ג'ון ולנסיה נ. מדינת ישראל

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 7951/98 ע"פ 8100/98 בפני: כבוד השופט א' מצא כבוד השופט י' טירקל כבוד השופט א' א' לוי המערער בע"פ 7951/98: ג'ון ולנסיה המערערת בע"פ 8100/98: סימונה מורי נגד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 10.11.1998 בת.פ. 149/96 שניתן על-ידי כבוד השופטים: ד' ברלינר, ש' גדות ונ' ישעיה. תאריך הישיבה: י' באדר תשס"א (5.3.01) בשם המערער בע"פ 7951/98: עו"ד רויטל גנון-ברוך; עו"ד מירב נוסבוים; עו"ד דינה ילוז בשם המערערת בע"פ 8100/98: עו"ד פנינת ינאי בשם המשיבה: עו"ד אריה פטר פסק-דין השופט א' א' לוי: 1. האישום מערערת 2, סימונה מורי (להלן - סימונה), היתה בת זוגו לחיים של שלום רחבי (להלן - שלום), ובני הזוג גרו עם שני ילדיהם בדירה ברחוב המחרוזת ביפו. על פי הנטען בכתב האישום, פרצו בחודשים שקדמו לאירוע בו עוסק ערעור זה סכסוכים בין בני הזוג, ובאותה תקופת התפתח קשר רומנטי בין מערער 1 ג'ון ולנסיה (להלן - ג'ון) לסימונה. שני המערערים הובאו לדין באשמת קשירתו של קשר לרצוח את שלום ורציחתו בפועל. על פי הנטען, נוצר הקשר בחודש נובמבר 1996, וסימונה מסרה לג'ון למטרה זו סכין שהיה ברשותה. אותה עת שהה ג'ון בהוסטל, וביום 11.11.96 קבעה עימו סימונה להגיע אליה ובידו הסכין. בשעה קרובה לחצות, ירדו סימונה ושלום למחסן הנמצא בקומת הקרקע של הבנין, ואותה עת ניצב לא הרחק משם ג'ון וצפה בהם. לאחר זאת נכנס ג'ון למחסן, ובנוכחותה של סימונה הוא דקר את שלום 14 פעמים, בראש, בצוואר, בעורף, בגב, בכתף, ובקדמת בית החזה משמאל. כתוצאה מהדקירות נגרם מותו של שלום. הדיון בבית משפט קמא 2. במרכז ראיותיה של המשיבה להוכחתו של כתב האישום, עמדה הודאתו של ג'ון בביצוען של העבירות, הודאה שנרשמה במהלך חקירתו. חרף זאת הודיע בא-כוחו בהיפתח הדיון בפני בית המשפט המחוזי, כי שולחו כופר בעובדות אשר יוחסו לו, ובאשר להודאתו נטען כי זו הוצאה ממנו במה שהוגדר כ"תחבולה ולחצים", ותוך הבטחה שאם יודה, ייגזר לו עונש מינימלי (ראה עמ' 2 וכן 34 לפרוטוקול הדיון). עם זאת הוסיף בא-כוחו של ג'ון טענה חלופית, לאמור, שלשולחו עומדת הטענה בדבר הגנה עצמית, הואיל ושלום הקדים ותקף אותו. סימונה, אף שלא הכחישה כי קיימה יחסים קרובים עם ג'ון, כפרה מכל וכל בעובדות המפלילות אשר יוחסו לה. 3. לנוכח קו ההגנה בו נקט ג'ון, נדרשה המשיבה לדלג בתחילת הדרך מעל משוכת הקבילות של אותן ראיות בהן תועדה הודאתו. בענין זה טענה ההגנה, כי אף שלא נטל חלק בעבירות אשר יוחסו לו, התפתה ג'ון לאמץ את עצתו של מדובב אשר הופעל על ידי החוקרים וששהה עמו בתא המעצר. על פי הנטען, הציע זה האחרון לג'ון להודות בהריגה מתוך הגנה עצמית, ובדרך זו לזכות בשחרור ממעצר תוך זמן סביר, הואיל והעונש שייגזר לו עתיד להיות מתון. את טענות ההגנה בסוגיית הקבילות, דחה בית המשפט. הוא קבע כי בשיחתו עם המדובב, סיפר ג'ון את גרסתו מתוך בחירה ורצון חופשי, תוך קבלת עצתו של המדובב לספר את אשר קרה (עמ' 17 להכרעת הדין). בעניין זה ציטט בית המשפט מדבריו של ג'ון למדובב בעמוד 1 לתמליל ב', לאמור: "הכי טוב זה לשמוע לך וצריך לספר את הדברים כפי שהיו". ובאשר להודאתו של ג'ון באוזני השוטרים, אמר בית המשפט כך (עמ' 23): "הנאשם לא ניסה לבקש הבטחה כלשהי מהחוקרים אף שידע כי עדותו של המדובב (עצור כמוהו) אין בה כל הבטחה מחייבת והוא אף לא ניסה לברר עם חוקריו אם יזכה בתמורה כלשהי כתוצאה משיתוף הפעולה שלו. הנאשם חזר והדגיש כי הוא משתף פעולה משום שזה 'הדבר הכי טוב בשבילו' שזה 'הדבר היחיד שאולי יש לזכותי' ומשום שהאמין כי סיפור האמת עשוי להועיל לו. הנאשם הסביר כי התקשה להסתיר דברים 'כל הזמן' ולא יכול היה לחיות בהרגשה שהוא 'מסתיר משהו'. היה בו הצורך האנושי לדבר ולפרוק מעליו את הדברים כשמצא עצמו בבעיה לאחר שהרג מישהו... ... המסקנה המתבקשת היא שהנאשם סיפר לחוקריו, כמו למדובב, ומסר את גרסתו מרצון ובאופן חופשי וגרסאותיו קבילות". במסגרת אותן ראיות ששאלת קבילותן היתה שנויה במחלוקת, נמנית גם קלטת שבה תועד שיחזור שערך ג'ון בזירה. בית המשפט המחוזי התרשם שגם במהלך השחזור סיפר ג'ון על האירועים באופן חופשי ומתוך ידיעה אישית (עמ' 24), ויותר מכך: "מקום שהנאשם עמד על דעתו בנושא מסוים לא ניתן היה לאלצו לשתף פעולה ולספר גרסה אחרת או שונה מהגרסה אותה סיפר" (עמ' 25). 