פלוני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 7953/12 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 7953/12 לפני: כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט י' עמית כבוד השופט צ' זילברטל המערער: פלוני נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על הכרעת הדין מיום 28.5.2012 וגזר הדין מיום 12.9.2012 של בית המשפט המחוזי בירושלים בתפ"ח 40505-04-10 שניתנו על-ידי כב' השופט הבכיר צ' סגל וכב' השופטים מ' דרורי ומ' י' הכהן תאריך הישיבה: כ"ח באייר התשע"ג (08.05.13) בשם המערער: עו"ד מ' עירוני בשם המשיבה: עו"ד ז' אריאלי פסק-דין השופט צ' זילברטל: 1. ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט הבכיר צ' סגל, וכב' השופטים מ' דרורי ו-מ' י' הכהן) בתפ"ח 40505-04-10 (הכרעת דין מיום 28.5.2012 וגזר דין מיום 12.9.2012). הערעור מופנה הן כלפי ההרשעה והן כלפי חומרת העונש. כתב האישום 2. ביום 29.4.2010 הוגש נגד המערער כתב אישום המחזיק שני אישומים, אשר תוקן פעמיים, כפי שיפורט להלן. המערער והמתלוננת, הצעירה ממנו ב-18 שנה, נישאו זה לזו במהלך שנת 2008 וביום 5.8.2009 נולד בנם (להלן: הקטין). על פי המתואר באישום הראשון, לאחר לידת הקטין, החל המערער לנהוג באלימות כלפי המתלוננת. התנהגותו האלימה של המערער התבטאה בכך שבהזדמנויות שונות היה מכה את המתלוננת, סוטר על פניה, מושך בשיערה בחוזקה, בועט בה ועוד. ביום 14.10.2009, או בסמוך, בעת שהשניים שהו בביתם, הכה המערער את המתלוננת, וגרם לה לנפיחות, לשטפי דם ולהמטומות בצד שמאל של הפנים ובעין שמאל. המתלוננת אף נאלצה להרכיב משקפי שמש כהים כדי להסתיר את סימני החבלה. בנוסף, נטען כי במועדים שונים, כאשר המתלוננת סירבה לקיים עמו יחסי מין, המערער תקף אותה, סטר על פניה, וקיים איתה יחסי מין מלאים שלא בהסכמתה ובניגוד לרצונה. בשל האמור, יוחסו למערער עבירות של אינוס (לפי סעיף 345(ב)(3) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק) ופציעת בן משפחה (לפי סעיף 334 ו-335(ב) לחוק). על פי המתואר באישום השני, לפני תיקונו, המערער פגע בקטין בשני מקרים: ביום 22.1.2010, תפס המערער בכוח את הקטין מידיו של אחיו וזרק אותו בעוצמה מגובה של כמטר על הספה בסלון הבית. בנוסף, נטען כי ביום 21.3.2010 תפס המערער את הקטין בכתפיו, החל לטלטל אותו בעוצמה, הטיח את ראשו במיטה, הכה בראשו, סתם את פיו, וצעק לעברו כי אינו רוצה בו. כאשר ניסתה המתלוננת לחלץ את הקטין מידי המערער, הוא הכה אותה, בעט בה בבטן וברגליים, משך בשיערה בעוצמה, תוך שהוא מושך את ראשה לאחור ומונע ממנה להגן עליו. נטען כי כתוצאה מהטלטולים ומהמכות איבד הקטין את ההכרה, הפסיק להגיב לסביבה, הקיא כאשר ניסו להאכילו, ובמשך שעות מרובות היה בהכרה חלקית. למחרת, ביום 22.3.2010 נלקח הקטין על ידי המתלוננת ואחיו של המערער לחדר המיון כשהוא מחוסר הכרה ואינו מגיב לקול ולכאב. בדיקות רפואיות שנעשו לקטין העלו כי הוא עבר טלטולים במספר אירועים (לנתון זה משמעות, כפי שיפורט להלן) ואלו גרמו לו דימומים תוך גולגולתיים מרובים ודימומים מרובים בקרקעית שתי העיניים. כתוצאה מהפגיעות הפיזיולוגיות והנוירולוגיות שנגרמו לקטין, הוא איבד את מאור עיניו. בשל האמור, יוחסו למערער עבירות של התעללות בקטין או בחסר ישע (לפי סעיף 368ג סיפא לחוק); תקיפת קטין או חסר ישע הגורמת חבלה חמורה (לפי סעיף 368ב(ב) סיפא לחוק). לאחר תיקון כתב האישום, הוסף כי הקטין עבר טלטולים מרובים ב"מספר אירועים" ויוחסה למערער גם עבירה של חבלה בכוונה מחמירה (לפי סעיף 329א(1) לחוק). ביום 11.1.2011 תוקן כתב האישום נגד המערער, על דרך הוספתם של שלושה אישומים נוספים: על פי המתואר באישום השלישי, ביום שישי בשבוע, בחודש אוגוסט או ספטמבר בשנת 2008, טרם נישואי המתלוננת והמערער, הגיעה המתלוננת לבית המערער בעוד יתר בני הבית נמצאו במקום מרוחק. לאחר שיצאה המתלוננת מהמקלחת, נכנס המערער לחדר שיועד לה, הפיל אותה על המיטה, נשכב על המתלוננת והחדיר את איבר מינו לאיבר מינה עד שהגיע לפורקן למרות התנגדות המתלוננת, צעקותיה ובכייה. לאחר המעשה, נעל המערער את דלת הבית ומנע מהמערערת לצאת ממנו עד ליום