ע"א 7975/03
טרם נותח
בנק הפועלים נ. עזרא לוי
סוג הליך
ערעור אזרחי (ע"א)
פסק הדין המלא
-
פסק-דין בתיק ע"א 7975/03
בבית המשפט העליון
בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א 7975/03
בפני:
כבוד הנשיא א' ברק
כבוד השופטת מ' נאור
כבוד השופט א' רובינשטיין
המערער:
בנק הפועלים
נ ג ד
המשיב:
עזרא לוי
ערעור על החלטתו של בית המשפט
המחוזי בירושלים ב-ע"א 463/95 מיום 17.6.2003 שניתנה על ידי כבוד השופטים
י' הכט, מ' רביד וי' צבן
בשם המערער:
עו"ד צבי אגמון ועו"ד יואב הירש
בשם המשיב:
עו"ד יצחק שורץ
פסק-דין
השופט א' רובינשטיין:
1. ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי
בירושלים מיום 17.6.03 (כבוד השופטים הכט, רביד וצבן), בה נדחתה בקשת המערער
להורות למומחה מטעם בית המשפט לתקן תחשיב שערך לצורך ביצוע פסק הדין אשר ניתן
בתביעה העיקרית שבין הצדדים (ע"א (י-ם) 463/95 בנק הפועלים בע"מ נ' עזרא לוי). הסכסוך בין הצדדים ניטש מזה קרוב
לשמונה עשרה שנה, החל בתביעה שהוגשה לבית משפט השלום בירושלים במאי 1987. הגיעה עת
הסכסוך, שהעסיק, ומעסיק עדיין כמסתבר, את בתי המשפט בשלוש הערכאות - לבוא אל קיצו.
הרקע העובדתי
2. בשנת 1987 הגיש המערער (הבנק) תביעה בסדר
דין מקוצר נגד המשיב. עניינה של התביעה חובות בסך 34,849 ש"ח שחב המשיב
למערער, הן בגין יתרת חובה בחשבונות עובר ושב שניהל המשיב אצל המערער, והן בגין
הלוואות שנטל. בית המשפט התיר למשיב להתגונן, ובהמשך התיר לו להגיש תביעה שכנגד.
המשיב טען כי החוב נוצר כתוצאה מפעולות לא חוקיות שביצע המערער, בעיקר התניית
שירות בשירות וסירוב לפדות תכנית חסכון, ולפיכך שיש לפצותו על נזקיו בהתאם לדיני
החוזים ולסעיף 15 לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), תשמ"א-1981 (להלן: החוק).
3. בית משפט השלום (כב' השופטת צור) קיבל את
טענת המשיב, וקבע כי המשיב פתח שתי תכניות חסכון עקב התנית שירות אסורה מצד הבנק.
בית המשפט פסק כי חשבונו של המשיב ישוחזר כך שיבוטלו העברות הכספים לתכניות
החסכון, ועמן יבוטלו ההלוואות שנטל המשיב לצורך פתיחת התכניות, והתשלומים והריביות
ששולמו לצורך פירעון אותן הלוואות. קיצורו של עניין, בית המשפט הורה על שיחזור
חשבונו של המערער באופן שיבטל את כל ההשלכות של פתיחת תכניות החסכון. כן נקבע כי
בכל מקום שעקב השחזור ייקבע שנוצרה בחשבון המשיב יתרת זכות, תשולם לו ריבית חריגה.
4. המערער ערער לבית המשפט המחוזי (ע"א
(י-ם) 463/95). בית המשפט, בהרכב השופטים צבי כהן, יפה הכט ואילה פרוקצ'יה קבע
(מפי השופטת פרוקצ'יה), כי רק התכנית שנפתחה ביום 30.4.84 (להלן: התכנית השניה), נפתחה בשל התניית שירות אסורה, ולפיכך הורה כי
חשבון המשיב ישוחזר תוך מחיקת התכנית השניה בלבד. כן נקבע כי על יתרות הזכות
שיוצרו עקב השחזור ישולמו ריבית והצמדה בהתאם לחוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961.
המשיב הגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון (רע"א 6121/99), אך בהמלצת בית
המשפט חזר בו מבקשתו, והיא נדחתה.
