מדינת ישראל נ. סרגיי דינצ'יק

החלטה בתיק ע"פ 7969/04 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 7969/04 ע"פ 7996/04 בפני: כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופטת ד' ברלינר המערערת בע"פ 7969/04 והמשיבה בע"פ 7996/06: מדינת ישראל נ ג ד המשיב בע"פ 7969/04 והמערער בע"פ 7996/06: סרגיי דינצ'יק ערעור על הכרעת דינו וגזר דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע בת"פ 8173/03 שניתנו ביום 25.4.04 ביום 7.6.04 על ידי כבוד השופטת ו' מרוז תאריך הישיבה: ו' באב התשס"ו (31.7.06) בשם המערערת בע"פ 7969/04 והמשיבה בע"פ 7996/06: עו"ד יאיר חמודות בשם המשיב בע"פ 7969/04 והמערער בע"פ 7996/06: עו"ד נועם בונדר פסק-דין השופט ס' ג'ובראן: לפנינו ערעור וערעור שכנגד על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע (כבוד השופטת ו' מרוז), בו הוחלט להרשיע את המערער בע"פ 7996/04 (הוא המערער שכנגד; להלן: המערער) בעבירה של שוד בנסיבות מחמירות ובעבירות של החזקת סכין וכלי פריצה. על המערער הושת עונש מאסר כולל בן ארבע שנים וחצי, וכן נגזרו עליו 18 חודשי מאסר על תנאי שלא לעבור עבירת רכוש מסוג פשע במשך שלוש שנים. ערעורה של המדינה (ע"פ 7969/04) מופנה כנגד קולת העונש בלבד. ערעורו של המערער מכוון הן כנגד הכרעת הדין והן כנגד גזר הדין. עובדות המקרה ופסק-הדין של בית-המשפט המחוזי 1. כנגד המערער הוגש לבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע כתב אישום המייחס לו עבירה של שוד בנסיבות מחמירות לפי סעיף 402(ב) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: החוק); עבירה של החזקת סכין לפי סעיף 186 לחוק; עבירה של החזקת כלי פריצה לפי סעיף 409 לחוק ועבירה של החזקת נכס חשוד לפי סעיף 413 לחוק. על-פי הנטען בכתב-האישום, ביום 20.8.03, בשעה 10:44, משך ולדימיר גרשקוביץ' (להלן: המתלונן) כסף מסניף בנק הנמצא בעיר באר-שבע. סמוך לאחר צאתו מן הבנק, הופיעו מול המתלונן המערער ואדם נוסף. המערער, כך על-פי הנטען, החל להלום בפניו של המתלונן באמצעות אגרופו. בזמן שהמתלונן ניסה להגן על עצמו מפני המערער, תוך שהוא אוחז בידו, שלף האדם האחר את ארנקו של המתלונן מכיסו האחורי. בארנק היו 350 ש"ח ומסמכים נוספים. בשל המעשה האמור נגרמו למתלונן חבלות שונות, ובכלל זה, חתך עמוק בחלק הפנימי של השפה התחתונה ושריטות באמה הימנית ובשוק ימין. על בגדיו של המתלונן נותרו סימנים המעידים על המאבק שהתחולל עם המערער, המדובר בכתמי דם שנמצאו על חולצתו ובקרעים במכנסיו. מיד לאחר מכן התייצב המתלונן בתחנת המשטרה בעיר בכדי להגיש תלונה. 2. יומיים לאחר האירוע האמור, בתאריך 22.8.03, התקשר המתלונן למשטרת באר-שבע והודיע כי ראה את המערער מסתובב בשוק שבעיר העתיקה. לכשהגיע למקום שוטר, הצביע המתלונן על המערער. השוטר ניגש לעצרו, לא לפני שהמערער ניסה להימלט מפניו. בתחנת המשטרה החל המערער להשתולל, תוך שהוא מנסה להתנגד למעצרו. בכליו של המערער נמצאו סכין בעלת להב נפתח באורך 9 ס"מ, מברג, מַחְתֵּך ("קאטר") וזוג משקפי ראייה. 