igbokwe francis chidi נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק עע"ם 7945/12 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים בענינים מינהליי עע"ם 7945/12 לפני: כבוד השופטת א' חיות כבוד השופט נ' הנדל כבוד השופט צ' זילברטל המערער: Igbokwe Francis Chidi נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים בתל אביב מיום 14.10.2012 בעת"מ 15921-05-12 בשם המערער: עו"ד מתן חודורוב בשם המשיבה: עו"ד אודי איתן פסק-דין השופט נ' הנדל: 1. שוב מונח לפנינו מקרה המעלה את סוגיית מבקשי המקלט המדיני בגבולות מדינת ישראל. לאחרונה נדרש בית משפט זה לדון בסוגיה במלוא היקפה, תוך בחינת חקיקת הכנסת בטיפול בתופעת המסתננים הבלתי-חוקיים לתוך המדינה (בג"ץ 7146/12 נג'ט סרג' אדם ואח' נ' הכנסת ואח' (16.9.2013)). כעת מוטל עלינו לצמצם את המבט למקרה בודד ומסוים. מדובר בערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים בעת"מ 1243/08 (כב' השופט ד"ר ק' ורדי), בגדרו הוחלט לדחות על הסף את עתירת המערער להעניק לו מקלט מדיני בישראל או להורות על החזרת הטיפול בעניינו למשרד הפנים. כמו כן הוחלט לבטל את צו הביניים האוסר על הרחקת המערער מישראל. רקע עובדתי ודיוני 2. מהחומר שבפנינו עולה המסכת העובדתית הבאה: המערער הינו אזרח ניגריה, אשר הסתנן לישראל דרך גבול מצרים ביום 15.11.2008, משם פנה לנציבות האו"ם (להלן הנציבות או נציבות האו"ם) בבקשה לקבלת מקלט מדיני כפליט על-פי האמנה הבינלאומית בדבר מעמדם של פליטים (כתבי אמנה, כרך 3, עמוד 5; נחתמה ב-1951, אושררה על-ידי מדינת ישראל ב-1954) והפרוטוקול בדבר מעמדם של פליטים (כתבי אמנה כרך 21, עמוד 23; נחתמה ב-1967, אושררה על-ידי מדינת ישראל ב-1954) (להלן: אמנת הפליטים או האמנה). ביום 24.5.2009 נערך למערער ראיון בנציבות האו"ם, ובו נימק את בקשתו למקלט מדיני בכך שהינו נרדף על-ידי קבוצת מורדים חמושים הפועלים באזור דלתת הנהר (Niger Delta). רדיפות אלו הגיעו לשיאן עם פלישת מורדים (ביום 21.7.2008) לאזור מגוריו, תוך הפעלת אלימות קשה, השחתת רכוש ופריצה לבתים. המערער הסביר כי ברח כל עוד נפשו בו לכפר סמוך, ולאחר שהות של יממה המשיך את דרכו לכפר לגוס, שם הסתתר בבית חברו. משם המשיך לאחר שלשה חדשים לישראל, וביקש כאמור מקלט מדיני. חשש המערער לחייו נקבע על-ידי נציבות האו"ם כסביר ביסודו. למרות זאת, וחרף העובדה שהאיומים העומדים בבסיסו מהווים רדיפה על רקע השקפה מדינית מסוימת (כהגדרתה באמנה), החליטה הנציבות שלא להמליץ על הכרתו כפליט הזכאי למקלט מדיני. הסיבה שניתנה לכך היא שיכול המערער לשוב לאזור אחר בניגריה, שם יוכל לחיות ללא חשש לרדיפה. בהתאם לנוהל שהיה קיים אז, העבירה נציבות האו"ם את המלצתה לוועדה המייעצת לענייני פליטים, אשר דנה בעניין בהליך מקוצר והמליצה לסרב לבקשה. מנכ"ל רשות האוכלוסין וההגירה במשרד הפנים אימץ את ההמלצה, ודחה את בקשת המערער למקלט מדיני. ההחלטה הובאה לידיעת המערער במכתב מיום 24.12.2009, והמערער התבקש לצאת מתחומי המדינה תוך 14 יום. טרם