מוחמד חאלדי נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 7955/10 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 7955/10 בפני: כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט ס' ג'ובראן המערער: מוחמד חאלדי נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 30.6.10 ו-12.9.10 בת"פ 12982-10-09 שניתנו על ידי כבוד השופט י' כהן תאריך הישיבה: כ"ז באדר א' התשע"א (3.3.2011) בשם המערער: עו"ד לילך גפני בשם המשיבה: עו"ד עדי שגב בשם שירות המבחן למבוגרים: גב' אורנית עמיר פסק-דין השופט ס' ג'ובראן: לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בת"פ 12982-10-09 (כבוד השופט י' כהן) מיום 30.6.11 ומיום 12.9.11. רקע עובדתי ודיוני 1. כנגד המערער הוגש לבית המשפט המחוזי בחיפה כתב אישום המייחס לו עבירה של סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה; תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות; הפרעה לשוטר בעת מילוי תפקידו; שימוש ברכב ללא רשות; חבלה במזיד; פריצה לרכב; קבלת רכב גנוב; איסור לנהוג ללא רישיון; נהיגה ללא פוליסת ביטוח בת תוקף; נסיעה בכיוון ההפוך; נהיגה במהירות שאינה סבירה; נהיגה תוך חציית קו הפרדה רצוף; אי ציות לתמרור 'עצור'; אי ציות להוראות שוטר; גרימת נזק לרכוש ואדם; וכניסה לצומת. לפי המתואר בחלקו הראשון של כתב האישום (בסעיפים 10-1), ביום 11.10.2009, נכנס המערער למכונית גנובה באמצעות מפתח, ביודעו כי מדובר במכונית גנובה. ניידת משטרה סמויה שהגיעה למקום חסמה את נתיב נסיעתה של המכונית הגנובה, ושני שוטרים שהיו בעמדת תצפית במקום, הורו למערער לעצור וניפצו את חלונותיה של המכונית. המערער לא ציית להוראות השוטרים ונסע לאחור, תוך שהוא פוגע ברגלו של אחד השוטרים, ובעוד שחלק גופו העליון של השוטר האחר נמצא בתוך המכונית. בעודו נוסע לאחור, פגע המערער בניידת המשטרה, ונמלט בנסיעה פרועה לכיוון הישוב בו הוא מתגורר. בסופו של המרדף איבד המערער שליטה על המכונית והתנגש במעקה הבטיחות בצד הדרך. בנסיבות המתוארות לעיל, נהג המערער ללא רישיון נהיגה, מבלי לציית לחוקי התנועה ומבלי לציית להוראות השוטרים אשר קראו לו לעצור את הרכב. בחלקו השני של כתב האישום, מתואר, כי לאחר שנטש את המכונית, החל המערער לרוץ לעבר שדה סמוך. שני שוטרים רצו אחריו וקראו לו לעצור, כשהשיגו אותו השניים (להלן: פלד ושטיין), התנגד המערער לניסיונותיהם לעצרו ותקף אותם בידיו וברגליו. לאחר שהצליחו פלד ושטיין להשתלט על המערער ולהובילו לעבר רכבם, הגיעו למקום אנשים רבים אשר ניסו למנוע את מעצרו של המערער בכך שתקפו את השוטרים, טלטלו את הניידת, זרקו לעברה אבנים ואף שברו את החלון האחורי שלה. גם במהלך הנסיעה מהמקום, המשיך המערער להתפרע ולנסות לפתוח את דלתות הניידת. 