גברמדין פישאי נ. מדית ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 7952/12 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 7952/12 לפני: כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט ח' מלצר כבוד השופט א' שהם המערער: גברמדין פישאי נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מתאריך 23.09.2012 בתיק ת"פ 26600-10-11, שניתן על ידי כב' השופטת נ' אחיטוב, כב' השופטת מ' דיסקין, וכב' השופט ר' בן-יוסף תאריך הישיבה: א' באב התשע"ג (08.07.2013) בשם המערער: עו"ד איתי בן-נון בשם המשיבה: עו"ד הילה גורני פסק-דין השופט ח' מלצר: רקע 1. לפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת נ' אחיטוב, כב' השופטת מ' דיסקין, וכב' השופט ר' בן-יוסף) מתאריך 23.09.2012 ב-ת"פ 26600-10-11, בגדרו נגזרו על המערער, אשר הודה במסגרת הסדר טיעון במיוחס לו בכתב אישום מתוקן, העונשים הבאים: 4 שנות מאסר בפועל, 18 חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים מיום שחרורו ממאסר (כשהתנאי הוא שהמערער לא יעבור עבירה מסוג פשע לפי סימנים ה' ו-ח' לפרק י' של חוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), או בניגוד לפרק י"א לחוק העונשין), ו-10 חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים (כשהתנאי הוא שהמערער לא יעבור עבירה מסוג עוון לפי סימנים ה' ו-ח' לפרק י' של חוק העונשין, או בניגוד לפרק י"א לחוק העונשין). 2. על פי הנטען בכתב האישום המתוקן, בתאריך 13.10.2011 הגיע המערער לביתה של פ', אזרחית הפיליפינים (להלן: המתלוננת), כאשר באותה עת שהה בדירה גם בנה בן ה-7 של המתלוננת. על פי הנטען בכתב האישום המתוקן, המערער נקש על הדלת, וכאשר המתלוננת פתחה אותה – הוא דחף אותה בכוח ונכנס לדירה ללא רשותה. בהמשך תפס המערער את המתלוננת בידה, סובב אותה מאחורי גבה וניסה לנשק אותה בניגוד לרצונה, תוך שהמתלוננת נאבקת בו. המערער אף משך את המתלוננת לכיוון חדר השינה, וכאשר השניים נפלו על המיטה – המערער הושיט את ידו לעבר איבר מינה של המתלוננת, וניסה להוריד את מכנסיה. בנסיבות אלה, כך על פי הנטען בכתב האישום המתוקן, נחלצה שכנתה של המתלוננת לעזרתה, היכתה על גבו של המערער באמצעות מטאטא, ואפשרה למתלוננת להמלט מן הדירה. נוכח הנטען בכתב האישום המתוקן, הואשם המערער בעבירות הבאות: מעשה מגונה תוך שימוש בכוח (עבירה לפי סעיף 348(ג1) לחוק העונשין), תקיפה (עבירה לפי סעיף 379 לחוק העונשין), והסגת גבול כדי לעבור עבירה (עבירה לפי סעיף 447(א)(1) לחוק העונשין). 3. בתאריך 09.07.2012 הודיעו הצדדים לבית המשפט המחוזי הנכבד כי הגיעו ביניהם להסדר טיעון, לפיו כתב האישום שהוגש נגד המערער יתוקן (כך שנוסחו יהיה כמפורט בפיסקה 2 שלעיל), ואילו המערער יודה בכל עובדות כתב האישום המתוקן. הסדר הטיעון לא כלל הסכמה לעניין העונש. עוד באותו יום הודה המערער בכל עובדות כתב האישום המתוקן, ובהתאם הורשע בכל העבירות שיוחסו לו. 4. בתאריך 23.09.2012, ולאחר ששמע את טיעוני הצדדים לעונש, גזר בית המשפט המחוזי הנכבד את דינו של המערער. בית המשפט המחוזי הנכבד עמד תחילה על החומרה הרבה שבעבירות שאותן ביצע המערער, וציין, בין