4. לאחר שהוכרעה שאלת הקבילות, עבר בית המשפט לבחון את מהימנות הודאתו של ג'ון, ובעניין זה מנה מספר פרטים מוכמנים שחלקם יפורט להלן, ועל פי השקפת בית המשפט, לא יכול היה ג'ון לדעת את אלה מבלי להיות בזירת העבירה. א) נוכחותם של מספר צעירים אשר ישבו על מדרגות המובילות מהרחוב לבניין, והנמצאות לא הרחק ממקום המחסן בו נמצא שלום ללא רוח חיים. ב) שיחות טלפון בין ג'ון לסימונה עובר לרצח. ג) ידיעתו של ג'ון כי במחסן היו אופנים וארגזים, עניין המלמד כי ביקר בתוך המחסן. ד) המערער ידע לספר לחוקריו, כי במהלך האירוע דלק האור במחסן, ולאחר זאת כבה, כפי שקרה בפועל על פי עדותם של עדים אחרים, ובכללם סימונה. ה) במהלך החקירה שרטט ג'ון תרשים של הסכין, וטען שהיה לה להב באורך 13 ס"מ. נתון זה תואם את עומקם של פצעי הדקירה שנמצאו בגופתו של שלום. ו) ג'ון תאר בחקירתו נכונה את הדקירות בגופו של שלום, היינו, בפלג גופו העליון. ז) אנשי המחלקה לזיהוי פלילי נטלו מהזירה (מחוץ למחסן) 6 דגימות דם, ובדיקת מעבדה הראתה כי 4 מהן מקורן עשוי להיות בדמו של המנוח. במהלך השחזור התבקש ג'ון להצביע על דרך הנסיגה לאחר ביצוע הרצח, והתברר כי אותם כתמי דם נמצאו באותו מסלול; והואיל והתברר שלאחר תקיפתו של שלום הוא נותר מוטל במחסן, מכאן הסיק בית המשפט המחוזי כי אותם כתמים הגיעו אל מחוץ למחסן לאחר שנשרו מבגדיו של התוקף או מהסכין שאחז בידו. ח) כאשר צפה ג'ון בקלטת השחזור, אמר שהוא חש ברע, ובהמשך הסביר כי 'הכל חוזר' אליו. ט) ג'ון, שעבד לפרנסתו במרכול, לא הגיע לשם למחרת הרצח, וחזר רק כעבור 7 ימים, וגם אז רק כדי לקבל את שכרו. 5. לחובתה של סימונה מנה בית המשפט את גרסתו המפלילה של ג'ון, והוסיף ומנה מספר עניינים, שעל פי השקפתו, תומכים אף הם בתוצאה המרשיעה: א) קיומו של מניע, על רקע הסכסוכים בין בני הזוג והאלימות בה נהג המנוח בסימונה. ב) קיומו של קשר רומנטי בין ג'ון לסימונה. ג) שיחות טלפון שקיימה סימונה עם ג'ון, וביניהן כאלה שהתקיימו זמן לא רב לפני ששלום מצא את מותו. ד) הסכין שמסרה סימונה לג'ון. ה) סימונה ליוותה את בעלה בעת שעבד במחסן, ואחר כך יצאה ונכנסה לשם מספר פעמים. התנהגותה, כפי שהעידו עליה שלושה עדים שנכחו שם, עוררה חשד כבד, ובעיקר עוררה חשד צעקה-קללה ששלום נשמע פולט בעת שסימונה הייתה עמו במחסן. יותר מכך, על פי ממצאיו של בית משפט קמא, כאשר הלכה סימונה פעם נוספת לכיוון המחסן, ומפיה נשמעה קריאה לעזרה למראה שלום המוטל על הרצפה, קריאה זו נשמעה ממקום של פי עדותם של עדי התביעה, לא ניתן היה לראות את הגופה, עקב החשכה ששררה במחסן וסביבתו. בית המשפט הוסיף ומנה מה שהוגדר על ידו כשקרים שנתגלו בגרסתה של סימונה, ועל בסיס כל אלה הגיע למסקנה, כי שני המערערים פעלו כמבצעים בצוותא של הרצח, ובאשר לסימונה הוסיף: "לא יכול להיות ספק בכך שהנאשמת היתה במקרה הנוכחי 'אדון לפעילות העבריינית'. בידיה היתה השליטה הפונקציונלית-מהותית ביחד עם המבצע בצורתה האחת על העשייה העבריינית. היא היתה חלק מההחלטה המשותפת לביצוע העבירה וחלק מהתוכנית הכוללת להגשמת הפעולה העבריינית ופעלה ביחד עם נאשם 1, כך שכל אחד מהם שלט ביחד עם אחרים על הפעילות כולה". (עמ' 172). לנוכח כל אלה, הרשיע בית המשפט המחוזי את המערערים בביצוען של שתי עבירות אשר יוחסו להם : קשירת קשר לבצע פשע ורצח, וגזר להם עונש של מאסר עולם. 6. נימוקי הערעור של ג'ון (ע"פ 7951/98) השגותיו של ג'ון על הרשעתו הן בעיקר בשאלות של עובדה, ולהלן אמנה את החשובות שבהן: א) המערער טען כי עקב היותו אזרח זר, שאינו יודע את השפה על בוריה, כמו גם תחושת הניכור הנובעת מריחוקו ממולדתו, הוא נתלה בהבטחה של המשטרה והמדובב, אשר הצליחו להוציא מפיו הודאה שהפלילה אותו והובילה להרשעתו במעשה שלא ביצע. ב) לעניין השחזור נטען, כי נעדרת התאמה בינו לעובדות אשר נלמדו מהזירה, ולכן יש לקבוע כי אין ערך ראייתי להליך זה. ג) המערער הוסיף וטען, כי לאותה הודאה שהוצאה מפיו לא הייתה תמיכה בראיות נוספות מטעם המשיבה, והכוונה לכך שלא נמצאו כתמי דם שלו בזירה, וגם לא טביעות נעליים או טביעות אצבע. ד) הכרעת הדין אינה קובעת כיצד בוצע הרצח ומה היה המניע של המבצע לעשות זאת. ה) בהוסטל בו התאכסן באותם ימים, היו אנשים אשר יכלו לתמוך בגרסתו כי לא היה בזירה בעת ביצוע הרצח. דא עקא, שאותם אנשים יצאו מהארץ, והמערער מלין על כך שבית המשפט וגורמי התביעה לא עשו מאמץ לאתר את העדים ולחקור אותם במקום מושבם. לחלופין, סבור המערער, כי נכון היה שבית משפט קמא יאמץ את עדותו של שוער ההוסטל, ממנה ניתן היה ללמוד כי לא יצא את חדרו באותו לילה. ו) המערער סבור, כי בית המשפט היה צריך להתיר גילוי פרטים חסויים על המדובב ועברו, דבר שהיה עשוי לסייע לו להוכיח את גרסתו לפיה המדובב פיתה אותו להודות במה שלא עשה. ז) המערער סבור כי הראיות אותן מנה בית משפט קמא ככאלה המחזקות את הודאתו, למעשה אינן כאלה. כך לדוגמה נטען שהוא ידע כי אנשים נוהגים לשבת בקדמת הבית, ולנוכח אפשרות זאת, ועל מנת להציג בפני החוקרים ספור מעשה בו יתנו אמון, רק טבעי היה שישלב בגרסתו את הסברה שנסיגתו של הרוצח הייתה מאחור ולא מחזית הבניין. 