2. בית המשפט המחוזי, בהכרעת דינו, הרשיע את המערער בעבירות הבאות, בשל המעשים המיוחסים לו בחלקו הראשון של כתב האישום: שימוש ברכב ללא רשות בעליו, נהיגה ברכב ללא רישיון נהיגה, נהיגה ברכב ללא פוליסת ביטוח, סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, גרימת נזק לרכוש, ואי ציות להוראות השוטר. בכל הנוגע לחלקו הראשון של כתב האישום, קבע בית המשפט, כי עדויות השוטרים מהימנות בעיניו, וכי אין הוא מוכן לבסס ממצאים עובדתיים על סמך עדותו של המערער, אשר הכחיש את כל המיוחס לו וטען כי לא ידע שהמכונית גנובה, וכי לא זוהה כראוי על ידי השוטרים. בכל הנוגע לגניבת המכונית, קבע בית המשפט, כי המכונית נגנבה ביחד עם המפתחות, וכי ניתן להניח, כי בריחתו של המערער ונהיגתו הפרועה נבעה מכך שהוא ידע כי המכונית גנובה. עוד יש לציין, כי בית המשפט לא קיבל את דברי השוטרים בכל הנוגע לנסיבות בהן נפסק המרדף. בית המשפט קבע, כי הניידת התנגשה במכונית הגנובה במתכוון, על מנת להביא לעצירתה, והיא שדחפה את המכונית אל עבר מעקה הבטיחות. לבסוף, קבע בית המשפט, כי הוא רואה בנסיעתו הפרועה של המערער כמעשה אחד ולכן לא מצא מקום להרשיעו בכל העבירות המיוחסות לו בהקשר זה. בכל הנוגע לחלק השני של כתב האישום, העדיף בית המשפט את עדותו של עו"ד שפרלינג, אשר נכח במקום האירוע ותיאר שהשוטרים הם אלו שהיכו את המערער, ולא להיפך, על פני עדותם של השוטרים. עוד קבע בית המשפט, כי מתיאוריו של עו"ד שפרלינג, עולה, כי הכוח שהופעל כנגד המערער חרג באופן ניכר מהמידה שהייתה דרושה כדי לעצרו. לפיכך, זיכה בית המשפט את המערער מעבירה של תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות. 3. ביום 12.9.2010, הטיל בית המשפט על המערער עונש של 18 חודשי מאסר בפועל; 12 חודשי מאסר על תנאי לתקופה של שלוש שנים; וכן חמש שנות פסילה מלהחזיק רשיון נהיגה. בגזר דינו התייחס בית המשפט לכך שבתסקיר שירות המבחן שהוגש בעניינו של המערער לא נכתבה המלצה טיפולית כיוון שהמערער לא לקח אחריות על מעשיו, וכן לנסיבותיו האישיות. 4. מכאן הערעור שלפנינו, המופנה כנגד הרשעת המערער בחלק מהעבירות שיוחסו לו בכתב האישום, ולחלופין, כנגד חומרת העונש. טענות הצדדים טענות המערער 5. ראשית, טוען המערער, כי יש לזכותו מהטעם של הגנה מן הצדק, שכן המשיבה הפרה את זכויותיו, ונקטה כלפיו באלימות קשה. לטענתו, די בכך שהוכה בצורה קשה, וכי קופחה זכותו להיוועצות עם עורך דין, כדי לבטל את כתב האישום נגדו. עוד טוען המערער בהקשר זה, כי הרשעתו בכל עבירה שהיא בקשר עם אותו אירוע, בו הוכה והושפל על ידי השוטרים, פוגעת בתחושת הצדק וההגינות, וכן באמון הציבור במערכת המשפט. עוד טוען המערער, כי שגה בית המשפט, בכך שהרשיעו על סמך עדויות השוטרים, למרות שמצא אותן כלא אמינות בכל הנוגע לחלקו השני של כתב האישום. בהקשר זה טוען המערער, כי אף בכל הנוגע לחלקו הראשון של כתב האישום, קבע בית המשפט, כי עדות השוטרים, ככל שהיא נוגעת לנסיבות עצירתה של המכונית הגנובה, אינה אמינה בעיניו, והעדיף את עדותו של עו"ד שפרלינג, שלפיה מכונית המשטרה התנגשה במכונית הגנובה. לטענת המערער, אין כל הסבר סביר לכך שהשוטרים, שחוו את האירוע באופן בלתי אמצעי, יטעו בתיאור שמסרו בנוגע לנסיבות אירוע התאונה. לטענתו, היה לשוטרים מניע לתאר את התאונה באופן שאינו משקף את המציאות והם תיאמו את עדויותיהם בהתאם. המערער מציע מספר חלופות למניע: הראשונה, כי השוטרים שיקרו במטרה להסתיר את העובדה שהם בעצמם נהגו באופן שמסכן חיי