סירי חביבאללה נ. סירי חביבאללה

בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 7975/95 ע"פ 7917/95 בפני: כבוד השופט י. קדמי כבוד השופטת ט. שטרסברג-כהן כבוד השופטת ד. ביניש המערערת בע"פ 7917/95: מדינת ישראל המערער בע"פ 7975/95: סירי בן מחמוד חביבאללה נ ג ד המשיב בע"פ 7917/95: סירי בן מחמוד חביבאללה המשיבה בע"פ 7975/95: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 8.11.95 בת.פ. 117/94 שניתן על ידי כבוד השופטים: י. אברמוביץ, ג. גינת, מ. הס תאריך הישיבה: כ"ד באדר ב' תשנ"ז (2.4.97) בשם המערער: עו"ד עוזי בכר בשם המשיבה: עו"ד א. כרמל פסק - דין השופט י. קדמי 1. אלה הם שני ערעורים - אחד מטעם הנאשם (להלן: המערער) והשני מטעם התביעה - על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת, לפיו הורשע המערער בעבירה של הריגה בדקירה בסכין בשר קטלנית; ונדון בשל כך לשש שנים מאסר לריצוי בפועל, ולשנתיים מאסר על תנאי. ערעורו של המערער (ע"פ 7975/95), מכוון כנגד ההרשעה ולחילופין כנגד חומרת העונש; ואילו ערעור התביעה (ע"פ 7917/95) מכוון כנגד קולת העונש. להלן, בתמצית, עקרי עובדות הדרושות לבירור הערעור: א. ביום המקרה - 26.10.94 - בשעות אחה"צ, התפתח בחצר ביתו של המערער ריב קולני בינו לבין אשתו. למקום הזדמן אחיה של האשה (להלן: המנוח), שהצטרף למריבה לצידה של אחותו. המערער נכנס לביתו, אך כעבור פרק זמן קצר, משהתברר למערער שהמריבה אינה דועכת - ולדבריו שמע את ילדיו צועקים ודאג להם - חזר ויצא אל החצר כשבידו סכין מטבח ארוכת להב (30 ס"מ) המיועדת לחיתוך בשר (להלן: הסכין). ב. בינתיים התאספו בחצר בני משפחותיהם של הניצים - אחיו של המערער וקרובי משפחה של האשה - והמריבה התלהטה. אחיו של המערער - שהיה נאשם מס' 2 בכתב האישום - חבט באלה בראשו של המנוח; וסמוך לאחר מכן, דקר המערער במנוח בסכין דקירה קטלנית בחזהו. ג. לגירסת המערער, הוא דקר במנוח דקירה אחת - היא הדקירה הקטלנית - לאחר שהמנוח הפילו ארצה, ישב עליו במלוא כובד גופו (למעלה מ- 100 ק"ג) ולא היתה לו דרך אחרת להיחלץ מידיו. לעומתו, מוסרת העדה עזיזה שהיתה במקום: כי ראתה שבמהלך המריבה שהפכה לקטטה, השכיב המנוח את המערער והיכה אותו; וכי סמוך לאחר מכן, הלם אחיו של המערער באלה בראשו של המנוח וכשזה תפס את ראשו בידיו דקר אותו המערער - שלוש דקירות - בגבו. ד. בגופו של המנוח נמצאו בבדיקה שלאחר המוות שלוש דקירות: שתי דקירות - שאינן קטלניות - בגב; ודקירה אחת - קטלנית - בחזה. בסמוך למקום המריבה - במרחק של כ- 40 מטר - נמצאו אולר וסכין נוספת, שאורך להבה כ- 15 ס"מ. על פי חוות דעתו של הפתולוג שבדק את גופת המנוח הדקירה הקטלנית נעשתה בסכין שהחזיק בידו המערער (והמערער אינו חולק על כך); ואפשר שגם הדקירות שנמצאו בגבו של המנוח נגרמו על ידי אותה סכין. מאידך גיסא, הוגשה מטעם המערער חוות דעת רפואית לפיה הדקירות בגב לא נעשו על ידי הסכין הקטלנית; ברם, למרבית הצער, הפתולוג לא נחקר על כך. ה. המנוח לא החזיק ברשותו נשק כלשהו ולא השתמש ב"חפץ" כלשהו כנשק במהלך המריבה כולה, לרבות עובר לדקירתו הקטלנית. 