פאדי זיאד ג'מעה שלש נ. התביעה הצבאית איו"ש

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 79583-12-25 לפני: כבוד השופטת דפנה ברק-ארז כבוד השופטת יעל וילנר כבוד השופטת גילה כנפי-שטייניץ העותר: פאדי זיאד ג'מעה שלש נגד המשיבה: התביעה הצבאית איו"ש עתירה למתן צו על תנאי בשם העותר: עו"ד אבי בר-עם בשם המשיב: עו"ד יונתן ציון מוזס פסק-דין השופטת יעל וילנר: 1. בעתירה שלפנינו מבקש העותר כי נורה למשיבה להעביר את ההליך הפלילי שמתנהל בעניינו מבית משפט צבאי לערכאה פלילית בישראל. 2. ביום 19.11.2025 הוגש לבית המשפט הצבאי ביהודה כתב אישום (שתוקן ביום 4.1.2026) נגד העותר, אזרח ישראלי, אשר מייחס לו נשיאת, החזקת וייצור נשק, עבירה לפי סעיף 230(ב) לצו בדבר הוראות בטחון [נוסח משולב] (יהודה ושומרון) (מס' 1651), התש"ע-2009 (להלן: הצו); וכן סחר בציוד מלחמתי בצוותא, עבירה לפי סעיפים 233(ב) ו-199ג לצו. בתמצית, על פי עובדות כתב האישום, העותר פעל יחד עם אחרים על מנת להעביר לגורמי טרור נשקים מישראל אל תוך אזור יהודה ושומרון (להלן: איו"ש). כתבי אישום נוספים, נגד מעורבים אחרים באירועים מושא כתב האישום – אזרחים ישראלים ותושבי איו"ש – הוגשו בחלקם לבתי משפט צבאיים; ובחלקם האחר, לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד. 3. ביום 16.12.2025 נערך דיון בבית המשפט הצבאי ביהודה בבקשת המשיבה לעצור את העותר עד תום ההליכים. במסגרת דיון זה, באת כוחו של העותר טענה כי הלה צריך להיות מסווג כעצור פלילי, במקום עצור ביטחוני, וביקשה כי הדיון יידחה על מנת לאפשר לה שהות להגיש עתירה לבג"ץ בנדון. בית המשפט (השופט רס"ן ג' גבאי) דחה את הדיון, והורה על מעצרו של העותר עד למתן החלטה אחרת. בית המשפט העיר בהחלטתו כי שאלת העברתו של העותר למתקן כליאה אחר וסיווגו כעצור פלילי או ביטחוני, נתונה לשב"ס, בהתאם לנהליו. 4. מכאן העתירה שלפנינו, בגדרה טוען העותר, כאמור, כי יש להעביר את ההליך הפלילי המתנהל נגדו לערכאה פלילית בבית משפט בישראל. נטען כי העבירות שבהן מואשם העותר לא בוצעו ממניע לאומני, והן אינן עבירות ביטחוניות. בהקשר זה צוין, כי במסגרת ההליך הפלילי שמתנהל בבית המשפט המחוזי מרכז-לוד, כנגד חלק מהמעורבים האחרים, המאשימה הצהירה כי לא מדובר בעבירות ביטחוניות. העותר מציין כי למרות שבעניינו קיימת סמכות מקבילה לבית משפט צבאי ולערכאה פלילית בישראל, על פי הנחיות התביעה הצבאית הראשית 6.02.01 "סמכות העמדה לדין" (יולי 2018) (להלן: הנחיות התביעה הצבאית), יש לבחון את מירב הזיקות של הנאשם; ולטענתו, מירב הזיקות בעניינו הן למדינת ישראל. זאת שכן, הוא אזרח ישראלי, מתגורר ועובד בישראל ומרכז חייו בפועל הוא בישראל. עוד נטען כי עמידתו לדין בפני בית משפט צבאי מסווגת אותו כעצור ביטחוני – סיווג אשר משליך על המתקן בו הוא עצור ועל זכויותיו כעצור. 