5. מיד לאחר מתן פסק דינו של בית המשפט
המחוזי, ביום 22.8.99, הגיש המערער חוות דעת של מומחה מטעמו, רו"ח צבי פורת,
ולפיה בעקבות שחזור החשבון יש להעמיד את חשבון המשיב נכון ליום 22.8.99 ביתרת חובה
בסך 165,054 ש"ח. המשיב חלק על ממצאי המומחה פורת, ובסופו של דבר מינה בית
המשפט המחוזי את רו"ח פרופ' יורם עדן (להלן: המומחה) ביום 27.11.02 כמומחה מטעמו (בש"א 773/02). ביום
22.1.03 הגיש המומחה את חוות דעתו, ולפיה לאותו יום יש להעמיד את חשבון המשיב
ביתרת זכות בגובה 190,374.54 ש"ח.
6. חוות דעת המומחה הועברה לצדדים, וביום
3.2.03 פנה בא כוח המערער למומחה, וביקש להסב את תשומת ליבו לטעויות שנפלו לטענתו
בחוות הדעת. המשיב קבל על כך שהמערער פנה ישירות למומחה ומבלי לקבל את תגובתו,
ובנוסף העלה השגות מטעמו. ביום 20.2.03 קבעה השופטת הכט, כי המומחה ישיב לשאלות
שני הצדדים. ביום 3.4.03 העביר המומחה את התייחסותו להשגות הצדדים.
7. השגתו הראשונה של המערער התייחסה לקביעת
המומחה לפיה ביטל "את זיכוי החשבון ביום 27.9.85 בסכום של 5,730,788 ש"י
(פדיון תכנית החסכון)". לפי המומחה, הזיכוי המדובר בא בגין פדיית תכנית
החסכון השניה, וממילא יש לבטלו בהתאם לפסק הדין של בית המשפט המחוזי במסגרת ביטול תכנית
זו וגרורותיה. ברם, לטענת המערער, הזיכוי במועד ובסכום המדובר אינו מתייחס לתכנית
החסכון השניה אלא לתכנית חסכון קודמת, שלגביה קיבל בית המשפט המחוזי את ערעור
המערער וקבע שאין לבטלה. לשיטתו, היה על המומחה לבטל את זיכוי חשבון המערער מראשית
מאי 1987 בסך 22,037.20 ש"ח, שכן הוא הזיכוי הנובע מפדיית תכנית החסכון
השניה. המומחה לא דחה טענה זו, וקבע כי "בכפוף להמצאת אסמכתא מהימנה לגבי
מהות פדיון תכניות החסכון... יש אכן מקום לתיקון התחשיב. אני מוכן לעשות זאת בהתאם
להוראות שאקבל מכבוד בית המשפט". את שאר טענות המערער, ארבע במספר, ואת השגות
המשיב, דחה המומחה.
8. תשובת המומחה התקבלה בבית המשפט ביום
6.4.03, וביום 15.4.03 קבע בית המשפט המחוזי (השופטים הכט, רביד וצבן) "כי אם
עד יום 30.5.03 לא ימציא הבנק למומחה את האסמכתא - יראו את חוות דעת המומחה סופית
ומחייבת את הצדדים. המציא הבנק אסמכתא כאמור - יתקן המומחה את התחשיב תוך 21 יום
מקבלתה, והתוצאה תחייב את הצדדים". המערער לא עשה כמצוות בית המשפט, אלא משלא
נחה דעתו הגיש ביום 1.5.03 (כך לטענת המערער, שכן העתק המסמך שהגיש אינו נושא
תאריך או חותמת) לבית המשפט בקשה שהוכתרה בכותרת "בקשה להורות למומחה לתקן
טעויות מהותיות שנפלו בתחשיב שערך". בבקשה חזר המערער על חמש הטענות שהעלה
במכתבו למומחה. ביחס לאסמכתאות שדרש המומחה נטען כי "אסמכתא מספקת בכתב - ועוד
איך מספקת - כבר מצויה ומכבר. והכוונה היא, כמובן לפסקי הדין". כן נאמר כי
"כמתוך נוחות נצרף לכאן את הדף הרלבנטי", אך יצוין, כי בהעתקי הבקשה
הנמצאים בידינו אין אסמכתא זו מופיעה.
9. ביום 17.6.03 קבע בית המשפט קמא (השופטים
הכט, רביד וצבן) כי "בהחלטה מיום 15.4.03 ניתנה למבקש הזדמנות להציג אסמכתא,
אותה ביקש המומחה, אך זו לא הוגשה וגם לא צורפה לבקשה הנוכחית. בנסיבות אלו, אין
לנו אלא לדחות את הבקשה, ולקבוע כי חוות דעת המומחה סופית, ומחייבת את הצדדים".