ראשון. בשל האמור, יוחס למערער עבירה של אינוס תוך גרימת חבלה גופנית (לפי סעיף 345(ב)(3) לחוק). על פי המתואר באישום הרביעי, באוקטובר 2008 או בסמוך לו, טרם נישואי המתלוננת והמערער, הגיע המערער לבית חברתה של המתלוננת בו שהתה וביקש שיפתחו לו את הדלת. המערער צעק, דפק בחזקה, בעט בדלת ואיים שאם לא יפתחו את הדלת הוא יעלה את הדירה באש. לאחר שהמתלוננת פתחה את הדלת, המערער הוציאה בכוח, סחב אותה למועדון סמוך, הוריד את בגדיה והכניס את איבר מינו לאיבר מינה עד שהגיע לפורקן בניגוד לרצונה ולמרות התנגדותה ובכייה. כמו כן, איים עליה שאם תצעק יראו אותה אנשים בקלונה וחרפתה. בשל האמור, יוחס למערער עבירה של אינוס שלא בהסכמה (לפי סעיף 345(א)(1) לחוק). על פי המתואר באישום החמישי, לאחר האירוע המתואר באישום השלישי, התקשר המערער למתלוננת לעיתים קרובות, ביקש ממנה להינשא לו כי הם קיימו יחסי מין ואיים עליה שאם תסרב הוא יתעמר בה, ישרוף אותה באש, יחשוף בקרב בני קהילתם כי קיימה עימו יחסי מין ויוציא לה שם רע. בשל כך, יוחסה למערער עבירה של סחיטה באיומים (לפי סעיף 428 לחוק). הכרעת הדין 3. ביום 28.5.2012 ניתנה הכרעת דינו המפורטת של בית משפט קמא בגדרה הורשע המערער בעבירה של גרימת חבלה בכוונה מחמירה, תקיפת קטין או חסר ישע הגורמת חבלה חמורה, התעללות בקטין או בחסר ישע, פציעת בן משפחה וסחיטה באיומים. המערער זוכה מחמת הספק מעבירות האינוס שיוחסו לו באישום הראשון, השלישי והרביעי. כן זוכה המערער מעבירת פציעת בן משפחה שיוחסה לו באישום הראשון, אך, כפי שיפורט, הורשע תחת זאת בשלוש עבירות של תקיפת בן זוג. 4. ביחס לאישום הראשון, בית המשפט קבע כי עדותה של המתלוננת לגבי כל אחד מאירועי האלימות המתוארים הייתה ממוקדת בזמן ובהקשר והיא לא הסתפקה בהטחת האשמות כלליות. כתמיכה לעדות המתלוננת הנוגעת לאירוע מיום 14.10.2009 (תקיפת המתלוננת בביתם) העידה מטעם התביעה ד"ר כהן, רופאת ילדים, אשר סיפרה כי המתלוננת הגיעה לבית החולים כשהיא מרכיבה משקפי שמש כהים, ולאחר שהמתלוננת הסירה אותם, הבחינה בחבלות בפניה. כאשר שאלה את המתלוננת לפשר הדברים השיב במקומה המערער ואמר שלא קרה כלום ושהמתלוננת נפלה ממיטה ונחבלה בפניה. ראיה נוספת עליה נסמכה המשיבה היא עדותה של העובדת הסוציאלית, אשר פנתה למשפחה טרם שחרור הקטין מבית החולים, לפיה ראתה סימני מכות על גופה של המתלוננת בביקורי הבית שערכה. המתלוננת סירבה להשיב לשאלות לגבי אותם סימנים וכאשר נשאלה על כך במפורש השיבה כי המערער לא הכה אותה. כמו כן, בית המשפט ציין את התרשמותה של העובדת הסוציאלית כי המתלוננת היא אישה כנועה ומפוחדת שהמערער התייחס אליה באופן דורסני, מגמד ומקטין. המערער טען כי המתלוננת, אשר חששה מדיון שנערך בבית המשפט לנוער באשר לכשירותה וכשירות המערער לשמש הורים לקטין, בכתה ללא הרף והרכיבה משקפי שמש בגלל עיניה הנפוחות. כמו כן, המערער טען כי בעת שישן נפלה המתלוננת מהמיטה ונחבלה. אולם בית המשפט דחה את גרסת המערער אשר הכחיש את המיוחס לו. יחד עם זאת, בית משפט קמא קבע כי עדותן של המתלוננת וד"ר כהן אינן מצביעות על כך שנגרמו למתלוננת המטומות באירוע מיום 14.10.2010. לפיכך, נקבע כממצא רק קיומם של סימני חבלה ונפיחות בלתי מוגדרים בפניה של המתלוננת כתוצאה מן המכות שהכה אותה המערער. בית המשפט קבע שמחומר הראיות עולה, כי המערער גרם למתלוננת חבלות גופניות אך לא "פציעה" כהגדרתה בחוק ולכן לא ניתן להרשיעו בעבירה של פציעת בן משפחה. ואולם, בית המשפט עשה שימוש בסמכותו לפי סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי התשמ"ב-1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי) להרשיע נאשם על פי עובדות שהוכחו לפניו אך לא פורטו בכתב האישום. לעניין זה, נקבע כי אין ספק שלמערער ניתנה הזדמנות להתגונן בפני העובדות שפורטו בכתב האישום ולפיכך הרשעתו, בוודאי על פי הוראת חיקוק חמורה פחות, אינה פוגעת בהגנתו. נוכח האמור, הורשע המערער בשלוש עבירות של תקיפת בן-זוג לפי סעיף 382(ב)(1) לחוק. למען הסדר יוער, כי מפסקאות אחדות לפסק הדין של בית משפט קמא מתקבל הרושם כי המערער הורשע אך בעבירה אחת של תקיפת בן זוג המתייחסת לשלושה אירועים (ראו פסקאות 111 רישא ו-142 להכרעת הדין ופסקה 2 לגזר הדין). ואולם, בפסקאות אחרות של פסק הדין, כמו גם מטענות הצדדים, הובהר כי בית המשפט הרשיע את המערער בשלוש עבירות מן הסוג האמור וגזר את דינו בהתחשב בכך (ראו: פסקה 111 סיפא להכרעת הדין ופסקאות 39 ו-58 לגזר הדין). אשר לאירועי האינוס בתקופת הנישואין, בית המשפט קבע כי לא ניתן לקבוע ממצא לגבי קיומו של מעשה בעילה על סמך עדותה של המתלוננת. זאת משום שהמתלוננת נמנעה מלפרט את מהות תלונתה שהמערער אנס אותה ולא תיארה את פרטי הבעילה. נקבע כי בעבירה כה חמורה נדרש תיאור מדויק של המעשה ולא די באמירות כלליות. 