אדם; השנייה, כי השוטרים שיקרו במטרה להסביר כיצד נגרם לו שבר בידו. בכל מקרה, טוען המערער, כי לאחר שהשוטרים שיקרו, לא ניתן היה לתת אמון מלא בגרסתם לגבי לכידתו בעקבות התאונה. בנוסף, טוען המערער, כי בית המשפט לא הסביר מדוע הוא נותן אמון בגרסת השוטרים, ככל שהיא נוגעת לזיהויו כאדם שגנב את המכונית. עוד טוען המערער, כי קיים ספק בכל הנוגע לזיהויו כמי שביצע את המעשים המתוארים בחלקו הראשון של כתב האישום. בהקשר זה, טוען המערער, כי בית המשפט לא נימק את דחיית טענתו בדבר טעות בזיהוי ולכן יש לזכותו מחמת קיומו של ספק סביר. לטענתו, שגה בית המשפט בכך שהתעלם מהאפשרות לפיה שגו השוטרים כשחשבו שהוא הנהג הנמלט מהמכונית הגנובה. זאת, בין היתר, כיוון שלמכונית הגנובה נכנס אדם שלבש חולצה בצבע ירוק בהיר, בעוד שהאדם שנלכד והובא לתחנת המשטרה לבש חולצה שחורה. עוד טוען המערער, כי שגה בית המשפט בכך שקיבל את דו"חות הפעולה שערכו שלושת השוטרים שנכחו באירוע במקום את חקירתם הראשית. לטענתו, לא מתקיים במקרה זה החריג בדבר "הקפאת הזכירה שבעבר" שכן לא נטען, וממילא לא הוכח, כי השוטרים מתקשים לזכור את האירוע. עוד טוען המערער בהקשר זה, כי לאחר שהביע התנגדותו להחלת הכלל בדבר הקפאת הזכירה, עובר נטל הראייה להוכחת התנאים לקיומו של הכלל למשיבה, והיא לא עמדה בנטל זה שכן לא חקרה את השוטרים לגבי זיכרונם מהאירוע. עוד טוען המערער, כי שגה בית המשפט המחוזי, בכך שלא קבע כי הודעתו (ת/25) אינה קבילה, זאת למרות שנגבתה תוך שלילת זכותו להיוועץ עם עורך דין. אמנם, ויתרה המשיבה על ההודעה, אך על בית המשפט היה להורות על פסילתה ועל הוצאתה מהתיק. לאור כל זאת, טוען המערער, כי מקרה זה הינו מקרה חריג, אשר מצדיק התערבות בממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו על ידי בית המשפט המחוזי. 6. לחלופין בלבד, טוען המערער, כי יש להקל משמעותית בעונש שהוטל עליו. טענות המשיבה 7. מנגד, סומכת המשיבה את ידיה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי ועל נימוקיו. לטענתה, בית המשפט נימק את החלטתו להאמין רק לחלק מעדויות השוטרים ואין מקום להתערב בהחלטתו זו. לעניין הטענה בדבר אי זיהויו של המערער והעובדה שלא לבש חולצה ירוקה בעת שנחקר במשטרה, טוענת המשיבה, כי השוטרים שתפסו את המערער לא היו לצידו כל הזמן, וכי יכול להיות שהחליף את חולצתו בתחנת המשטרה. עוד טוענת המשיבה בהקשר זה, כי ישנה עדות של אחד השוטרים, שלפיה האדם שיצא מהמכונית ונעצר על ידי השוטרים לבש אף הוא חולצה ירוקה. באשר לטענת ההגנה מן הצדק, טוענת המשיבה, כי לאירועים שהתרחשו לאחר שהמערער ביצע את העבירות בהן הורשע אין השלכה אחורנית כלפי אותן עבירות, וכי במהלך ביצוע העבירות בהן הורשע, אין כל טענה לגבי התנהגות לא ראויה של השוטרים. לבסוף, טוענת המשיבה, כי העונש שהוטל על המערער הינו עונש מקל ביותר ביחס לעבירות בהן הורשע. דיון 8. לאחר שבחנתי בחינה מדוקדקת את חומר הראיות כמו גם את פסק דינו של בית המשפט המחוזי, הגעתי לכלל מסקנה כי לא קמה עילה להתערבותנו ודין הערעור, על שני חלקיו, להידחות. הערעור על הכרעת הדין הגנה מן הצדק 9. כאמור, המערער טוען כי