3. במהלך הדיון שנערך בבית-המשפט המחוזי כפר המערער בעובדות שיוחסו לו בכתב-האישום והכחיש את מעורבותו בביצוע השוד. המערער אמנם הודה, כי ביום האירוע התעורר סכסוך בינו לבין המתלונן. אלא, שמדובר היה, כך לדידו, באירוע שולי, שהסתיים ללא כל פגע ואשר התרחש על רקע בקשת המתלונן לרכוש ממנו סמים. בית-המשפט המחוזי (כבוד השופטת ו' מרוז) אשר בחן את שתי הגרסאות השונות שהוצגו בפניו - זו של המתלונן וזו של המערער - הגיע לכלל מסקנה כי בגירסה האחרונה התגלו מספר בקיעים, המטילים ספק במהימנותו של המערער ושיש בהם כדי לחזק את גירסת המתלונן. בהקשר זה, העריך בית-המשפט כי תדמיתו והתנהגותו של המתלונן אינה עולה בקנה אחד עם הטענה כי מדובר באדם המכור לסמים. עוד סבר בית-המשפט, כי בגרסאות השונות שמסר המערער באשר למקום האירוע ולמהלכו התגלו סתירות שלא ניתן ליישב ביניהן. בית המשפט אף נתן דעתו לכך שלא עלה בידו של המערער לספק הסבר הגיוני לניסיון למלט עצמו מפני השוטר אשר ביקש לעוצרו. מאידך, בית-משפט קמא רכש אמון רב לעדותו של המתלונן, ומצא את גירסתו, על פניה, כסבירה והגיונית. כן נפסק, כי גם אם נפלו סתירות כאלו ואחרות בגירסת המתלונן, כפי שטוען המערער, הרי שמדובר בסתירות שוליות שאין בהן כדי להטיל דופי במהימנותו. לבסוף נקבע, כי לא עלה בידו של המערער לספק הסבר משכנע לדבר הימצאם של הכלים השונים והסכין באמתחתו. על יסוד האמור, פסק בית-המשפט המחוזי, כי ביום המקרה התרחש אירוע אחד בלבד – הוא אירוע השוד וכי המערער הוא אשר ביצע אותו. המערער הורשע בעבירה של שוד בנסיבות מחמירות ובעבירות של החזקת סכין וכלי פריצה. 4. על המערער נגזר עונש של ארבע שנות מאסר בפועל. בנוסף, הוחלט על הפעלת עונש מאסר על תנאי של תשעה חודשים, אשר היה תלוי ועמד כנגדו בת.פ. 1112/03, ובית-המשפט הורה כי שישה חודשים מתוכם ירוצו במצטבר והיתרה בחופף. עונש המאסר הכולל הועמד, בסופו של דבר, על ארבע שנים וחצי. כמו-כן, נגזר על המערער עונש של 18 חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים והתנאי הוא שהמערער לא יעבור עבירת רכוש כלשהי מסוג פשע. במתן גזר-הדין, ציין בית-המשפט את חומרתה של העבירה, אשר בוצעה בצהרי היום, כאשר המערער אינו נרתע משימוש בכוח ואלימות לשם גניבת הכספים. בית המשפט אף נתן דעתו להמלצתו השלילית של שירות המבחן ולעברו העשיר של המערער כשיקולים לחומרה, וכן לנסיבותיו חייו האישיות כשיקול לקולה. מכאן שני הערעורים שבפנינו - ערעורה של המדינה המופנה כאמור כנגד גזר הדין בלבד והערעור שכנגד של המערער, המכוון הן כנגד הכרעת הדין והן כנגד גזר-הדין. טענות הצדדים 5. לטענת המערער, שגה בית-המשפט המחוזי כאשר העדיף את גירסת המתלונן על-פני הגירסה שהוצגה על-ידו. בהקשר זה טוען המערער, כי בית-המשפט התעלם ממספר סתירות משמעותיות אשר עלו מגירסת המתלונן. כך צוין, בין היתר, כי המתלונן מסר במשטרה תיאור מוטעה של המערער וכי הלה הציג גרסאות שונות באשר לסוגיית היכרותו המוקדמת עם המערער ובאשר למהלך השתלשלות האירוע. מנגד, כך לטענת המערער, ייחס בית-המשפט, ושלא בצדק, משקל רב לסתירות ולאי-הדיוקים שנפלו בהודעותיו השונות. זאת, בפרט נוכח העובדה