על החלטה זו מוגש הערעור שלפנינו. יצויין כי בישיבת בית משפט זה מיום 1.9.04 הומלץ
בפני הצדדים, לאחר שנשמעו עיקרי דברים מפיהם, על סיום הסכסוך בתשלום של 200,000
ש"ח. נמסר לנו כי הדבר לא צלח.
טענות הצדדים בערעור
10. המערער טוען, כי בית המשפט קמא כלל לא
התייחס להשגותיו על תגובת המומחה מיום 3.4.03. לשיטתו, בית המשפט קמא הסתפק בשתי
קביעות עובדתיות מוטעות: "המבקש לא נלאה מלחזור פעם אחר פעם להגיש תחשיבים
שהוא עורך", וכן "ניתנה למבקש הזדמנות להגיש אסמכתא... אך זו לא הוגשה
וגם לא צורפה לבקשה הנוכחית". ביחס לקביעה הראשונה טוען המערער, כי אפילו היתה
נכונה אין בכך כל פסול. ביחס לקביעה השניה טוען המערער כי האסמכתא צורפה לבקשה,
ובית המשפט קמא לא דק. בנוסף, חוזר המערער על כל השגותיו באשר לתחשיב שערך המומחה.
המשיב טוען כי המערער, בהתנהלותו המשפטית
הבעייתית, גרם להתמשכות הפרשה למעלה משבע עשרה שנה, ושהגיעה העת לסיימה. לגופו של
עניין נטען כי לשני הצדדים ניתנה האפשרות להמציא למומחה כל מסמך שהיה בעיניהם רלבנטי
לעריכת התחשיב, וההזדמנות להשמיע את גרסתם בעל פה בפני המומחה; לצדדים ניתנה
אפשרות להשיג על תחשיב המומחה, המערער מימש זכות זו, אלא שבחר להתעלם מהחלטת בית
המשפט קמא, ולא המציא את האסמכתא הנדרשת למומחה. טוען המשיב לבסוף, כי במומחה
ממונה מטעם בית המשפט מדובר, ואין להתערב בקביעותיו. המשיב לא נדרש בפרטות להשגותיו
של המערער.
ערעור בזכות או ברשות
11. הערעור דהאידנא מתייחס להחלטת בית המשפט
קמא מיום 17.6.03, שניתנה כמעט ארבע שנים לאחר מתן פסק הדין בערעור בתביעה העיקרית
(ע"א (י-ם) 463/95), האם מדובר בערעור בזכות, או שמא בערעור הטעון רשות
(כטענת המשיב)? שאלה זו, היחס להחלטות שלאחר פסק דין, היא מן הותיקות בתחום סדר
הדין האזרחי. כידוע, ביחס להחלטה שניתנה קודם מתן פסק הדין משמש המבחן הדיוני;
ואולם, מבחן זה אינו ישים לגבי החלטות שניתנו לאחר מתן פסק הדין, ובמקרים אלה
נדרשים למבחן מהותי (בש"א 4146/94 אדלסון נ'
ריינהולד, פ"ד מט(1), 299; זוסמן, סדרי הדין האזרחי מה' 7 בעריכת ש' לוין, סעיף 595; גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי מה' 7, 278).
"המבחן הוא במהותה של ההחלטה, דהיינו, אם היא באה רק לשרת את
ביצועו של פסק הדין והיא טפלה לנושא המחלוקת ... או אם יש בה נגיעה לחיוב עצמו
שבפסק הדין" (ע"א 412/85 בנק קופת עם נ' הנדלס, פ"ד מ(3), 128,
131; כן ראו בש"א 7697/95 אבנר נ' אליהו, פ"ד מט(5) 78).
הגישה מאפשרת איפוא פתיחת שערי הערעור
כשהמדובר בנושא שבמהות. במקרה שלפנינו דומה כי ההחלטה לא נגעה לאופן ביצוע פסק
הדין, כי אם לגוף החיוב, קרי לסכום שיש לשלמו, בדומה לערעור על "פירוש
מוסמך" שנתן בית משפט לפסק דין לפי בקשת ראש ההוצאה לפועל (ע"א 197/83 בצלאל נ' שפרינגר, פ"ד לז(4), 99, וכן ע"א 550/01 עזבון אטינגר נ' החברה לשיקום הרובע היהודי, פ"ד
נה(3) 486. ראו גם עניין הנדלס, לעיל). זאת - בשונה ממקרים בהם עניינה של ההחלטה
הוא דרך ביצוע פסק הדין, דוגמת ההחלטה כיצד יושקעו כספים במסגרת הסכם פשרה (עניין אדלסון, לעיל). ואולם, עסקינן בהליך ערעורי, שלגביו עצם פסק
הדין גופו אינו ניתן לערעור אלא ברשות, ולפיכך אין ההחלטה שלאחריו יכולה לעלות
לדרגה שמעבר לפסק הדין גופו; ואכן, התקדימים שבהם עיינו עוסקים כולם בהחלטה של
הערכאה הראשונה, שבה פסק הדין עצמו היה מלכתחילה בר ערעור, "ולא תהא כהנת
כפונדקית" (משנה יבמות ט"ז, ז'). לכאורה נדרשת איפוא רשות ערעור. אציע
לחברי ליתן רשות ערעור, כיוון שאם אכן היתה טעות של ממש בתחשיבי המומחה שלזיהויה
נדרשה אך אסמכתא, וקרובים אנו לומר שאם תינתן האסמכתא לא יהא חולק עליה, לרבות הצד
שכנגד, ראוי כי בית המשפט לא ינעל דלתו בפני תיקונה.