יש לבטל את כתב האישום שהוגש נגדו מהטעם של הגנה מן הצדק. לטענתו, במקרה זה גובר האינטרס של הרתעת הרשות החוקרת מפני התנהלות דומה בעתיד, על פני אינטרס הגמול וההרתעה. אין בידי לקבל טענה זו. כידוע, דוקטרינת ה"הגנה מן הצדק" חלה במקרים בהם התנהלות רשויות התביעה היא בניגוד גמור לתפיסות הצדק וההגינות. נפסק כי יש להידרש לדוקטרינה זו רק במקרים חריגים ביותר בהם "המצפון מזדעזע ותחושת הצדק האוניברסאלית נפגעת, דבר שבית המשפט עומד פעור פה מולו ואין הדעת יכולה לסובלו" (ע"פ 2910/94 יפת נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 221, 370 (1996); ראו גם: רע"פ 1498/07 הרשברג נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 18.3.2007)). בע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ, פ"ד נט(6) 776 (2005), נקבע מבחן משולש אשר יש להחילו כאשר מועלית טענת הגנה מן הצדק. לפי מבחן זה יש לבחון בשלב הראשון מהם הפגמים שנתגלו בהליך המשפטי שננקט כנגד הנאשם ומהי עוצמתם; בשלב השני יש לקבוע האם ניתן לקיים את ההליך הפלילי, בצורה הוגנת וצודקת, חרף הפגמים שנתגלו בו. בשלב זה על בית המשפט לאזן בין האינטרסים הרלבנטיים השונים תוך התחשבות בנסיבות כל מקרה ומקרה והתייחסות, בין היתר, לחומרת העבירה המיוחסת לנאשם, למידת הפגיעה ביכולתו להתגונן כראוי ולמידת אשמתה של הרשות. בשלב השלישי על בית המשפט לבדוק, במידה והשתכנע כי ההליך אכן נוהל באופן אשר נוגד את עקרונות הצדק וההגינות, האם ניתן לנקוט באמצעים מתונים יותר מאשר ביטול כתב האישום על-מנת לרפא את הפגמים. 10. בענייננו, בית המשפט המחוזי קבע, כממצא עובדתי, כי במהלך מעצרו, הופעל כלפי המערער כוח במידה חריגה ומעבר לנדרש. עוד נקבע, כי בעת גביית הודעה מהמערער בתחנת המשטרה, קופחו זכויותיו ונשללה ממנו זכותו להיוועץ בעורך דין. אין חולק על כך שהתנהלות זו של המשטרה הינה התנהלות לא ראויה, אשר יש להוקיעה ולטפל בה בכל האמצעים האפשריים. אלא, שאין בהתנהלות זו כדי להצדיק את ביטולו של כתב האישום, אשר כולל האשמות חמורות של גניבת רכב וסיכון חיי אדם בנתיב תחבורה. בענייננו, האיזון בין עבירות חמורות אלה, לבין הפגמים שנפלו בהתנהלות השוטרים במעצר ובחקירה, מוביל למסקנה כי אין לבטל את כתב האישום. אוסיף בהקשר זה, כי באיזון זה יש להתחשב גם בעובדה שהודעתו של המערער, שנגבתה תוך הפרת זכויותיו, לא נכללה בחומר הראיות אשר הביא להרשעתו. התערבות בממצאי עובדה ומהימנות 11. המערער טוען כי מקרה זה מצדיק התערבות בממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו על ידי בית המשפט המחוזי, הן בהקשר לזיהויו כמי שנהג במכונית הגנובה, הן בהקשר של אימוץ חלקי של עדויות השוטרים. גם בטענות אלה לא מצאתי ממש. כידוע, הלכה היא, כי בית משפט זה, בשבתו כערכאת ערעור, יתערב בממצאים עובדתיים ובממצאי מהימנות של הערכאה הדיונית רק במקרים חריגים ויוצאי דופן, (ראו למשל: ע"פ 7461/05 דדוש נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 3.4.2006)). מקרה זה אינו אחד מאותם מקרים חריגים המצדיקים את התערבותנו. 