עברו שבועיים ימים והמערער הגיש בקשה לעיון מחדש, תוך שהוא מספר על פלישת כוחות משטרה (בתמיכת הרשויות) לכמה כפרים באזור מגוריו, וביצוע מעצרים המוניים של מנהיגי נוער בשל חשד למעורבות בפעילות חבלנית. הבקשה נבחנה על-ידי יחידת הטיפול במבקשי מקלט ברשות האוכלוסין (להלן: יחידת ה-RSD), אשר המליצה לדחות את הבקשה. ביום 23.4.2012 נדחתה הבקשה, ושוב התבקש המערער לעזוב את המדינה תוך 14 יום מתאריך המכתב. המערער עתר נגד החלטות אלו לבית משפט המחוזי מרכז – לוד בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים, וביקש כי יוענק לו מקלט מדיני בישראל, ולחלופין כי יערך לו ראיון בנוגע למידע שהציג בבקשתו לעיון מחדש. בעתירתו חזר המערער על העובדות המנויות לעיל. הוא הוסיף לטעון שמאחר שסיפק מידע חדש אודות הסכנה הנשקפת לחייו באם יוחזר לארצו, היה על יחידת ה-RSD לערוך לו ראיון נוסף, בהתאם לנוהל שהיה קיים בעת הגשת הבקשה לעיון מחדש. ביום 9.5.2012 ניתן במעמד צד אחד צו ביניים האוסר על הרחקתו של המערער מהארץ עד למתן החלטה אחרת בעניינו. אולם, לאחר מעבר למחוז המתאים (תל אביב – יפו), בית משפט המחוזי החליט לדחות את העתירה על הסף, וזאת מכוח סמכותו לפי סעיף 7(2) לתקנות בתי משפט לעניינים מנהליים (סדרי דין) התשס"א-2000. הנימוק שניתן לכך הוא שבית המשפט לא מצא עילה להתערבות. בית משפט המחוזי הדגיש שעיון בראיון שנערך למערער מלמד כי אין מניעה שהוא יעבור לגור בעיר אחרת במדינת מוצאו, וציין את העובדה שטענתו החדשה של המערער בדבר רדיפה מצד רשויות המדינה מושתתת על עדות שמיעה בלבד – מפי חבר מקומי שהעביר את המידע בדוא"ל. עוד קבע בית המשפט שלא הובאו ראיות, ולו לכאורה, להיותו של המערער פליט או לעובדה שנשקפת לו סכנת חיים בארץ מוצאו. מטעמים אלו נדחתה העתירה על הסף, ובוטל צו הביניים שמנע את הרחקת המערער מישראל. כנגד פסק דין זה הוגש הערעור שלפנינו. לצדו, הגיש המערער בקשה למתן סעד זמני – בקשה שנדחתה על-ידי כב' השופט י' דנציגר בהחלטתו מיום 22.11.2012. טענות הצדדים 3. בערעורו טוען המערער ששגה בית משפט המחוזי במספר נקודות בהחלטתו לדחות את העתירה על הסף. תחילה קובל המערער על קביעת בית המשפט שלא הובאו ראיות להיות המערער פליט ולעובדה שנשקפת לו סכנת חיים. המערער מדגיש שדרישת אמנת הפליטים ל"פחד מבוסס" של פליט אינה מחייבת הוכחה ברמה של מאזן ההסתברויות, וכי די בהסתברות נמוכה מ-50% כדי שאדם יוכר כפליט. גישה זו אומצה, לפי הנטען, על-ידי בתי המשפט בארה"ב ובאוסטרליה, ואף על-ידי בית הלורדים הבריטי. המערער, לדבריו, עמד בנטל זה, ואין אפוא מקום לקבוע שלא הובאו ראיות להיותו בסכנת חיים – מה עוד שגם המלצת הנציבות הכירה בכך. בנוסף, טוען המערער ששגה בית משפט המחוזי כשלא התייחס לטענתו החלופית הנוגעת לעיקרון אי-ההחזרה (non-refoulment). לדבריו, עיקרון זה מהווה חלק מהותי מהחוק הבינלאומי, ומחייב את המדינה לבחון את שאלת ההימנעות מגירושו של אדם בשל סכנה הנשקפת לחייו, גם אם אינו עומד בחמשת טעמי הרדיפה המוכרים באמנת הפליטים. בית המשפט