אליהו- חברה לביטוח בע"מ נ. נסרה זאהי

פסק-דין בתיק ע"א 7984/99 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 7984/99 רע"א 7987/99 בפני: כבוד השופטת (בדימ') ט' שטרסברג-כהן כבוד השופט (בדימ') י' אנגלרד כבוד השופטת א' פרוקצ'יה המערערת: אליהו – חברה לביטוח בע"מ נ ג ד המשיבים: 1. נסרה זאהי 2. חוסיין עוסמאן 3. חסין שירותי גז ודלק 4. סופרגז חברה ישראלית להפצת גז בע"מ 5. כלל חברה לביטוח בע"מ ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 11.10.99 בת.א. 1291/94 שניתן על ידי כבוד השופט ש' ברלינר תאריך הישיבה: י"ז בחשון תשס"א (15.11.00) בשם המערערת: עו"ד ע' שגיא בשם המשיבים 2-1: עו"ד א' מרצקי בשם המשיבה 4: עו"ד ד' סוקול בשם המשיבה 5: עו"ד מ' זינגר פסק-דין השופטת א' פרוקצ'יה: 1. לפנינו ערעור ובקשת רשות ערעור (שהוגשה לשם הזהירות) על פסק דינו החלקי של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט ברלינר) אשר קבע כי הארוע בו נפגעו המשיבים 1 ו-2 הינו תאונת דרכים שיש להחיל עליו את חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים,התשל"ה -1975 (להלן – "חוק הפיצויים"). 2. המשיבים 1 ו-2 (העובדים) עבדו בשירות המשיבה 3, "חסין", שירותי גז ודלק. במועד הארוע עבדו בסככה לטיפול בבלוני גז קטנים במפעל העוסק במילוי ואחסנה של גז ועסקו בפירוק מיכלי גז והתקנת ברזים במיכלים. תוך כדי עבודתם נפלט גז מהמיכלים בהם עבדו והאויר מסביב נתמלא בגז. במקום ארעה שריפה והעובדים נכוו בכל חלקי גופם. בעת הארוע ניצבה באתר מלגזה בעלת מערכת הצתה חשמלית. העובדים הגישו תביעת פיצויים על נזקי הגוף שנגרמו להם. השאלה שעלתה לדיון בבית המשפט המחוזי היא האם ארוע התאונה מהווה "תאונת דרכים" במשמעותו של מושג זה בחוק הפיצויים, וזאת נוכח האפשרות כי השריפה במקום פרצה עקב התלקחות הגז שהתפזר בסביבה כתוצאה ממגעו עם רכיבי מערכת החשמל של המלגזה שהיתה פתוחה במועד הארוע. קביעות בית המשפט המחוזי 3. בית המשפט המחוזי, בנתחו את נסיבות הארוע, לאחר שבחן דוחו"ת מחקירת הארוע ושמע עדויות בעל-פה, הגיע למסקנה כי מדובר בתאונת דרכים שחל עליה חוק הפיצויים ואין מדובר בארוע המהווה תאונת עבודה. הוא ניתח את הראיות שהובאו בפניו וקבע כי סיבת השריפה באתר נבעה מן המלגזה שניצבה במקום כשמתג ההתנעה שלה במצב פתוח וניצוץ ממערכת החשמל של המלגזה הוא זה שגרם לשריפה. בקביעת ממצא זה הסתמך על עדותו של איש הכבאות משה ריבק, אשר חקר את המקרה וקבע, בין היתר, כי סמוך לעמדת פירוק הברזים באתר, במרחק של כ-2 מטר, חנתה מלגזה המשמשת את צרכי המתקן. במנוע המלגזה המופעל על ידי גז נמצאת מערכת הצתה חשמלית הזהה לחלוטין למערכת הצתה של מנוע המופעל על ידי בנזין ולא נמצאו במערכת זו אטימות והגנות מיוחדות כנגד פיצוץ. בבדיקה שנערכה במתג ההתנעה נמצא המתג במצב פתוח, וזוהי מסקנת הכבאי שבית המשפט סמך ידו עליה: "לאור הממצאים במקום והעדויות כמפורט לעיל, סוברים אנו כי השריפה נגרמה כתוצאה מהתלקחות כמות קטנה שלגז שהיתה פזורה בגובה נמוך בשטח סככת טפול במיכלים והתלקחותה כתוצאה ממגע עם מרכיבים במערכות החשמל של המלגזה שנמצאו במצב "פתוח", ולא מן הנמנע ואף אפשרי שהדבר קרה בנסיון התנעה. לאחר ההתלקחות הראשונית והחום שנוצר במקום, נפתחו שסתומי בטחון במיכלים שבסככה והגז שפרץ התלקח וקבע את עוצמת השריפה". בית המשפט קבע כי המלגזה עונה להגדרת "כלי רכב" על פי הגדרת חוק הפיצויים וכי הארוע עונה להגדרת "תאונת דרכים" על יסודותיה. כן קבע כי נתקיים קשר סיבתי בין השריפה לבין רשלנות בביצוע לקוי של העבודה בפירוק מיכלי הגז אשר הביא לדליפת הגז וקיים גם קשר סיבתי בין הניצוץ שמקורו במלגזה ובשימוש בה באתר המיכלים לבין השריפה. שני גורמים אלה קשורים קשר סיבתי – עובדתי לשריפה, ואין הם מוציאים זה את זה. לטעמו, ניתן לראות בניצוץ שמקורו במעגל החשמלי הפתוח של המלגזה גורם ממשי מספיק בגרימת השריפה אף שסביבת חוות הגז היתה רווית גז שהיה מועד לפורענות ואף אפשר שהשריפה יכולה היתה להתרחש גם ממקור אחר. עוד קבע כי איש מן העובדים, המשיבים 1 ו-2 לא נגע במלגזה ולא נהג בה ואין ליחס להם נסיון התנעה של המלגזה אשר הביא את המערכת החשמלית למצב של פתיחה. לפיכך, אין מקום גם לטענה כי העילה על פי חוק הפיצויים נשללת לגביהם בשל העדר רשיון נהיגה. בית המשפט מסכם את עמדתו באומרו: "המלגזה היא כלי רכב; המלגזה עמדה באתר השריפה כשהמעגל החשמלי "פתוח" תוך יצירת סיכון חמור לשריפה באתר המיכלים; התאונה נגרמה