12. לאחר שבחן את הראיות והעדויות שהוצגו בפניו, בית המשפט המחוזי קבע, כי עדויות השוטרים, ככל שהן נוגעות לזיהוי המערער ולנהיגתו הפרועה, כפי שהיא מתוארת בחלקו הראשון של כתב האישום מקובלת עליו. יחד עם זאת, קבע כי לא נתן אמון בגרסת השוטרים, ככל שהיא נוגעת לאירועים המתוארים בחלקו השני של כתב האישום. לעניין זה העדיף בית המשפט את גרסתו של המערער, שלפיה השוטרים הם אלו שתקפו אותו, ולא להיפך. קביעה זו של בית המשפט המחוזי, בדבר מתן אמון אך בחלק מגרסת השוטרים, מקובלת בשיטתנו המשפטית וכבר נקבע כי אין בה כל פסול: "מן המפורסמות, כי יש ודבריהם של נאשמים או של עדים בחקירותיהם ובעדותם, אינם עשויים מקשה אחת. במקרים אלה שומה על בית המשפט לבחון את הדברים בזהירות מרבית, ורשאי הוא לפלג את האמירות – 'פלגינן דיבורא' בניסוח שהשתרש בפסיקה הישראלית – ולקבל כעדות אמת את אשר נראה נאמן בעיניו, תוך שהוא דוחה כעדות שקר את אשר נראה בלתי מהימן... יכול אדם לכזב בעניינים רבים מתוך אינטרס כזה או אחר, ולהותיר גרעין אמת בעניינים אחרים...". (ע"פ 7637/05 יוסף נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 5.7.2001); ראו גם: ע"פ 5008/10 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 14.3.2011)). 13. בית המשפט המחוזי נימק מדוע, לאחר שהתרשם מעדויות השוטרים, בחר להאמין אך לחלק מגרסתם. כמו כן, ביסס בית המשפט את מסקנתו זו על ראיות נוספות, כגון עדותו של עו"ד שפרלינג, אשר העיד כי השוטרים הם אלו אשר תקפו את המערער. בנוסף, ניתן להבין, אך לא להצדיק כמובן, את חששם של השוטרים מלהודות כי נהגו באלימות כלפי המערער. על כן, החלטתו של בית המשפט לפצל את גרסת השוטרים ולבסס ממצאים עובדתיים לחובתו של המערער אך על חלקה, הנוגע למתואר בחלקו הראשון לכתב האישום, אינה החלטה שרירותית או לא הגיונית ולכן אינה מצדיקה את התערבותו של בית משפט זה. 14. בנוסף, קביעתו של בית המשפט המחוזי, שלפיה יש לקבל את עדויות השוטרים ביחס לזיהויו של המערער כאדם שנכנס למכונית הגנובה ונמלט מהם בנהיגה פרועה עד לסיום המרדף, מקובלת עלי, בהיותה קביעה מבוססת אשר אין מקום להתערב בה. כך, העיד השוטר ציון לוי, כי המערער לבש חולצה ירוקה, מהרגע בו נכנס למכונית הגנובה, ועד להגעה לתחנת המשטרה (עמוד 15 לפרוטוקול). בתשובה לשאלת באת-כוח המערער בדבר זיהויו של המערער כאדם שגנב את המכונית, ענה השוטר לוי כך: "אני רוצה לציין חד משמעית, בזמן העצירה שלנו אחרי הרכב, אני מזהה את החשוד יוצא מהרכב, הצוות שלי יוצא משתי הדלתות הימניות, לפחות הבחור שישב לידי, רס"ר אלי פלד, הם אלה שרצים אחריו... והוא זה שמדווח שהוא נעצר, ואחרי שאני יוצא ורואה בעיניים שלי שהם עצרו אות[ו]" (עמוד 16 לפרוטוקול). גם השוטר אלי פלד, ענה במהלך חקירתו הנגדית על שאלה דומה, ואמר שהוא בטוח במאת האחוזים כי האדם שנעצר הוא אותו אדם שגנב את הרכב ושאחריו רדפו עד לעצירה בצומת (עמוד 29 לפרוטוקול). עדויות אלה, בהן בחר בית המשפט לתת אמון מלא, תומכות במסקנתו, שלפיה המערער זוהה באופן וודאי כאדם שנהג בפראות במכונית גנובה, תוך שהוא מסכן חיי אדם ומבלי לציית להוראות השוטרים. כלל הקפאת הזכירה שבעבר 15. טענה נוספת שטען המערער, עניינה