כלל לא התייחס לעניין זה, ולדברי המערער לא ניתן לגרשו מהמדינה עד שייבחן העניין לעומקו. גם בהקשר לאפשרות לחזור לאזור חילופי במדינת מוצאו טוען המערער למשגה של בית משפט המחוזי. לגישתו, סכנה חמורה אורבת לו בכל שטחי מדינת מוצאו, ומכאן שאין לפניו אלטרנטיבה סבירה של מגורים בשטחה. לצד זאת, טוען המערער שאין לשלול את זכותו למקלט מדיני מחמת אפשרות של מגורים במקום אחר בארצו. הנחיות נציבות האו"ם קובעות שטענת העתקת מקום מגורים "איננה טענה העומדת בפנינו עצמה לפי אמנת הפליטים". גם הדין הבינלאומי אינו דורש כי מבקש המקלט ימצה את כל האפשרויות בתוך ארצו טרם יפנה למדינה אחרת בבקשה למקלט. לסיום, טוען המערער למספר פגמים פרוצדוראליים שנפלו בטיפול המדינה בתיקו: אי-הבאת מלוא החומר הרלוונטי בפני הוועדה; אי-עריכת ראיון לאור המידע החדש שסיפק המערער בבקשה לעיון מחדש; וליקויים בהערכת בקשתו של המערער לעיון מחדש, שלא נבדקה כהוגן ולא נחתמה כדין. מנגד, המשיבה טוענת שדין הערעור להידחות בשל היעדר עילה להתערבות בפסק דינו של בית משפט המחוזי. לכך מוסיפה המשיבה שככל שהמערער לא עזב את ישראל בסמוך לאחר דחיית בקשתו למתן סעד זמני על-ידי בית משפט זה (ביום 22.11.2012), וככל שהוא ממשיך לשהות בתחומי המדינה גם כיום, דין ערעורו להידחות על הסף גם בשל עשיית דין עצמי. המשיבה מדגישה שיכולת המערער להתגורר באזורים אחרים בניגריה מהווה עילה צודקת לדחיית בקשתו, ומטילה דופי בעובדת היות המערער נרדף על-ידי רשויות מדינתו. באשר לראיון הנוסף שלא נערך עבור המערער, טוענת המשיבה שלא הייתה כל חובה לקיים למערער ראיון נוסף במסגרת הליך הבקשה לעיון מחדש. הואיל ויחידת ה-RSD מצאה כי הראיות החדשות שהציג המערער לא היו רלוונטיות לבקשתו – הן משום שהתבססו על עדות שמיעה בלבד, והן משום שתשאולים שעורכים שלטונות ניגריה בגין פעילות חבלנית אינם מעוררים חשש לרדיפה – הרי שלא היה שום צורך בעריכת ראיון נוסף. דיון והכרעה 4. הדיון בשאלה מתי לגרש או לקלוט מבקשי מקלט מעורר סוגיה שאינה קלה. יש להתוות בה דרך ראויה המאזנת בין מקרים אנושיים קשים, לבין קביעת מדיניות כללית על-סמך שיקולים רחבים יותר. איזון זה מוצא ביטוי באמנת הפליטים אשר ישראל חתומה עליה (על אף שהאמנה לא אומצה בחקיקה הפנימית, היא התקבלה כאופרטיבית בנוהל הטיפול במבקשי מקלט מדיני בישראל, משרד הפנים, רשות האוכלוסין, ההגירה ומעברי הגבול (2011) (להלן: הנוהל); ראו בפסיקת בית משפט זה בעע"ם 8870/11 גונזלס נ' שר הפנים (25.4.2013) (להלן: עניין גונזלס), פסקאות 10-8). האמנה קובעת קריטריונים להגדרת פליטים, ומאבחנת בין הפליט האותנטי, הזקוק למקלט מדיני של מדינה המוכנה להעניקו, לבין מי שאינו פליט אך מבקש לשפר את תנאיי חייו על-ידי הגירה בלתי-חוקית למדינה אחרת. הקביעה המרכזית של האמנה היא כי פליט הוא אדם "הנמצא מחוץ למדינת אזרחותו בגלל פחד מבוסס להיות נרדף מטעמי גזע, דת, אזרחות, השתייכות לקיבוץ חברתי מסוים או להשקפה מדינית מסוימת, ואיננו יכול להיזקק להגנתה של אותה ארץ או אינו רוצה בכך בגלל הפחד