רוחב יריעת הערעור
12. בסיכומיו מבקשנו המערער לדון בחמש ההשגות
שהעלה נגד חוות דעת המומחה. לחזית רחבה זו אין בידינו להיענות. כבר ציינו כי במכתב
מיום 3.2.03 העלה המערער את השגותיו אלה בפני המומחה, וזה דחה - ביום 6.4.03 ובמסגרת
תגובה לבית המשפט - ארבע מתוכן. ביחס להשגה החמישית ביקש המומחה צירוף אסמכתא
והנחיה מבית המשפט. ביום 15.4.03 קבע בית המשפט כי "אם עד יום 30.5.03 לא
ימציא הבנק למומחה את האסמכתא - יראו את חוות דעת המומחה סופית ומחייבת את
הצדדים". החלטה זו סתמה לדעתי את הגולל על ארבע מתוך חמש הטענות שהעלה המערער,
ונוכח האמור, זכאי היה לערער על החלטה זו במועד הקבוע בדין. אין לראות החלטה זו כ"החלטה
אחרת בתוך החלטה אחרת", כך שמועד הערעור עליה הוא בתום הדיון בטענה החמישית. משלא
עשה כך, אבדה זכותו לערער עוד על טענות אלה. כאמור, בהחלטות לאחר מתן פסק דין
עסקינן, ולפיכך יש להשיג עליהן בהתאם למועד הינתנן. סבורני, כי ההחלטה נשוא הערעור
בזכות מתייחסת אך ורק לטענה בדבר פדיית תכנית החסכון שפורטה לעיל, ולפיכך אין מקום
להידרש לטענות האחרות בערעור. והרי מקור במשפט העברי - שולחן ערוך חושן משפט סימן
כ"א סעיף א', שזה לשונו: "מי שקנו מידו (כלומר נתחייב בקניין -
א"ר), שאם לא יבוא ביום פלוני ויישבע יהיה חברו נאמן בטענותיו ויטול כל מה
שטען בלא שבועה, או שאם לא יבוא ביום פלוני ויישבע ויטול אבד זכותו ואין לו וייפטר
חברו, ועבר היום ולא בא, נתקיימו התנאים ואבד זכותו (הרמ"א - ר' משה איסרליש:
מיד, ואין נותנים לו זמן יותר), אלא אם הביא ראיה שהיה אנוס". הדברים מדברים בעדם,
ובענייננו כך לגבי ארבע הטענות; הסוגיה מורכבת יותר לגבי החמישית.
ההחלטה מיום 17.6.03
13. בהחלטה מיום 15.4.03 נקבע כי על המערער
להמציא את האסמכתא הנדרשת למומחה עד ליום 30.5.03, שאם לא כן "יראו את חוות
דעת המומחה סופית ומחייבת". למומחה לא הועברה אסמכתא בתוך פרק זמן זה, או
לאחריו. אכן, ביום 1.5.03 פנה המערער לבית המשפט המחוזי בבקשה
"להורות למומחה לתקן טעויות מהותיות שנפלו בתחשיב שערך". לטענתו,
האסמכתא הנדרשת צורפה לבקשה כנספח 4, והיא אוזכרה בפסקה 15 לבקשה. ברם, בהעתקים
שצירף המערער להודעת הערעור ולסיכומיו לא בא זכרו של נספח 4, ואף בית המשפט קמא
קבע כי האסמכתא "לא הוגשה וגם לא צורפה לבקשה הנוכחית". על פניה, אין
מקום לטענת המערער "כי בית המשפט הנכבד לא עיין בבקשת הבנק".