5. ביחס לאישום השני, בית משפט קמא דחה את גרסאות המערער ואחיו, אשר הכחישו את המיוחס למערער, וקבע כי ביום 21.3.2010, טלטל המערער את בנו באופן שגרם לו לנזק נרחב בעיניים, כולל היפרדות של הרשתית, אף כי לא ניתן לקבוע מעבר לספק סביר אם אותן חבלות גרמו במישרין ובאופן בלעדי לעיוורון. קביעות בית המשפט נסמכו בין היתר על שילוב של הממצאים אליהם הגיעה ד"ר אירן ענתבי, שבדקה את הקטין בבית החולים הדסה עין כרם, עם חוות דעתו של ד"ר יאיר מורד, מומחה בתחום רפואת העיניים. לעניין האירוע מיום 21.3.2010 נקבע, כי ממצאים אלו מוליכים למסקנה חד משמעית שהתינוק עבר אירוע אלים וטראומטי של טלטול סמוך למועד שבו אושפז בבית החולים. ממצאי הרופאים שוללים גם את התרחישים החלופיים שהעלתה ההגנה בהסתמך על גרסת המערער לפיהם הממצאים הקליניים נגרמו מנפילה של הקטין מהספה, מההחייאה שעשה לו המערער או מכך שהמתלוננת נפלה על הקטין ומחצה אותו. אשר לאירוע מיום 22.1.2010, בו יוחסה למערער השלכתו של הקטין על הספה, בית המשפט קבע כי מניתוח הראיות לא ניתן להגיע למסקנה חד משמעית בדבר טענת המשיבה שהתינוק הוטל על ידי המערער על הספה. ואולם, באשר לאירוע האלימות כלפי המתלוננת שאירע בצמוד לאירוע זה, נקבע כי על יסוד הצלבת עדויותיהם של המתלוננת, אחיו של המערער ואשת האח, הוכח שהמערער משך בכוח את העגיל באזנה של המתלוננת וגרם לפציעה בתנוך אזנה. בית המשפט קבע עוד, כי אמנם המשיבה לא ייחסה למערער משיכה באזנה של המתלוננת שגרמה לה לדימום, ואף לא ביקשה במסגרת סיכומיה להרשיע את המערער בעבירה של פציעת בן משפחה לפי סעיף 334 לחוק בצירוף סעיף 335(ב)(1) לחוק, אך ראוי במקרה זה שבית המשפט ישתמש בסמכותו לפי סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי וירשיע את המערער בהסתמך על אותן עובדות. אשר לאירועים הנוספים הכלולים באישום השני, בהם יוחסה למערער פגיעה בקטין, קבע בית המשפט כי המשיבה לא הבהירה בסיכומיה מהן הראיות שעל פיהן ניתן לקבוע את התרחשותם של אותם אירועים. נקבע, כי המקרה היחיד הנוסף שיכול לשמש בסיס לטענה הוא זה שכלול בתיאור שמסרה המתלוננת לגבי אירוע שבו לאחר שובו של הקטין מאשפוז בפגיה, טלטל המערער את הקטין בעגלה. לעניין זה נקבע כי גרסתה של המתלוננת בעניין זה היא גרסה כבושה ומאוחרת, שלא הוצגה בחקירותיה במשטרה וגם לא לפני התובעת במהלך הראיון שלפני העדות, בלי שניתן לכך הסבר המניח את הדעת. משכך יש קושי לבסס על תיאור זה ממצא עובדתי, מה גם שהוא אינו נתמך בראיות רפואיות. בנוסף, נקבע כי לא ניתן לקבוע על סמך הממצאים הרפואיים, המצביעים לכאורה על מספר אירועי טלטול, שהמערער הוא האחראי לאותם אירועים. נוכח האמור, המערער הורשע רק באירוע הטלטול מיום 21.3.2010 ועל כן לא ניתן היה לקבוע על-פי מידת ההוכחה הנדרשת בפלילים כי העיוורון שנגרם לקטין נבע ממעשה זה, שכן המומחים קבעו שנזק זה ההוא תוצאה של מספר אירועים נפרדים של טלטול. נקבע כי על אף שמדובר במעשה עובדתי אחד, ניתן להרשיע את המערער בשלוש העבירות שיוחסו לו בכתב האישום בהתאם להוראות סעיף 186 לחוק סדר הדין הפלילי לפיו לא יוטל על המערער יותר מעונש אחד בשל אותו מעשה. 6. ביחס לאישומים השלישי והרביעי, בית המשפט קבע כי לאחר בחינת גרסאות המתלוננת והמערער, קשה לקבוע מעל לספק סביר שניתן להרשיע את המערער בשתי עבירות אינוס לפני הנישואין. יחד עם זאת, יצוין כי בית המשפט קבע שאין בכך כדי להוביל למסקנה שעדותה של המתלוננת לגבי שני המקרים היא גרסת בדים. 7. ביחס לאישום החמישי, בית המשפט קבע כי היות והמשיבה לא טענה שהמתלוננת