שמדובר, כך לטעמו, בסתירות מינוריות שאירעו בשל פער הזמנים בין מסירת הודעותיו בתחנת המשטרה ובין מתן עדותו בבית המשפט. כמו-כן טוען המערער, כי הכלים שנמצאו בחזקתו שימשוהו לשם ביצוע עבודות חשמל וכי הסכין הוחזקה על-ידו לשם הגנה עצמית. לבסוף, המערער אף מלין על חומרת העונש שהוטל עליו בסוברו, כי לא ניתן משקל מספיק לנסיבות חייו הקשות, כמו גם לדבר היותו מכור לסמים מזה שנים רבות. ערעורה של המדינה מכוון אך כנגד גזר דינו של בית-המשפט המחוזי. לדידה, העונש שהוטל על המערער הינו קל מדיי ואינו משקף נכונה את חומרת מעשיו. בהקשר זה, עומדת המדינה על כך שמעשה השוד בוצע בצהרי היום, תוך שימוש באלימות. המדינה אף מזכירה את עברו הפלילי של המערער ואת האינטרס בדבר קיומה של הרתעה יעילה - אישית וכללית - שתימנע הישנותם של מעשים חמורים מן הסוג האמור. דיון הערעור על הכרעת-הדין 6. בית-המשפט המחוזי הרשיע את המערער בפסק-דין מנומק כדבעי, תוך שהוא ערך בחינה מפורטת ומדוקדקת של חומר הראיות. בפסק-הדין נקבע, כי אשמתו של המערער הוכחה מעבר לכל ספק סביר, תוך שנדחתה הגירסה שהועלתה על-ידו. דעתי היא, כי לא קמה עילה להתערבות במסקנה זו. 7. טענתו העיקרית של המערער היא כי בית-המשפט המחוזי שגה עת שקבע, כי גירסתו היא בלתי מהימנה, ותוך שהתעלם מסתירות משמעותיות שנפלו בגירסת המתלונן. טענה זו דינה להידחות. כלל נקוט הוא בשיטתנו, כי בית-המשפט בשבתו כערכאת ערעור איננו נוטה להתערב בקביעות עובדתיות של הערכאה הדיונית אשר שמעה את העדויות, התרשמה מהן ובחנה אותן, אלא במקרים חריגים (ראו ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נד (3) 769, 780; ע"פ 190/82 מרקוס נ' מדינת ישראל, פ"ד לז (1) 225, 234). בפרט כך הוא, כאשר מדובר בממצאי מהימנות, שהרי הערכאה הדיונית היא המתרשמת באופן ישיר ובלתי אמצעי מהעדים וממהימנותם, כשבעניין זה יכולתה של ערכאת הערעור מוגבלת (ראו ע"פ 7595/03 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם); ע"פ 2485/00 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 918, 924; ע"פ 406/78 בשירי נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(3) 393, 437) בענייננו, לא עלה בידי המערער להצביע על כך שמדובר במקרה חריג שכזה, ולפיכך אין מקום להתערב בממצאיה של הערכאה הדיונית, ככל שהם מתייחסים להתרשמותה מן הראיות שהובאו בפניה, ובכללן, עדותיהם של המערער והמתלונן. 8. אף לאחר שבחנתי את חומר הראיות ועמדתי על העדויות השונות, נחה דעתי כי אין בגירסתו של המערער, כדי לעורר ספק סביר בעמדת המדינה ובמערכת הנסיבות שהוצגו על-ידה. בית-משפט זה עמד לא אחת על כך שאין די בהעלאתה של אפשרות חלופית על-ידי הנאשם, שאיננה מעוגנת במציאות, לשם יצירת ספק סביר בגירסת התביעה. ראו למשל הדברים שנאמרו בע"פ 5041/04 אמונה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם). שם, צוין: "לשם יצירת ספק סביר, על המערער להציג מסקנה חלופית סבירה למסכת הראיות, אשר הסתברותה "סובסטאנטיבית ולא אפסית" (ראו ע"פ 409/89 מדינת ישראל נ' רוימי, פ"ד מד(3) 465, 471) ואשר מערערת את מסכת הראיות