האמור" (סעיף א). השאלה העיקרית הנוגעת לעניינו היא אפוא אם יש להכיר במערער כפליט לפי אמנת הפליטים. בעניין גונזלס נקבע, לאור סעיף 196 לספר העזר של האו"ם לאמנת הפליטים (UNHCR, Handbook on Procedures and Criteria for Determining Refugee Status under the 1951 Convention and the 1967 Protocol relating to the Status of Refugees (reedited 1992)) (להלן: ספר העזר), ולאור סעיף 1 לנוהל, שהנטל להביא ראיות לזכאותו של מבקש המקלט לקבלת מעמד של פליט מוטל על המבקש. עם זאת, יוזכר שאותו הסעיף של ספר העזר מדגיש שלעתים קרובות יתקשה המבקש לספק אסמכתאות מהימנות לפרטי האירועים שגרמו לו לברוח ממדינת מוצאו, ולכן יש לתת לו ליהנות במקרה המתאים מן הספק – קביעה שחוזרת על עצמה בסעיף 203 (שם). כפי שנאמר בסיכום הדברים (סעיף 205), על הגוף הבוחן לבדוק את מכלול נסיבות העניין, כולל מהימנות דברי המבקש, הראיות שהוצגו ושניתן להשיג, המצב הכללי השורר במדינת מוצאו, ושאר גורמים שעשויים להיות רלוונטיים בהערכת מעמדו של המבקש כפליט. 5. לאור הכללים האמורים, נחה דעתי שלא נפל פגם בהחלטת בית משפט המחוזי לדחות את עתירת המערער, ושאכן אין להכיר בו כפליט לעניין אמנת הפליטים. הנקודה המרכזית העומדת בבסיס קביעה זו היא אפשרות המערער להתגורר באזור אחר, הרחק ממלחמות הנפט של נהר הדלתה, במדינת מוצאו. בכתב הטיעונים שהוגש בפנינו הסתמך המערער על הנחיות נציבות האו"ם בעניין שלילת מעמד פליט על-פי אפשרות של מעבר תוך-מדינתי (UN High Commissioner for Refugees, Guidelines on International Protection No. 4: "Internal Flight or Relocation Alternative" Within the Context of Article 1A(2) of the 1951 Convention and/or 1967 Protocol Relating to the Status of Refugees, 23 July 2003; להלן: הנחיות האו"ם או הנחיות). בהקשר זה הוא מפנה לסעיף 2 להנחיות, שם נקבע כי "The concept of an internal flight or relocation alternative is not a stand-alone principle of refugee law, nor is it an independent test in the determination of refugee status". כמו כן יש להפנות לסעיף 4, המדגיש שהחוק הבינלאומי אינו מחייב פליטים למצות את כל האופציות לחיים בתוך מדינתם טרם יבקשו מקלט מדיני במדינה אחרת. יחד עם זאת, סעיף 2 להנחיות ממשיך וקובע כי "The question of whether the claimant has an internal flight or relocation alternative may, however, arise as part of the refugee status determination process". גם בהמשך המסמך נקבעו מבחנים ספציפיים לבחינת מעמדו של פליט לאור אפשרות העתקת מקום מגוריו בתוך מדינת מוצאו (ראו שם, סעיף 7; סעיפים 12-10). בענייננו המליצה נציבות האו"ם, לאור האופציות העומדות למבקש של מעבר למיקום אלטרנטיבי בתוך מדינת מוצאו, שלא לקבל את בקשתו למקלט מדיני. כאמור, המלצה זו התקבלה על-ידי רשות האוכלוסין וההגירה בהחלטתה לדחות את הבקשה, ואושרה על-ידי בית משפט המחוזי. לא מצאתי כי נפלה בכך טעות שבדין. בראיון המקורי שהתקיים בנציבות האו"ם, הזכיר המערער את