7. נימוקי הערעור של סימונה (ע"פ 8100/98) גם ערעורה של סימונה עוסק בהכרעותיו של בית משפט קמא בשאלות של עובדה. א) לטענתה לא היה בראיות הנסיבתיות שהובאו על ידי המשיבה, כדי לבסס את הרשעתה, גם אם מוסיפים לראיות אלו את אמרותיו של ג'ון. סימונה טענה כי לא הובאה ראייה ממנה ניתן ללמוד על כך שהיתה במחסן בשעת הרצח, ועל כן מסקנותיו של בית משפט קמא נטולות בסיס. ב) לא נכון היה לראות בעובדה כי היא הייתה האחרונה שראתה את המנוח בעודו בחיים, כ"ראייה מסבכת מאין כמותה", כהגדרתו של בית המשפט המחוזי, ומכל מקום, המסקנה שהסיק בית המשפט לחובתה כמי שנטלה חלק ברצח, אינה מבוססת. ג) ג'ון לא כרך את סימונה בביצוע העבירה, וקביעת בית משפט קמא כאילו נועד הדבר לחפות על חלקה בפרשה, היא מסקנה שגויה. ד) בית משפט קמא קבע ממצאים שאינם מתיישבים עם ההיגיון, למשל שהיא ציידה את ג'ון בסכין 10 ימים לפני ביצוע הרצח, ושהיא בחרה לבצע את מעשה העבירה דווקא בבניין בו היא גרה, מספר מטרים מעדי הראייה שישבו על המדרגות. ה) לא ניתן משקל לדברים שאמר אבי אוס בעדותו, לפיהם נשמעו, זמן קצר לאחר הרצח, רחשים ומלמולים מהמחסן, בעת שסימונה כבר הייתה בדירתה. על פי השקפה זו, קביעתו של בית המשפט לפיה אותם רחשים היו חרחורי גסיסתו של המנוח, אין לה על מה שתסמוך. ו) לא הוכח קיומו של מניע לרצח, אדרבא, הוכח כי סימונה טיפלה במנוח במסירות ואהבה, ועל כך העידו עדי ההגנה. ז) סימונה טענה, כי הדרך בה פירש בית משפט קמא את הכחשותיה במשטרה, הייתה שגויה, הואיל והדבר נבע מרצונה שלא לחשוף את יחסיה עם ג'ון, ולמנוע מעצמה חשד כאילו יחסים אלו הניעו אותה לבצע רצח. ח) סימונה סבורה כי החשיבות שייחס בית משפט קמא לשיחה שקיימה עם ג'ון מביתה של משפחת עזרא, לא הייתה במקומה, הואיל ואין זה סביר שהיא תבחר לתכנן רצח דווקא מביתם של שכנים. ט) סימונה קובלת על ממצאו של בית משפט קמא, לפיו היא הייתה זו אשר כיבתה את האור במחסן. היא הוסיפה וטענה, כי ידיעתה על כך שהמנוח שוכב במחסן על אף החשיכה ששררה שם, אינה מעידה על מעורבותה ברצח, הואיל ולדידה של המערערת, היא הייתה הראשונה שהגיעה למחסן ופתחו, וראתה את בן-זוגה שוכב שם. דיון 8. כאמור, טען בא-כוחו דאז של ג'ון בפני הערכאה הראשונה, נגד קבילות האמרות בהן הודה שולחו במעשה הרצח. על טענה זו לא חזרו באות-כוחו של ג'ון בפנינו, ובקשר עם אותן אמרות הן טענו כי הן אינן משקפות עובדות אמת, אלא דברים שהגה ג'ון מלבו, על מנת להיחלץ מהלחץ והמצוקה שבהם היה נתון. על פי גרסתו, גרם לו המדובב להאמין שאין לו ברירה אלא להודות במעשה הרצח, למרות שלא היה לו קשר למעשה, שכן יש נגדו ראיות למכביר. באות-כוחו של ג'ון טענו עוד, כי המדובב היה זה שדרבן את שולחן להודות, ולצורך זה הציג את עצמו כ"עבריין ותיק", בעל ניסיון וידע רב בכל הנוגע למשפט הנוהג בארץ, אשר כבר ישב פעמים רבות בכלא, ולדבריו ניסיונו המשפטי עולה על זה של עורכי דין. בסוגיית המדובב, הזדמן לי לאחרונה (ע"פ 4577/98, דיין נגד מדינת ישראל (טרם פורסם) לומר את הדברים שיצוטטו להלן, היפים גם לענייננו: "כידוע, לא ראתה ההלכה הפסוקה פגם בהפעלתם של סוכנים על ידי המשטרה, במטרה לדובב חשודים (ע"פ 476/79, פד"י לה, חלק ראשון, 785, 805; ע"פ 2831/95, אלבה נגד מדינת ישראל, פד"י נ', חלק חמישי,221, 292). אדרבא, החלטתה של המשטרה להיעזר במדובב, הוכרה כהכרח בל-יגונה. המציאות מלמדת, כי במקרים רבים נוטה חשוד לפתוח את סגור לבו בפני מי שעצור עמו, ולהימנע מכך בחקירה בפני איש מרות, ואם בדרך זו ניתן לתרום לחשיפתן של עבירות והעמדתם של עבריינים לדין, כי אז אין מנוס מלעשות שימוש גם באמצעי חקירה זה. המציאות מלמדת עוד, שסוכנים בדרך כלל אינם אנשי חוק, ולעתים קרובות ההפך הוא הנכון, ומדובר בעבריינים המבקשים לקנות את חירותם או לזכות בפטור מהעמדה לדין, כגמול על פעולתם להשגתן של ראיות מפלילות כנגד אחרים. במצב זה מנקר לא אחת החשש בלב, שהמדובב, בלהטו לזכות בהטבות שהובטחו לו, לא יהסס להפליל גם את מי שלא חטא, וזוהי סכנה שבית המשפט צריך להיות מודע לה, על מנת שלא להיתפס לתוצאה שגויה. אך עניין זה מתייחס למשקל עדותו של המדובב ומהימנותה, ולא לקבילות עדותו כראייה, שהרי מכוח מצוות המחוקק, הכל כשרים להעיד. כך או כך, גם לשאלת המהימנות נמצא ברוב המקרים פתרון יעיל, והכוונה לכך, שאין עוד צורך לסמוך על דבריו של המדובב עצמו בעדותו בבית המשפט, הואיל ואותן שיחות שהוא מקיים עם חשוד, מתועדות בהקלטה ולעתים גם בצילום, כשהשליטה על העזרים הטכניים מצויה בידי המפעיל ולא בידי המדובב, כך שמזה האחרון נשללת היכולת ל"עצב" את הדברים המושמעים, ולתת להם גוון ככל שיעלה על רוחו. ... כאשר לבית המשפט הוגשו סלילי ההקלטה, קבלתם של אלה חייבה את המשיבה לעמוד במבחן כפול, האחד בתחום הקבילות הטכנית, והאחר עוסק בשאלה אם דבריו של המערער נאמרו ללא כפייה וללא פיתוי (ע"פ 869/81, שניר נגד מדינת ישראל, פד"י לח, חלק רביעי, 169). 