בצורה כזו, שלא תוכל לעמוד על רגליה מסקנה חד-משמעית בדבר אשמתו של המערער (ראו ע"פ 1003/92 רסלאן נ' מדינת ישראל, (לא פורסם); ע"פ 3974/92 אזולאי נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(2) 595)". הגירסה שהוצגה על-ידי המערער, לפיה המתלונן ביקש לרכוש ממנו סמים ועל רקע זה התעורר בין השניים סכסוך שלא נשא אופי אלים, מעלה תמיהה רבה. בית-המשפט קמא התרשם כי המתלונן הינו אדם מן היישוב, המנהל אורח חיים תקין, ללא עבר פלילי ועל כן התקשה להאמין כי הוא אכן ביקש לרכוש סמים מן המערער. זאת ועוד, בדבריו של המערער התגלו סתירות רבות, שיש בהן כדי להשליך על מהימנותו ולשמוט את הקרקע תחת גירסתו. אעמוד על העיקריות שבהן: ראשית, בעדותו בבית-המשפט ציין המערער כי המאבק שניטש בינו לבין המתלונן לא נשא אופי אלים, וכי "לאף אחד לא יצא דם" (עמ' 18 לפרוטוקול). עדות זו לא רק שעומדת בסתירה להודעות הקודמות שנמסרו במשטרה (ראו עמ' 33 להכרעת הדין), אלא שהיא אף אינה מתיישבת עם סימני הדם שנמצאו על חולצתו של המתלונן ועם החתך שבפיו. יש אף לזכור, כי מיד לאחר האירוע האמור הגיע המתלונן לתחנת המשטרה, כאשר על גופו ובגדיו ניכרו סימני המאבק. שנית, סתירות נוספות אותרו בגרסאות השונות שמסר המערער באשר למקום בו התרחש הויכוח עם המתלונן. תחילה טען, כי הדבר אירע בכניסה לחנייה וכי המתלונן החל להכותו משהבחין כי אין אנשים נוספים במקום (ת/1, עמ' 2, ש' 14). ואילו, במהלך עדותו בבית המשפט טען המערער, כי הריב התרחש על המדרכה, לא הרחק מסניף בנק הפועלים וממספר חנויות נוספות וכי הם נאלצו להפסיק את הריב בין היתר בשל העובדה שאנשים שנמצאו במקום ביקשו להפריד ביניהם (עמ' 22-21 לפרוטוקול). שלישית, גירסתו של המערער אף אינה מתיישבת עם עדותו של השוטר אשר עצר אותו. הלה, טען כי המערער ניסה להימלט מפניו, וכי הוא החל להשתולל בעת שנתפס על-ידו (עמ' 3 לפרוטוקול). הן בהודעות שמסר המערער במשטרה והן בעדותו בבית המשפט, הכחיש המערער את הטענה כי ניסה להימלט מן השוטרים וכי החל לעורר מהומה עם תפיסתו (ראו, ת/1, עמ' 4; עמ' 21 לפרוטוקול). בית-המשפט המחוזי אף ציין, ובצדק, כי ניסיון ההימלטות של המערער אך מחזק את החשד שהיה מעורב במקרה השוד. זאת ועוד, כזכור, המתלונן הוא שהוביל את השוטר אל מקום הימצאו של המערער וכפי הנראה אף נכח במקום בעת במעצרו. כפי שמציין המערער בעדותו: "בעת מעצרי בשוק היו שני אנשים, אחד מדים והשני בלבוש אזרחי" (עמ' 24 לפרוטוקול). בנסיבות אלו, אין זה נהיר מדוע נמנע המערער מלהצביע כבר בעת מעצרו על המתלונן, כמי שתקף אותו על רקע סכסוך בענייני סמים שאירע אך יומיים קודם לכן. לבסוף, בתיקו של המערער נמצא, כאמור, זוג משקפיים. הגם שהוחלט לא להרשיעו בעבירה של החזקת חפץ גנוב, הרי שמתקשה אני להתעלם מן העובדה שהמערער סיפק שלוש גירסאות שונות לשאלה כיצד הגיעו המשקפיים לתיקו. בעת מעצרו טען המערער כי "המשקפים לא שלי, אני לא יודע איך הגיעו לתיק שלי" (ת/4). כשעתיים לאחר מכן, במהלך חקירתו במשטרה, טען כי מצא את המשקפיים בעיר העתיקה (ת/1), ואילו במהלך עדותו בבית-המשפט טען המערער כי המשקפיים שייכים לחבר, אשר שכח אותם אצלו. הנה כי כן, התמיהות והסתירות העולות מגירסתו את המערער, לא רק שיש בהן כדי להעיד באופן כללי על חוסר מהימנותו, אלא שהן אף מעוררות ספק רב באשר לנכונות גירסתו. 