נישאה למערער בעקבות האיום, הסעיף הרלוונטי הוא 428 רישא לחוק העוסק באיום עצמו ולא בתוצאתו. לעניין זה נקבע כי תיאורה של המתלוננת את האירוע הוא אמין, והוא משתלב בתיאורים אחרים לגבי התבטאויות אלימות אחרות בעלות אופי סחטני של המערער, הן כלפי העובדות הסוציאליות והן כלפי חוקריו במשטרה. נוכח האמור, נקבע שהמערער אכן איים על המתלוננת, כי אם לא תינשא לו לא יניח לה, וכן יהרוג אותה ואת הוריה. גזר הדין 8. ביום 12.9.2012 גזר בית המשפט המחוזי את דינו של המערער והשית עליו ארבע וחצי שנות מאסר בפועל; שנים עשר חודשי מאסר על תנאי, שלא יעבור בתוך שלוש שנים מיום שחרורו ממאסר עבירה של אלימות כלפי קטין; ששה חודשי מאסר על תנאי, שלא יעבור בתוך שלוש שנים מיום שחרורו עבירה של תקיפת בן זוג; ששה חודשי מאסר על תנאי, שלא יעבור בתוך שלוש שנים מיום שחרורו ממאסר עבירה של סחיטה באיומים. כמו כן, המערער חויב בתשלום פיצויים לקטין בסכום של 25,000 ש"ח ולמתלוננת בסכום של 10,000 ש"ח. יצוין כי אף על פי שתיקון 113 לחוק אינו חל במקרה דנא נוכח מועד מתן הכרעת הדין, הדיון בגזר הדין נערך על פיו היות והצדדים טענו בהתאם לאמות המידה הקבועות בו. תמצית טענות המערער – הכרעת הדין 9. לטענת המערער יש לזכותו מעבירת תקיפת בת זוג, שכן לדידו בית משפט קמא לא פירט מהם אותם שלושת מעשי התקיפה המגבשים שלוש עבירות נפרדות וגרסת המתלוננת בעניין זה הייתה רצופת סתירות, פרכות והשמטות. עוד טוען המערער כי המסכת הראייתית שהונחה בפני בית משפט קמא לעניין אירוע הטלטול מעוררת לכל הפחות ספק סביר. בהקשר זה נטען, שהמתלוננת, שעל סמך דבריה הורשע, מסרה בתכוף לפגיעה בקטין גרסאות מרובות ושונות ביחס לפגיעה זו. כמו כן, נטען כי גרסת המתלוננת בעניין המשיכה בעגיל שבאזנה אינה מסתברת ולכל הפחות מעוררת ספק רב. כך נטען כי תחילה המתלוננת מסרה שהמערער לא עשה לה דבר, לאחר מכן שמשך לה בעגיל ולבסוף טענה שהמערער נשך אותה באזנה. בנוסף לכך טוען המערער, שגיסתו מסרה בעדותה כי כל שעשה היה לדחוף את המתלוננת. אשר לעבירת האיומים שבאישום החמישי, נטען כי בית המשפט ביצע היקש לוגי בין התבטאויות אחרות של המערער שאינן נוגעות כלל למעשה הספציפי אודותיו הועמד לדין. לטענת המערער דבר זה מהווה סטייה מאמות המידה הנדרשות לצורך הרשעה בפלילים. בהקשר זה טוען המערער, כי העדר ממשותם של איומים כלשהם מצדו כלפי המתלוננת עולה בבירור מחומר הראיות, באופן פוזיטיבי, ולא היה מקום להקנות כל מהימנות לגרסת המתלוננת. לבסוף נטען כי המערער נחקר בגין אישום זה תוך הפרת זכות ההיוועצות, דבר המצביע על כך שחקירתו התנהלה באורח בלתי תקין, תוך הפרת זכויותיו הבסיסיות, לרבות זכותו להליך הוגן. תמצית טענות המשיבה – הכרעת הדין 10. המשיבה נסמכת על פסק דינו של בית משפט קמא, וסבורה כי אין מקום להתערב בממצאים העובדתיים שקבע בית המשפט ובעונש שהושת עליו. נטען כי הרשעת המערער נסמכת על קביעות עובדתיות ועל הכרעת מהימנות ברורה. בית משפט קמא נתן אמון בגרסת המתלוננת ודחה כבלתי מהימנה את גרסתו של המערער. לטענת המשיבה, הטיעונים המובאים בערעור נפרשו בפני הערכאה הדיונית ונדחו פה אחד. אשר לאישום הראשון, נטען כי בהכרעת הדין ניתן למצוא את מעשי התקיפה המגבשים שלוש עבירות ללא קושי. כמו כן, יתר טענות המערער נוגעות לטענות כלליות בדבר חוסר מהימנותה של המתלוננת. בהקשר זה נאמר כי טענות אלה אינן מתמודדות עם העובדה כי לפחות ביחס לאירוע התקיפה הראשון, קיימת תמיכה ראייתית לגרסת המתלוננת בדמות עדותה של ד"ר כהן וכן מעדותה של העובדת הסוציאלית. אשר לאישום השני, נטען כי הרשעת המערער בגין משיכה בעגיל באזנה של המתלוננת נסמכת על מארג של ראיות ועל הצלבת עדויותיהם של המתלוננת, אחיו של המערער ואשת האח. לעניין טלטול התינוק נטען כי אין כיום מחלוקת שהתינוק עבר אירוע אלים של טלטול בסמוך לפני אשפוזו בבית החולים. לטענת המשיבה, בית המשפט קבע שהסבריו וגרסאותיו המתפתחות של המערער מופרכים ולעומת זאת מצא כי יש ליתן אמון בעדותה של המתלוננת. כמו כן, בית המשפט לא התעלם מגרסאות סותרות שניתנו על ידי המתלוננת וקבע כי ההסברים לשינויים בגרסתה בעניין זה מתקבלים על הדעת. אשר לאישום החמישי, נטען כי בעניין