'הקבילות הטכנית' עוסקת בבחינת תקינותם של האמצעים הטכניים, מידת הכשרתו של מי שהפעיל אותם, שלמותם של סלילי ההקלטה, וכיוצא באלה עניינים, שלכולם אין נגיעה כלשהי לשאלת אישיותו של המדובב. אך כאמור בכך לא די, הואיל ובית המשפט צריך להשתכנע גם שהודייה שהשמיע המערער באוזניו של מדובב, הייתה חופשית ומרצון, הואיל ולעתים קורה שמדובב גולש לתחום האסור, ואין הכוונה רק להפעלתם של איומים ואלימות כלפי חשוד, אלא למשל, לאפשרות שהוא ינסה לפתות אדם שלא חטא, להודות בעבירה קלה יותר, ואותו אדם יתפתה לעשות זאת, אם משום הלחץ הכרוך בתנאי המעצר, או משום החשש שאם לא ילך בדרך זו, הוא עלול להיות מורשע בעבירה חמורה יותר". ובאשר למקרה הנוכחי, אקדים ואומר כי ההיגיון מחייב, כי גם מי שהינו תושב זר, אינו שולט בעברית ואינו בקי בהלכות חקירה ומשפט בישראל, יבין, כי הודאה, ואפילו היא כוזבת, בהמתתו של אדם, עלולה להוביל להרשעה ולמאסר ממושך. אפשרות זו קיימת גם לנוכח טענה של הגנה עצמית, שהרי אין זה ברור כלל כי בית המשפט יתן אמון בטענה זו. בנסיבות אלו, וגם אם סבר ג'ון כי הוא עתיד להיאסר לשנים ספורות בלבד, אתה מתקשה להבין כיצד מוכן מי שטוען לחפותו, להפליל את עצמו רק משום שמדובב אלמוני שכנע אותו לעשות זאת. יותר מכך, עיינתי בתמלילי שיחותיו של ג'ון עם המדובב, ולא מצאתי בהן דבר מעבר לשיחות שרבות כמותן בין שניים הכלואים יחדיו. אין ספק שלמדובב היה עניין מובהק שג'ון יפתח את סגור לבו, אך על מנת להשיג אותה מטרה הוא לא נקט באמצעי שניתן להגדירו כפסול, אדרבא, הוא חזר על אמיתות ישנות הידועות לכל, וביניהן זו האומרת כי בית המשפט נוטה חסד למי שמודה במעשה עבירה אשר ביצע. החשוב לעניינו הוא, שנעדרות מהשיחות אמירות אשר נועדו לשכנע את ג'ון לבדות דברים מלבו, אדרבא, המדובב נשמע כמי שאינו דוחק בו: "כשתחליט להסביר איך זה קרה אני יכול להסביר לך מה להגיד, כי אחי אתה צריך לשמוע מישהו שיש לו ניסיון ויודע איך להגיד. אתה לא יכול ללכת ולזרוק בלי ראש, כשתרגיש שאתה רוצה להגיד לי אני יכול להסביר לך" (עמ' 15 לתמליל ה'). ואמנם, לבסוף החליט ג'ון, מרצונו החופשי, להיעזר במדובב, וכך נימק את העניין בהודעה 27א' (קלסר ת96/) מתאריך 27.11.96 (עמוד 8): "דיברתי איתו. סיפרתי לו שהרגתי מישהו והוא ידע על המקרה כי הוא קרא בעיתונים פחות או יותר. אני סיפרתי לו כי רציתי לספר רציתי להוציא את האמת". ובעדותו בבית המשפט הוסיף ג'ון באותו עניין (עמוד 369): "חשבתי שזאב הוא אדם שיכול לעזור לי. זאב היה עצור כמוני אבל אמר שיש לו ניסיון והוא יכול לעזור לי... הוא עשה לי רשימה של הדברים שהייתי צריך, סיגריות וכו' ולמחרת קיבלתי סיגריות, ואז הבנתי שזה אדם שאפשר לסמוך עליו. הבנתי שאפשר לסמוך עליו, לא בגלל שהיה עצור וידע מה קורה, אלא בגלל שהוא היה האדם היחידי שהיה לצידי, אף פעם לא הייתי במצב כזה, בשבילי היה מצב מאד קשה... חשבתי שזהו מישהו שיודע משהו על החוקים כאן. לא חשבתי שהוא שוטר, חשבתי שמדובר במישהו שיכול לעזור לי". עינינו הרואות, שגם ג'ון ידע כי ניצב בפניו עציר מן המניין, אשר גם אם היה מבטיח לו הבטחה כלשהי, וכזו לא מצאתי, הרי שלהבטחה זו לא היה ערך כלשהו. מכאן, שג'ון נעזר במדובב על מנת להיחלץ מהמצוקה אליה נקלע, וההחלטה לעשות זאת לא נבעה מלחץ חיצוני, פיתוי או השאה, אלא מלחץ פנימי אשר נבע מרצונו להיעזר בעצתו של מי שהציג עצמו כבקי בהליכי חקירה ומשפט. בדרך זו ביקש ג'ון למזער את "הנזק" הצפוי לו, והרי לעניין זה אין דבר לסוגיית הקבילות, ובלשון ע"פ 636/77, שמעון לוי נגד מדינת ישראל, פד"י לב(3), 769, 774 : "ברור שכל נאשם אשר נחקר כחשוד בביצוע עבירה נמצא על-ידי עצם החקירה במצב של לחץ ומתח נפשי, במיוחד כשהוא נתון במעצר, והחלטתו להודות בעבירה המיוחסת לו היא לא פעם תוצאה של שיקולים שונים וביניהם צפיה שההודאה תביא לו טובות הנאה שונות, כגון - הקלה בעונש בבוא העת, שחרור ממעצר, קיצור ההליכים ומניעת עינוי-דין ועוד. על-כן מההכרח לתת לדברי המחוקק בסעיף 12 של פקודת הראיות [נוסח חדש] משמעות משפטית טכנית... לפי משמעות זו, השאלה שלפנינו איננה מה היו המניעים שבגללם מסר המערער את ההודאה, אלא אם הופעלו אמצעים פסולים על-ידי אנשי המשטרה, כדי להביא את המערער למתן הודאה". (ראה גם ע"פ 744/78, 715, לוי נגד מדינת ישראל, פד"י לג(3), 228, 234): להשלמת סוגיית התוודותו של ג'ון בפני המדובב והחוקרים אוסיף, כי צפיתי בקלטת השחזור מתאריך 28.11.96, ולא התרשמתי שהוא היה נתון בלחץ או במצוקה, וגם לא התרשמתי שהוא עמל כדי לתאר אירועים אותם בדה מלבו. ההיפך הוא הנכון, ג'ון נראה רגוע, משיב עניינית לחוקר, וקשה היה שלא להתרשם כי מדובר בשחזור הנעשה על ידי מי שבקי בפרטיהם של האירועים. 