9. המערער טוען מנגד, כי בגירסתו של המתלונן התגלו מספר סתירות, שיש בהן כדי לעורר ספק סביר באשר להרשעתו. כך מציין הוא, כי קיים פער אדיר בין התיאור שמסר המתלונן במשטרה באשר לזהות מבצע השוד עוד ביום קרות האירוע לבין מראהו האמיתי של המערער. בהקשר זה נטען, כי המתלונן תיאר את מבצע השוד כאדם קירח, בעל שיניים קדמיות רקובות, בשנות ה-20 לחייו. המערער מדגיש, כי הוא אינו עונה לתיאור האמור ולכן הוא סבור, כי אין מקום להטיל עליו את האחריות על ביצוע השוד. בהמשך, מצביע המערער על גרסאות שונות שנמסרו על-ידי המתלונן באשר להשתלשלות האירוע עצמו ובנוגע לשאלת ההיכרות המקודמת בין הצדדים. לדידי המערער, סתירות אלו פוגמות באופן משמעותי במהימנותו של המתלונן. טענות אלו אין בידי לקבל. עדותו של המתלונן הינה סדורה והגיונית. המתלונן חזר באופן עקבי על מרבית הפרטים החשובים, החל מהמטרה לשמה הוא הגיע לבנק כדי למשוך כסף ועד לרגע שבו מסר את תלונתו במשטרה. אי-הדיוקים אשר נפלו בגירסתו של המתלונן הינם שוליים, ולא שוכנעתי כי יש בהם כדי להשליך על התמונה הכללית, אשר ממנה עולה כי המערער הוא אשר ביצע את השוד. זאת ועוד, חרף כל אותם אי-דיוקים שנפלו בתיאור דמותו של המערער, לא התקשה המתלונן לזהותו יומיים לאחר מכן בשוק ולהצביע עליו ללא כל היסוס כמי שאחראי לביצוע השוד. אם לא די בכך, הרי שסתירות אלו הוצגו בפני בית-משפט קמא, ואף-על-פי-כן נקבע, כי אין בהן כדי להטיל דופי במהימנותו של המתלונן (עמ' 36 להכרעת הדין). בית-המשפט המחוזי, אשר התרשם באופן ישיר ובלתי אמצעי מעדותו של המתלונן, שוכנע כי מדובר בעדות אמת. זאת, בציינו: "בעת שמסר את עדותו בבית המשפט, ניכר כעסו הרב של המתלונן על כך ששדד אותו, חבל בו ולאחר מכן, טפל עליו עלילת שווא, לפיה ביקש לרכוש ממנו סמים, לכאורה. המטען הרגשי שהמתלונן נשא עמו נגד הנאשם ואשר נתן לו ביטוי בעת עדותו, תומכים במסקנה כי העיד עדות אמת" (שם). על יסוד האמור לעיל, שוכנעתי, כי החלטת בית-המשפט המחוזי להעדיף את גירסתו של המתלונן, בכל הנוגע לאירוע השוד, על-פני זו של המערער הינה מוצדקת. מסקנתו של בית-המשפט המחוזי בדבר אשמתו של המערער בביצוע עבירת השוד הוכחה מעבר לכל ספק סביר, הינה מבוססת כדין על חומר הראיות שהובא בפניו, ואין כל מקום לשנותה. 10. אף הרשעתו של המערער בשתי העבירות הנוספות של החזקת סכין וכלי פריצה בדין יסודה. באשר להחזקת הסכין, המערער טען בחקירתו במשטרה כי הוא מסוכסך עם אנשים רבים ולכן הסכין מוחזקת על-ידו לצורכי הגנה עצמית. ברי, כי החזקת סכין כאמצעי לפתרון סכסוכים אינה מהווה מטרה כשרה. במהלך עדותו בבית המשפט ציין המערער כי הוא אינו יכול להסביר מדוע הוא מחזיק בסכין (עמ' 22 לפרוטוקול). איני מוצא ממש בניסיונו המאוחר של המערער לטשטש את המטרה האמיתית לשמה הוא מחזיק סכין. בצדק, קבע בית-המשפט, כי המדינה הרימה את הנטל המוטל עליה בעצם הוכחת נסיבות החזקת