5. המשיבה בתגובתה טוענת כי דין העתירה להידחות על הסף מחמת אי-מיצוי הליכים וחוסר ניקיון כפיים. צוין כי העותר לא הקדים פניה למשיבה, וכי אילו היה עושה כן, המשיבה הייתה שוטחת בפניו את טעמיה והעתירה הייתה עשויה להתייתר. בנוסף טוענת המדינה, כי העותר לא הציג את התמונה העובדתית המלאה בעתירתו, באופן העולה כדי חוסר ניקיון כפיים. עוד טוענת המדינה, כי דין העתירה להידחות אף לגופה. צוין כי עובר למעצרו של העותר, נערכה בין גורמי הביטחון, פרקליטות איו"ש ופרקליטות מחוז מרכז, התייעצות בנוגע לזיקתו של העותר ושל המעורבים האחרים, ונמצא כי מירב זיקותיו הן לאיו"ש. עוד הוסבר כי במהלך חקירת העותר נערכה בחינה נוספת בנוגע לזיקתו, אשר הובילה לאותה מסקנה; וכי לקראת הגשת התגובה המקדמית נערכה הבחינה האמורה פעם נוספת, והמשיבה לא ראתה לשנות מעמדתה. כמו כן, הוטעם כי הגם שהעותר אזרח ישראלי ועובד בישראל – העבירות וההכנות לביצוען נערכו באיו"ש, חלק משותפיו של העותר לעבירות הם תושבי איו"ש; וכן העותר לן בעיקר בבית אביו באיו"ש ויש לו בית בבנייה באיו"ש. המדינה טוענת, אם כן, כי אין עילה להתערב בשיקול דעתה. עוד צוין, באשר למעורבים האחרים שכתב האישום נגדם הוגש לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד, כי בימים 13.1.2026 ו-14.1.2026 שירות בתי הסוהר הודיע לבית המשפט על שינוי הסיווג של חלקם לעצורים ביטחוניים. 6. לאחר עיון בעתירה ובתגובה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות. 7. העבירות המיוחסות לעותר בוצעו, למצער בחלקן, באיו"ש. על כן, ואף מבלי להידרש לאופיין של העבירות בהן מואשם העותר, עסקינן במקרה בו קיימת סמכות מקבילה לבית משפט צבאי ולערכאה פלילית בבית משפט בישראל (ראו: סעיף 189 לצו; בג"ץ 8609/05 מהלווס נ' התביעה הצבאית ביהודה, פס' 4 (22.9.2005) (להלן: עניין מהלווס)). יצוין כי אף העותר אינו טוען כי ההליך הפלילי נגדו מתנהל בחוסר סמכות. טענות העותר מופנות, אפוא, כנגד הפעלת שיקול דעתן של רשויות התביעה ביחס לזהות הערכאה השיפוטית בה יתנהל ההליך נגדו. אולם, כידוע, לרשויות התביעה מסור שיקול דעת נרחב בסוגיות הנוגעות להליך הפלילי, לרבות בנוגע להחלטה היכן להעמיד נאשם לדין מקום בו ישנה סמכות מקבילה לבית משפט צבאי ולבית משפט בישראל; ובית משפט זה לא יתערב בשיקול דעתן, אלא במקרים חריגים בלבד (ראו, מיני רבים: בג"ץ 3789/20 אלקואסמה נ' בית המשפט הצבאי בעופר, פס' 8 (1.7.2020); בבג"ץ 3634/10 אגבאריה נ' היועץ המשפטי לממשלה, פס' 7 (9.12.2010); עניין מהלווס, בפס' 4; בג"ץ 372/88 פוקס נ' הפרקליט הצבאי הראשי, פ"ד מב(3) 154, 155 (1988)). 8. בענייננו, רשויות התביעה בחנו את זיקתו של העותר לאיו"ש ולמדינת ישראל, בהתאם לסעיפים 5-4 להנחיות התביעה הצבאית, ומצאו כי בנסיבות העניין מירב הזיקות נתונות לאיו"ש. אם כן, רשויות התביעה הפעילו את שיקול דעתן כראוי ועניינו של העותר אינו נמנה עם המקרים החריגים המצדיקים את התערבותנו. 9. עוד יצוין, כי העותר לא הקדים פנייה למשיבה או לגורמים מוסמכים אחרים בנוגע לסעד המבוקש על ידו בטרם הגיש את עתירתו. משכך, דין העתירה להידחות אף מחמת אי-מיצוי הליכים (ראו, מני רבים: בג"ץ 1219-01-26 בן ינאי נ' משטרת ישראל תחנת נתניה/יחידת התביעות, פס' 4 (6.1.2026)). 10. לבסוף יוער, בהתייחס לטענות העותר בנוגע לסיווגו כעצור ביטחוני, כי שאלת סיווגו כעצור פלילי או ביטחוני מסורה לשיקול דעתו של שירות בתי הסוהר. העותר רשאי לפנות בנדון לגורמים המוסמכים, שיחליטו כחוכמתם. 11. אשר על כן, העתירה נדחית. העותר ישא בהוצאות המשיבה בסכום של 3,000 ש"ח. ניתן היום, ט"ז שבט תשפ"ו (03 פברואר 2026). דפנה ברק-ארז שופטת יעל וילנר שופטת גילה כנפי-שטייניץ שופטת