מחמת ניצוץ שמקורו במלגזה; הניצוץ היה גורם בעל משקל מספיק בגרימת השריפה, שלא הפך לזניח עקב רשלנות התובעים בביצוע העבודה באתר המיכלים, תוך פיזור גז באויר; פירוש הדבר שמבחינת הקשר הסיבתי – משפטי השימוש במלגזה גרם לשריפה; התאונה היא, על כן, תאונת דרכים, ועילת התביעה של התובעים אינה נשללת משום שלא הוכח כי מי מהם נהג במלגזה או הפעיל אותה עובר לתאונה שלא כדין או ללא רשות". בית המשפט קבע כי אין לעובדים עילה בנזיקין כנגד משיבה 3, היא המעסיקה של העובדים, וכנגד המבטחת שלה המשיבה 5 ודחה את התביעה נגדן. כן קבע כי עומדת להם עילה כנגד משיבה 4, חב' סופר-גז שהיא בעלת חוות המיכלים, וכנגד המערערת, חברת הביטוח אליהו, אשר ביטחה את המלגזה בביטוח חובה על פי פקודת ביטוח רכב מנועי (נוסח חדש) התש"ל-1970. הערעור 4. חב' הביטוח "אליהו" מערערת על הקביעה כי מדובר בארוע המהוה תאונת דרכים על פי חוק הפיצויים. בית משפט זה (כב' השופט טירקל) קבע כי פסק הדין החלקי של בית המשפט המחוזי הוא בגדר החלטת ביניים לגבי המערערת ולפיכך עליה ליטול רשות מבית משפט זה לצורך ערעור עליה. לאור החלטה זו, מסגרת הדיון בבקשה שלפנינו היא בקשת רשות ערעור. אציע לקבל את בקשת רשות הערעור ולדון בה כבערעור לגופו. ניתן היה לדחות בשלב זה את הבקשה לרשות ערעור לאור האפשרות לדון בסוגיה העולה במסגרת ערעור על פסק הדין הסופי של הערכאה דלמטה, באם יוגש. דרך זו, אף שהיא אפשרית אינה ראויה במקרה זה מטעמים של יעילות וחסכון במשאבי זמן ועלויות הצדדים והמערכת השיפוטית, לבל יושחת זמן שיפוטי לריק בהתדיינות שתימצא בסופה שגויה. טענות המבקשת 5. אלה עיקרי טענותיה של המבקשת בבקשת רשות הערעור: (א) במישור העובדתי - לא הובאו ראיות הקושרות את המלגזה להתלקחות ולא הוכח כי יצא מהמלגזה ניצוץ שהבעיר את הגז בסביבה. כל שהוכח הוא שהאויר בחווה היה רווי גז עקב השתחררותו ממיכלי הגז בהם עסקו העובדים אשר טפלו בהחלפת ברזי-המיכלים. אין בסיס לקביעה כי המלגזה בחנותה באתר כשמנועה כבוי היא שהביאה להתלקחות רק משום שמתג ההנעה היה פתוח, ומדובר בענין זה בהשערה בלבד שאין לה ביסוס של ממש. על כן, היה מקום כי בית המשפט יקבע שמקור ההתלקחות נעוץ בסיבה בלתי ידועה באתר שהיה רווי גז. (ב) אשר למישור המשפטי נטען, כי היות מתג ההתנעה של המלגזה פתוח אינו יכול להחשב "שימוש ברכב מנועי" משנקבע כי העובדים לא נגעו במלגזה. משכך, היה על בית המשפט לקבוע כי לא נעשה שימוש במלגזה ולחילופין, עליו היה לקבוע כי לא הוכח שמי שעשה שימוש במלגזה היה בעל רשיון נהיגה תקף; המלגזה אינה כלי רכב שכן לא היתה בעלת היתר תנועה בכביש ומבחינה זו אין לה כשירות נורמטיבית לנוע בכביש. מדובר בכלי עבודה המוגבל לשטח המפעל, ואין רלבנטיות לענין זה לקיומה של תעודת ביטוח חובה בהקשר אליה; המלגזה חנתה בחנייה כדין מזה יממה עובר לארוע. לכן אפילו היתה בגדר רכב מנועי אין הארוע יכול להיחשב תאונת דרכים על פי ההגדרה; עוד נטען כי אין מקום להחלת ה"חזקה המרבה" בהגדרת "תאונת דרכים" שכן המלגזה לא התלקחה ולא התפוצצה ולא נעשה בה כל שימוש תחבורתי; הגורם לשריפה היה גז שיצא מהמיכלים ושוחרר מהם בצורה בלתי מבוקרת ואין לכך קשר למלגזה. כן לא חלה "החזקה המרבה" בהגדרה העוסקת במאורע שנגרם עקב ניצול הכח המיכני של הרכב; לא נתקיים קשר סיבתי משפטי בין נסיבות הארוע לבין קיומה של המלגזה באתר שכן היא לא היוותה גורם הסיכון שהביא להתלקחות. שחרור הגז באויר באופן בלתי מבוקר הוא שהיווה גורם לשריפה ולפיצוץ, והמלגזה היתה אך בזירת הארוע, ותו לא. טענות משיבה 4 – חברת סופר גז 6. טוענת חב' סופר גז כי יש לאמץ את קביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא לפיהן ניצוץ ממערכת החשמל הפתוחה של המלגזה הוא שגרם לפרוץ השריפה. הארוע מהווה תאונת דרכים על פי החזקה המרבה של ההגדרה כאמור בחוק, הנוגעת לארוע שארע עקב התלקחות הרכב בשל רכיב חיוני לכושר נסיעתו. לאור זאת, אין צורך בבחינת תחולת ההגדרה הבסיסית של החוק. אולם נתוני הארוע מתיישבים גם עם ההגדרה הבסיסית של "תאונת דרכים" על פי החוק. השימוש שנעשה במלגזה הוא בבחינת פעולת לוואי לנסיעה ברכב המהווה שימוש ברכב למטרות תחבורה. פעולת לוואי כאמור מתבטאת בהעברת מתג ההתנעה ברכב ממצב סגור למצב פתוח או עם הפעלת מערכות החשמל של המלגזה. פעולות אלה יצרו סיכונים מסוג אלה הנוצרים אגב נסיעה ברכב, ובמקרה זה הסיכון משתקף בניצוץ שיצא ממערכת החשמל הפתוחה של הרכב; קים קשר סיבתי עובדתי ומשפטי בין השימוש במלגזה לבין