9. קבילות ההודאה אינה פוטרת את בית המשפט מלבחון את אמיתותה, ומה המשקל שמן הראוי ליתן לה, הואיל ויש לוודא כי ג'ון לא נטל על עצמו מעשה שלא עשה. גם לכך הקדישה הערכאה הראשונה מחשבה, ואני שותף לדעתה כי ההודאה עמדה גם במבחן המהימנות. גרסתו של ג'ון הייתה שהוא הכיר את סימונה כשזו נהגה לבקר את אמה, שממנה שכרו הוא ואחותו דירה למגוריהם. ההכרות בין השניים התהדקה, והם החלו לקיים יחסי מין. ג'ון שמע מפיה על יחסו האלים של בעלה, וכ10- ימים לפני מותו של שלום, קיבל ג'ון מידיה סכין אותו הגדיר כ"סכין צייד" וסכין "לא נורמלי". את הסכין הזה נשא ג'ון בימים הבאים על גופו, והביאו עמו בליל הרצח, כאשר נקרא להגיע לבנין מגוריה של סימונה על מנת לפגוש אותה. באשר לסכין, הכחיש ג'ון תחילה כי הייתה זו סימונה אשר ביקשה ממנו להביאה עמו, אך בהמשך נרשמה מפיו גם תשובה שונה, והכוונה לדברים שתועדו בעמוד 9 ו10- של התמליל ל"ו, כאשר הוא נשאל אם סימונה ידעה שהוא נושא סכין: "היא כן ידעה שהסכין הייתה עלי באותו לילה... אני זוכר שכאשר היא התקשרה שאלה אותי אם הסכין אצלי, שאלה אותי משהו על הסכין". המשכו של סיפור המעשה כפי שהובא מפיו של ג'ון בחקירתו היה, שכאשר הגיע לבניין, הוא פגש את שלום במחסן הנמצא בקומת הקרקע. שלום החל לקלל אותו, ככל הנראה משום שחשד כי הוא מקיים קשרים עם סימונה, ובשלב כלשהו סטר שלום לג'ון, ואחר כך הוא נראה מכניס את ידו לכיס מכנסיו. ג'ון העיד על עצמו כמי שחשש ששלום עומד לפגוע בו, ועל כן הוציא את הסכין שנשא על גופו, דקר את שלום, ונמלט מהמקום. העולה מהאמור עד כה הוא, שלג'ון ולסימונה היה, לכאורה, מניע להמית את שלום, והמעשה תוכנן להתבצע בשעת לילה מאוחרת, כששלום יהיה במחסן, ובאמצעות אותה "סכין צייד" שקיבל ג'ון מידיה של חברתו. על אף חומרתו של המעשה, ועל אף שהגיונו של אדם מן הישוב מתקשה לעכלו, ניתן לומר כי יש בתיאור המעשה מפיו של ג'ון הגיון פנימי, וזהו אחד מסימני האמת העולים מתוך ההודאה, וכהגדרתו של בית המשפט בע"פ 744/78, 715, לוי נגד מדינת ישראל, פד"י לג(3), 228, 234, אלה הם מסוג הסימנים "של שכל ישר המביאים אדם בר דעת להתייחס לדברי זולתו באימון". אך גם במצב זה אסור לו לבית המשפט לאמץ את הודאתו של נאשם כבסיס להרשעה, ועליו להוסיף ולבחון אם היא נתמכת ב"סימני אמת חיצוניים", אשר הוגדרו בע"פ 800/85, ברדה נגד מדינת ישראל, פד"י מ(4), 265, 271, כ"שסתום הביטחון" של כל המבחנים האחרים לבחינת אמיתותה של הודאה. לאחר שבחנתי את הראיות שהובאו בפני הערכאה הראשונה הגעתי לכלל מסקנה, כי אותם פרטים מהזירה שהיו נחלתו של ג'ון, ועליהם סיפר לחוקריו, מלמדים, ובמידה הנדרשת בפלילים, כי מסקנתו של בית המשפט המחוזי בדבר מעורבותו של ג'ון ברצח, היא מסקנה נכונה ויש לה על שתסמוך. להלן אביא חלק מאותם פרטים. 10. א) בהודעה מס' 27 (ראה הקלסר ת96/), מסר ג'ון כי דקר את המנוח באזור בית החזה, וכנראה במקומות נוספים ("היו הרבה אבל זה קרה מהר מדי אני לא זוכר במדויק איפה, לא הסתכלתי איפה", עמוד 3 של ההודעה). באשר לסכין, הוא תאר אותה כסכין לא-רגילה (ובהודעה 27ב' הוסיף: "זו לא סכין נורמלית, זו לא סכין מטבח, לא יודע את השם של הסכין אבל זה לא נורמאלי, אני לא יודע במה משתמשים איתה"). ג'ון טען שאת הסכין קיבל מספר ימים קודם מסימונה, ולאחר מעשה הוא השליך אותה מידיו, ככל הנראה בעת שעלה למונית עמה הסתלק מהזירה. ג'ון נתבקש לשרטט את הסכין במהלך חקירתו, והרושם הוא כי התואר "סכין לא רגילה" יאה לה (השרטוט צורף להודעה 27א'). באשר לדקירות ומיקומן, בפני בית המשפט הונחה חוות דעתו של ד"ר ב' לוי מהמכון לרפואה משפטית, וממנה עולה כי בגופת המנוח נתגלו 9 פצעי דקירה וחתך בבית החזה, ובכללן 5 תעלות דקירה חודרות לבית החזה. הרופא העריך כי "פצעי הדקירה נגרמו ע"י להב באורך לפחות עד כ- 9-9.5 ס"מ וברוחב פחות מ3- ס"מ עם שפות מושחזות" (ת83/). בעת שנחקר במשטרה, התבקש ג'ון להעריך את אורך הלהב, והוא הצביע על עט של אחד החוקרים שאורכה היה כ13- ס"מ (תמליל ל"ב, עמוד 9), והדגש הוא על כך שכל הנתונים הללו השאובים מתוך הודאתו, מתאימים לממצאים מהזירה, והם אינם היחידים מסוגם. ב) ג'ון נשאל אם ביקר בעבר באותו מחסן בו מצא שלום את מותו, והשיב (עמוד 9 של ההודעה 27א'): "הייתי פעם אחת רק הפעם הזאת שדקרתי את בעלה של סימונה". גם בעדותו בבית המשפט נרשמה תשובה דומה: "אף פעם לא הייתי בתוך המחסן שם שלום נרצח, רק מבחוץ" (עמוד 364). ובאשר לתכולת המחסן מסר ג'ון (עמוד 4): "אני זוכר היו אופניים, וזה קטן יותר מהחדר הזה, אופניים כמה ארגזים", והתאור דומה למה שהיה במחסן בפועל. הידיעה על תכולתו של המחסן, משתלבת עם טענת המשיבה שג'ון היה בתוך המבנה בעת ששלום מצא את מותו. את המסקנה הזו ביקש ג'ון לערער בטענה כי ראה את תכולת המחסן בעת שעבר לידו באחד הימים שקדמו לרצח. אך גם אם טענה זו נכונה, הרי אין זה הכרחי שתמיד יימצאו באותו מחסן ארגזים ואופניים. ומותר איפוא לתהות, מדוע בחר ג'ון לנקוב בהודאתו בפריטים אלה דווקא, שהרי אם היה מתגלה לחוקרים כי הוא לא דייק ומסר פרטים אשר בדה מלבו, היה מחמיץ את המטרה ששם לנגד עיניו (לטענתו, בעצתו של המדובב), ל"שתף פעולה" עם החוקרים כדי לזכות בהקלה בעונש. ג) בבדיקה שערכו אנשי המחלקה לזיהוי פלילי נמצאו מחוץ למחסן 6 כתמים, שבבדיקת מעבדה נקבע כי הם דם אדם, וארבעה מהם בעלי איפיונים המתאימים לדמו של שלום, אך לא לדמם של המערערים (ת94/א). החשוב לעניינינו הוא, שנמצאה התאמה בין המסלול בו נמצאו כתמי הדם (לאורך הקיר המזרחי של הבניין, מהמחסן לכיוון צפון - ראה ת6/ והתצלום מס' 10), למסלול אותו תאר ג'ון כדרך בה נסוג מהזירה ("מהצד האחורי של המחסן"). האפשרות ששלום הותיר כתמים אלה נפסלה, משום שאין חולקין כי הוא נותר מוטל במחסן לאחר שנדקר. מכאן, שהאפשרות הנותרת היא שהתוקף הותיר סימנים אלה, ובצדק סבר בית המשפט המחוזי כי פתרון התעלומה מצוי בהסברו של ג'ון, לאמור: "אני חושב שהתלכלכתי ביד עם דם אני לא יודע אם בבגדים נדמה לי שלא... היד שלי שהתלכלכתי בה זה היה יד ימין" (ראה ההודעה 27א' הוסיף ג'ון בעמוד 6). ד) במהלך השחזור ובהודעה 27א' (עמוד 6), נחקר ג'ון על האפשרות שהוא נראה על ידי אחרים בבואו לבניין, ועל כך השיב: "אני לא יודע אם מישהו ראה אותי יוצא, אני זוכר שהיו אנשים בכניסה של הבניין ואני מתאר לעצמי שהם ראו אותי כשהגעתי...". במהלך החקירה התברר, כי על המדרגות אמנם ישבו אנשים בשעה שנגרם מותו של שלום. ג'ון נשאל כיצד ידע נתון זה והשיב במהלך עדותו בבית המשפט, שגם את הפרט הזה הוא בדה מלבו, הואיל והיה ידוע לו מביקורים קודמים כי אנשים נוהגים לשבת על אותן מדרגות; ונדמה כי גם בתשובה זו רשאי היה בית המשפט המחוזי להטיל ספק, בעיקר לנוכח ריבוי הפרטים שג'ון ידע לספר לחוקריו, ושאדם מן הישוב היה מתקשה לדעתם מבלי שהיה בזירה ממש. ה) בניסיונו להסביר את ידיעתם של אותם פרטים טען ג'ון, כי הוא שמע עליהם מפיהם של חוקרים, ואת היתר השלים בדרך ההיגיון. זה היה הסברו גם כשנשאל כיצד ידע שסימונה ושלום ירדו יחד מדירתם, אך מותר וצריך היה לתהות, מהיכן שאב את הידיעה כי סימונה הורידה עמה לא רק חלקי ריהוט למחסן, אלא גם שקית זבל (דבר שאומת בעדותה של סימונה ואחרים, ולדוגמה ראה ההודעה ת38/ של גולן ביטון בעמוד 1). ונדמה כי אין כמו פרט זה, הנראה לכאורה שולי, שגם ג'ון היה מודע לו, כדי ללמד על כך שנכח בזירה בעת ששלום מצא את מותו. ו) כאמור, סיפר ג'ון בחקירתו כי במהלך העימות האלים עם שלום דלק האור במחסן, ובצאתו משם הוא (ג'ון) כיבה את האור. נתון זה אומת בעדותה של סימונה, אשר מסרה כי בעת ששלום עבד במחסן דלק האור, וכאשר נמצאה הגופה האור היה כבוי, ובמקום שררה עלטה עד כי מספר מעדי התביעה, אותם הזעיקה, לא הצליחו לראות את הגופה, אף שזו הייתה מוטלת מול דלת המחסן. וגם פרט זה, שגם שהוא נראה ונשמע כשולי וזניח, היה ידוע לג'ון, והוא אף שילב אותו בהודאתו, וגם הוא מלמד כי ידיעת הפרטים על האירועים שהתרחשו במחסן לא הייתה בדויה, אלא מתוך כך שג'ון חווה אותם ועמד עליהם בעצמו. 11. ג'ון לא חזר בפנינו על הטענה כי מותו של שלום נגרם בעת שהתגונן מפניו, ולכן אנו פטורים מלעסוק בכך. מאידך, טען ג'ון בפני חוקריו (ההודעה ת30/), כי בשעה בה מצא שלום את מותו הוא היה בהוסטל, שם הוא גר באותם ימים. ג'ון נשאל אם הוא יכול לנקוב בשמם של אלה שראו אותו בהוסטל, והשיב כי ראו אותו מספר אנשים, אך הוא לא ידע לנקוב בשמותיהם, למעט אחד, אהרון בן-דוד, אשר שימש כפקיד קבלה. ביחס לאותו אדם אמר ג'ון "יכול להיות שראה אותי". אך כבר בחקירתו במשטרה (ת98/), וגם בעדותו בבית המשפט (עמוד 383 לפרוטוקול), השיב אהרון בן-דוד, כי בשעות בהן עבד (מחצות ועד שעות הבוקר), הוא לא ראה את ג'ון יוצא או נכנס לבניין. במצב זה ניתן היה לומר לנוכח תשובתו של העד, ולו בגדר השערה, כי יתכן שכבר לפני חצות היה ג'ון ספון בחדרו, ועל כן לא יכול היה ליטול חלק ברצח. אך באותה מידה של היגיון ניתן לומר, כי לאחר הרצח לא שב ג'ון להוסטל, וזו הסיבה שאהרון בן-דוד לא ראה אותו. מכאן המסקנה, שבהעדר ראייה ברורה מפיו של עד ראייה לכך שג'ון שהה בהוסטל בשעה ששלום נרצח, נותרו הראיות המפלילות האחרות, והן רבות, ללא עוררין. מכאן התוצאה, שבכל הנוגע למערער זה ניצבת הרשעתו על בסיס איתן, המשלב בתוכו את הודאתו עם ראיות חיזוק למכביר, ועל כן דין ערעורו של ג'ון להידחות. 