בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א 7942/99
בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין
כבוד
השופט ת' אור
כבוד
השופט א' ריבלין
המערערים: 1.
עזבון המנוח אבני ציון ז"ל
2.
אורנית אבני
נגד
המשיבים: 1.
ביטוח ישיר א' די' אי' לבטוח בע"מ
2.
אבנר אגוד בטוח לנפגעי רכב
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בת"א 1514/96
שניתן ביום 26.9.99 על ידי כבוד השופטת י' הכט
בשם
המערערים: עו"ד עמיקם חרל"פ
בשם המשיבים: עו"ד אהוד שטיין
פסק-דין
השופט ת' אור:
1. המערערת השניה (להלן: המערערת) הנה
אלמנתו של המנוח צבי אבני ז"ל (להלן: המנוח), אשר נפטר כתוצאה מתאונת
דרכים אשר ארעה ביום 24.8.95. בית המשפט המחוזי פסק למערערת פיצויים כתלויה במנוח,
ועל סכום הפיצויים כפי שנפסק היא מערערת בערעור זה.
סכום הפיצויים שנפסק למערערת נקבע על פי שיטת
הידות ובהסתמך על מספר נתונים אותם קבע בית המשפט. בהסתמך על נתונים אלה, נערכה
חוות דעת אקטוארית על ידי האקטואר שי ספיר, אשר הוגשה לבית המשפט ועל פיה נקבע
סכום הפיצויים. על שלושה מהנתונים עליהם הורה בית המשפט המחוזי, אשר שימשו בסיס
לקביעת סכום הפיצויים, מערערת המערערת בפנינו. הנתון האחד הוא, שכושר השתכרותו של
המנוח לולא נפטר בתאונה היה בסך 8,808 ש"ח נטו לחודש; הנתון השני - שלולא
התאונה, היה צפוי שהמנוח יפרוש מעבודה בגיל 65 שנים, והנתון השלישי - שכושר
השתכרותה הצפוי של המערערת הוא בסך 1,500 ש"ח לחודש.
באשר לנתון האחרון, אין להתערב בפסק הדין.
לעומת זאת, הנני סבור שהמערערת קופחה בקביעת שני הנתונים האחרים.
2. למנוח, יליד 9.4.56, היתה השכלה חלקית במחשבים
והוא עבד במקצוע המחשבים. מספר חודשים לפני התאונה החל לעבוד בחברת
"דנשר" (להלן: החברה). על פי חוזה העסקתו של המנוח אשר נחתם בינו
לבין החברה (להלן: החוזה), משכורתו הבסיסית עמדה על 8,200 ש"ח, וכן
היה זכאי למשכורת 13 אשר ערכה הכספי החודשי הוא 684 ש"ח. את הסכום הכולל של
8,884 ש"ח שיערך בית המשפט ליום פסק הדין והגיע לסכום של 11,744 ש"ח
ולאחר ניכוי מס בשיעור 25% נקבעה הכנסתו החודשית נטו של המנוח בסכום של 8,808
ש"ח. סכום זה היווה בסיס לחישוב הפסד התמיכה של המערערת למשך אורך תקופת
עבודתו הצפוייה של המנוח, לולא נפטר בתאונה.
בקביעת כושר ההשתכרות כאמור, התעלם בית המשפט
המחוזי ממספר נתונים אשר הוכחו בפניו. ראשית, על פי החוזה זכאי המערער לקרן
השתלמות החל מתום 6 חודשי העבודה, וכן לביטוח מנהלים, לכל המאוחר, החל מתום 10
חודשי העבודה הראשונים. בנוסף, קיבל המערער השתתפות באחזקת רכב בסך 800 ש"ח
וכן תשלום עבור טסט וביטוח של הרכב על פי קבלות שימציא. להטבות אלה לא ניתן כל
ביטוי כספי בפסק הדין. בנוסף, יש לקחת בחשבון שגובה השתכרותו של המנוח כמפורט לעיל
היה עם תחילת עבודתו, כחצי שנה לפני התאונה, ויש להניח שבהמשך עבודתו היה זוכה
להתקדמות כלשהי. בנסיבות אלה, הנני סבור שאם ייקבע, בדרך אומדן, שכושר ההשתכרות של
המנוח עמד על 10,000 ש"ח נטו לחודש, במקום הסכום של 8,808 ש"ח, לא יהיה
בכך לקפח את המשיבים.
3. האם היה מקום לקבוע, שכושר השתכרותו של המנוח
לולא התאונה היה עד גיל 65 בלבד, וכי בגיל זה היה צפוי שיפרוש מעבודה?