התאונה גם אם רשלנות גורמים אחרים תרמה לתאונה, ולתובעים עומדת עילת תביעה על פי חוק הפיצויים בלבד מכח עקרון ייחוד העילה; לשאלת זהות המשתמש במלגזה עשויה להיות חשיבות רק במישור היחסים שבין הנפגעים לבין המבקשת ולבין קרנית במסגרת העילה על פי חוק הפיצויים. טיעוני משיבה 5, מבטחת החברה המעסיקה את העובדים הנפגעים, מעלה טיעונים הדומים בעיקרי הדברים לאלה של משיבה 4. טיעוני משיבים 1 ו-2 (העובדים) 7. עמדת העובדים היא כי מדובר בארוע שאינו מהווה תאונת דרכים בהתאם לחוק הפיצויים. עם זאת הם טוענים כי אין להם ענין מעשי בתוצאות הערעור שכן בכל מקרה נקבעה בפסק הדין אחריות המשיבים 3 עד 5 לארוע, והדבר מותיר רק שאלות של קביעת שיעור הנזק וחלוקת החבות בין האחראים. הכרעה המישור העובדתי 8. המבקשת עתרה בבקשתה כי נסטה מקביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי שנתקבלו לאחר שמיעת ראיות ונקבע כי לא הוכח שהמלגזה קשורה להתלקחות השריפה בחוות הגז, וכי אין ראייה של ממש שניצוץ ממערכת החשמל שבה הוא שהיווה גורם שאין בלעדיו לפרוץ השריפה. אין מקום להתערבותנו במערך העובדות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית. בית המשפט המחוזי ביסס את ממצאיו על עדויות שונות שהובאו בפניו, ביניהן עדויות מפקח עבודה בכיר מטעם משרד העבודה (מר אידל) ואיש הכבאות (מר ריבק) וניתח על בסיס העדויות המקצועיות שהובאו אפשרויות שונות לפרוץ השריפה על פי מערכת הסתברויות. הוא ראה לתמוך את ממצאיו במסקנה המקצועית שהונחה על ידי איש הכבאות, הקושרת את הסיבה לשריפה, בין היתר, בניצוץ שיצא ממערכת החשמל של המלגזה, אשר נבדקה על ידי דרג מקצועי לאחר התאונה. קישורה של המלגזה לשריפה בדרך האמורה הוצגה כאפשרות סבירה אשר נראתה לאנשי המקצוע ממשית ומסתברת יותר מחלופות אחרות שלא נשללו על הסף. עמדה מקצועית זו הינה בעלת משקל והיא נתקבלה על דעת בית המשפט בהערכה סבירה ומאוזנת של מערך הסתברויות ותרחישים. מסקנות בית המשפט במישור העובדתי כאמור עומדות בדרישות מאזן ההסתברות כנדרש במשפט האזרחי, ואין מקום להתערב בהן. המישור המשפטי 9. השאלה המרכזית בהליך זה היא - האם בהינתן העובדות כפי שנקבעו על ידי בית המשפט המחוזי, מהווה הארוע הנדון בבחינת "תאונת דרכים" כמשמעותה בחוק הפיצויים. נבחן שאלה זו על רקע ניתוח היסודות הנדרשים לצורך קיום הגדרת "תאונת דרכים" על פי החוק כפי שיושמו ופותחו בהלכה הפסוקה. הכרעה בשאלה זו תבהיר אם יש וצריך להיזקק לשאלות נוספות לצורך בירור תחולת חוק הפיצויים, כגון קיומו של קשר סיבתי בין הניצוץ שמקורו במלגזה לבין הנזק הנטען על ידי הנפגעים. מסגרת האחריות על פי חוק הפיצויים והגדרת "תאונת-דרכים" 10. סעיף 2 לחוק הפיצויים קובע את מסגרת האחריות לפיצוי על תאונת דרכים בקובעו: "אחריות נוהג ברכב (א) המשתמש ברכב מנועי (להלן – הנוהג) חייב לפצות את הנפגע על נזק גוף שנגרם לו בתאונת דרכים שבה מעורב הרכב." הגדרה זו של אחריות על פי החוק מחייבת עמידה במספר תנאים: בראש וראשונה, כי כל הארוע להיות "תאונת דרכים" כמשמעותו על פי החוק; כן נדרש כי יתקיימו בו התנאים של שימוש ברכב מנועי, וכי יתקיים קשר סיבתי בין הארוע לבין הנזק שנגרם. נבחן אם מתקיימת בארוע הגדרת "תאונת דרכים" על פי החוק. על המקרה נשוא הליך זה חל החוק כמתכונתו לאחר תיקון מס' 8 שתוקפו מיום 30.9.90 (סח' 1329, התשנ"א, עמ' 2). הגדרת "תאונת דרכים" בסעיף 1 לחוק בחלקה הרלבנטי לענייננו, קובעת כדלקמן: "תאונת דרכים – מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה; יראו כתאונת דרכים גם מאורע שאירע עקב התפוצצות או התלקחות של הרכב, שנגרמו בשל רכיב של הרכב או בשל חומר אחר שהם חיוניים לכושר נסיעתו, אף אם ארעו על ידי גורם שמחוץ לרכב..." הגדרה זו כוללת שני מרכיבים חלופיים: ההגדרה הבסיסית ברישא המשקפת מצב של תאונת דרכים במשמעותה הרגילה והמקובלת, ולצידה חזקה מרבה, הקשורה להתפוצצות או התלקחות של הרכב, המכניסה לגדר ההגדרה מצב מיוחד העשוי להיכלל בגדר תאונת דרכים אם נתקיימו יסודותיו, גם מקום שההגדרה הבסיסית אינה מתקיימת (ריבלין, תאונת הדרכים – סדרי דין וחישוב פיצויים (מהד' שלישית) עמ' 113; ע"א 8061/95 עוזר יצחק נ' אררט, חברה לביטוח, פד"י נ (3) 532, 558-9). הגדרת "תאונת דרכים" כוללת גם חזקות מרבות נוספות, אולם אין חולק שאף אחת מהן אינה ישימה לענייננו ולפיכך לא נעסוק בהן. נבחן בשלב ראשון אם מתקיימים במקרה זה מרכיבי ההגדרה הבסיסית של "תאונת דרכים", המצריכה התקיימותם