12. ביחס לסימונה קבע בית המשפט המחוזי על בסיס הראיות שהיו בפניו, שהיא ליוותה את שלום בדרכו למחסן, ושניהם ירדו יחד מדירתם. אך לטענתה, בעת ששלום מצא את מותו מידיו של אלמוני, היא כבר לא הייתה במחסן, ולכן לא ידועה לה זהותו של העבריין, וממילא גם לא היה לה קשר למעשה. לעומתה, טענה המשיבה כי בידיה ראיות לכך שגם ברגעים בהם מצא שלום את מותו, הייתה סימונה במחסן, ולמעשה היא חברה לג'ון במסגרת קשר מוקדם שקשרו ביניהם להמית את שלום. לעניין זה ביססה המשיבה את ראיותיה על עדותם של אחדים מדיירי הבניין, שישבו באותו לילה על המדרגות החיצוניות, ואשר לא ניתן היה לייחס להם כוונה להפליל את סימונה. אקדים ואומר כי לנוכח עדותם של אלה, והתנהגותה המפלילה של סימונה, גם בהרשעתה לא מצאתי כי נפל פגם. כאן המקום להבהיר כי ממקום מושבם על המדרגות, לא יכלו העדים לראות את המחסן, אך יכלו לשמוע את הרעשים שבקעו מתוכו. העד גולן ביטון ראה את סימונה מורידה מדירתה פריטים שונים וכן שקית עם זבל, ואחר כך היא נכנסה ויצאה מהמחסן עד שבשלב מסוים נשמעה צעקה אותה הגדיר העד (עמוד 77) כ"צעקה קטנה לא רצינית, וכאילו האופניים נפלו... זה היה צעקה של מישהו כאילו רב מכות. זאת הייתה צעקה אחת בלבד לא צרחה אלא צעקה. שניה אחרי הצעקה שמענו קול כאילו אופניים נופלים... אחרי הצעקה לא שמענו עוד משהו, היה שקט". את המשך האירועים תאר העד כך: "אחרי 10-20 שניות הנאשמת 2 יצאה מהמחסן, ביקשה ממני סיגריות, כשהיא יצאה היא נראתה מבוהלת. היא יצאה במהירות מהמחסן. על הפנים שלה אפשר היה לראות. שאלנו אותה מה קרה, היא אמרה שום דבר, כלום". לאחר מכן עלתה סימונה לדירתה. עד זה מסר כי בלבו עלה חשד ביחס למתרחש במחסן, והוא אף טרח ללכת לאותו כיוון אך חזר על עקבותיו, ולטענתו אותה שעה היה המחסן חשוך (עמוד 78), ולא נשמעו מתוכו קולות. בשלב זה נראתה סימונה יורדת מדירתה, וכחלוף זמן קצר הזעיקה את העדים, וגולן ביטון תאר אותה כמי "שיצאה בבכי ובהיסטריה. היא אמרה שלום שוכב על הרצפה. בואו נראה מה קרה" (עמוד 82). וכאן המקום להדגיש, כי בשלב זה לא היה בידיה של סימונה פנס, ומאידך המחסן היה חשוך עד שגם העד לא הצליח להבחין בגופתו של המנוח שהייתה מוטלת במחסן, מול הכניסה ממש. ובצדק תהה בית המשפט המחוזי, כיצד ידעה סימונה לומר לעד וחבריו כי שלום מוטל על הרצפה, אם לא מתוך כך שהיא ראתה אותו נופל, בעקבות תקיפתו על ידי ג'ון, וכאשר במחסן עוד דלק האור. מפיו של משה ביטון, אחיו של גולן, נשמעה גרסה דומה. גם הוא ראה את סימונה הולכת למחסן, עד שלפתע נשמע רעש וביטון העיד כך: "אני טיפוס חשדן והבנתי שיש שם משהו... אני חשדתי, אמרתי לאבי ולאחי שיש שם משהו במחסן. ידעתי שמתרחש שם משהו". גם עד זה תאר את סימונה בצאתה מהמחסן כמי שהייתה "מבוהלת, ישר רצה... לכיוון שלנו. שאלתי אותה מה קרה שם, היא אמרה ששלום נפל... לפי הריצה שלה והבעת הפנים ידעתי שקרה שם משהו" (עמוד 117). על האפשרות שבעת שבקע הרעש מהמחסן הייתה סימונה לידו השיב משה ביטון: "היא הייתה במחסן בוודאות" (עמוד 118). כאשר ניגש העד למחסן לא יכול היה להבחין בגופת המנוח ("לא יכולנו לראות מה קורה במחסן, כי היה שם חושך מוחלט" עמוד 118), והוא הבחין בגופה רק לאחר שסימונה עלתה לדירתה וחזרה עם פנס. העד הנוסף בעניינה של סימונה היה אבי אוס, אשר גרסתו בקוויה הכלליים דמתה לעדותם של שני האחים ביטון, אך עד זה גם הוסיף כי לאחר שסימונה עלתה לביתה נשמעו עדיין מלמולים מתוך המחסן. על בסיס אמירה זו ביקשה ההגנה מבית המשפט המחוזי לקבוע, כי מותו של שלום נגרם כאשר סימונה לא הייתה כבר במחסן. הערכאה הראשונה, המתרשמת באופן ישיר מהעדים המופיעים בפניה, ואשר לסמכותה מסורה ההכרעה בשאלות של עובדה ומהימנות, סברה כי אין באותה אמירה של העד אוס כדי לערער את גרסתם של האחים ביטון לגבי האירועים, ואף העלתה השערה כי אותם מלמולים יכלו להיות גם חרחורי גסיסתו של שלום. לא מצאתי מקום להתערב במסקנה זו, ומקובלת עלי הקביעה שגם בגרסתו של אוס נכללו אלמנטים רבים המפלילים את סימונה כמי שהייתה במחסן בעת תקיפתו של שלום על ידי ג'ון. האירועים שהסתיימו במותו של שלום, התרחשו בפרק זמן קצר ביותר, אשר במהלכו נכנסה סימונה למחסן ויצאה ממנו לסירוגין. על כן סבירה בעיני מסקנתו של בית המשפט המחוזי, שלא יתכן כלל כי אלמוני הספיק לתקוף את המנוח, לדקור אותו בצורה קשה, ועוד הספיק להימלט בלי להותיר עקבות ומבלי שסימונה הבחינה בו. אדרבא, סבירה בעיני המסקנה כי שלום הופתע על ידי תוקפו, ולכן לא התפתח מאבק של ממש בינו לתוקף, ולו המצב היה שונה, היו שלושת עדי התביעה האמורים מבחינים בכך, שהרי לפחות גולן ביטון הלך לכיוון המחסן אף שלא נכנס לתוכו. 