זה די היה בעדות המתלוננת כדי להביא להרשעת המערער, נוכח האמון שרחש בית המשפט לעדות המתלוננת באופן כללי וביחס לאישום זה בפרט. המשיבה סבורה כי יש בהתבטאויות והתנהגויות של המערער כדי ללמד באופן כללי שהשפה האלימה והאיומים אינם זרים לו. המשיבה מדגישה כי בית משפט לא השתמש בעדויות אלו כדי להצביע על המערער כמי שביצע את האיומים המיוחסים לו, אלא ראה בהן כעדויות תומכות בלבד. דיון והכרעה הערעור כנגד הכרעת הדין 11. עיקר טענות המערער מופנות כלפי ממצאי המהימנות של בית משפט קמא אשר החליט לאמץ את גרסתה של המתלוננת ולדחות את גרסאות המערער ואת הכחשותיו הגורפות בנוגע לחלק מן האירועים. כידוע, אין בית משפט של ערעור נוהג להתערב בממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו בידי הערכאה הדיונית, שכן הערכאה הדיונית מתרשמת ישירות מן העדים השונים, ובכלל זה מן האופן בו הם מוסרים את דבריהם כמו מהתנהגותם על דוכן העדים (ע"פ 8030/11 חדור נ' מדינת ישראל, פסקה 14 (23.5.2013)). התערבות ערכאת הערעור תיעשה רק במקרים חריגים בהם נמצא כי הערכאה הדיונית נתפסה לכלל טעות היורדת לשורש העניין או כאשר אין לערכאה הדיונית יתרון על פני ערכאת הערעור (ראו: ע"פ 8146/09 אבשלום נ' מדינת ישראל, פסקה 19 (8.9.2011); ע"פ 7401/07 מדינת ישראל נ' פלוני, פסקה 5 לפסק דינו של השופט י' דנציגר (31.7.2008)). משנה תוקף ניתן לכלל אי ההתערבות בכל הנוגע לעבירות אלימות בתוך המשפחה, וכפי שנקבע בע"פ 1275/09 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 32 (1.9.2009), (להלן: עניין פלוני): " ... העבירות בהן עסקינן הן עבירות אלימות בתוך המשפחה. כשמן כן הן, עבירות המתבצעות בדרך כלל במישור הסמוי מהעין, שכן הן נעברות בדלת אמותיו של התא המשפחתי ... ישנה חשיבות יתרה להתרשמות הבלתי אמצעית מאותות האמת ושפת הגוף של הקורבן, של הנאשם ושל העדים ולכן יש להימנע מהתערבות בממצאיה של הערכאה הדיונית בשל אותו יתרון מובנה הנגזר ממהות תפקידה של הערכאה המבררת". לאחר העיון בטענות הצדדים, בהכרעת הדין ובפרוטוקולים, ובחינת מסכת הראיות שעמדה בפני בית משפט קמא – איני סבור, כי בקביעותיו של בית משפט קמא נפל פגם המצדיק את התערבותנו. בית משפט קמא אשר התרשם מהעדים באופן בלתי אמצעי, בחן בזהירות רבה את ערכן של העדויות ששמע, ונימק כדבעי את מסקנותיו בפסק דינו המפורט. בית המשפט עמד על כך כי אף שהמערער זוכה מעבירות האינוס, גרסתה של המערערת אינה גרסת בדים וביסודה היא גרסת אמת. כמו כן, אין בזיכויו של המערער כדי לשלול את מהימנות המתלוננת ביחס ליתר האירועים שבגינם הורשע המערער. יפים לעניין זה הדברים שנאמרו בע"פ 334/81 הגינזר נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(1) 827, 835 (1982): "בית המשפט, בגבשו את ממצאיו העובדתיים, רשאי לקבל ולאמץ לשם קביעת העובדות חלק מהדברים, שהשמיע עד לפניו, ולדחות דברים אחרים שבאותה עדות, שלא זכו לאמונו. זו מלאכתו האחראית של השופט, השומע את העדים ומתרשם מהם". ואכן, במקרה דנא בית משפט קמא בחן בקפידה רבה ביותר את עדותה של המתלוננת, תוך התמודדות עם הקשיים המיוחדים שנבעו מנתוניה היחודיים, ומקום בו לא הצליח ליחס לעדותה משקל כנדרש בהליך הפלילי לא הרשיע את המערער. כפי שיפורט להלן, בית המשפט מצא את עדותה של המתלוננת הגיונית ומהימנה, כשהיא נתמכה בעדויות של עדים נוספים, בעוד שגרסת המערער נמצאה כבלתי מהימנה. זאת ועוד, בית המשפט דקדק בבחינת הראיות הנוספות לעדותה של המתלוננת וגילה זהירות רבה בהרשעת המערער על סמך אותם ממצאים. האלימות כלפי המתלוננת 12. אשר לאישום הראשון, אין בידי לקבל את טענת המערער כי יש צורך בהוכחת מעשים ספציפיים נקודתיים לצורך הרשעה בעבירת התקיפה, שכן בית המשפט פירט בפסק דינו במסגרת הדיון בעדותה של המתלוננת מהם אותם אירועי אלימות שבגינם הרשיע את המערער בעבירת תקיפת בן זוג. בית המשפט מצא כי עדותה מצביעה על מספר אירועים בהן תקף המערער את המתלוננת: האחד, אירוע מיום 14.10.2009 בו הכה המערער את המתלוננת בפניה ערב הדיון בבית המשפט לנוער. השני, אירוע בו תפס המערער את המתלוננת בשיערה בעת שהייתה חולה או לא רצתה ללכת לעבודה. השלישי, אירוע בו משך