של מספר יסודות. באם לא מתקיים יסוד מיסודותיה, נבחן את תנאי החזקה המרבה המשמשת חלופה להגדרה הבסיסית. עיקרה של ההגדרה הבסיסית הוא במילוי התנאים של "שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה". חובה זו מחייבת בירור נפרד של כל אחד ממרכיביה, קרי: האם מתקיים בה (א) שימוש (ב) ברכב מנועי (ג) למטרות תחבורה. נבחן יסודות אלה אחד לאחד. הגדרת "רכב" או "רכב מנועי" 11. המושג "רכב מנועי" או "רכב" מוגדר, הוא עצמו, בסעיף ההגדרות של החוק כדלקמן: "רכב הנע בכח מיכני על פני הקרקע ועיקר יעודו לשמש לתחבורה יבשתית, לרבות רכבת, טרקטור, מכונה ניידת הכשירה לנוע בכח מיכני בכביש ורכב נגרר או נתמך על ידי רכב מנועי, ולמעט כסא גלגלים, עגלת נכים ומדרגות נעות". הגדרה זו מורכבת משלושה חלקים: חלק ראשון עוסק בהגדרה הבסיסית של רכב מנועי או רכב; חלק שני עוסק במספר מצבים מיוחדים המתווספים להגדרה הבסיסית, וחלק שלישי עוסק במצבים ממעטים (ע"א 5847/96 רע"א 1626/96 חב' ישראלית לקירור ואספקה נ' סובח, פד"י נ(3) 819, 827). ענייננו אינו נופל בגדר מצבי המיעוט שבהגדרה, ולכן נותר לבדוק אם המלגזה בענייננו עונה להגדרת "רכב" או "רכב מנועי" על פי ההגדרה הבסיסית, ואם אינה עונה כאמור, האם היא נכנסת לגדרו של אחד ממצבי הריבוי. ההגדרה הבסיסית של רכב מנועי בנויה מהיסודות הבאים: (1) רכב (2) הנע בכח מיכני (3) על פני הקרקע (4) עיקר יעודו של הרכב לשמש לתחבורה יבשתית. בענייננו מדובר במלגזה, המתוארת בלשון מילונית כ"מכונית הובלה המצויידת בהתקן דמוי-מלגז להרמת משאות" (א. אבן שושן, המילון החדש, 1986). המלגזה עונה לשלושת היסודות הראשונים של הגדרת "רכב". היא רכב, הנע בכח מכני על פני הקרקע (רע"א 613/95 קרנית נ' עופר נחום, פד"י נא(4) 659, עמ' 666). בית המשפט המחוזי בדק את תכונות המלגזה במישור העובדתי ומצא כי היא עונה לשלושה רכיבים אלה של ההגדרה בהיותה כלי המונע ממקום למקום על ידי מנוע, נע על 4 גלגלים, ובאמצעות הגה, אשר מהירות נסיעתו 21.4 קמ"ש. השאלה היא האם מתקיים במלגזה בענייננו גם התנאי הרביעי – כי עיקר ייעודו של הרכב לשמש לתחבורה יבשתית. דרישה זו בהגדרה מחייבת עמידה בשני תנאים מצטברים: האחד – כי לפחות אחד היעודים של הרכב יהיה לשמש לתחבורה יבשתית והשני – כי מבין יעודים שונים, היעוד התחבורתי יהיה עיקר ייעודו של הרכב. לצורך רכיב זה של ההגדרה יש להתמקד בבחינת ייעודו של הרכב דרך כלל ועל פי טיבו ולא בנסיבות המיוחדות בהן הופעל הכלי בעת קרות התאונה. לצורך ענין זה, פורש המושג תחבורה יבשתית כהובלת אנשים או מטענים ממקום למקום (פרשת חב' ישראלית לקירור, עמ' 831; אנגלרד, פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מהד' 2) עמ' 23). בפרשת עופר נחום (שם, עמ' 666, 670) מצא בית המשפט כי "עיקר ניצולה של המלגזה הוא בהעברת המטען ממקום למקום כשהמלגזה נעה ככלי רכב לכל דבר" ולפיכך אחד מיעודיה על פי טיבה הוא לשמש לתחבורה יבשתית וזהו עיקר יעודה. לפיכך היא נמצאה עונה על התנאי הנדרש. קביעת בית המשפט באותו ענין אינה בהכרח ישימה לסוגי מלגזות אחרים ואינה פוטרת מבחינה קונקרטית של מאפייני המלגזה הנדונה במקרה נתון לצורך בירור שאלת עמידתה בתנאי ההגדרה, ובתוך כך, האם אוצרת בחובה סיכון תחבורתי והאם הייעוד התעבורתי הוא הדומיננטי לגביה. בית המשפט המחוזי בדק את מאפייני המלגזה במקרה זה ומצא כי היא דומה בטיבה לזו שנדונה בפרשת עופר נחום. הוא קובע: "מדובר במלגזה אשר נראה לכאורה כי היא תואמת את זו שבת/1 בפרשת עופר נחום". הוא קבע כממצא עובדתי כי מדובר בכלי הנע על גלגלים, אשר מבנהו דומה לכלי רכב רגיל בתוספת מלגז, הנוהג בה משתמש בהגה, יש לה מנוע המספק כח באמצעות גז גפ"ם, והיא יכולה לנוע למרחקים ניכרים במהירות של 21 קמ"ש, ומהירות זו אף עולה על זו של המלגזה אשר נדונה בפרשת עופר נחום שמהירות נסיעתה 10 קמ"ש. בעקבות ניתוח עובדתי זה, הסיק בית המשפט כי המלגזה במקרה זה עונה לכל יסודות הגדרת "רכב מנועי" על פי החוק. אין להתערב בממצאים אלה שהוסקו לאחר בחינה עובדתית פרטנית ולאור נתונים ראייתיים שהוצגו. המסקנה המתבקשת היא , איפוא, כי המלגזה בענייננו עונה להגדרת "רכב מנועי" כאמור בחוק. השימוש ברכב למטרות תחבורה 12. התנאי בהגדרת "תאונת דרכים" המחייב קיום שימוש ברכב למטרות תחבורה מצריך את פיצולו לשניים: האם נתקיים שימוש ברכב במשמעות החוק, והאם שימוש כאמור נעשה למטרות תחבורה; ההגדרה "שימוש ברכב מנועי" במתכונתה הקיימת הינה פרי תיקון מס' 8 של חוק