פחדו מקבוצת מורדים מיליטנטית אשר רודפת אותו בשל סירובו לשתף אתה פעולה. לדבריו, סירב להעביר כספים מהפרויקט החינוכי שבו היה מעורב לידי המורדים. אך בהסתמכו על המבחנים המופיעים בהנחיות, קבע דו"ח הנציבות שרדיפה זו אינה מהווה עילה מספקת לקבלת מקלט מדיני. לאחר הדגשת העובדה שקבוצת המורדים פועלת באזור הדלתה בלבד, פירט הדו"ח כי המבקש יכול לחיות חיים נורמאליים וטובים באזור אחר של ניגריה: "The applicant is a highly-educated, healthy young man (31 years old) with impressive employment record. He can reasonably be expected to live and work elsewhere in Nigeria, for example Lagos or Abuja (where the organization at which he previously worked is now based), outside the area or operation of the militants/rebels he claims to fear". הערכות דומות כבר נאמרו מפי בית משפט זה כדי לשלול מקלט מדיני ממבקשו בשל אפשרות של מעבר פנימי בתוך מדינת ניגריה. בפס"ד Okorom נאמר (מפי השופט י' עמית) כי אף לא עלה בידי המבקש להסביר מדוע לא מיצה חלופות מגורים אחרות בניגריה, שהיא ארץ המשתרעת על שטח ענק, ומה המניעה כי יתגורר בחבלי ארץ אחרים בניגריה (השוו עע"מ 7945/12Chidi נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] בפסקה 7 (22.11.2012)) (עע"ם 8723/12 Okorom נ' משרד הפנים (31.1.2013), בפסקה 7; וראו עוד עע"מ 798/13Nwora Chimaobi Okpara נ' משרד הפנים (10.3.2013). גם במקרה דנא, דומה שדי בהערכה הנ"ל להצדיק את ההחלטה החוזרת ונשנית שאין להעניק למערער מקליט מדיני בישראל. 6. במסגרת הבקשה לעיון מחדש, ציין המערער נימוק חדש – היותו נרדף על-ידי רשויות מדינת ניגריה. לפי נימוק זה תיכנס בקשתו לכלל סעיף 14 להנחיות האו"ם, באופן ששאלת אפשרות העתקת מגורים בתוך ניגריה תתייתר. אולם, נימוק זה אינו נסמך בשום אסמכתא למעט הודעת דוא"ל של חבר (שהינה בגדר עדות שמיעה בלבד). יתירה מכך: בראיון שמסר הצהיר המערער על כך שהוא אינו חושש מהרשויות "בדרך שלילית" (“Sure. I fear the authorities. Because they are the authorities. But not in a negative way.”). טענתו החדשה לרדיפה בכל שטחי מדינת ניגריה מצד הרשויות, בשל אי-נכונותו להעביר כספים לקבוצת המורדים, רחוקה מלדבר בעד עצמה, אינה מבוססת, ואף אינה משתלבת עם החומר שהוגש לרשויות. גרסאות העובדתיות אותן מסר המערער אף אינן עקביות, כך למשל בנוגע לגורלה של אמו (ראו בעניין זה סיכומים מטעם המערער, סעיף 5). חוסר עקביות זה מחזק את החשד בנוגע למהימנות דברי המערער אודות היותו נרדף על-ידי רשויות ניגריה. 