השאלה של גיל פרישה מעבודה העסיקה ומעסיקה
רבות את הפסיקה הדנה בקביעת שיעור הפיצויים לתובעים בגין נזקי גוף. לגבי נתונים
רבים הקשורים בקביעת פיצויים בגין נזקי גוף, נדרש בית המשפט לעסוק בהערכת אירועים
ונתונים אשר טמונים בחיק העתיד. כך גם בשאלה עד איזה גיל צפוי היה, לולא התאונה,
שנפגע יעבוד לפרנסתו. בהתחשב בנתון זה ייקבע גובה הפיצוי בגין הפסד כושר ההשתכרות
בעתיד. ברי, שבית המשפט אינו יכול לצפות בוודאות עד איזה גיל בדיוק היה נפגע פלוני
עובד לפרנסתו לולא התאונה. מקובל, על כן, לסמוך על נתונים כלליים - סטטיסטיים
ואחרים - כדי לקבוע מהו הגיל הממוצע המקובל בו פורש אדם מעבודה ולהסתמך על נתון זה
כבסיס לחישוב הפיצויים.
מזה עשרות שנים הכירה הפסיקה בחזקה, הניתנת
לסתירה, על פיה פרישתו של אדם מעבודה היא בגיל 65 שנים. זוהי נקודת המוצא. באין
ראיות אחרות, ייקבע גיל זה כגיל בו היה צפוי שהתובע (או המנוח במקרה תביעת תלויים)
יפרוש מעבודתו לולא התאונה (ע"א 286/55 וולפוביץ ואח' נ' פישר ואח',
פ"ד יא(1) 379; ע"א 409/60 וקסלר ואח' נ' קונה ואח', פ"ד
טז(2) 1080, 1088; ע"א 422/62 בראונשטיין נ' שותפות רפיח את בן אפריים
ואח', פ"ד יז(1) 589). בית המשפט מעמיד את העובד בחזקתו שיוסיף ויתמיד
בתחום עיסוקו לאורך זמן עד לגיל 65 שנים, הוא גיל הפרישה, מבלי צורך שיוכיח זאת
באופן פוזיטיבי (ע"א 422/62 בראונשטיין נ' שותפות רפיח את בן אפריים ואח',
פ"ד יז(1) 589; ע"א 5868/84 מקלף ואח' נ' זילברברג ואח' ואח',
פ"ד מג(1) 138, 155). על קיומה של חזקה כזו חזר בית משפט זה פעמים רבות.
4. בצידה של חזקה זו נקבע כלל נוסף, על פיו רשאים
בעלי הדין להוכיח נסיבות מיוחדות על פיהן צפוי היה שהתובע המסויים היה פורש מעבודה
בגיל נמוך או גבוה מגיל 65 שנים. נסיבות היכולות ללמד על גיל פרישה נמוך יותר הן,
לדוגמה, מצב בריאות לקוי של התובע, ללא קשר לתאונה, אשר סביר לצפות שיביא לפרישה
מוקדמת שלו מן העבודה (ע"א 615/80 מפעלי קרור בצפון בע"מ נ' מרציאנו,
פ"ד לו(2) 592). לעומת זאת, במקרים רבים הכירו בתי המשפט בגיל פרישה גבוה
יותר של 68 או 70 שנים. גישה זו הוכרה, לדוגמה, לגבי בעלי מקצועות חופשיים. עורך
דין או רואה חשבון אינו מניח את עטו ונועל את משרדו בהגיעו לגיל 65 שנים. הניסיון
מלמד, שרובם ככולם של העוסקים במקצועות חופשיים, אם אינם סובלים מחולי כלשהו,
ממשיכים לעבוד מעבר לגיל 65 שנים. גם העובדה שאדם נפגע בגיל מבוגר ועד התאונה עבד
במלוא המרץ עשויה לחזק את הטענה שהתובע היה ממשיך לעבוד מעבר לגיל הפרישה המקובל
של 65 שנים. אלה שתי דוגמאות בלבד. פסיקה עשירה של בתי משפט השלום והמחוזי, וגם של
בית משפט זה, הכירה בשורה ארוכה של מקרים כחריגים, על פיהם גיל הפרישה מעבודה הינו
גבוה מ65- שנים. כך, לדוגמה, לגבי בעל מפעל מתכת, נקבע גיל 70 כגיל פרישה מעבודה
(ע"א 390/62, 378 יונגר נ' ליאון, פ"ד יז(3) 1662); כך נקבע גיל
מבוגר מ65- שנים למנהל עסק עצמאי לשיווק תרופות (ע"א 206/78 אשכנזי נ'
פרידמן, פ"ד לג(2) 729); וכך נקבע גם בנוגע לחקלאי אשר נקבע שיוכל לתרום
להדרכת פועליו אפילו אם הוא עצמו לא יעבוד עבודה פיסית (ע"א אבידן נ'
הלפרין, פ"ד לז(1) 29). לגבי עובדים עצמאים מסכם המחבר ד' קציר בספרו
"פיצויים בשל נזק גוף" (מהדורה רביעית), את ההלכה ביחס לגיל פרישה שלהם
מעבודה:
"ככל
הנראה, שעתה, משהתמסדה ההלכה על דבר גיל פרישה גבוה יותר של עצמאים, יהיה הנטל
להביא ראיה מוטל על מי שמבקש לסתור את הנחת הפרישה המאוחרת יותר" (בעמוד
257).