הפיצויים אשר ביקש להצר את המונח "שימוש ברכב" לאור פסיקה קודמת אשר הרחיבה את משמעותו בהקשרים שונים. הצרת המשמעות כאמור נעשתה מבחינה טכנית בשתי דרכים: האחת – על דרך הגדרה פרטנית של מושג זה, תוך קביעת סייגים שונים לו, והשניה – על דרך הוספת התנאי כי השימוש ברכב צריך להיעשות למטרות תחבורה. בדברי ההסבר להצעת התיקון מס' 8 (הצח' תש"ן, 1962, עמ' 31) הובהר כי אחת ממטרות התיקון היא להצר את משמעות המונח "תאונת דרכים" ומושג "השימוש ברכב" ביחס לאופן בו פורשו בפסיקה קודם לכן, ולהגדיר את המונח שימוש ברכב על דרך הפירוט תוך הגבלתו למטרות תחבורתיות בלבד ברוח תורת "הסיכון התחבורתי" המקובלת באירופה (ראה גם ריבלין, שם, עמ' 104). אף שהתיקון שנתקבל לא אימץ במלוא פרטיו את קו החקיקה שהוצע, המגמה הבסיסית העומדת ביסוד ההצעה להצר את משמעות המונחים הללו היא המכוונת גם את עיקרי התיקון כפי שחוקק. על תכלית החקיקה כאמור עמד בית המשפט בע"א 9332/99 קנאפו נ' מגדל, חברה לביטוח, פד"י נו(2) 808, 813 (מפי השופט אור) באומרו: "בתיקון 8 ביקש המחוקק לשנות את הדין, ולהמיר את המבחן הייעודי אשר התגבש בפסיקה במבחן התחבורתי. התיקון פעל בשני מישורים - הן בשינוי ההגדרה של תאונת דרכים והן במתן הגדרה למונח "שימוש ברכב מנועי"... בדרישה כי השימוש ברכב יהיה למטרות תחבורה העביר המחוקק את מרכז הכובד אל עבר המבחן התחבורתי, כפי שנאמר בדברי ההסבר להצעת החוק… בהגדרה המוצעת מובהר כי מדובר בשימוש ברכב למטרות תחבורה בלבד ולא לשום מטרה אחרת …" במישור השני, הגדיר התיקון במפורש מהו "שימוש ברכב"… ההגדרה שנתקבלה לבסוף למונח "שימוש ברכב מנועי" הצרה את גידרו של המונח הן בעצם הצבתה של הגדרה למונח זה והן בקביעת סייגים להגדרה, אך נשמר שלד ההגדרה שהוצעה בהצעת החוק שעל פיה הכלל הוא, בכפוף ליוצאים ממנו, ששימוש ברכב הוא כשהוא בתנועה." תכלית החוק כפי שמשתקפת בהגדרת "תאונת דרכים" על פי תיקון 8 זורה אור על האופן שבו יש לפרש את התנאי בדבר "שימוש ברכב למטרות תחבורה" וליישמה על ענייננו. שימוש ברכב 13. התשתית העובדתית המשמשת יסוד לבחינה בהתאם לקביעת בית המשפט המחוזי היא כי המלגזה עמדה באתר השריפה כשהמעגל החשמלי במערכת המנוע שלה במצב פתוח וכי התאונה נגרמה מחמת ניצוץ שמקורו במערכת החשמלית כאמור. יש להדגיש כי אין קביעה בפסק הדין כי מנוע המלגזה פעל בעת הארוע או כי השארת מתג החשמל פתוח נעשתה במהלך התנעה או כיבוי המנוע של המלגזה; אין גם קביעה מתי ועל ידי מי הושאר המתג פתוח, אף כי ישנה קביעה מפורשת השוללת את מעורבות המשיבים 1 ו-2 בהותרת המתג פתוח וזאת נקבע עלפי תצהיריהם (ת/5 ו-ת/6). האם מצב של מתג ההפעלה של מנוע המלגזה במצב פתוח אשר הותיר את המעגל החשמלי במצב פתוח מהווה "שימוש ברכב מנועי" לצורך ההגדרה? הגדרת שימוש ברכב מנועי בסעיף 1 לחוק היא כדלקמן: "נסיעה ברכב, כניסה לתוכו או ירידה ממנו, החנייתו, דחיפתו או גרירתו, טיפול דרך או תיקון-דרך ברכב שנעשה בידי המשתמש בו או בידי אדם אחר שלא במסגרת עבודתו, לרבות הידרדרות או התהפכות של הרכב או התנתקות או נפילה של חלק מהרכב או מטענו תוך כדי נסיעה וכן התנתקות או נפילה כאמור מרכב עומד או חונה, שלא תוך כדי טיפולו של אדם ברכב במסגרת עבודתו, ולמעט טעינתו של מטען או פריקתו כשהרכב עומד". ההגדרה הפרטנית למושג שימוש ברכב מנועי מצריכה היצמדות לפירוש המוגדר שניתן למושג זה בעקבות תיקון 8 לחוק. נובע מכך כי המדובר, בעיקרם של דברים, בשימוש הכרוך בפעולות הטבעיות והרגילות הכרוכות בשימוש ברכב, דהיינו - נסיעה בו, כניסה או ירידה ממנו, החנייתו וכן דחיפתו או גרירתו. כן הוכרו במפורש מספר שימושי לוואי לשימוש העיקרי הכוללים תיקוני דרך וטיפולי דרך, וכן מצבים של הדרדרות, התהפכות או התנתקות או נפילה של חלק רכב או מטען. אלה נכללו בהגדרה "בשל אופיים המיוחד הקשור בהבטחת הגשמת ייעודו של הרכב" (פרשת קנאפו, שם, עמ' 814). עולה בהקשר זה השאלה מהו מרחב התפרשותם הפרשני של המושגים הקונקרטיים המנויים בהגדרה, והאם יש ליתן להם משמעות רחבה יותר מזו המשתמעת מהניסוח המילולי הקזואיסטי של החוק כדי להתאימם לתכלית הראויה של הסדרי הפיצויים במקרים מתאימים. על כך אמר הנשיא ברק בענין ע"א 4469/95 דראושה נ' אררט, פד"י נ(3) 475, 480: "כדי להשיב על השאלה אם החלפת "הפטיש" ב"סל" היא "שימוש" ברכב מנועי על פי תיקון 8, עלינו לבחון את פרטי ההגדרה של "שימוש" תוך נסיון לראות באיזו "משבצת" יש לשייך את הארוע. תוצאה זו נובעת מהטכניקה החקיקתית שתיקון