7. המערער טוען, לחלופין, כי יש להחיל עליו את העיקרון של אי-החזרת אדם למדינה שבה נשקפת סכנה לחייו – עיקרון ה-non-refoulment (ראו בג"ץ 4702/94 אל טאיי נ' שר הפנים, פ"ד מט(3) 843, 849-848 (1995)). אולם, היסוד העומד בבסיס עיקרון ה-non-refoulment הוא שאין לבצע גירוש אם נשקפת סכנה לחייו או לחירותו של המגורש בארץ היעד שאליה הוא מגורש. כיון שעלה בידינו שלא הוכח החשש, הרי שאין מקום להחיל עיקרון זה בנידון דנא. בשולי הדברים אוסיף שהתנהגותו של המערער, שנמנע מלעזוב את הארץ אפילו לאחר דחיית בקשתו על-ידי בית משפט זה למתן סעד זמני, אינה מקובלת. מי שמבקש להסתייע בהליך משפטי חייב לציית להוראות בית המשפט והחוק. מהצד השני, מן הראוי לעורר תהייה על התנהלות רשות האוכלוסין וההגירה. העובדה שהמערער שוהה במדינה באורח בלתי חוקי לתקופה של כמעט חמש שנים אינה מתקבלת על הדעת (המערער שהה במדינה למשך 4 שנים עד שהמקרה הגיע לבית משפט קמא), ויש בכך עידוד של בקשות סרק שאך מכבידות על המערכת ועל משאבי המדינה המוגבלים. יוער שצדק בא כוח המערער בטענתו שנפלו ליקויים מסוימים בטיפול בתיק על-ידי הרשות. כך למשל העדרה של חתימה כדין על המסמכים הרלוונטיים. ברי שעל הרשות להקפיד על כך בעתיד. אולם – וזה העיקר – המערער קיבל הזדמנות נאותה להעלות את טענותיו לפני הרשות המנהלית ולפני בית המשפט. 8. הגיעה לידי חוות דעתה של חברתי השופטת א' חיות, אשר חולקת על מסקנתי. אומר רק כי אף אני סבור שנפל פגם בבדיקת עניינו של המערער. לדעתי, נפל הפגם העיקרי בהליך קמא, והדבר תוקן, לטעמי, בבירור שנערך בהליך שהתנהל בפנינו. לצד זאת, שותף אני לדברי חברתי בדבר הזהירות הרבה שעל בית המשפט לעניינים מנהליים לנקוט טרם יורה על דחיית עתירה מעין זו על-הסף. אף חברי השופט צ' זילברטל דוגל בעמדה כללית זו, כעולה מדבריו בעניין צ'ימה (1440/13 צ'ימה נ' מדינת ישראל – משרד הפנים (7.8.2013). 9. סוף דבר, הגעתי למסקנה כי המערער לא הניח בסיס עובדתי מספק להתקיימות עילה למתן מקלט מדיני. הייתי מציע אפוא לחבריי לדחות את הערעור, ללא צו להוצאות. ש ו פ ט השופט צ' זילברטל: אני מסכים עם חברי השופט נ' הנדל כי דין הערעור להדחות. בנסיבותיו של המקרה דנא, גם לטעמי אין מקום להתערב בשיקול דעתה של הרשות אשר החליטה לדחות את בקשת העורר להעניק לו מקלט מדיני בישראל ואת בקשתו לעיין מחדש בהחלטה זו. ש ו פ ט השופטת א' חיות: עמדתי במקרה דנן שונה מעמדתו של חברי השופט נ' הנדל, ואם תישמע דעתי נורה על קבלת הערעור ועל החזרת עניינו של המערער לדיון בפני יחידת ה-RSD בבקשה לעיון מחדש שהגיש בחודש ינואר 2010. 1. בקשתו של המערער לקבלת מקלט מדיני בישראל נבחנה לראשונה על-ידי נציבות האו"ם לפליטים (להלן גם: הנציבות), אשר קבעה בהחלטתה מיום 22.7.2009 כי גרסתו בדבר האירועים שהובילוהו לעזוב את מדינת מוצאו הייתה ככלל מפורטת, עקבית, קוהרנטית ואמינה וכי גרסה זו אינה עומדת בסתירה לעובדות הידועות ועל כן ניתן לקבלה. עוד קבעה הנציבות כי קיימת אפשרות סבירה – הן בראייתו הסובייקטיבית של המערער, הן בבחינת הנתונים האובייקטיביים – שהמערער ייפגע אם ישוב לארצו וכי נוכח כישלונותיהם של השלטונות הניגריים לטפל באלימות המשתוללת באזור ה-Niger Delta ניתן להבין מדוע לא פנה המערער תחילה לקבלת סיוע והגנה של מדינתו. נציבות האו"ם לפליטים הוסיפה וציינה כי האיומים שחווה המערער מן המורדים שהגיעו לכפרו ביום 21.7.2008, מלמדים על קיומו של פחד מבוסס מפני רדיפה על רקע דעה פוליטית, כהגדרתה באמנה בדבר מעמדם