5. כל העוקב אחר הפסיקה בנושא פיצויים בגין נזקי
גוף, נוכח בודאי לדעת כי מפסקי דין רבים משתמע כי גיל פרישה של 65 שנים, ולא גבוה
יותר, אינו משקף עוד את המציאות. גיל פרישה זה נקבע בעבר על יסוד שני שיקולים:
האחד, שגיל הפרישה מעבודה בהסכמי עבודה רבים הוא גיל 65 שנים; והשני, העובדה שבגיל
זה זוכים הפורשים מעבודה לגימלת זיקנה מהמוסד לביטוח לאומי. אך האם שתי עובדות אלה
מצדיקות את המסקנה, שככלל, לאחר גיל 65 חדלים עובדים להשתכר לפרנסתם? כשלעצמי,
חוששני שאין זו קביעה המעוגנת במצב האמיתי בשוק העבודה. כבר לפני עשרות שנים חיווה
השופט ברנזון את דעתו שלא זה המצב. בפסק דינו בע"א 491/64 אקשטיין נ'
כטכניון, מכון טכנולוגי לישראל (פ"ד יט(1) 525), הוא אומר:
"מקובל
לחשב את הפסד ההשתכרות בעתיד של עובד שכיר לפי גיל פרישה מעבודה של שישים וחמש
שנה. אבל הנחה מקובלת זו אינה הלכה משפטית שאינה ניתנת לשינוי, ואני חושב שלא רחוק
היום שבו נצטרך לעשות בה רביזיה כדי להתאים את החוק למציאות. הניסיון מלמדנו, כי
אין עובדים בארץ ששים לפרוש מעבודה סדירה בהגיעם לגיל הפנסיה המקובל של שישים וחמש
שנה, גם כשמובטחת להם גימלת פרישה במקום עבודתם, והם מעדיפים להשאר בעבודה ממש עד
כלות כוחותיהם. יחסית, מעטים האנשים אצלנו שיש להם עיסוק אחר מחוץ לעבודתם או
תחביב שבהם יכולים הם למצוא מפלט לעת זיקנתם. לכן כה רבים האנשים הרוצים ומשתדלים
בכל כוחם להמשיך בעבודתם הסדירה ולהאריך את תקופת פעילותם המקצועית ככל אשר תשיג
ידם. הפסוק 'העבודה היא כל חיינו' בשיר הידוע הוא בשביל רבים לא סתם פזמון המביע
רעיון מופשט, אלא אמת לאמיתה ומציאות של ממש בתנאים הקיימים" (בעמוד 528).
6. הנני נוטה לחשוב, שזה מכבר הגיעה העת לריביזיה
אותה צפה השופט ברנזון, אשר בנושא זה, כמו בנושאים רבים אחרים הנוגעים לחישוב
פיצויים בגין נזקי גוף, היה חלוץ לפני המחנה. הניסיון מלמד, שמרבית העובדים שואפים
למצוא לעצמם עבודה לפרנסתם גם לאחר הגיעם לגיל 65. שאיפה זו מקורה, קודם כל, ברצון
למצוא עיסוק ותעסוקה גם לאחר הגיל האמור, כדי לא להלך בטל. היא מעוגנת במקרים רבים
בצורך למצוא השלמה להכנסה אשר אין בה די. מצב זה בודאי קיים לגבי עובד אשר אינו
זכאי לקבל פנסיה. גימלת הזיקנה הינה בשיעור נמוך יחסית, ואין בה להבטיח רמת חיים
אפילו לא קרובה לזו ממנה נהנה העובד במהלך עבודתו. לפיכך, אך טבעי הדבר שגם לאחר
גיל 65 יעשה העובד להמשך עבודתו והשתכרותו, ובדרך כלל כך הוא. דבר זה נכון גם לגבי
מי שזכאי לפנסיה. סכום הפנסיה קטן בדרך כלל מגובה ההכנסה במהלך העבודה, ועובד אשר
הינו בבריאות טובה ובכוחותיו ישתדל לדחות את מועד יציאתו לפנסיה; ואם גזירה היא
שיצא לפנסיה, ישתדל למצוא עבודה, במשרה מלאה או חלקית, כדי שלא תגרע הכנסתו.
