עידן זמיר- הלוי נ. לשכת עורכי הדין

החלטה בתיק בש"מ 7974/18 בבית המשפט העליון בש"מ 7974/18 לפני: כבוד השופט ד' מינץ המערער: עידן זמיר- הלוי נ ג ד המשיבה: לשכת עורכי הדין ערעור על החלטת רשם בשם המערער: עו"ד יגאל יצחק-הלוי פסק-דין ערעור על החלטת כב' הרשם ג' לובינסקי זיו מיום 8.10.2018 בעע"מ 1909/18, במסגרתה נדחתה בקשת המערער "להחייאת" ההליך העיקרי שהגיש נגד לשכת עורכי הדין אשר דחתה את בקשתו להירשם כמתמחה מפאת עברו הפלילי. 1. המערער הגיש בקשה לפטור מעירבון או לחלופין להעמדתו על שיעור סמלי. בקשתו נדחתה על-ידי הרשם ביום 25.3.2018, מהטעם שלא הניח תשתית כלשהי לעניין מצבו הכלכלי. יחד עם זאת, הורה הרשם על הפחתת העירבון מסך של 30,000 ש"ח לסך של 24,000 ש"ח תוך שקבע כי המערער יפקידוֹ עד ליום 12.4.2018. המערער הגיש שלוש בקשות להארכת מועד להפקדת העירבון, ואלה התקבלו כך שהיה עליו להפקיד את העירבון עד ליום 5.6.2018. 2. ביום 16.7.2018, בחלוף קרוב לחודש וחצי מהמועד בו היה עליו להפקיד את העירבון, הגיש המערער בקשה נוספת להארכת המועד להפקדה עד ליום 5.9.2018. ביום 16.7.2018 קבע הרשם כי בקשת המערער הוגשה מבלי ליתן הסבר לאיחור הרב שבו הוגשה ובהיעדר תשתית כלשהי לטענות העובדתיות הנזכרות בה. חרף זאת, נקבע כי העירבון יופקד עד ליום 31.7.2018. ביום 27.9.2018 הגיש המערער בקשה נוספת להפחתת העירבון לסך של 15,000 ש"ח ולהארכת מועד נוספת להפקדתו. ביום 2.10.2018 נתן הרשם פסק דין לפיו נוכח העובדה שלא הופקד עירבון חרף החלטותיו הקודמות, הערעור נדחה. ביום 3.10.2018 הגיש המערער בקשה לביטול פסק הדין, מהטעם שבקשתו להארכת המועד להפקדה ולהפחתת העירבון מיום 27.9.2018 לא נדונה, ואילו היה הרשם מודע לקיומה – לא היה מורה על דחיית ההליך. ביום 3.10.2018 קבע הרשם כי הן בקשתו של המערער להפחתת העירבון והן בקשתו לביטול פסק הדין לא כללו הסבר מדוע לא מילא אחר החלטת בית המשפט מיום 16.7.2018, ואין מקום "להחיות" את ההליך על בסיס הבקשה לביטול פסק הדין אשר הגיש. חרף זאת, ניתנה למערער הזדמנות להגיש בקשת "החייאה" מתוקנת עד ליום 10.10.2018 אשר תתייחס לטעמים לאי קיום החלטות בית המשפט ותיתמך בתצהיר, ולאחריה יוחלט לגבי המשך הטיפול. 3. ביום 7.10.2018 הגיש המערער בקשה מתוקנת "להחייאת" הליכים, במסגרתה אך חזר על הנימוקים שהעלה במסגרת הבקשה לביטול פסק הדין. על כן, ביום 8.10.2018 דחה הרשם את בקשתו תוך שקבע כי אין בה הסברים למחדליו. מכאן הערעור. 4. לטענת המערער, הרשם הורה על דחיית הערעור למרות שעמדה לפניו בקשה להארכת מועד ולהפחתת העירבון. מכאן, שמדובר בפסק דין שגוי שניתן בהתבסס על טעות מהותית ועל כן היה מקום לבטלו. חרף זאת, הרשם דחה את בקשותיו "להחייאת" ההליך. על כן, מאחר שסיכויי הערעור גבוהים ומאחר שנזק חמור ייגרם לו אם פסק הדין לא יבוטל, סבור המערער כי יש לבטל את פסק הדין של הרשם. 5. דין הערעור להידחות. תקנה 431 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 מקנה לרשם בית המשפט סמכות להורות על דחיית ערעור מקום שבו המערער לא קיים הוראה בדבר עירבון או ערובה אחרת. תקנה זו מאזנת בין זכות הגישה לערכאות בשלב