מוטי מעודה נ. מדינת ישראל

בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 95 / בפני: כבוד השופט מ' חשין כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן כבוד השופטת ד' ביניש המערער: מוטי מעודה נגד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 5.11.95 בת"פ 7/95 שניתן על ידי כבוד השופט א' סטרשנוב תאריך הישיבה: ו' באייר התשנ"ז (13.5.97) בשם המערער: עו"ד אורלי קטבי-עמיר בשם המשיבה: עו"ד אמי פלמור-הרץ פסק-דין השופטת ט' שטרסברג-כהן: 1. המערער הועמד לדין על עבירה של ניסיון לאינוס לפי סעיף 345 (א)(4) לחוק העונשין בכך שניסה במספר הזדמנויות לאנוס את המתלוננת תוך ניצול היותר לקויה בשכלה. הוא נדון לשבע שנות מאסר מהן חמש שנים לריצוי בפועל והיתר על תנאי למשך שלוש שנים. 2. השופט המלומד ניתח בצורה מקפת ומעמיקה את כל נסיבות המקרים נשוא האישום שיוחסו למערער, הן מן הבחינה העובדתית והן מן הבחינה המשפטית. הוא בחן ובדק את גרסת המערער שטען להד"ם ודחה אותה כבלתי אמינה. הוא ניתח את עדויות עדי ההגנה שהובאו כדי לתמוך בגרסתו של המערער ולא מצא בהן את התמיכה אותה ביקש המערער למצוא. לעומת זאת התרשם השופט באופן ישיר ובלתי אמצעי מעדותה של המתלוננת ובנקטו משנה זהירות בבדיקת עדות זו, בהיות המתלוננת לוקה בשכלה, קבע הוא כי העדות היא כנה ומהימנה והיא עומדת גם במבחן בדיקתה על פי סימני האמת העולים מתוכה וגם על פי סימני האמת החיצוניים שנותחו על ידי השופט קמא אחד לאחד. 3. הסניגורית המלומדת טענה כי לא הוכח על ידי התביעה יסוד הלקוי השכלי השולל יכולת להסכים והצביעה על כך שהמתלוננת התאהבה במערער, שתפה פעולה עמו ולמעשה הסכימה למעשים שלטענתה נעשו בה ומשלא הוכח על-ידי התביעה שלא הייתה מסוגלת להסכים לאור הליקוי השכלי ממנו סבלה, היה מקום לזכות את המערער. 4. אין בידינו לקבל טענות אלה. מחומר הראיות שהיה בפני בית משפט קמא לרבות עדות המתלוננת עצמה, ניתן היה לקבוע - כפי שקבע בית המשפט המחוזי - כי המתלוננת הייתה לקויה בשכלה ונטולת יכולת לתת הסכמתה למעשים שנעשו בה לפי המבחנים שנקבעו בפסיקה (ע"פ 406/88 שמואל עקארי נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(5) 840). התמונה המצטיירת מחומר הראיות הוא ניצול לרעה בצורה מחפירה של המתלוננת. המערער נשוי ואב לילדים שגילו כפלים מגילה של המתלוננת שטרם מלאו לה 18 שנה והיא סובלת מפיגור שכלי, היה מופקד על הסעת ילדים מביתם לבית הספר ובחזרה. היה זה בית ספר לילדים הסובלים מפיגור שכלי והמתלוננת הייתה ביניהם. המערער ידע זאת והייתה מוטלת עליו אחריות יתר כלפי ילדים אלה. המערער תמרן ותכנן להסיע את המתלוננת בנפרד וללא תלמידים נוספים כפי שאמור היה להסיעה במצב העניינים הרגיל וכל זאת כדי לבצע בה את זממו. הפאסיביות שאפיינה את התנהגות המתלוננת, עולה בקנה אחד עם הליקוי השכלי ממנו סבלה וניצול מודע של מצב זה על ידי המערער, הוביל להרשעתו, כדין. 5. העונש שהושת על המערער אינו קל, אולם אינו מצדיק התערבותו של בית משפט זה. אדם העושה מעשים מסוג זה בקורבן חסר ישע ומנצל את מצבו לסיפוק תאוותו, צריך להיענש בכל חומרת הדין אותה לא מיצה אתו בית משפט קמא. 6. אשר על כן, אנו דוחים את הערעור הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין. ניתן היום, ו' באייר תשנ"ז (13.5.97). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן מזכיר ראשי חז794895 העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 95079480.J03