בדיני הראיות, ולפיה שגה בית המשפט המחוזי בכך שהתיר למשיבה להגיש את דו"חות הפעולה שערכו השוטרים בסמוך למועד האירוע, במקום חקירתם הראשית במהלך הדיון לפניו. החלטתו זו של בית המשפט המחוזי מבוססת על הכלל הידוע בדבר "הקפאת הזכירה שבעבר" העוסק במצב בו: "אין לעד זיכרון על אירוע פלוני מן העבר והוא משולל זיכרון לחלוטין לגבי האירוע האמור או שזיכרונו בלתי מושלם. הוא מערער עתה להשלים את החסר, וזאת על-ידי הישענות על רישום כלשהו, אשר אותו ערך בעבר. מהלך מחשבתו ודבריו הם כאילו כדלהלן: בשעתו, במועד קרוב לאירוע, ערכתי רישום נכון של האירוע האמור, וזאת בעת שזיכרוני היה עדיין טרי; עתה זיכרוני לקוי, או, לחלופין, אינני זוכר דבר, אך אני יכול לאשר, כי זה רישום, אותו ערכתי בשעתו, או, לחלופין, אמנם אינני זוכר את הרישום הזה, אך מתוך הסתכלות ברישום עתה אני יכול לאשר, כי אני הוא זה שערך רישום זה". (ע"פ 869/81 שניר נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(4) 169, 213-212 (2004)). 16. בית המשפט המחוזי החליט ליישם כלל זה בענייננו, שכן מדובר בדו"חות פעולה, שערכו השוטרים במסגרת תפקידם, בסמוך למועד האירוע המתואר בכתב האישום. בנסיבות מקרה זה, וביניהן העובדה כי השוטרים נחקרו בחקירה נגדית על ידי באת כוח המערער, אין בכך שלא העידו עדות ראשית במהלך הדיון, כדי לפגוע ביכולתו של המערער לנהל את הגנתו. יפים לעניין זה דברים שנכתבו בהקשר דומה: "...מאחר שמדובר בדו"חות הנערכים על ידי שוטרים כחלק מפעילותם השוטפת, ואשר הם נדרשים להעיד עליהם בדרך כלל זמן רב לאחר עריכתם, הרי שעצם הצגת המסמך בפניהם אין בה בדרך כלל כדי לרענן את זכרונם ועדותם מתמצית לאישור טיבו של המסמך ודרך עריכתו. לפיכך עדותם נופלת על פי רוב אל בין גדריו של כלל "הקפאת הזכירה שבעבר"... למעלה מן הצורך נוסיף, כי העותרים טוענים לפגיעה בזכויותיהם כנאשמים ואולם נראה לכאורה שאין ממש בטענה זו. השוטרים שזומנו להעיד ושמסמכים שערכו הוגשו כמוצגים בתיק עומדים לחקירה נגדית. במסגרת חקירתם הנגדית בידו של בית המשפט להתרשם מהם ובאפשרותם של הסנגורים לחקרם בכל עניין שהם סבורים כי יש לו חשיבות ונגיעה לעניינם של הנאשמים" (בג"ץ 3209/06 שורפי נ' בית המשפט המחוזי בתל אביב (טרם פורסם, 17.4.2006)). הערעור על גזר הדין 17. כאמור, המערער מערער לחלופין גם על העונש שנגזר עליו, וטוען כי יש להקל בעונשו לאור נסיבות המקרה והתנהלותם של השוטרים. שקלתי את טענת המערער בהקשר זה, ולאחר ששבתי ועיינתי בגזר הדין, מצאתי כי דין ערעורו על גזר הדין להידחות. 18. כידוע, הלכה היא, כי ערכאת הערעור תתערב בחומרת העונש שהוטל על ידי הערכאה הדיונית רק במקרים חריגים של סטייה ברורה ממדיניות הענישה הראויה (ראו למשל: ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורשילובסקי (לא פורסם, 3.7.2006); ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל, פיסקה 7(ב) (לא פורסם, 3.2.1998); ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל, פיסקה 11 (טרם פורסם, 29.1.2009)). מקרה זה אינו מקרה חריג המצדיק סטייה מהלכה מושרשת זו. העונש שהוטל על המערער אינו סוטה ממדיניות הענישה הנהוגה בעבירות בהן הורשע, ניתן אף לומר כי הוא נוטה לצד המקל, וודאי שאינו סוטה באופן המצדיק את התערבותנו. 