של פליטים משנת 1951. חרף זאת סברה הנציבות כי אין מקום להיעתר לבקשת המערער למקלט מדיני, וזאת משום שלשיטתה באפשרותו לשוב ולהתגורר בחלקים אחרים של מדינתו המצויים מחוץ לשליטת המורדים, ולחיות שם ללא חשש מפני רדיפה. על יסוד המלצת הנציבות, דנה הוועדה המייעצת לענייני פליטים בעניינו של המערער בהליך מקוצר והחליטה להמליץ על דחיית בקשתו. בעקבות המלצה זו החליט מנכ"ל רשות האוכלוסין, ההגירה ומעברי הגבול ביום 16.11.2009 לדחות את הבקשה. המערער התבשר על דחיית בקשתו בשלהי שנת 2009 וחויב לעזוב את ישראל עד ליום 7.1.2010. יום לפני המועד שבו נדרש לעזוב את ישראל הגיש המערער בקשה לעיון מחדש בעניינו, בה ציין כי נודע לו מחברו שכוחות הממשל הפדראלי בניגריה (Joint Task Force of the Federal Government) ביצעו מעצרים המוניים של חברי קהילתו ובכלל זה של מדריכי נוער כמותו, בשל החשש למעורבותם בפעילות חבלנית, וכי אביו נעצר בחודש דצמבר 2009 בניסיון לדלות ממנו פרטים אודות מקום הימצאו של המערער. המערער תמך את בקשתו לעיון מחדש בהודעת דואר אלקטרוני מיום 6.1.2010 שהתקבלה, לטענתו, מחבר קהילתו, והוא ראה בהודעה זו ראיה התומכת בטענתו לפיה נשקפת סכנה לחייו בכל חלקי ארצו. בקשתו של המערער לעיון מחדש נבחנה על-ידי יחידת הטיפול במבקשי מקלט ברשות האוכלוסין (יחידת ה-RSD) וביום 17.5.2010 – מבלי שהתקיים למערער ראיון נוסף – הוחלט לדחותה. נקבע כי הראיה החדשה לכאורה שהציג המערער אינה רלוונטית לבקשתו, כי הידיעות שהוזכרו בהודעת הדואר האלקטרוני אינן מבוססות על עובדות מוצקות וכי מכל מקום "זכותה של כל מדינה מתוקנת לבקש לעכב את אזרחיה לתשאול במטרה לחקור את רמת מעורבותם בפעילות חבלנית". כמו כן צוין בהחלטת יחידת ה-RSD כי המערער שהה בישראל בזמן המהומות המתוארות על-ידו, ומכאן שלא ניתן לומר כי נשקפת סכנה לחייו בגלל היותו חבר בקהילתו בניגריה. החלטה זו הדוחה את בקשתו לעיון מחדש, נמסרה למערער רק ביום 23.4.2012 דהיינו בחלוף כשנתיים מיום שניתנה, ויש להצטער על כך. המערער לא אמר נואש והגיש עתירה לבית המשפט לעניינים מנהליים בה ביקש כי יוענק לו מקלט מדיני בישראל ולחלופין, כי ייערך לו ראיון בנוגע למידע שהציג בבקשתו לעיון מחדש. בית המשפט לעניינים מנהליים דחה, כאמור, את העתירה על הסף מבלי שקיים בה דיון וזאת מכוח הסמכות הנתונה לו בתקנה 7(2) לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 (להלן: התקנות), בקובעו כי לא מצא עילה להתערבות בהחלטות המשיבה. 2. בית משפט זה פסק לא אחת כי בחינת בקשה למקלט מדיני מצריכה הן את הרשות המינהלית והן את הערכאה השיפוטית המפעילה ביקורת על החלטותיה, לפעול באופן זהיר, רגיש וקפדני נוכח הזכויות רמות המעלה המוטלות על הכף והתוצאות הרות הגורל שיש להחלטה בבקשה מעין זו (ראו: עע"ם 8675/11 טדסה נ' יחידת הטיפול במבקשי מקלט, פסקה 12 (14.5.2012); עע"ם 8870/11 גונזלס נ' משרד הפנים, פסקה 20 (25.4.2013); עע"ם 4922/12 פלונים (חוף השנהב) נ' משרד הפנים, פסקה 31 (7.7.2013)). אכן, הכרעה בבקשת מקלט וכן ביקורת