבכותרת. הסעד העיקרי שנתבקש בעתירה הוא כי יקבע שהעותרת 1 היא בעלת הזיקה הקרובה ביותר לנכס ומי שמחזיקה בו. בהקשר זה נטען כי "בפועל, העותרת 1 היא בעלת השליטה והבעלות הן בנכס והן בעותרת 2 המפעילה אותו ומשכך הנה בעלת מירב הזיקות לנכס ויש לראות בה כ'מחזיקה' בנכס לצורך בחינת הפטור". העותרות הוסיפו כי העותרת 2 אינה עומדת בפני עצמה אלא היא איבר מאיברי העותרת 1 וזרועה המבצעת. "לחילופין בלבד" ביקשו העותרות כי אף אם לא תוכר העותרת 1 כמחזיקה בנכס עדיין על פי פרשנות תכליתית של סעיף 5(יא) יש מקום ליתן להם הפטור. בהקשר זה טענו העותרות כי תכלית הסעיף היא לבחון "האם המוסד הנו מוסד ללא כוונת רווח, ללא צורך בבחינת אופי ההתאגדות של המוסד" והוסיפו כי "סוגיית אופן התאגדות הגוף מבקש הפטור אינה רלוונטית כשלעצמה אלא אך ורק כאינדיקציה נוספת לבחינת אופיו ההתנדבותי של מבקש הפטור". לטענת העותרות פרשנותן לסעיף 5(יא) עולה גם בקנה אחד עם עקרונות היסוד המנחים בדיני הארנונה לפיהם חיוב נכס נקבע בהתאם לשימוש בו וללא קשר לזהות המחזיק. 5. מהעתירה לא היה ברור האם העותרת 2 רשומה גם כמחזיקה בנכס מבחינת חיובי הארנונה שמטילה העירייה. על כן בהחלטתי מיום 23.9.2007 נתבקשו העותרות להבהיר עניין זה. בהבהרה שהוגשה נכתב זו הפעם מפורשות כי "עפ"י רישומיה של המשיבה 3 - עיריית ירושלים - המחזיקה הרשומה בנכס נשוא העתירה הנה העותרת 2". דיון 6. דין העתירה להדחות על הסף. הסעד העיקרי המבוקש בעתירה עניינו בשאלה מיהו המחזיק בנכס, האם העותרת 2 כפי עמדת המשיבים כולם או שמא העותרת 1. בכל הנוגע לקביעת העירייה כי העותרת 2 היא היא המחזיקה בנכס אין ספק כי בית משפט זה אינו המקום הנכון לתקיפת ההחלטה ולעותרות קיים סעד חלופי. סעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו-1976 (להלן: החוק) קובע: השגה 3. (א) מי שחוייב בתשלום ארנונה כללית רשאי תוך תשעים ימים מיום קבלת הודעת התשלום להשיג עליה לפני מנהל הארנונה על יסוד טענה מטענות אלה: (1) ... (2) ... (3) הוא אינו מחזיק בנכס כמשמעותו בסעיפים 1 ו-269 לפקודת העיריות. (4) ... (ב) אין באמור בחוק זה כדי להסמיך את מנהל הארנונה או את ועדת הערר לדון או להחליט בטענה שמעשה המועצה של הרשות המקומית בהטלת הארנונה או בקביעת סכומיה היה נגוע באי-חוקיות שלא כאמור בפסקאות (1) עד (3) של סעיף קטן (א). (ג) על אף האמור בסעיפים קטנים (א) ו-(ב), מי שחויב בתשלום ארנונה כללית ולא השיג תוך המועד הקבוע על יסוד טענה לפי סעיף קטן (א)(3), רשאי בכל הליך משפטי, ברשות בית המשפט, להעלות טענה כאמור כפי שהיה רשאי להעלותה אילולא חוק זה. הנה כי כן, לפי סעיף 3(א)(3) לחוק ניתן להעלות השגה בשאלת המחזיק בפני מנהל הארנונה (והשוו גם סעיף 3(ג)). על החלטת מנהל הארנונה ניתן לערור בפני ועדת ערר (סעיף 6(א) לחוק). על החלטתה של ועדת הערר ניתן לערער בפני בית המשפט לענינים מינהליים (סעיף 6(ב) לחוק ופרט 7 לתוספת השניה של חוק בתי משפט לענינים מינהליים, התש"ס-2000). על פסק דינו של בית המשפט לענינים מינהליים ניתן לערער לבית המשפט העליון אם ניתנה רשות לכך (סעיף 12 לחוק בתי משפט לענינים מינהליים). בצד המסלול האמור קיים מסלול נוסף לתקיפת החלטות ב"עניני ארנונה לפי כל דין, למעט החלטות שר הפנים, שר האוצר או שניהם יחד" (פרט 1 לתוספת הראשונה לחוק בתי משפט לענינים מינהליים). משכך וכפי שכבר נקבע "איננו נדרשים לשאלה אילו טענות יש להעלות במסלול האחד ואילו במסלול האחר. די בכך, שלעותרת עומדים סעד או סעדים חלופיים, בהם היא יכולה לעשות שימוש על מנת להשיג את מבוקשה" (בג"ץ 8636/03 התעשייה הצבאית לישראל בע"מ נ' ועדת הערר לארנונה שליד המועצה האזורית חבל יבנה, פסקה 4 (לא פורסם, 22.10.2003)). 