3. הכרעת הדין בביהמ"ש המחוזי א. המחלוקת המרכזית בין התביעה - שהאשימה את המערער ברצח המנוח - לבין ההגנה, התמקדה בנסיבות הדקירה הקטלנית: התביעה טענה כי הדקירה נעשתה שעה שהמערער והמנוח התקוטטו והיכו זה את זה כששניהם עומדים על רגליהם; ואילו המערער טען, כי היה זה לאחר שהמנוח הפילו ארצה והתישב עליו במלוא כובד גופו, ולא הותיר לו דרך אחרת להיחלץ ממנו. לא היתה מחלוקת בין הצדדים, כי המנוח הוכה באלה בראשו על ידי אחיו של המערער, עובר לדקירתו. מאידך גיסא, כפר המערער בכך, שהוא זה שדקר את המנוח בגבו וטען כי דקר בו פעם אחת בלבד, כאשר זה ישב עליו לאחר שהפילו ארצה. ב. בית המשפט המחוזי קיבל את טענתו של המערער כי דקר במנוח את הדקירה הקטלנית כאשר האחרון יושב עליו לאחר שהפילו ארצה; והוסיף, כי היה זה לאחר שאחיו של המערער חבט באלה בראשו של המנוח. יחד עם זאת, קבע בית המשפט כי מקובלת עליו גירסתה של עזיזה, לפיה המערער הוא זה שדקר במנוח גם את שתי הדקירות שנמצאו בגבו; וזאת, על אף שלגירסת עזיזה המערער דקר את המנוח רק בגבו, והיה זה לפני שאחיו הלם באלה בראשו של המנוח. ג. בית המשפט המחוזי דחה את טענתו של המערער, כי הדקירה הקטלנית נעשתה במסגרת "הגנה עצמית" הפוטרת אותו מאחריות לתוצאותיה; אך יחד עם זאת, הרשיעו בעבירה של הריגה במקום בעבירת הרצח שיוחסה לו בכתב האישום. 4. הערעור א. ב"כ המערער חזר בפנינו על טענתו הבסיסית של שולחו, לפיה, מן הדין היה להנותו מן הסייג של "הגנה עצמית"; וזאת על בסיס אימוצה של גירסתו, לפיה נקלע "למצוקה" שהצדיקה את דקירתו - הקטלנית - של המנוח. ב"כ המערער, הרחיב וטען כנגד קבלת עדותה של עזיזה לפיה מרשו דקר במנוח גם את שתי הדקירות שנמצאו בגבו; וזאת - על מנת להדגיש, כי מרשו לא תקף את המנוח אלא אך התגונן מפניו, שעה שזה העיק עליו במשקלו כשהוא שוכב אפרקדן. ב. לצורך ההכרעה בטענת ה"הגנה העצמית" אין צורך לקבוע עמדה באשר לזהותו של מי שדקר את המנוח בגבו; וזאת, אף שלכאורה מתבקשת מן הראיות המסקנה שעשה זאת המערער, בהתחשב בכך שהוא לבדו נראה מחזיק בסכין, ואילו ל"מעורבותן" של שתי הסכינים האחרות במריבה, לא נמצאה אחיזה בראיות. ג. לשיטתי, גם לפי גירסתו שלו, אין המערער יכול להנות מן הסייג של "הגנה עצמית" - או "צורך" - ואלה עקרי טעמי: (1) יציאתו החוזרת של המערער לחצר כשסכין קטלנית בידו, לא היתה על רקע של "מצוקה" שבה מצא את עצמו או שבה נמצאו, לידיעתו, בני משפחתו. אמנם, המערער טוען כי חזר ויצא לקול בכים של ילדיו. ברם, בחצר הבית נמצאו אותה שעה, לצד ילדיו, אשתו ,אחיה, ואנשים נוספים מבני משפחתו ומן השכנים; ולא היתה לו סיבה לחשוש שנשקפה סכנה כלשהי לילדיו. (2) הנסיבות מלמדות, כי המערער חזר ויצא בשל קריאות הגנאי והקללות שהוטחו כלפיו מבחוץ; ותכלית היציאה - ככל שמתבקש מן הנסיבות - היתה להשיב למחרפיו, כשבידו סכין מאיימת שתפגין את כוחו ותרתיע מלהתקרב אליו. (3) מול המערער ניצב למעשה המנוח; והמנוח לא החזיק בידיו חפץ כלשהו. במצב דברים זה, משגלשה המריבה המילולית לקטטה, שבמהלכה הוכה המנוח באלה בראשו על ידי אחי המערער, לא היה המערער רשאי ל"הסיר" מעליו את כובד משקלו של המנוח - שהפילו ארצה, התיישב עליו והיכהו בידיים "ריקות" - על ידי דקירה בסכין קטלנית בחזהו. עובר לדקירה, לא נמצא המערער - או מישהו אחר - באותה "מצוקה" קשה, מיידית ומוחשית, העומדת בבסיס הסייגים של "הגנה עצמית" ו"צורך", כאמור בסעיפים 34י ו- 34יא לחוק העונשין; והדקירה בסכין הקטלנית - שהמערער, טבח על פי מקצועו, ידע את "כוחה" - היתה בנסיבות הענין "בלתי סבירה" לחלוטין לסילוק ה"סיכון" שיצר המנוח בהפלתו של המערער ארצה ובישיבתו על גופו במלוא כובד משקלו, כאמור בסעיף 34טז לחוק העונשין. וזאת גם