המערער בשיערה של המתלוננת ובעט בה לאחר שסירבה להביא מים מבית הכנסת בעקבות סגירת הגז והמים בביתם על ידי בעל הבית. בעניין זה, כאמור, בית המשפט התרשם באופן ישיר מעדות המתלוננת וקבע כי העידה על מספר אירועים קונקרטיים המעוגנים בזמן ובמקום מבלי להיגרר להגזמות ולטענות גורפות. אין לומר, כפי שמבקש המערער לטעון, כי ישנן סתירות מהותיות בעדותה של המתלוננת שיש בהן כדי לקעקע את אמינותה ולעורר ספק בדבר צדקת הרשעתו. סעיף 57 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 קובע כי "סתירות בעדותם של עדים אין בהן כשלעצמן, כדי למנוע את בית המשפט מקביעות עובדות שלגביהן חלו הסתירות". הכלל לעניין זה הוא שמהימנותו של עד נפגעת רק מקום שבו קיימות סתירות מהותיות היורדות לשורשו של עניין שלא ניתן להן הסבר המניח את הדעת (ראו למשל: ע"פ 2977/06 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 2 לפסק דינה של השופטת א' חיות (17.3.2008); ע"פ 8994/08 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 15 (1.9.2009)). במקרה דנא, בית משפט קמא לא מצא שיש בקיומן של סתירות מסוימות בדברי המתלוננת לגבי העיתוי בו החלה האלימות, או למשל בכך שחרף טענותיה לא נמצא אזכור בחומר החקירה לכך שמנהליה במקום העבודה ידעו אודות האלימות, כדי לפגום באמינות עדותה. בנקודה זו דעתי היא כדעתו של בית משפט קמא שכן הסתירות עליהן מצביע המערער נוגעות לסוגיות שאינן מצויות בלב העדות. כמו כן, טענת המערער כי בני משפחתו אשר התגוררו בבית עובר לחתונה לא נחקרו אינה מעלה או מורידה באשר למהימנות עדותה של המתלוננת. אי העדתם אינה בהכרח מערערת את גרסת בעל הדין כאשר בעל הדין שעליו נטל השכנוע הצליח להביא ראיות מספיקות אחרות מבלי להעיד את העד הרלוונטי (ראו: ע"פ 8994/08 הנ"ל, פסקה 20). יתר על כן, פרט להתרשמותו הישירה של בית משפט קמא מעדותה של המתלוננת, בית המשפט תמך את מסקנתו על עדויות נוספות – עדותה של ד"ר כהן, שלא הייתה לה סיבה לחשוד במערער כי הוא הכה את המתלוננת ומעדותה של העובדת הסוציאלית. יצוין כי כאשר מדובר בהתרשמות של עובד סוציאלי ממצבו של קרבן, אין מדובר בדבר של מה בכך, שכן עסקינו בגורם בעל ידע מקצועי וניסיון המאפשרים לו לזהות מצב נפשי של קורבן אלימות (שם, פסקה 42). 13. המערער ניסה לכרסם במהימנות המתלוננת גם באמצעות הטיעון שהיות והיה לה העוז לעזוב את הבית לארבעה ימים מן הטעם ששתה אלכוהול, טענתה כי ביחס למעשי האלימות הנטענים לא העזה לעשות דבר אינה סבירה. ואולם, אין ממש בטענה זו. לא אחת, נשים אשר חוות התעללות מצד בני זוגן אינן עוזבות את הבית בשל מעשי האלימות (ראו: ע"פ 11847/05 מדינת ישראל נ' פלוני, פסקאות כ'-כ"ב (23.7.2007)). יתר על כן, כפי שעולה מפסק דינו של בית משפט קמא, המתלוננת הייתה תלויה באופן מוחלט במערער, שהיה דמות בכירה בקהילתם, אישית וכלכלית, וחששה מן העתיד. תלות שכזו עשויה להקשות על חשיפת הפגיעה ועל פניה לעזרה (ראו: עניין פלוני בפסקה 33). 14. בנוסף, אשר לאירוע משיכת העגיל באזנה של המתלוננת, הרי שעיון בפרוטוקול אינו מעלה כי קיימת סתירה מהותית בעדותה של המתלוננת במובן זה שיש להתערב בהחלטת בית משפט קמא. במקום אחד אמנם כתוב כי המתלוננת השיבה בחיוב לשאלה האם המערער נשך באוזנה, אך אין להוציא מכלל אפשרות כי מדובר בטעות הקלדה, כשהכוונה היתה ל"משך" באוזנה. מכל מקום, בשני האירועים מתואר אירוע אלים בו נפצעה המתלוננת באוזנה וכתוצאה מכך ירד לה דם (ראו: פרוטוקול הדיון, עמודים 133 ו-283). כמו כן, אירוע זה נתמך בעדותם של אחרים: אחיו של המערער ואשתו, אשר בביתם התגוררה המתלוננת ובמקום זה התרחש האירוע; כמו גם בעדותה של העובדת הסוציאלית אשר מסרה כי הגיעה לבית והבחינה בסימנים על גוף המתלוננת. טלטול הקטין 15. אשר לאירוע הטלטול, ההבדלים בין הגרסאות שמסרה המתלוננת לא נעלמו מעיני בית משפט קמא שעמד בהכרעת הדין על אותן סתירות תוך מתן הסבר לדברים וקבע כי אין בכך כדי לפגום במהימנותה. איני רואה עילה להתערב באמון שרחש בית משפט קמא למתלוננת לעניין זה. על פני הדברים, הסבריה של המתלוננת לסתירה בין הגרסאות שמסרה לצוות בית החולים מיד עם אשפוזו של הקטין, לבין מה שמסרה בחקירתה, הם