הסכין וכי לא עלה בידו של המערער להוכיח שהסכין נועדה למטרות כשרות. ככל שהדבר נוגע לכלי הפריצה, הרי שהמערער התקשה לספק הסבר סביר ואמין לדבר הימצאם בחזקתו. המערער אמנם טען כי הכלים האמורים נדרשים לו לשם ביצוע עבודות חשמל, וכי בימים הבודדים שחלפו מאז שיחררו ביצע עבודת שיפוץ בחנות כלשהי בעיר. אלא, שהמערער לא השכיל להציג ראיות כלשהן המוכיחות טענה זו. בנסיבות אלו, איני רואה מקום להתערבות בהחלטה להרשיע את המערער בשתי העבירות הנוספות של החזקת סכין וכלי פריצה. הערעור על גזר הדין 11. אשר לעונש שהוטל על המערער - עומדים לפנינו ערעור מטעם המערער על חומרתו וערעור המדינה על קולתו. אקדים ואומר, כי לא מצאתי לנכון להתערב בעונש אותו גזר בית-המשפט המחוזי על המערער. לעניין ערעורו של המערער, איני סבור כי יש מקום להקל עימו בדין. דומה, כי אין צורך להרחיב את הדיבור על חומרתה של עבירת השוד נשוא הערעור אשר בוצעה בצוותא, לאור היום, ותוך שימוש באלימות. לחובת המערער, עומדים גם המלצתו השלילית של שירות המבחן ועברו הפלילי העשיר, הכולל עשר הרשעות קודמות - שבע מתוכן בעבירות רכוש, מרמה ואלימות. המערער, אשר אינו יודע מורא החוק מהו, אינו מהסס מלהפר את החוק חדשות לבקרים. כאן אף המקום להעיר, כי העבירות נשוא הערעור דנא בוצעו ימים ספורים בלבד לאחר שחרור המערער מתקופת מאסר בת מספר חודשים. נסיבות חייו הקשות של המערער, הנוגעות לקשיי קליטתו בארץ ולעובדת היותו מכור לסמים מגיל צעיר, הובאו בחשבון על-ידי בית-המשפט המחוזי, וממילא אינן מצדיקות הקלה מיוחדת בעונש שהוטל עליו. 12. אף ערעורה של המדינה המופנה כנגד קולת העונש, אינו מצדיק התערבותנו. בבואו בית-המשפט לגזור את דינו של המערער, נתן הוא דעתו לכלל השיקולים השונים העומדים לחובת המערער ואשר היה בהן כדי להשליך על עונשו. אף שיקול ההרתעה לא נעלם מעיניו של בית-המשפט אשר ציין מפורשות כי אין עוד מקום להסתפק בתקופות מעצר קצרות, אותן ריצה עד כה המערער, וכי יש להטיל עליו עונש משמעותי, שיאיר את עיניו באשר לדרך בה בחר (פיסקה 8 לגזר-הדין). זאת ועוד, גם אם ייתכן כי עונש של ארבע שנות וחצי שנות מאסר מאחורי סורג ובריח מקל במעט עם המערער, הרי שהדבר אינו מצדיק את התערבותה של ערכאת הערעור. שכן, עונש זה אינו חורג ברמה ניכרת מרמת הענישה המקובלת בעבירות שוד הדומות בנסיבותיהן למקרה שלפנינו, ואינו סוטה באופן משמעותי מהעונש שראוי היה, כך לדידי, להטיל על המערער (ראו, ע"פ 10360/03 שדיד נ' מדינת ישראל (לא פורסם); ע"פ 9723/03 מדינת ישראל נ' בלזר (לא פורסם)). סוף דבר 13. על יסוד האמור לעיל, אני מציע לחברותיי לדחות את ערעורה של המדינה באשר לקולת העונש ואת הערעור מטעם המערער על שני חלקיו. ש ו פ ט השופטת מ' נאור: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופטת ד' ברלינר: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט, כאמור בפסק דינו של השופט ס' ג'ובראן. ניתן היום, י"ג באלול תשס"ו (6.9.06). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 04079690_H02.doc רג מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il