בנוסף טען המערער בבקשה, והוא חוזר וטוען
כך בבית משפט זה, כי למומחה לא נדרשה אסמכתא נוספת שכן "אסמכתא מספקת
בכתב" קיימת כבר בפסקי הדין של בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי. אף טענה זו
אין לה מקום. פסקי הדין עמדו לנגד עיני המומחה, אך זה לא הסתפק בהם וביקש אסמכתא
נוספת. בית המשפט סבר כי הדרישה סבירה ואישר בקשה זו. אף אני בכל הכבוד, איני רואה
במילוי הבקשה משום טרדה יתירה למערער. ככל שסבר המערער כפי שסבר, היה עליו להשיג
על החלטת בית המשפט קמא כדרך שמאפשר הדין, ולא לעשות כחפצו.
14. אגב אורחא אעיר, כי גם במקורות המשפט העברי
ניתן משקל למעמדו של מומחה מקצועי. דוגמה לכך היא המשנה במסכת ערובין (ה', ה'),
שעניינה מדידת תחומין לצורך עירוב תחומין (מיסודות הלכות שבת, שלא זה המקום להידרש
אליהן). המשנה אומרת "אין מודדין אלא מן המומחה (רש"י בבלי ערובין נ"ח
ע"ב - בקי במדידה). מפרש הרב פינחס קהתי, כי מדידת התחום אינה נעשית
"אלא על ידי מומחה, הבקי במדידת הקרקע" (יש גם פירוש אחר - בתוספות ערובין
נ"ח ע"ב, דיבור המתחיל "אין מודדין אלא מן המומחה", הרואה
לשון "מומחה" כמדידה באורח מסוים (על שום הפסוק "ומחה על כתף ים
כנרת", במדבר ל"ד י"א). על פי הרמב"ם (הלכות שבת, כ"ח,
ז') "אין סומכין אלא על מדידת אדם מומחה, שהוא יודע מידת הקרקע".
ובשולחן ערוך אורח חיים, שבת, שצ"ט ז' נקבע: "אין סומכין אלא על מדידת
אדם מומחה שהוא יודע מידת הקרקע", ומוסיף בעל משנה ברורה "וגם יהיה בקי
בדיני המדידה" (כלומר, בהלכות הנוגעות לכך). הסוגיה במשנה, בתלמוד ובהלכה
עוסקת בהמשך בשאלות פרטניות שנתעוררו בעקבות מדידת המומחה, ונקבעים כללים באשר
לאלה, כגון כשישנם שני מומחים. אף שאין הדברים פשוטים, הגישה ככלל, כדברי בעל משנה
ברורה (שם, ציון כ"ט וציון ל"א) היא לשמוע לעמדת המומחה. בהקשר אחר,
בהלכות יום הכיפורים, הקביעה אם על חולה לאכול ביום הצום נעשית לא על פיו אלא על
פי הרופא הבקי (בבלי יומא פ"ג ע"א, רמב"ם הלכות שביתת עשור
פ"ב הלכה ח', שולחן ערוך אורח חיים סימן תרי"ח סעיף א'). הכיוון והרוח,
איפוא, הם ייחוס משקל ותוקף לעמדת המומחה ולידע שלו. ראו גם משנה בכורות ד' ד'
"מי שאינו מומחה ... דן את הדין, זיכה את החייב וחייב את הזכאי, טימא את
הטהור וטיהר את הטמא, מה שעשה עשוי וישלם מביתו (קרי, אחראי הוא לנזק שגרם - א"ר),
ואם היה מומחה לבית דין ... (בעל רשות מבית הדין - א"ר) פטור מלשלם".
ראו גם ע"א 293/88 חברת יצחק ניימן נ' רבי (לא
פורסם): "משממנה בית המשפט מומחה על מנת שחוות דעתו תספק לבית המשפט נתונים
מקצועיים לצורך הכרעה בדיון, סביר להניח שבית המשפט יאמץ ממצאיו של המומחה אלא אם
כן נראית סיבה בולטת לעין לעשות זאת" (השופט אלוני).
15. ולענייננו: יש לבדוק אם על פי הממצאים
העובדתיים שנקבעו בפסקי הדין, אכן נבע זיכוי חשבון המשיב מיום 27.9.85 בסך
5,730,787 ש"י מפדיית התכנית הראשונה, ואם כן, מסתבר - לכאורה - אפוא כי נפלה
טעות בתחשיב שערך המומחה. המומחה עצמו לא התעלם מאפשרות זו, ובתשובת המשיב אין
התייחסות עניינית אליה, וייחסתי משקל אף לכך. אכן, גישתו של המערער ביחס להוראות
בית המשפט המחוזי בדבר אופן תיקונה לא היתה ראויה. תחת אשר יכבד את החלטת בית
המשפט וישיג עליה בדרך הנאותה, פעל כפי שפעל. מובן אי הנחת של בית המשפט, ואודה,
כי אינני יכול שלא לציין כי חשתי הבנה רבה לגישתו בית המשפט בהחלטה נשוא הערעור.