סבירים בנסיבות המקרה. כך אם מתחשבים בכך שהמתלוננת הגיעה לבית החולים מלווה באחיו של המערער שהורה לה כיצד לנהוג. בהקשר זה ציין בית משפט קמא כי המתלוננת הייתה תלויה באחיו של המערער, התגוררה בביתו, לא היו לה מקורות קיום עצמאיים, התקשתה בשפה העברית ונעדרה בסיס תמיכה אחר בארץ. לצד זאת, בית המשפט עמד גם על הסתירות בגרסאות שמסר המערער לעניין אירוע זה ודחה את הסבריו כי אלה אינם אמינים. כמו כן, עדותו של העד הנוסף שנכח במקום, אחיו של המערער, נמצאה כמגמתית ובלתי אמינה לחלוטין. יתר על כן, בית המשפט הגיע למסקנתו תוך התייחסות לממצאים רפואיים אשר הצביעו על כך כי נגרם לקטין נזק נרחב וכי הוא סובל מתסמונת התינוק המטולטל, תופעה הנגרמת על ידי נזק מכוון של טלטול. 16. זאת ועוד, המערער טוען כי יש להסיק מכך שהמתלוננת היא זו אשר טיפלה בקטין לבדה משך תקופה ארוכה עובר לאירוע, ומכך שהמתלוננת היא אישה חולנית ולא תפקדה כאם קונבנציונאלית, שהוא לא היה זה אשר פגע בקטין. יש להדגיש כי טענות אלה הועלו בפני בית משפט קמא אשר החליט שלא להרשיע את המערער בגין אירועי הטלטול הנוספים שנטענו בכתב האישום, אלא רק בגין האירוע מיום 21.3.2010. כמו כן, משנקבע כי עיוורנו של הקטין נגרם עקב מספר רב של אירועי טלטול נפרדים ולא בעקבות אירוע חד פעמי, בית המשפט סבר כאמור שאין לקבוע באופן חד משמעי שהטלטול במסגרת אותו אירוע הוא שגרם באופן בלעדי לעיוורונו של הקטין. עבירת הסחיטה באיומים 17. טוען המערער כי העובדות הקונקרטיות בהן הואשם בעבירת הסחיטה באיומים לא נבחנו כשלעצמן באורח עצמאי וההיקש שנעשה מהתבטאויות אחרות שלו כלפי גורמים אחרים גובל בהבעת דעה קדומה כלפיו. ואולם, איני סבור כי נפל פגם באופן בו ביסס בית משפט קמא את מסקנתו בעניין זה. בית המשפט שבחן תחילה את עדותה של המתלוננת מצא כי תיאורה את האירוע הוא אמין. לכך הוסיף כי תיאור זה משתלב בתיאורים אחרים לגבי התבטאויות אלימות אחרות בעלות אופי סחטני של המערער, הן כלפי חוקריו במשטרה והן כלפי העובדות הסוציאליות. המערער טוען בהקשר זה כי גרסתה של המתלוננת כפי שהיא מופיעה בכתב האישום אינה תואמת לגרסתה בעדותה, שכשלעצמה השתנתה במהלך חקירתה. אולם, איני מוצא כי יש בסתירות להן טוען המערער בנוגע לעבירת הסחיטה באיומים כדי לפגוע במהימנותה או בגרסתה של המתלוננת לעניין עבירה זו. כמו כן, סבורני כי אין בתיקונים של כתב האישום כדי לקפח את הגנתו של המערער. בדין קבע בית משפט קמא, בהתאם להוראת סעיף 92(א) לחוק סדר הדין הפלילי, כי התיקון נעשה בשלב מוקדם, בטרם החלה המתלוננת להעיד ובטרם נשמעו ראיות כלשהן הקשורות לאישומים שהוספו. לבא-כוח המערער ניתנה האפשרות לחקור את המתלוננת שהייתה העדה המרכזית לגבי אישום זה. מכאן, שנקבע שלא נגרם כל נזק מהותי או דיוני למערער כתוצאה מן התיקון. הערעור כנגד גזר הדין 18. בגזר דינו עמד בית משפט קמא על חומרתן של העבירות בהן הורשע המערער ועל הנסיבות הייחודיות של מקרה זה. בית המשפט ציין לחומרא בין היתר את חלקו המוחלט של המערער בביצוע העבירות, את הנזק שנגרם לקטין והאכזריות שנקט המערער באירוע בו נפגע בנו. מנגד, בית המשפט שקל לקולא את העובדה שהמערער נתן למתלוננת גט במהלך המשפט, היעדר התכנון הקודם, תרומתו של המערער לחברה, שירותו בצה"ל ביחידה מובחרת וכן היעדר עבר פלילי. אשר לשיקול השיקומי, נקבע בגזר הדין כי המערער מעוניין להשתחרר מהכלא ולשקם את חייו, אולם לא הוצגה תכנית קונקרטית לשיקומו, או הערכה מקצועית אובייקטיבית בנדון המצדיקה סטייה לקולא ממתחם העונש. 19. לעניין חומרת העונש טען המערער כי היה ראוי להעניק משקל רב יותר לנסיבות לקולא המתקיימות בעניינו, ובין היתר, העובדה כי הוא נעדר עבר פלילי; שירותו בצה"ל ביחידה מובחרת; עלייתו ארצה ותפקידו כרב של קהילה; ואהבתו העזה לבנו. המערער טען עוד, כי מן ראוי להפחית בעונשו נוכח שיקולי השיקום. לטענת המערער עקרון השיקום בעל עדיפות ברורה על פני עקרון שלום הציבור וכי סעיף 40ד(א) לתיקון 113 לחוק אינו מחייב הצגתה של תכנית קונקרטית לשיקום כתנאי להעדפת שיקול זה. באשר לעבירת הסחיטה באיומים נטען כי קביעת בית המשפט בגזר הדין עומדת בניגוד לכתב האישום, בו לא נטען שהמתלוננת התחתנה איתו כתוצאה מן האיומים ובניגוד להכרעת הדין בה נקבע כי אין קשר סיבתי בין העובדה שאשת המערער נישאה לו לבין האיום. נוכח האמור, נטען כי ראוי שמתחם הענישה ההולם בגין עבירה זו יהא חמור פחות מזה שנקבע, שכן נסיבה מרכזית שנלקחה בחשבון בקביעת המתחם אינה קיימת מבחינה עובדתית. 