7. אכן, לו על פי עמדת העירייה הייתה נחשבת העותרת 1 כמחזיקה בנכס ואף על פי כן היו מחליטים השרים לראות דווקא בעותרת 2 כ"מחזיקה" ולא ליתן את הפטור מוכנה הייתי להניח כי המקום לדון בעניין הוא בבית משפט זה (השוו: בג"ץ 6220/05 עמותת 'צדקה וחסד' נ' ראש עיריית צפת (טרם פורסם, 21.7.2005); בג"ץ 6574/06 מור נ' שר הפנים (טרם פורסם, 28.11.2006)). ואולם, אין זה המצב בענייננו. השרים והעירייה רואים בשאלת המחזיק עין בעין. בנסיבות אלה יש להעדיף פנייה לסעד חלופי כאמור תוך שהעותרות רשאיות לבקש את צירוף השרים כמשיבים באותם הליכים (השוו בג"ץ 8375/03 אדם טבע ודין – אגודה ישראלית להגנת הסביבה נ' המועצה האזורית חוף הכרמל, פ"ד נח (2) 97, 100 ז (2003)). הקביעה מיהו המחזיק עשוייה להיות כרוכה בשאלות עובדתיות שאת בירורן עדיף שלא לעשות בבית משפט זה. כידוע "הלכה היא, כי מקום שיש 'מחזיקים' מקטיגוריות שונות (כגון, גם 'בעל' וגם 'שוכר'), תחול חובת התשלום על זה מביניהם שיחסית לאחרים הינו בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס" (רע"א 2987/91 ריינר נ' עיריית ירושלים, פ"ד מו (3) 661, 663 (1992)) ומבחן הזיקה הקרובה ביותר מעורר לעתים קושי ממשי "בייחוד מקום שבו קיימים שני גורמים או יותר ה'מתחרים' ביניהם על תואר 'בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס'" (רע"א 9813/03 מדינת ישראל-משרד הבריאות נ' עיריית ראשון לציון, פסקה 9 (טרם פורסם, 4.2.2007)). משיקולי יעילות ומניעת פיצול הדיון עדיף כי שאלת המחזיק תוכרע בעת ובעונה אחת לגבי המשיבים כולם (השוו עע"ם 3518/02 רג'בי נ' יושב-ראש הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, ירושלים, פ"ד נז (1) 196 (2002)). לגבי עמדתה של העירייה אין ספק כי המקום לדון בכך אינו בבית משפט זה ולגבי יתר המשיבים העותרות כאמור רשאיות לבקש את צירופן. ודוק: כך גם תימנע האפשרות של קבלת הכרעות סותרות. במילים אחרות, ימנע מצב אפשרי ולא רצוי לפיו בעוד בהליכים מול העירייה ייקבע, למשל, כי העותרת 1 היא המחזיקה בנכס הרי שעמדת השרים תהיה כי דווקא העותרת 2 היא היא "המחזיקה". 8. לא נעלם מעיני כי ייתכן שגם אם בסופו של יום תתקבל עמדת העותרות בשאלת המחזיק, ואיני מביעה בעניין כל עמדה, ייתכן שמטעמים אחרים יחליטו השרים שלא ליתן לעותרות את הפטור המבוקש. ואולם, לעת הזו, השאלה שבמחלוקת והסעד העיקרי שנתבקש בעתירה ענייננו בשאלה מיהו המחזיק בנכס ובעניין זה כפי שהוסבר - קיים לעותרות סעד חלופי. 9. ודוק: משקיים לעותרות סעד חלופי בעניין הסעד העיקרי שנתבקש בעתירה אין עוד צורך לדון בסעד שנתבקש "לחלופין בלבד" שעניינו פרשנות סעיף 5(יא). אוסיף כי בעניין זה, על פי המסמכים שצורפו לעתירה, לא פנו העותרות למשיבים ולא הציגו את עמדתם לגבי פרשנות הסעיף וגם בכך די כדי לדחות ולו חלק זה של עתירתן. 10. העתירה נדחית אפוא על הסף. אין צו להוצאות. ניתן היום, ‏כ' תשרי, תשס"ח (2.10.2007). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 07079900_C02.doc עע מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il