לא רחוק ממני היה לומר, שאין להשיג עליה, בנסיבות הפרוצדורליות; היא ניתנה לא רק שש
עשרה שנה לאחר ראשית ההליכים, אלא כארבע שנים לאחר מתן פסק הדין בערעור, והליכים מרובים
שבעקבותיו. לאורך השנים זכתה התנהלותו של הבנק המערער לביקורת מפי בתי המשפט,
ותוצאות פסקי הדין בערכאות הקודמות יוכיחו. גם אם נתקבל חלקית הערעור בבית המשפט
המחוזי, התוצאה המשוקללת עודנה התנהגות שלא כדין של המערער כלפי המשיב, ויקצר המצע
מהשתרע. מינוי המומחה מטעם בית המשפט נועד לסיים את הפרשה, אך הנה עומדים אנו עתה קרוב
לח"י שנים מראשית הדרך, וזו טרם תמה; מי שנולד בראשית ההליכים עתיד להתגייס
בקרוב לשירות צבאי בשעה טובה. לא ייפלא איפוא, כי בית המשפט המחוזי החליט את אשר
החליט. ואולם, משני טעמים החלטתי להציע לחברי לקבל את הערעור. האחד, המהות, קרי,
טעות ככל שנפלה על פני חוות דעת המומחה ראוי לעשות את הניתן כדי לתקנה, ויתכן כי
כזאת אכן נפלה; שנית, בקשת המערער שבעקבותיה ניתנה ההחלטה מיום 17.6.03, הגם שלא קיימה
את הוראות בית המשפט המחוזי, כללה התייחסויות בהקשר זה שהמשיב, אז או אחר כך, לא
נדרש אליהן ובכך מעין הודאת בעל דין. אם תישמע דעתי, יתקבל הערעור במובן הבא:
המערער ימציא למומחה בתוך שלושים יום את האסמכתא שנתבקשה בהחלטת בית המשפט המחוזי
מיום 15.4.03, וכפי שנקבע בהחלטה ההיא, אם לא תומצא האסמכתא במועד - יראו את חוות
דעת המומחה כסופית ומחייבת. אם תומצא, יתקן המומחה את התחשיב בתוך 21 יום והתוצאה
תחייב את הצדדים.
16. סבורני, כי יש מקום לקבל את הערעור כאמור.
ואולם, לדעתי יש לתת ביטוי למורת הרוח מהתנהלותו של המערער (ראו תקנה 512(ב)
לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984; זוסמן, סדר הדין האזרחי מה' 7, ס' 440 עמ' 541; גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי מה' 7, עמ' 550; ע"א 6431/96 בר זאב נ' מוחמד, פ"ד נב(3) 557, 575 - השופט (כתארו אז) אור).
זאת אציע לעשות, על ידי כך שיוטלו עליו הוצאות בסך 30,000 ש"ח.
ש ו פ ט
הנשיא א' ברק:
חברי השופט א' רובינשטיין מציע ליתן
למערער רשות ערעור ולקבל את הערעור, במובן זה שלמערער תינתן אפשרות להמציא למומחה
מטעם בית המשפט את האסמכתא שנתבקש להמציא בהחלטת בית המשפט המחוזי (מיום
15.4.2003) אך לא עשה כן בזמנו. אין בידי להצטרף לקביעות אלה. לדעתי יש לדחות את
הערעור, מכמה טעמים.
1. ראשית, הערעור הוגש ללא נטילת רשות. אין
חולק כי הערעור הוגש על פסק דינו של בית המשפט המחוזי אשר ישב בדרגת ערעור על פסק
דין של בית משפט השלום. העניין נדון כבר בשתי ערכאות, ולא יהא ערעור נוסף אלא
ברשות (סעיף 41 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984). בהיות הערעור על
פסק דין של הבית משפט מחוזי בערעור, הוא לא יכול היה להיות מוגש כלל לבית משפט זה
ללא קבלת רשות ודינו דחייה על הסף (ראו, ע"א 26/88 שמאי נ' טפחות בנק משכנתאות לישראל בע"מ, פ"ד
מב(2) 837). משלא ביקש הבנק רשות לערער בטרם הגשת הערעור, אין מקום שניזקק לערעורו
(ע"א 103/66 סניפר נ' שדמי, פ"ד
כ(2) 447; ע"א 439/76 הסתדרות מכבי ישראל נ'
מדינת ישראל, פ"ד לא(1) 770). הערעור אינו יכול להפוך, מעצמו,
לבקשה לרשות ערעור, ואין מקום להעניק לבעל דין רשות לערער אותה כלל לא ביקש.