מס' 8 נקט. הוא קבע רשימת פעולות שהן "שימוש" ברכב מנועי ורשימת פעולות שאין בהן "שימוש" ברכב מנועי. הגישה החקיקתית היא קזואיסטית. היא מהווה תגובה נקודתית - בין לחיוב ובין לשלילה – לפסיקה שניתנה בעבר ואשר בחנה עד כמה מצבים פרטיקולריים הם בגדר "שימוש". … הדרך הפרשנית הראויה היא למצות את הפוטנציאל הפרשני הטמון ברשימה שקבע החוק. רשימה זו אינה בעלת רמת הפשטה אחידה. נראה לנו כי הדיבור "נסיעה ברכב" הוא בעל רמת הפשטה גבוהה למדי באופן שניתן לכלול בחובו מצבים רבים שעל פי המבחן התעבורתי יש לראותם כשימוש ברכב בלי שהם יופיעו בפירוט הקזואיסטי של ההגדרה". מבחן פרשני זה המבקש לייחס תכנים בעלי היקף שונה למושגים המפורטים בהגדרה שימש מקור לקביעות שונות של בתי המשפט ביחס לתחום התפרשותם של אותם מושגים. היו שפרשו מושגים אלה בהרחבה (רע"א 5738/97 תעבורה מיכלי מלט נ' הסנה חברה לביטוח, פד"י נג(4) 145; אנגלרד, פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (עדכון משולב תשנ"ו) עמ' 75 לענין הרחבת המונח "החנייה" גם לפעולות לוואי שונות הקשורות לכך; וראה דיון בשאלה זו בע"א 7481/00 פטאפטה נ' אבו עבד, פד"י נו(3) 707, 719). יש המבקשים להצר את תחום הפרישה של יסודות הגדרה ולקרבם למשמעותם המילולית הטכנית (ריבלין שם, עמ' 137, ועמ' 105, עמ' 161; השווה גם רע"א 8548/96 פדידה נ' סהר, פד"י נא(3) 825, 830). כאשר בוחנים את נסיבות הארוע בענייננו, קשה להגדירם כמתיישבים עם הגדרת "שימוש ברכב מנועי" לפרטיה, בין על פי הגישה הפרשנית המרחיבה, ובין על פי הגישה המצרה. בהקשר המילולי כפשוטו, יציאת ניצוץ ממערכת חשמלית פתוחה של מלגזה חונה באתר אינה מהווה שימוש ברכב מנועי כמובנו המילולי הדווקני כהגדרת החוק. אין מדובר בנסיעה, או בהחניית הרכב או באחד המצבים הפרטיקולריים האחרים המתוארים לפרטיהם בהגדרה. גם אם נרחיב את פרשנות המושגים "נסיעה" ברכב או "החנייתו" לפעולות שונות הקשורות ומשולבות בנסיעה ובהחנייה גם אז יקשה לשבץ מקרה זה לאחד המצבים המתוארים בהגדרה. בהקשר העובדתי אין כל נתון המעיד על הנסיבות שהביאו להיותה של מערכת החשמל במלגזה במצב פתוח. אין זה ברור האם הדבר ארע עקב נסיון התנעת הכלי, או בתהליך החנייתו, או שמא המערכת החשמלית היתה במצב פתוח לצורך אחר – למשל, לשימוש במלגזה לצורך הטענת מטענים באתר עצמו ולאו דוקא לצורך נסיעה או החניה של הרכב באותו הקשר. יש דמיון מסוים בין מצב זה למצב בו נכנס אדם אל רכב חונה בלא כונה לנסוע בו, כדי להאזין לרדיו המותקן ברכב, ולצורך כך פותח את מתג ההתנעה כדי להפעיל את המערכת החשמלית. אם בנסיבות כאלה היה יוצא ניצוץ ממערכת החשמל ומבעיר סביבה אפופת גז הדולף ממיכלים והיה גורם לנזק לשוהים במקום, היה קשה לשבץ מצב זה אל תחום תאונות הדרכים בהינתן תכלית החקיקה בעקבות תיקון 8, ובהתחשב ברוחו של ההסדר ומטרותיו. ראוי להדגיש בהקשר זה כי תיקון 8 כלל במסגרת הגדרת "תאונת דרכים" מצב סביל שבו התלקחות או התפוצצות רכב כתוצאה מרכיב חיוני שבו גרמה נזק לאדם השוהה בסביבה. מצב זה נכלל בחזקה המרבה בעקבות פרשת לסרי שבה ידובר בהמשך. הכללתו של מצב כזה – שכפי שייראה להלן אינו חל על ענייננו – מצביע ביתר שאת על כך שההגדרה הבסיסית של תאונת דרכים איננה חלה על מצבים סבילים מעין אלה אלא היא מדברת בשימושי רכב פרטיקולריים האופייניים לייעוד הטבעי והרגיל של רכב מנועי. במקרה שלפנינו הנסיבות שהביאו להיות המערכת החשמלית של המלגזה פתוחה אינן ידועות ולא הובהרה המטרה שעמדה ברקע מצב זה. ממילא לא הוכח תנאי ההגדרה בדבר שימוש ברכב מנועי. מטרות תחבורה 14. לצורך עמידה בהגדרה הבסיסית של "תאונת דרכים" אין די בשימוש ברכב מנועי אלא על השימוש להיות למטרות תחבורה. הדרישה לקיום מטרה תחבורתית הינה נפרדת ומצטברת לדרישה בדבר שימוש ברכב, שהרי לא כל אימת שמתקיים שימוש ברכב הוא נעשה גם למטרת תחבורה (פרשת פדידה נ' סהר, שם, עמ' 827). דרישה זו שולבה כחלק מעיגון המבחן התעבורתי בהגדרת "תאונת הדרכים" (רע"א 8061/95 עוזר נ' אררט, פד"י נ(3) 532, 563-4; דראושה נ' אררט, שם, עמ' 482). בכל מקרה יש לבחון את המטרה שלשמה ובמסגרתה נעשה השימוש ברכב, והאם היא נועדה לקדם מטרה תעבורתית. אכן, במסגרת ההגדרה נכללות אך פעולות הקשורות בצרכי תעבורה ולא אחרות (פדידה נ' סהר, שם, עמ' 828-830). רוצה לומר, על השימוש ברכב להיות בגדרי הסיכון התעבורתי ולמטרות תחבורה. כך, למשל, אין כניסה לרכב לצורך נסיעה או יציאה ממנו לאחר החניית הרכב כהרי כניסה ויציאה