זאת, כניסתו החוזרת של המערער לזירת המריבה הרוגשת - כשהוא מזוין בסכין - להתמודדות עם המנוח, באה, בנסיבות הענין, בגידרה של אותה "התנהגות פסולה" השוללת הנאה מן הסייג של "הגנה עצמית", כאמור בסיפא של סעיף 34י לחוק העונשין; ואין לומר כי בנסיבות הענין "לא היתה לו דרך אחרת" אלא לדקור במנוח דקירה קטלנית, כאמור בסיפא של סעיף 34יא לחוק האמור. (4) תמונת הארוע מלמדת בעליל, כי המערער הגן בדקירה בסכין הקטלנית על "כבודו" שנפגע, תחילה מילולית ולאחר מכן על ידי הפלתו והישיבה עליו; ואין צריך לומר, שהגנה על הכבוד בנסיבות אלו, אינה באה בגדרי הסייגים של "הגנה עצמית" ו"צורך". ד. סיכומם של דברים: דין טענת ההגנה העצמית - או הצורך - להידחות. 5. הערעור כנגד גזה"ד א. ב"כ המערער טוען: כי העונש שנגזר על מרשו מופרז לחומרה בהשוואה לעונשים שהוטלו בעבר על מעשי הריגה שהתרחשו במהלכן של קטטות ,והמציא לנו אוסף מן הפסיקה התומך בטענה זו; וכי בית המשפט לא נתן משקל נאות לנסיבותיו האישיות של המערער - אב לארבעה ילדים שאשתו התגרשה ממנו - ולעובדה כי בינתיים נחתם הסכם "סולחה" עם משפחת המנוח. ב. מאידך גיסא, טוען ב"כ המדינה, כי התנהגותו של המערער מקרבת את המתת המנוח אל גבול עבירת הרצח; וכי העונש שנגזר עליו, לא זו בלבד שאינו ניתן לכך ביטוי הולם, אלא עשוי ליצור בהכרתם של חמומי המוח - שכבודם מסנוור את עיניהם ומעוות את שיקול דעתם - שהמתה על רקע של פגיעה בכבוד הינה מעשה "נסלח". ג. המקרה שבפנינו שונה במידה משמעותית מן המקרים שהוצגו על ידי הסניגור לתמיכה בטענתו כי מן הראוי היה לגזור על המערער עונש קל יותר, בכך שהמערער נטל עמו את הסכין הקטלנית במחשבה תחילה ל"הגן" באמצעותה על כבודו ובפועל נעשתה הדקירה לתכלית זו. בית משפט זה, הבהיר - וחזר והבהיר - בעבר, את חובתו לתרום לביעורה של תופעת "הסכינאות" כאמצעי לפתרון סכסוכים; ולדברים שנאמרו בהקשר זה משנה תוקף במקום שבו נבחרת סכין קטלנית מלכתחילה, כאמצעי להכרעתו של יריב הנוטל חלק במריבה מילולית בידיים ריקות. במקרה דנן, לא השכיל ב"כ המערער להבהיר, על שום מה חזר ויצא המערער מביתו לחצר שממנה עלו הקולות המחרפים והמגדפים של בני משפחת האשה - וביניהם המנוח - זולת הרצון להבטיח עליונות במאבק, שהמערער לא יכול היה שלא לצפות להתרחשותו אם יצא וישיב "מענה" למחרפים. עשיית השימוש בסכין - כאשר, כאמור, המערער היה מודע לכוחה הקטלני - מציבה את מעשה ההמתה במקרה דנן, בין גילוייה החמורים של עבירת ההריגה; ובדין טוענת התביעה שבית המשפט המחוזי לא נתן לכך ביטוי הולם בעונש שנגזר על המערער. ד. לאור כל האמור לעיל - ובהתחשב בכך שבית משפט זה אינו ממצה את הדין במקום שמתקבל ערעורה של התביעה כנגד מידת העונש - הנני מציע לחברותי הנכבדות, להמיר את עונש המאסר שנגזר על המערער על ידי בית המשפט המחוזי בעונש מאסר של עשר שנים מתוכן שמונה שנים לריצוי בפועל ושנתיים על תנאי, כשהתנאי הוא כפי שקבע בית המשפט המחוזי. 6. סוף דבר הנני מציע איפוא: לדחות את הערעור של המערער כנגד ההרשעה; ולקבל את ערעור התביעה כנגד קולת העונש, הכל כמפורט לעיל. ש ו פ ט השופטת ט. שטרסברג-כהן אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופטת ד. ביניש אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט י. קדמי. ניתן היום, י"ג בניסן תשנ"ז (20.4.97). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן מזכיר ראשי /95079750.H01