הערעור, לבין שיקולים הנוגעים לסופיות הדיון, מימון הזמן השיפוטי, הבטחת הוצאותיהם של בעלי הדין האחרים ומניעת הליכי סרק (ראו למשל: בש"א 7059/15 ואן קול נ' מדינת ישראל (19.11.2015)). לטענת המערער, הרשם לא היה מורה על מחיקת ההליך לוּ היה מודע לבקשתו החמישית להארכת מועד מיום 27.9.2018, אולם אין בטענה זו ממש. למערער ניתנה הזדמנות לטעון לחוסר יכולת כלכלית והוא לא הרים את הנטל הנדרש לכך. חרף זאת, הרשם הורה על הפחתת העירבון ואף נעתר מספר רב של פעמים ולפנים משורת הדין לבקשות הדחייה שהגיש, תוך שציין כי אם לא יעמוד בזמנים שנקבעו לו יירשם ההליך לדחייה. אלא שפעם אחר פעם המערער נמנע מלקיים את החלטות הרשם, ומבלי ליתן לכך כל הסבר מספק. בנסיבות אלה, לא נפל כל פגם בהחלטת הרשם למחוק את ההליך, וזאת חרף העובדה שהמערער הגיש עובר לכך בקשה (חמישית במספר) להארכת מועד. 6. אף לא מצאתי כי נפל פגם בהחלטת הרשם לדחות את בקשותיו של המערער "להחייאת" ההליך. בקשות מעין אלו תתקבלנה רק מקום שבו סיפק המבקש הסבר המניח את הדעת למחדליו (ראו למשל: בש"א 5822/05‏ ‏לה נסיונל חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' אלמלם (28.6.2006); בש"א 913/13 ליכט נ' הופמן (26.2.2013); בש"א 5854/14 קריאף נ' דניאלי (17.9.2014)). בענייננו, המערער לא הצביע בבקשתו לביטול פסק הדין מיום 3.10.2018 על כל הסבר המניח את הדעת למחדליו. בפרט, לא נתן המערער טעם לכך שבקשתו הרביעית להארכת המועד להפקדת העירבון מיום 16.7.2018 הוגשה בחלוף קרוב לחודש וחצי מהמועד שבו היה עליו להפקיד את העירבון, או לכך שבקשתו החמישית להארכת מועד מיום 27.9.2018 הוגשה בחלוף כחודשיים מהמועד שבו היה עליו להפקיד את העירבון. המערער אף לא ריפא פגם זה בבקשה המתוקנת שהגיש ביום 7.10.2018, ומכאן שצדק הרשם בהחלטתו. לכל דבר ועניין יש גבול והמערער עבר את הגבול במידה ניכרת במקרה זה. 7. בנוסף על כל האמור ובהתייחס לסיכויי הערעור. פסק דינו של בית המשפט המחוזי עליו הגיש המערער את ערעורו מנומק היטב. כפי שקבע בית המשפט המחוזי, "מפתח הכניסה לשורותיה של הלשכה מצוי בידיו של העותר (המערער – ד.מ.) עצמו. ברצותו ימסור את המסמכים המלאים, שאם אכן הם תומכים בגרסתו של העותר, תיפתח בפניו דלת הכניסה. מאידך, ככל שידבֹק בסירובו למסור את המסמכים הללו, לא יהיה מנוס מן המסקנה כי גרסתו בדבר נסיבות הרשעתו אינה עולה בקנה אחד עם המציאות העובדתית, ואזי יהיה על העותר להמתין עד למחיקת הרשעתו, שצפויה להתרחש ביום 26.3.2024, בטרם יוכל להירשם כמתמחה" (פסקה 28 לפסק הדין). טענתו של המערער על-פיה אין הוא חייב למסור את המסמכים על אודות נסיבות הרשעתו ללשכה על מנת שזו תביא מידע זה בחשבון לצורך רישומו במתמחה, חרף דבר התיישנותה של העבירה בה הורשע, אין בה על פניה ממש. כמו כן, הצעת המערער בערעורו כי הוא מסכים להציג את המסמכים הנדונים רק לפני בית המשפט איננה באה במקום מילוי חובותיו על פי דין. הערעור נדחה אפוא. ניתן היום, ‏ד' בכסלו התשע"ט (‏12.11.2018). ש ו פ ט _________________________ 18079740_N01.doc רח מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, supreme.court.gov.il