2. שנית, מבחינה עניינית, אין הצדקה במקרה
הנדון לתת רשות ערעור. המחלוקת בין הצדדים סבה כולה על תחשיב חשבונאי של המומחה
במסגרת שחזור פעולות בחשבון הבנק של המשיב, לאחר שנפסק כי תכנית חסכון אחת של
המשיב נפתחה בשל התניית שירות אסורה ויש לבטל את השלכותיה על החשבון. זוהי מחלוקת
עובדתית וחשבונאית. לא מתעוררת במקרה זה כל סוגיה עקרונית החורגת מעבר לעניינם
הפרטי של בעלי הדין, העשויה להצדיק דיון בפני ערכאה שלישית (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד
לו(3), 123). הערעור אינו מעלה כל שאלה חוקתית, ציבורית או משפטית בעלת השלכות
רחבות. אכן, זהו מקרה בו ערכאת הערעור התערבה בקביעותיה של הערכאה הדיונית ושינתה
את מסקנותיה ביחס לאחת מתוכניות החסכון, דבר שחייב עדכון התחשיב של חשבון הבנק.
ואולם, אין בכל אלה כדי להצדיק מתן רשות ערעור בגלגול שלישי. טענותיו של הבנק אינן
מעוררות בעיה שראויה לפי טיבה ומהותה להיות נדונה לפני ערכאה זו בגדר ערעור שני
ונוסף.
3. שלישית, ומעבר לנדרש, אציין כי גם לגופו
של עניין לא הייתי מקבל את הערעור. גם לשיטתו של חברי השופט רובינשטיין, הבנק לא
קיים את הוראת בית המשפט המחוזי ולא המציא למומחה את האסמכתא שנתבקש. החלטת בית
המשפט המחוזי בעניין זה הייתה חד משמעית. הבנק בחר, מנימוקיו שלו, לפעול בדרך
אחרת. הליך הערעור לא נועד לשם ריפוי מחדליו של הבנק. אוסיף כי לטעמי, רשאי היה
המשיב שלא להידרש לגוף טענותיו של הבנק בעניין האסמכתא, כאשר האחרון חרג מהוראותיו
הדיוניות של בית המשפט המחוזי, ואין לבוא עם המשיב בטרוניה על כך. בנסיבות אלה,
איני רואה כל הצדקה להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי לפיה חוות דעת המומחה היא
סופית ומחייבת את הצדדים.
אי לכך, לו דעתי הייתה נשמעת, הייתי דוחה
את הערעור, ללא צו להוצאות.
ה נ ש י א
השופטת מ' נאור:
1. כפי שציין חברי השופט רובינשטיין - המשיב
לא נדרש להשגותיו של המערער לגופן. על כן השארת התוצאה הסופית שקבע בית המשפט
המחוזי על כנה מעוררת, למצער, תחושת אי-נחת.
2. למרות זאת הגעתי לכלל מסקנה שאין ליתן
למערער רשות ערעור. שני חברי מסכימים כי המערער צריך היה לבקש רשות ערעור, כיוון
שמדובר ב"גלגול שלישי". לענין זה דעתי כדעתם. רשות ערעור לא התבקשה.
3. בסעיף 10 להודעת הערעור כותב הבנק
"מתוך זהירות, הקפדנו להגיש ערעור בזכות זה בתוך מסגרת הזמן הקצרה יותר,
הקבועה להגשת בקשת רשות ערעור. ברם בערעור בזכות מדובר". הטענה שמדובר בערעור
בזכות הועלתה בהקשר לטענת הבנק, כי ההחלטה עוסקת בגיבוש התוצאה הכספית הסופית
הנובעת מפסק הדין שניתן. הבנק אינו מתייחס לכך שנדרשת רשות, בשל כך שמדובר בעניין
בו דנו כבר שתי ערכאות. בין כך ובין כך, וודאי שלא ניתן לראות בדברים שצוטטו בקשה
כי נתייחס לערעור, אם נדרש הדבר, כבקשת רשות ערעור.