19. כפי שעולה מכתב האישום, המערער נהג בפראות, ברכב גנוב, וללא רישיון נהיגה, תוך שהוא מתעלם מקריאות השוטרים, פוגע בניידת המשטרה, ומסכן את חייהם של הולכי הרגל והנהגים האחרים בכביש. כבר נקבע בפסיקה בעבר, כי יש להטיל עונשי מאסר כבדים על נהגים אשר לוקחים חלק בתופעת ה"מרדפים" אשר גורמת לסיכון חיי אדם ולאבדות בנפש (ראו למשל: ע"פ 4844/09 מסעאד נ' מדינת ישראל, בפסקה 27 (טרם פורסם, 31.5.2010)). יפים לעניין זה דברים שכתבתי בע"פ 9750/09 ליפייקו נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 6.10.2010): "בית משפט זה נדרש לא אחת, ולמרבה הצער לעיתים תכופות מדי, לעבירה הנמצאת בליבו של תיק זה ול"תופעת המרדפים" אשר קנתה לה אחיזה במחוזותינו. תופעה חמורה זו, קוראת תיגר על שלטון החוק ושמה לאל את ביטחונם וחייהם של המשתמשים בדרך. האיסור הפלילי על סיכון חיי אנשים במזיד בנתיב תחבורה הינו אחד האמצעים להתמודדות עם תופעה חמורה זו, ורף הענישה החולש על העבירה משלים את המאמצים למיגורה. האינטרסים החשובים שבבסיסה של העבירה, שכיחותה של תופעת המרדפים, והקטל המתמשך בכבישי ארצנו חיזקו את משקלו של האינטרס הציבורי בדבר הרתעת העבריין והציבור כולו, והובילו לקביעתו של רף ענישה מחמיר. הענישה המקובלת עומדת כיום על מספר שנות מאסר ומספר שנות פסילה מלהחזיק או לקבל רישיון רכב...". 20 על כן, העונש שהוטל על המערער, הכולל 18 חודשי מאסר בפועל וחמש שנות פסילה, הינו עונש ראוי בנסיבות העניין, לנוכח העבירות שביצע, ולנוכח נסיבותיו האישיות ונסיבותיו המיוחדות של המקרה. סוף דבר 21. כאמור, מקובלת עלי מסקנתו של בית המשפט המחוזי, לפיה יש להרשיע את המערער בעבירות של שימוש ברכב ללא רשות, נהיגה ברכב ללא רישיון נהיגה וללא פוליסת ביטוח, סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, גרימת נזק לרכוש ואי ציות להוראות שוטר. בנוסף, לא מצאתי מקום להתערב בעונש שהוטל עליו. אוסיף, כי התנהלות השוטרים במקרה זה הינה התנהלות נפסדת אשר אין לה מקום ויש להוקיעה. כפי שכבר קבעתי במקרה אחר, "אין לשוטרי משטרת ישראל אפשרות לבצע פעולה אשר נמצאת מחוץ למסגרת החוק" (ע"פ 9878/09 מדינת ישראל נ' מוסא (טרם פורסם, 20.9.2010)). לאור קביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי בנוגע לאלימות שהופעלה כלפי המערער, אלימות שהינה מעבר לנדרש בנסיבות המקרה, ובנוגע לכך שזכויותיו הבסיסיות לא כובדו במהלך חקירתו, יש לקוות כי האירוע ייבדק פעם נוספת ויועבר לטיפול על ידי הגורמים המוסמכים לכך. 22. אשר על כן, לו תישמע דעתי, דין הערעור, על שני חלקיו, להדחות. ש ו פ ט השופטת ע' ארבל: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט א' רובינשטיין: אני מסכים. ש ו פ ט לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ס' ג'ובראן. ניתן היום, ח' באב התשע"א (8.8.2011). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 10079550_H02.doc / שצ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il