לכך יש להוסיף, שמקצועות רבים בימינו אינם
דורשים מאמץ אשר בן 65 שנים אינו יכול לעמוד בו. הפיתוח הטכנולוגי בשנים האחרונות
והגדלת קשת ההתמחויות במקצועות רבים, הביאו לכך שהדגש בעבודה הוא יותר ויותר על
ידע, מומחיות וניסיון, ופחות על הכושר הפיסי. במצב דברים זה, גורם הגיל משחק תפקיד
קטן יותר וגם לבני 65 שנים ומעלה ימצא בנקל מקום עבודה התואם את כישוריהם. לכך יש
לצרף גם את המגמה בפסיקה לבטל הפליה בעבודה על רקע גילו של העובד (ראה דנג"צ
4191/87, 4373/92 רקנט אפרים נ' בית הדין לעבודה (טרם פורסם). מגמה זו, כך
נראה, עשויה גם היא להביא בעתיד לפרישה מאוחרת יותר של עובדים מעבודה. לכל אלה יש
להוסיף גם את הגידול בתוחלת החיים וההתפתחות במדע הרפואה, אשר גם בהם יש לתרום
להגדלת אורך שנות העבודה.
7. כל האמור לעיל מצביע על כך שההנחה-חזקה שעובד
בהגיעו לגיל 65 שנים חדל לעבוד לפרנסתו (אלא אם יוכיח נסיבות מיוחדות הסותרות הנחה
זו), דורשת בחינה מחדש. בדברי כאן כוונתי היא אך להעלות נושא זה על שולחן הדיונים,
אך מבלי שאדרש במקרה זה להכריע בו. בעניננו שלנו הוכחו נסיבות מיוחדות אשר יצדיקו
סטייה מגיל פרישה של 65 שנים, אפילו ההנחה כאמור שרירה וראויה היא
עיסוקו של המנוח אצל מעבידתו היה באחזקת מחשב
וכן עבודות נילוות הקשורות בקשרים עם לקוחות. על פי הראיות אשר באו בפני בית המשפט
מפי מנהל החברה, העד פינטו, אין בעבודה בה עבד המנוח חיוב של העובדים בחברה לפרוש
לפנסיה בגיל 65 שנים. לדבריו, "זה מחשבים, אין מגבלת גיל" (עמוד 7
לפרוטוקול). אכן, עבודה מול המחשב אינה דורשת מאמץ פיסי רב וגיל 65 אינו צריך
להוות מחסום להמשך העבודה. ואמנם, בפני בית המשפט העידו שני עדים אשר עוסקים
בעבודה זו גם בשנות השבעים של חייהם. נראה לי, שקביעה של גיל 70 שנים כגיל פרישה,
תחת גיל פרישה של 65 שנים, תהלום יותר את נסיבות המקרה, אפילו נצא מהנחה שבדרך כלל
גיל הפרישה מעבודה הוא 65.
8. התוצאה של האמור לעיל היא, שיש לקבל את
הערעור, במובן זה שחישוב הפסדי המערערת כתלויה ייעשה, בשונה ממה שקבע בית המשפט
המחוזי, על יסוד ההנחה שכושר השתכרותו של המנוח לולא התאונה הוא 10,000 ש"ח
בחודש (במועד פסק הדין בבית המשפט המחוזי), וכי גיל הפרישה הצפוי שלו מעבודה, לולא
התאונה, הוא גיל 70. על יסוד שני נתונים אלה, ייעשה מחדש חישוב הפסדיה של המערערת.
אם תהיה מחלוקת בין הצדדים לגבי התוצאה, יהיה רשאי כל אחד מהם לפנות לקבלת חוות
דעת אקטוארית נוספת, אשר עלותה תחול על המשיבים, וכן יהיה רשאי לפנות אל בית המשפט
המחוזי אשר יכריע במחלוקת.
9. בנוסף לאמור לעיל, סכום שכר טרחת עורך דין לו
זכאית המערערת בגין הדיון בבית המשפט המחוזי בשיעור 13% ומע"מ, יחושב על פי
הסכום המתקבל על פי פסק דין זה. כן תשלמנה המשיבות למערערת את הוצאות ערעור זה,
ובנוסף לו שכר טרחת עורך דין בסך 30,000 ש"ח.
ש
ו פ ט
המשנה לנשיא ש' לוין:
אני מסכים. המשנה
לנשיא
השופט א' ריבלין:
אני מסכים. ש
ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ת' אור.
ניתן היום, כג' בטבת התשס"א (18.1.2001).
המשנה
לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט
העתק מתאים למקור
נוסח
זה כפוף לשינויי עריכה טרם פרסומו בקובץ
פסקי
הדין של בית המשפט העליון בישראל.
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
99079420.E04 /עכב