מרכב חונה לצורך אחר, כגון לצורך הוצאת דבר מה מהמכונית (פרשת פדידה, שם). המקרה הראשון כרוך במטרה התעבורתית בעוד המקרה השני אינו כרוך בכך (רע"א 6454/99 אריה, חברה לביטוח נ' דואני, פד"י נו(3) 495, 504) נטל ההוכחה בדבר שימוש ברכב למטרות תחבורה מוטל על הטוען לכך. בענייננו, לא הוכח כי השארת מתג ההפעלה במלגזה במצב פתוח נועד למטרות תחבורה. איננו יודעים דבר על הנסיבות שהביאו את המלגזה להיות במצב זה, מאימתי היתה במצב זה והאם הדבר הינו תוצאה של פעולה מכוונת של מאן דהוא, ולאיזה צורך ולאיזו מטרה הדבר נעשה. ניתן להניח הנחות שונות בהקשר לכך, אך כל הנחה תהא בגדר השערה בלבד ולא תספק תשובה מניחה את הדעת אף לא על פי מאזן הסתברויות הנדרש במשפט האזרחי. אחת האפשרויות היא כי השארת מתג ההתנעה פתוח לא היתה כלל לצורכי נסיעה או החנייה אלא לצורך עשיית שימוש ברכיב מסוים של הכלי בעוד המלגזה חונה באתר, ושלא לצרכי תעבורה כלל (לדוגמא – טעינה או פריקה של מטען בעוד הרכב עומד, האזנה לרדיו אם ובמידה שהיה מותקן בכלי, וכיוצא באלה אפשרויות שלא נתבררו כלל. הנטל להוכיח כי השארת מתג ההפעלה של מנוע המלגזה במצב פתוח נעשה למטרות תעבורה רבץ על המשיבים ונטל זה לא הורם. לפיכך, מסקנתי היא כי ההגדרה הבסיסית לא נתקיימה במקרה זה. החזקה המרבה – מאורע שאירע עקב התפוצצות או התלקחות הרכב 15. החזקות המרבות, ובתוכן החזקה הרלבנטית לענייננו, מאפשרות, אם הן מתקיימות, להכיר במקרה כבתאונת דרכים חרף העובדה שנעדר מהן יסוד השימוש ברכב ואף אם לא מתקיים בהן המבחן התעבורתי שבהגדרה הבסיסית. בנסיבות ענייננו, לא מתקיימת ההגדרה הבסיסית לתאונת דרכים, ולפיכך יש לבחון אם חלה חזקה מרבה העשויה להיות רלבנטית לענייננו. זו לשון החזקה המרבה העשויה לחול: "יראו כתאונת דרכים גם מאורע שאירע עקב התפוצצות או התלקחות של הרכב שנגרמו בשל רכיב של הרכב או בשל חומר אחר שהם חיוניים לכושר נסיעתו, אף אם ארעו על ידי גורם שמחוץ לרכב". חזקה זו עוגנה אל תוך הגדרת "תאונת דרכים" בעיקבות פרשת לסרי, ובקשה להותיר על כנה הלכה זו (ע"א 236/81 לסרי נ' ציון חברה לביטוח, פד"י מב(3) 705; פרשת עוזר, שם, עמ' 561). החזקה תתקיים אם יוכחו יסודותיה גם אם אין קשר בין הארוע לבין שימוש ברכב למטרה תחבורתית. באותו מקרה שהו בני משפחה במקום נופש מתחת ליריעה שנמתחה מעל מכוניותיהם החונות. באתר שהיית הנופשים החליף אחד האנשים בלון גז ששימש את הנופשים וארעה דליפת גז שכתוצאה ממנה פרצה דלקה שאחזה, בין היתר, גם במכוניות ובמיכלי הדלק שבהן. לבעירת הדלק היתה השלכה על עוצמת השריפה שארעה בסביבה ואשר גרמה לפגיעות קשות בגוף ובנפש. בית המשפט מצא כי הארוע מהווה תאונת דרכים תוך שראה בהימצאות בנזין במיכלי רכב חונה חלק בלתי נפרד משימוש ייעודי ברכב, ואת הסיכון שבהתלקחות הדלק במכונית ראה כסיכון שכל מכונית באשר היא נושאת עמה. ההגדרה הבסיסית של "תאונת דרכים" על פי תיקון 8 אינה כוללת בתחומיה מצב דברים דומה לזה שארע בפרשת לסרי, משאין הדבר מתיישב עם ההגדרה הטבעית של "שימוש ברכב מנועי" כפי ששולבה בחוק ולא מתקיים בכך גם התנאי של "מטרות תחבורה". אי לכך, וכדי להרחיב את ההגדרה הבסיסית והטיפוסית לארוע תאונת דרכים גם למצב דברים זה, שולבה החזקה המרבה האמורה. חזקה זו מתארת מצב מיוחד ויוצא דופן אשר נועד לנסיבות ארוע בעלות אופי ייחודי. בהיותה חורגת מן התפיסה היסודית של ההגדרה הבסיסית של תאונת דרכים, הנשענת על המבחן התחבורתי, מתבקש ליישם את החזקה המרבה הזו על דרך הפירוש הדווקני ולהימנע מלהרחיבה למצבים החורגים מגידרה הלשוני ומתכליתה (ריבלין, שם, עמ' 116; אנגלרד, שם, עמ' 63). בענייננו לא נתקיימה החזקה המרבה האמורה. לא הוכח כי המאורע שהביא לנזק ארע עקב התפוצצות או התלקחות של הרכב שנגרמו בשל רכיב חיוני של הרכב. מדוחות החקירה של אנשי המקצוע שנערכו בעקבות השריפה באתר לא עולה כל ממצא ממנו ניתן להסיק כי המלגזה התלקחה או כי ארע בה פיצוץ. מדו"ח הכבאי משה ריבק, שהתקבל כבסיס לממצאי בית המשפט, עולה כי השריפה נגרמה כתוצאה מהתלקחות כמות קטנה של גז שהיתה פזורה בשטח סככת הטיפול במיכלים והיא נגרמה כתוצאה ממגע הגז עם מרכיבים במערכת החשמל הפתוחה של המלגזה. הוא מוסיף: "לאחר ההתלקחות הראשונית והחום שנוצר במקום, נפתחו שסתומי בטחון במיכלים שבסככה והגז שפרץ התלקח, וקבע את עוצמת השריפה". אין כל קביעה כי המלגזה עצמה נשרפה או התפוצצה. מסקנה דומה עולה גם מדוח חקירה של אגף הפיקוח על העבודה ת/2 וכן מדוחו"ת המשרד לאיכות