שיפוטית על דחייתה של בקשה כזו, נושאות עימן לעיתים השלכות מרחיקות לכת על חייו ובטחונו של מבקש המקלט, ומטעם זה נפסק כי מן הראוי שהכרעות אלה תתקבלנה לאחר בירור עובדתי הולם (ראו עע"ם 1440/13 צ'ימה נ' מדינת ישראל – משרד הפנים, פסקאות 40 ו-44 לפסק דינו של השופט ח' מלצר (7.8.2013) (להלן: עניין צ'ימה)). עוד נפסק בהקשר זה כי על בית המשפט לעניינים מנהליים לנקוט משנה זהירות בעשותו שימוש בסמכות הקבועה בתקנה 7(2) לתקנות וככלל, כך נפסק, על בית המשפט לדון לגופן בעתירות המשיגות על החלטה מנהלית הדוחה בקשה לקבלת מקלט, ואילו השימוש בסמכות לדחותן על הסף ראוי לו כי ייעשה במשורה ובמקרים חריגים בלבד (ראו: עניין צ'ימה, פסקה 40 לפסק דינו של השופט ח' מלצר, פסקה 4 לפסק דינו של השופט צ' זילברטל, פסקה 4 לפסק דינו של השופט י' עמית; כן ראו: עע"ם 8038/12 דאודה נ' מדינת ישראל – משרד הפנים (24.7.2013)). 3. בנסיבות המקרה דנן נראה לי כי ראוי היה להוסיף ולברר את הטענות העובדתיות החדשות שהעלה המערער בבקשה לעיון מחדש וזאת בדרך של קיום ראיון נוסף עימו. המערער, כזכור, נמצא בעבר על-ידי נציבות האו"ם לפליטים כמי שהציג גרסה עקבית, קוהרנטית ואמינה ביחס לנסיבות שהובילו אותו לעזוב את מדינתו. על רקע זה ונוכח הטענות שהועלו בבקשה לעיון מחדש, שגתה הרשות (יחידת ה-RSD) בקובעה ללא קיום ראיון, ללא בירור העובדות וללא התרשמות מאמינות האינפורמציה ומרצינותה, כי הודעת הדואר האלקטרוני שצירף המערער באשר לאירועים שהתרחשו בניגריה לאחר עזיבתו, מציגה נתונים בלתי רלוונטיים שאינם מבוססים על עובדות מוצקות. "נוהל הטיפול במבקש מקלט מדיני בישראל" שנכנס לתוקפו ביום 2.1.2011 אינו חל על החלטתה של יחידת ה-RSD מיום 17.5.2010 והצדדים לא צירפו את הנוהל שהיה בתוקף במועד הרלוונטי. אך דומה כי גם אם בהתאם לאותו הנוהל לא הייתה חובה לקיים ראיון נוסף לצורך קבלת החלטה בבקשה לעיון מחדש המבוססת על ראיה חדשה, בהחלט נהוג ומקובל היה בדרך כלל לעשות כן (ראו סעיף 34 לסיכומי המערער וסעיף 34 לסיכומי המשיבה). משאלה פני הדברים, נראה כי אין לקבל את החלטת המשיבה שלא לקיים למערער ראיון נוסף בנסיבות שהציג ויש להחזיר את העניין אליה לצורך השלמת הבירור העובדתי הנדרש ולצורך הכרעה בבקשה לעיון מחדש לאחר קיומו. 4. סיכומם של דברים, אם תישמע דעתי יתקבל הערעור במובן זה שעניינו של המערער יוחזר ליחידת ה-RSD לצורך קיום ראיון נוסף, בו תיבחן בקשתו לעיון מחדש בהחלטה שלא להעניק לו מקלט מדיני בישראל. עוד אציע כי המשיבה תימנע מהרחקתו של המערער מישראל עד חלוף שלושים ימים מיום שתתקבל החלטה חדשה בבקשתו לעיון מחדש. עם זאת ובשל העובדה שהמערער עשה דין לעצמו ונמנע מלעזוב את ישראל למרות דחיית בקשתו לסעד זמני בערעור, אציע שלא לפסוק הוצאות לטובתו. ש ו פ ט ת אשר על כן, הוחלט ברוב דעות בפסק דינו של השופט נ' הנדל. ניתן היום, כ"ה בכסלו התשע"ד (28.11.2013). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 12079450_Z07.doc מא מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il