4. אכן, גם המשיב לא טען בדבר הרשות הנדרשת
כשמדובר בענין בו דנו כבר שתי ערכאות; טענותיו נסובו על השאלה האם מדובר בהחלטה
לאחר מתן פסק דין. ואולם, שתיקת המשיב ואפילו הסכמתו, אינן יכולות להעניק זכות
ערעור מקום שנדרשת לכך רשות:
"אין אדם מרים עצמו בשרוכי נעליו, ואין לבעלי הדין הכוח והסמכות
להקנות לעצמם ערעור בזכות, מקום בו יצר המחוקק במלתו המפורשת ערעור ברשות בלבד...
מקום בו דרושה רשות של בית המשפט, אין בהסכמה של בעל הדין כדי למלא מקומה של הרשות
של בית המשפט" (ב"ש 748/86 ב.ס.ט חברה לעבודות בניה ופתוח בע"מ
נ' קיבוץ יפעת,
פ"ד מ (4) 379, 383 ה; כן ראו: בש"א 358/89, 359 זלוטי נ' זלוטי, פ"ד מג (4) 41;
והשוו: רע"א 3282/93 הבנק הבינלאומי הראשון בע"מ נ' שם
טוב (לא
פורסם)).
5. לפיכך, אין לדעתי לראות בערעור בקשת רשות
ערעור מה גם שהמערער לא ביקש כי נעשה כן והיה נחרץ בדעתו כי מדובר בערעור בזכות. לפנינו
אפוא ערעור אשר הוגש ללא קבלת רשות כנדרש. הכלל ברגיל קובע:
"לדחות את הערעור מפני שהוא טעון רשות-ערעור להגשתו, ובפועל הוגש
ללא רשות כזו. לכן ובהעדר טעם מיוחד שיאפשר הענקת הרשות בדיעבד לא נותרה סיבה
שבית משפט זה יתייחס לערעור עצמו" (ע"א 585/84 נאזי נ' הממונה
על המרשם (לא
פורסם))
וברוח דומה נקבע ב- ע"א 2817/91 דוד נ' אומרן ואח', פ"ד מז (1) 152:
"דינו של הערעור להידחות, ולו רק מן הטעם שלא נתבקשה, ולא כל שכן
לא נתקבלה, רשות להגשת ערעור זה" (שם, בע' 156 ו; כן ראו: ע"א
518/78 והבה נ' והבה, פ"ד לג (3) 134)
וב- ע"א 299/82 מיטלר נ' יבנאי אשדוד בע"מ, פ"ד לט (2) 470 נקבע:
"כידוע 'אין לאדם זכות ערעור אלא במידה שהענקה לו כזו בחוק…' (י'
זוסמן, סדרי הדין האזרחי...). 'טעות במסקנה אם החלטה, עליה חפצים לערער, ניתנת
לערעור בזכות או ברשות, היא בדרך כלל טעות פטאלית. מי שפעל על יסוד מסקנה מוטעית
והגיש ערעור במקום שצריך היה לבקש רשות ערעור תחילה... קרוב לוודאי שיאחר את המועד
להגיש את הבקשה הנכונה, והדרך להביא את ענינו בפני ערכאת הערעור נחסמה בפניו' (י'
לשם (צ'רקוב) 'הערעור – אימתי בזכות ואימתי ברשות' הפרקליט לג
(תש"ם-מ"א) 232)." (שם, בע' 471 ג)
6. אף שניתן למצוא, פה ושם בפסיקה, חריגים
לכלל זה, איני סבורה שיש בנסיבות הענין שלפנינו הצדקה לסטייה מהכלל הרגיל. על כן
עמדתי היא שיש, בסופו של יום, לדחות את הערעור מהטעם שהמערער צריך היה להגיש בקשת
רשות ערעור, ולא עשה כן. בדיעבד אין לי אלא להצטער על הזמן שהוקדש לדיון בגוף
הטענות.
8. לא הייתי עושה צו להוצאות: בפי המשיב לא
היו טענות לגוף הענין, והעיקר: הטענה לפיה מדובר ב"גלגול שלישי", המחייב
בקשת רשות ערעור, לא הועלתה על ידי המשיב (השוו: ע"א 299/82 הנ"ל).
ש ו פ ט ת
הוחלט ברוב דעות כאמור בפסק דינם של
הנשיא א' ברק והשופטת מ' נאור, בניגוד לדעת המיעוט של השופט א' רובינשטיין.
ניתן היום, י"ד
בשבט תשס"ה (24.1.2005).
ה נ ש י
א ש ו פ ט ת ש ו פ ט
_________________________
/עכב
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 03079750_T08.docעע
מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il