הסביבה. בנסיבות הענין, כל שנמצא הוא כי ניצוץ מתוך מערכת החשמל הפתוחה במלגזה גרם להצתת הגז שהתנדף ממיכלי הגז באיזור החווה ובקרבת המלגזה. השריפה פרצה באתר המיכלים ולא במלגזה עצמה אף שמקור הניצוץ שהצית את השרפה נבע ממנה. מכאן, שלא נתקיימה כאן החזקה המרבה משלא הוכחה התפוצצות או התלקחות רכב המלגזה. לא נטען כי חלה בענייננו חזקה מרבה אחרת מהמנויות בהגדרת "תאונת דרכים". המסקנה מכל האמור היא כי הארוע נשוא ענייננו איננו עונה להגדרת "תאונת דרכים". קשר סיבתי 16. משהגעתי למסקנה כי לא הוכח שהארוע עונה להגדרת "תאונת דרכים" על פי החוק, לא אדרש להכרעה בשאלות של קשר סיבתי בין נזק הגוף שנגרם לעובדים עקב השריפה לבין מצבה של המלגזה ותרומתה לפרוץ השריפה במקום, שאינן חיוניות לצורך הענין. סוף דבר 17. ארוע תאונתי שנטען כי חל עליו חוק הפיצויים מחייב בחינת השאלה אם הוא מהווה "תאונת דרכים". יסודות ההגדרה של "תאונת דרכים" על פי החוק מחייבים בחינה פרטנית מדוקדקת לצורך יישומם על מערכת עובדתית נתונה. אולם מעבר לבחינה זו, מתחייבת ראייה כוללת של נסיבות הארוע על רקע תכליות חוק הפיצויים והמדיניות החברתית והמשפטית שביקש להגשים. במסגרת זו ראוי להציב את השאלה האם אדם סביר, בהפעילו שכל ישר וביישמו מושגים הנקוטים בחיי יומיום, היה מסווג ארוע פלוני כתאונת דרכים. נכון הוא שבבחינה משפטית של יסודות ההגדרה גלומה מדיניות משפטית וחברתית שאינה תמיד גלויה לעין בראייה ראשונה. אולם גם כך נדרשת קורלציה הדוקה בין מושגי החוק לבין מושגי החיים, וקיום קשר זה מתיישב בסופו של דבר עם כוונת החוק ותכליתו. אכן, יש להזהר מהיסחפות למחוזות רחוקים על דרך ניתוק מושגי יסוד בהסדרי החוק ממשמעותם הטבעית והצפויה. (ראו דבריה של השופטת שטרסברג-כהן בע"א 5847/96, רע"א 1626/96 חברה ישראלית לקירור ואספקה בע"מ נ' סובח, פד"י נ(3) 819, 834 וכן ע"א 1109/00 מזרחי נ' מנורה, חברה לביטוח, פד"י נו(2) 49, 62). וכך, על פי מושגי החיים והחוק גם יחד, שריפה הפורצת בחוות גז עקב דליפת גז במהלך עבודה במיכלי גז וגורמת נזק לעובדים אינה בבחינת "תאונת דרכים" גם אם הגורם להצתת השריפה הוא ניצוץ שמקורו במערכת חשמל פתוחה של מלגזה הניצבת באתר. זוהי, כפשוטה, תאונת עבודה. חלים עליה כללי האחריות והנזק כמקובל וכמוסדר בתחום זה. 18. בנסיבות הענין, אציע לקבל את הערעור, לבטל את החלטת בית המשפט המחוזי ולהחזיר את הדיון אליו על מנת שידון בתביעה שלא במסגרת חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. המשיבים 3, 4 ו-5 ישלמו את הוצאות המערערת בשתי הערכאות וכן שכר טרחת עורך דין כאמור בסכום כולל של 30,000 ₪. ש ו פ ט ת השופטת ט' שטרסברג-כהן (בדימ'): מצטרפת אני לפסק-דינה של חברתי השופטת א' פרוקצ'יה וכמוה סבורה גם אני כי התאונה לא היתה "תאונת דרכים" וכי נסיבות המקרה אינן מתיישבות עם הגדרת "שימוש ברכב מנועי" לפרטיה. יחד עם זאת הייתי נמנעת מלנקוט עמדה לגבי דוגמאות של מקרים אחרים בהם אין לדעת חברתי לראות באירוע "אירוע שארע תוך שימוש ברכב מנועי", ומעדיפה שלא לקבוע מסמרות בנסיבות שההכרעה לגביהן אינה דרושה במקרה שלפנינו. כמו כן הייתי משאירה בצריך עיון את השאלה עד כמה כוונתו הסובייקטיבית של המשתמש, לעשות שימוש ברכב, מכרעת לעניין הקביעה האם נעשה "שימוש" כזה אם לאו, האם אין לשים דגש על החזות החיצונית של ה"שימוש" והאם המבחן לקביעת השימוש הוא אובייקטיבי סובייקטיבי או משולב (למשל אם הרכב הותנע במכוון או באקראי, במזיד או שלא בכוונה או אם מערכת ההצתה היתה פתוחה למטרה כזו או אחרת). בענייננו, כפי שפרטה חברתי, מדובר במלגזה חונה בתוך סככה שמערכת ההצתה החשמלית שלה היתה פתוחה מבלי שהמלגזה הותנעה. מגע בין גז שדלף מהמיכלים והתפזר בסביבה לבין רכיבי מערכת החשמל של המלגזה, גרם להתלקחות ולפיצוץ. במצב דברים זה אף אני בדעה כי אין לראות בתאונה "תאונת דרכים" אלא תאונת עבודה גרידא. לפיכך, גם אני סבורה כי דין הערעור להתקבל, כאמור בסעיף 8 לפסק דינה של חברתי. ש ו פ ט ת (בדימ') השופט י' אנגלרד (בדימ'): אני מסכים לפסק דינה של חברתי השופטת א' פרוקצ'יה ומצטרף להערתה של חברתי השופטת ט' שטרסברג-כהן בענין היסוד הנפשי. ש ו פ ט (בדימ') לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה. ניתן היום, כ"ג בסיון תשס"ג (23.6.03). ש ו פ ט ת (בדימ') ש ו פ ט (בדימ') ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 99079840_R02.doc מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il