20. מנגד טענה המשיבה כי קיימת הלימה בין חומרת מעשיו של המערער לבין העונש שנגזר עליו. לטענת המשיבה בית משפט קמא פירט בגזר דין ארוך ומעמיק את מכלול השיקולים לקולא ולחומרא ולא פסח על אף אחד מהם. נטען כי בבית המשפט לא עמדה כל ראיה המלמדת על סיכויי שיקום גבוהים, אלא רק הבעה מילולית של רצון להשתקם וטענה בדבר היעדר הרשעות. לטענת המשיבה אין בכוחם של גורמים אלה כדי להצדיק סטייה ממתחם העונש ההולם. ביחס לעונש שנגזר על המערער בגין הסחיטה באיומים, נטען כי המערער לא הואשם בעבירה לפי סעיף 428 סיפא שכן בית המשפט לא קבע כל מממצא לעניין קיומו של קשר סיבתי בין האיומים לבין נישואי המתלוננת למערער. 21. סבורני כי דין הערעור על גזר הדין אף הוא להידחות. הלכה היא כי בית משפט זה לא יתערב בעונש שגזרה הערכאה הדיונית אלא במקרים חריגים בהם נפלה בגזר הדין טעות מהותית או כאשר העונש שנגזר על ידה חורג באופן קיצוני ממידת הענישה המקובלת בנסיבות דומות (ראו למשל: ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל, פסקה 7 (3.2.1998); ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל, פסקה 11 (21.9.2009)). לא מצאתי כי בית משפט קמא סטה ממדיניות הענישה הראויה וממילא אין מדובר בעונש המצדיק את התערבותנו. המעשים בהם הורשע המערער כלפי המתלוננת וכלפי בנם הם מעשים קשים וחמורים. בית המשפט פירט ונימק בגזר דינו את שיקוליו ואיזן היטב בין השיקולים לקולא ולחומרא, תוך מתן משקל בין היתר למרבית הנסיבות האישיות אותן מתאר המערער בערעורו. זאת ועוד, סבורני כי דין טענות המערער לעניין שיקומו, להידחות. אכן, סעיף 40ד שהוסף בתיקון 113 לחוק קובע מפורשות כי בשלב שלאחר קביעת טווח הענישה הראוי בית המשפט רשאי לחרוג ממתחם העונש ההולם כאשר קיים סיכוי של ממש לשיקומו של הנאשם. ואולם, בניגוד לטענת המערער, המחוקק אינו מעניק בכל מקרה עדיפות ברורה לשיקולי שיקום על-פני שיקולים אחרים והתחשבות בשיקולי שיקומו של הנאשם נתונה לשיקול דעתו של בית המשפט (ראו: רע"פ 7572/12 הזייל נ' מדינת ישראל, פסקה 14 (23.10.2012)) וממילא אין זה ברור שאכן יש "סיכוי של ממש לשיקום" במקרה זה. מממצאי בית המשפט שבהכרעת הדין, מצטיירת דמותו של המערער כאדם אלים, שנהג ברעייתו ובבנו התינוק באכזריות יוצאת דופן. גם בגזירת הדין, כמו בהכרעתו, נהג בית משפט קמא בזהירות ובמתינות מופלגות. האירוע המזעזע של טלטול הקטין ביום 21.3.2010, כשהוא לבדו, מצדיק את העונש שהוטל על המערער. כזכור, נקבע כי כתוצאה ממעשה מזוויע זה "נקרעו כלי דם בעיניו של הילד ונגרמו לו דימומים בכל שכבות הרשתית ובחלל הזגוגית בשתי העיניים" (פסקה 3 לגזר הדין). אין כל מקום להקל בעונשו של מערער זה. לבסוף, דין טענת המערער באשר לעבירת הסחיטה באיומים להידחות. כאמור, בית משפט קמא קבע בהכרעת דינו שהמשיבה לא טענה שהמתלוננת נישאה למערער בעקבות האיום ולפיכך המערער הורשע בסעיף 428 רישא לחוק, העוסק באיום עצמו ולא בתוצאה. לעומת זאת, בגזר הדין נקבע כי " ... נגזלה ממנה [המתלוננת – צ.ז.] אוטונומית הרצון, שייתכן שהובילה, בניגוד לרצונה, לנישואין, שייתכן ולא היו מתרחשים אלמלא האיומים והלחץ שהפעיל על ידה הנאשם". לטעמי אין בדברים אלה כדי להצביע על כך שבית המשפט קבע בגזר הדין קיומו של קשר סיבתי הכרחי בין האיום לבין הנישואין ומכל מקום, העונש שהוטל על הנאשם בגין עבירה זו, חודשיים מאסר בפועל, הוא עונש ראוי בנסיבות המקרה דנא. 22. נוכח האמור אציע לחבריי לדחות את הערעור על שני חלקיו. ש ו פ ט השופט א' רובינשטיין: אני מסכים. ש ו פ ט השופט י' עמית: אני מסכים. ש ו פ ט לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט צ' זילברטל. ניתן היום, ‏י"ט בתמוז התשע"ג (‏27.6.2013). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 12079530_L05.doc סח מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il