13. על בסיס עדותם של שלושת העדים בהם עסקתי בסעיף הקודם, רשאי היה בית המשפט להגיע למסקנה כי סימונה הייתה במחסן בעת שהותקף בעלה. עניין זה משתלב היטב עם הבהלה שאחזה בה בצאתה מהמחסן ממנו בקעו רעשים, וגם בעובדה שכאשר הזעיקה את העדים לבוא למחסן, היא כבר ידעה כי שלום מוטל שם, על אף שאיש מאותם עדים לא הצליח לראות את הנעשה בתוך המחסן מחמת החשכה ששררה בו. על רקע ממצאים אלה רשאי היה בית המשפט להוסיף ולתהות, אם זו יד המקרה שדווקא ג'ון היה זה שהמית את שלום, כשהוא עושה זאת עם סכין אשר מסרה לו סימונה מספר ימים קודם, וכשהגעתו לזירה הייתה על פי הזמנתה של חברתו (הזמנה שנעשתה בשיחות טלפון אשר לפחות אחת מהן נעשתה מביתה של שכנה). אם תוסיף לכך את המניע אשר הסתמן מהקשר האינטימי בין השניים מחד, ואלימותו של שלום כלפי סימונה, מאידך, נדמה שהתשובה השלילית לשאלה זו כמו מתבקשת אליה. אכן, בעניינה של סימונה הראיות הן בעיקרן ראיות נסיבתיות, ואף שאין בכוחה של כל אחת מהן לבדה לבסס הרשעה, הרי משקלן המצטבר הינו מפליל ומכריע מאין כמוהו (לעניין זה ראה ע"פ 3974/92, אזולאי ואח' נגד מדינת ישראל, פד"י מז(2), 565; ע"פ 6251/94, סימון בן-ארי נגד מדינת ישראל, פד"י מט(3), 45, 128 ואילך). 14. לא במקרה זנחתי את העובדה כי בתחילת הדרך הכחישה סימונה את קשריה עם ג'ון, ועשיתי זאת הואיל ואינני סבור כי ניתן לשלול את הסברה שנהגה כך על מנת שלא לחשוף את יחסיה עמו בפני כל. מאידך, לא נהיר לי מדוע הסתפק בית המשפט המחוזי באמירה שהוא מייחס "משמעות מסויימת" (עמוד 167 להכרעת הדין) למוצג ת100/. מסמך זה הוא פרוטוקול של בית המשפט המחוזי בתל-אביב, בפניו התבררה בקשתה של המשיבה למעצרה של סימונה עד תום ההליכים. מי שייצג אותה אז, עו"ד שהרבני, אמר במהלך הדיון, כי שולחתו אינה מכחישה את מפגשה עם ג'ון במחסן בליל הרצח, אך לטענתה היא יצאה משם והותירה את שני הגברים לבדם, ובין אלה פרץ ויכוח על רקע קשריו של ג'ון עמה. במהלך המשפט טענה סימונה כי דבריו של עו"ד שהרבני לא נאמרו על דעתה, ובגרסה זו תמך גם הפרקליט עצמו, אשר הוסיף כי סימונה הייתה אותו יום נסערת. ושוב מצאתי את עצמי תוהה, אם יתכן שהפרקליט טען את אשר טען מבלי שטרח לברר קודם את העובדות עם מי שמונה להגן עליה, וגם אני כמו בית המשפט המחוזי התקשיתי לקבל את ההסבר שהציעה ההגנה לעניין זה. עם זאת, אישור הרשעתה של סימונה אינו מותנה בקביעת ממצא לחובתה בעניין זה. 15. לסיכום הדיון בפרק העובדות אני סבור, כי לא נפל פגם בממצאיה של הערכאה הראשונה, וגם לא בקביעתה כי שני המערערים היו במחסן בעת שנגרם מותו של שלום. אכן, גם בשלב זה נותרו חלק מהשאלות על האירועים בתוך המחסן ומה שקדם לכך ללא מענה, אך כידוע, מידת ההוכחה הנדרשת מהתביעה במשפט פלילי אינה ברמה של ודאות מוחלטת, אלא מעבר לספק סביר. באשר לזה האחרון ("הספק הסביר"), מצווה בית המשפט לבחון אם מהראיות עולה מסקנה הגיונית ולא קלוטה מהאויר, העשויה להתיישב עם חפותו של נאשם (ע"פ 409/89, מדינת ישראל נגד רואימי, פד"י מד(3), 465, 471), ולא אוכל לומר שזה המצב בעניינם של המערערים. יותר מכך, על פי השקפתי לא נפלה שגגה גם במסקנתו המשפטית של בית משפט קמא. שלום נדקר דקירות רבות, באמצעות סכין שהוכנה מבעוד מועד, ואשר הוגדרה על ידי ג'ון כ"סכין צייד", כשהדקירות כוונו לעבר פלג גופו העליון של הקורבן. והרי כל אלה הם ממאפייניה הבולטים של ה"החלטה להמית" על שני רבדיה: "חזות או צפיית התוצאה הקטלנית ('המישור השכלי'), ורצון או שאיפה להתגשמותה ('המישור הרגשי')" (בלשונו של כב' השופט א' גולדברג בע"פ 339/84, רבינוביץ נגד מדינת ישראל, פד"י לט(4), 253, 258; וכן ראה ע"פ 624/89, יחזקאל ואח' נגד מדינת ישראל, פד"י מה(3), 705, 714; ע"פ 290/87, סבאח נגד מדינת ישראל, פד"י מב(3), 358, 365). להשלמת התמונה אדגיש את מה שכבר הזכרתי, היינו, שבעת הדיון בפנינו דבק ג'ון בגרסה כי לא היה כלל בזירה, וזנח את הטענה אשר נרשמה מפיו במהלך חקירתו, ולפיה פעל בנסיבות של הגנה עצמית. מאותה סיבה לא היה מקום להרחיב בסוגיית הקנטור, אף שלהשלמת התמונה אוסיף כי ממצאיה של הערכאה הראשונה בשתי סוגיות אלו, מקובלות עלי. 16. לנוכח כל האמור אני מציע לדחות את שני הערעורים. ש ו פ ט השופט א' מצא: אני מסכים. ש ו פ ט השופט י' טירקל: אני מסכים. ש ו פ ט הערעור נדחה כאמור בפסק דינו של השופט א' א' לוי. ניתן היום, י"ב בניסן התשס"א (5.4.2001). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט העתק מתאים למקור נוסח זה כפוף לשינויי עריכה טרם פרסומו בקובץ פסקי הדין של בית המשפט העליון בישראל. שמריהו כהן - מזכיר ראשי 98079510.O05