היתר, כדלקמן: "מעשיו של הנאשם [המערער כאן – ח"מ] חמורים ובזויים ובסקאלה של סולם החומרה הם ניצבים במדרג גבוה... מעשים כאלה מחייבים תגובה עונשית הולמת וראויה, כזו שתבטא את הסלידה והתיעוב שהחברה חשה מהם ותעלה על נס את החשיבות שרואה בית המשפט ביכולתו של אדם ליהנות מתחושת ביטחון בביתו-מבצרו, ואת מחויבותו לשמירה על כבוד האדם והאוטונומיה על גופו". לאחר מכן, ציין בית המשפט המחוזי הנכבד את הנסיבות השונות לקולא: גילו הצעיר של המערער והיותו חסר עבר פלילי כלשהו, העובדה שהינו מבקש מקלט מאריתריאה המנותק ממשפחתו ומחבריו, הודאתו במיוחס לו, אשר חסכה את עדות המתלוננת ואת זמנו של בית המשפט, מצבו הנפשי "הרעוע" (כלשונו של בית המשפט המחוזי הנכבד), ויכולותיו הקוגניטיביות המוגבלות. לאחר ששיקלל את מכלול הנסיבות אשר פורטו לעיל, השית בית המשפט המחוזי הנכבד על המערער את העונשים, אשר פורטו בפיסקה 1 שלעיל. טענות הצדדים 5. המערער טוען, כי העונש שהשית עליו בית המשפט המחוזי הנכבד הינו חמור יתר על המידה, ולמעשה מדובר בעונש ההולם עבירה של ניסיון אינוס, שהיא העבירה שבה הואשם המערער בכתב האישום המקורי, טרם שתוקן. לטענת המערער, רף הענישה המקובל לעבירות שבהן הורשע המערער הינו בדרגת חומרה פחותה בהרבה מאשר העונש שנגזר עליו בבית המשפט המחוזי הנכבד. לביסוס טענתו, הפנה המערער למספר פסקי דין, בהם נגזרו על נאשמים בעבירות דומות עונשים פחותים מזה שהושת עליו. כן טוען המערער כי שגה בית המשפט המחוזי הנכבד בכך שלא נתן די משקל לנסיבותיו האישיות הקשות של המערער, ובמיוחד לכך שהינו פליט מאריתריאה, ולכך שמצבו הנפשי הינו בעייתי (אף כי אין מחלוקת, כמובן, שהמערער כשיר לעמוד לדין). 6. באת-כח המשיבה טוענת מצידה כי נסיבות ביצוע העבירות על ידי המערער הינן "קשות מאוד", כדבריה, וזאת במיוחד על רקע ההתפרצות לביתה של המתלוננת, העובדה שילדה בן ה-7 של המתלוננת היה נוכח במקום, ושהמעשים הופסקו רק בשל התערבותה של השכנה. לטענת באת-כח המשיבה, מעשיו של המערער מצדיקים "ענישה משמעותית", כלשונה, ועל כן אין עילה להתערבותנו בגזר הדין. באת-כח המשיבה הפנתה אף היא לשני פסקי דין של בית משפט זה, מהם ניתן, לשיטתה, ללמוד כי עונשו של המערער איננו חורג ממדיניות הענישה המקובלת. דיון והכרעה 7. לאחר עיון במכלול החומר שהוגש לנו על ידי הצדדים, ולאחר ששמענו את טיעוני הצדדים בדיון שנערך בפנינו, הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להדחות. ההנמקה לכך תובא מיד בסמוך. 8. אין מחלוקת שהעבירות שאותן ביצע המערער הן חמורות מאוד. המערער התפרץ לביתה של המתלוננת, תקף אותה וביצע בה מעשים מגונים תוך הפעלת כוח, וכל זאת לנגד עיניו של בנה בן ה-7 של המתלוננת. מעשים אלה אכן מחייבים – כפי שציינה באת-כח המשיבה – ענישה הולמת ומרתיעה. המחלוקת בין הצדדים מתמקדת איפוא בשאלה האם בנסיבות המכלול שבפנינו היה מקום – חרף חומרת העבירות – להסתפק בעונש מתון יותר. לדעתנו, התשובה לכך היא בשלילה, ושני טעמים מרכזיים לדבר: (א) אמנם ניתן למצוא בפסיקה דוגמאות לגזרי דין (שאת חלקם הגיש בפנינו בא-כח המערער), שבהם הסתפקו בתי המשפט בעונשים קלים יותר מאשר העונש שהושת על המערער כאן. ברם קיימים גם פסקי דין שבהם הושתו על נאשמים עונשים חמורים יותר, או דומים לזה שהושת על המערער שבפנינו: ב-ע"פ 6487/10 פלוני נ' מדינת ישראל (15.03.2012) נגזרו על המערער שבע וחצי שנות מאסר בפועל (בגין שתי עבירות הדומות בנסיבותיהן לענייננו); ב-ע"פ 9064/10 פלוני נ' מדינת ישראל (08.11.2011), וב-ע"פ 7653/01 חכמון נ' מדינת ישראל (21.02.2002) הושתו 6 שנות מאסר בפועל; ב-ע"פ 719/86 ירושלמי נ' מדינת ישראל (30.12.1987) הושתו 4 שנות מאסר; וב-תפ"ח (ת"א) 1062/09 מדינת ישראל נ' דהן (01.12.2010) נגזרו על הנאשם 6 שנות מאסר בפועל. ממכלול פסקי הדין הללו עולה איפוא כי העונש אשר הושת על המערער אכן נמצא בחלק הגבוה של מיתחם הענישה, אך הוא איננו חורג הימנו. (ב) נסיבות ביצוע העבירות על ידי המערער כאן הן בעלות חומרה יתרה. המערער התפרץ לתוך ביתה של המתלוננת, שהוא המקום שבו היא אמורה להרגיש בטוחה ומוגנת, תקף אותה באופן אלים, ואף ביצע בה מעשים מגונים בניגוד לרצונה, ותוך שהיא נאבקת בו. מסכת עבריינית קשה זו נעשתה, כאמור, לנגד עיניו של בנה בן ה-7 של המתלוננת. יפים לעניינו – וזאת על דרך של קל וחומר – הדברים שנקבעו ב-ע"פ 7453/08 מדינת ישראל נ' אואזנה (31.12.2008) (להלן: עניין אואזנה), שם התקבל ערעור המדינה על קולת העונש שנגזר על "עברייני רכוש", בגין התפרצויות לבתים. בפיסקה 8 לעניין אואזנה הנ"ל נאמר כדלקמן: "... פריצה לביתו של אדם, טומנת בחובה לעיתים קרובות לא רק נזק כלכלי רב, אלא גם צער ועוגמת הנפש הנגרמים לקרבנות של עבירות אלה. הנה כי כן, אין מדובר בעבירות נגד רכוש גרידא, אלא בעבירות המפרות את פרטיותו של האדם בצורה הגבוהה ביותר. זאת ועוד הגדרת עבירות אלו כ'עבירות רכוש', נותנת תחושה מצמצמת וקונוטציה שגויה – לסובבים, באשר למהות העבירות שהתבצעו, הפוגעות במהות המתמצית באמירה: 'ביתו של האדם – מבצרו'. ברגע שביתו של אדם נפרץ, תחושת חוסר אונים וחוסר ביטחון ממלאת את ליבו. הנה כי כן, הפריצה אינה רק לבית – מבחינה פיזית, אלא בעיקרה חדירה לתוך התא האישי-משפחתי השמור ביותר של האדם" (ההדגשה הוספה – ח"מ). הננו סבורים כי בנסיבות הערעור שבפנינו – כאשר ההתפרצות לביתה-מבצרה של המתלוננת ושל בנה הקטין כללה גם תקיפה וביצוע מעשים מגונים – האמירה הנ"ל מקבלת משנה תוקף. לפיכך אנו סבורים כי אין מקום לקבל את טענות המערער לפיהן בית המשפט המחוזי הנכבד חרג מרף הענישה המקובל, בעבירות ובנסיבות דומות. 9. דין דחיה דומה חל גם ביחס לטענות המערער בדבר אי-מתן משקל מספק לנסיבות מקלות שונות. עיון בגזר דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד מעלה כי הוא נתן דעתו לכל הנסיבות הללו, ובהתאם שיקלל את העונש ההולם בגין העבירות שבהן הורשע המערער. לפיכך ומאחר שכל הנסיבות לקולא כבר נלקחו בחשבון על ידי בית המשפט המחוזי הנכבד, אף מטעם זה אין מקום להתערבותנו בגזר הדין. 10. סוף דבר: נוכח כל האמור לעיל – הערעור נדחה. גזר דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד יעמוד בעינו. ניתן היום, ‏ד' באב התשע"ג (‏11.07.2013). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 12079520_K02.doc הג מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il