פלוני נ. פרקליטות המדינה

2 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 7938/20 לפני: כבוד השופט נ' סולברג כבוד השופט ע' גרוסקופף כבוד השופט א' שטיין העותרת: פלונית נ ג ד המשיבים: 1. פרקליטות המדינה 2. משרד הבריאות 3. פלוני עתירה למתן צו על תנאי בשם העותרת: עו"ד רוני אלוני סדובניק בשם המשיבים 2-1: עו"ד יעל מורג יקו-אל בשם המשיב 3: עו"ד א' עמוס פריד פסק-דין השופט נ' סולברג: עתירה למתן צווים על-תנאי, בשני מישורים: האחד – פלילי, ובו מבוקש כי נורה למשיבה 1, פרקליטות המדינה, ליתן טעם מדוע לא תבצע השלמות חקירה ותגיש כתב אישום נגד המשיב 3 (להלן: המשיב); ומדוע אין בהחלטות הערכאות המשמעתיות, שניתנו בעניין, משום סיוע או חיזוק לגבי בחינת הסיכוי להרשעה; השני – משמעתי, ובו מבוקש כי נורה למשיב 2, משרד הבריאות, ליתן טעם מדוע לא ישלל רישיונו של המשיב לצמיתות; מדוע לא יֵעשה כן לגבי כל רופא שנמצא – במישור המשמעתי, האזרחי או הפלילי – כי פגע פגיעה מינית במטופליו; ומדוע לא יפורסמו בפומבי שמות הרופאים הללו. רקע 1. בחודשים ינואר-פברואר 2014 עברה העותרת ניתוח לכריתת רחמהּ, ובעקבות זיהום נדרשה לאשפוז ולניתוח נוסף. ביום 3.3.2014 – הוא יום התרחשות האירועים שבמוקד העתירה – שלחה העותרת מספר הודעות למשיב, רופא המשפחה שלה, שבמסגרתן התלוננה על כאבים עזים וביקשה כי יסייע לה. בערבו של יום, טלפן אליה המשיב, והציע לה לבוא למרפאתו, לשם בדיקה. העותרת נענתה, והגיעה למרפאה. המשיב החל בבדיקה; תחילה בדק את בטנה, המשיך לבדיקה גניקולוגית, עד אשר הגיעו הדברים לכדי מגע מיני של ממש. 2. מכאן ואילך, חלוקים העותרת והמשיב באשר לנסיבות האירוע. לגרסת העותרת, לאחר הבדיקה כפה עצמו המשיב עליה, נגע באיבריה המוצנעים ובעל אותה, עד שהגיע לפורקן מיני; כל זאת באגרסיביות, באכזריות, על אף שהביעה התנגדות, תוך שהוא מתעלם מכך שאזור איבר מינה ורחמה תפור בתפרים פנימיים וחיצוניים, מחמת הניתוח שעברה. גרסת המשיב שונה בתכלית. לדידו, לא זו בלבד שלא התקיימו יחסי-מין מלאים בין השניים, גם המגע המיני המסוים שהתקיים ביניהם – נעשה בהסכמה מלאה, מרצונה של העותרת, וביוזמתה. 3. בעקבות תלונה שהגישה העותרת נפתחה חקירה, שבמסגרתה מסרה מספר הודעות, וזומנו גורמים נוספים למסור עדותם. בתוך כך, נחקר גם המשיב על מעשיו, ואף התקיים עימות בינו לבין העותרת. בתום החקירה, הועבר מכלול הראיות לבחינת פרקליטות המחוז. במהלך בחינת החומר, זומנה העותרת לפגישה עם נציגי הפרקליטות, על מנת שיוכלו להתרשם באופן ישיר מגרסתה, ומהימנותה. לבסוף, ביום 25.6.2015, הוחלט לסגור את התיק בהעדר ראיות מספיקות להרשעה, לאחר שנמצא כי לא ניתן לבססו די הצורך, ברמת ההוכחה הנדרשת בפלילים. 4. העותרת הגישה ערר על ההחלטה שלא להעמיד את המשיב לדין, וכמו כן דרשה כי תבוצע השלמת חקירה. לאחר שמחלקת עררים בפרקליטות המדינה בחנה את הערר, נמסר לעותרת, ביום 15.3.2016, כי המשנה לפרקליט המדינה לעניינים פליליים (דאז), החליט לדחותו. בהחלטה צוין, כי "מעיון בחומר החקירה עולה כי אותה השלמת חקירה המבוקשת על ידי העוררת בוצעה, ובמסגרתה נגבו הודעות מכל מי שיכול היה לשפוך אור על מערכת היחסים בין העוררת לבין הנילון (המשיב – נ' ס') ועל הנסיבות שהיו לפני ואחרי האירוע [...] בסיום החקירה נמצא כי לא הובהרה לגמרי התמונה, ונותרו בתיק קשיים ראייתיים אשר אינם מאפשרים העמדת הנילון לדין פלילי [...]". 5. הגם שבמישור הפלילי נדחה הערר, מצאה הפרקליטות לנכון להעביר את חומרי החקירה לגורמים הרלבנטיים במשרד הבריאות, על מנת שיבחנו אם נכון לפעול בעניין במישור המשמעתי. ואמנם, ביום 19.9.2017, הוגשה קובלנה נגד המשיב, בגין מעשיו, כאשר נטען כי התנהג באופן שאינו הולם רופא מורשה במילוי תפקידו. ועדה מיוחדת, שהוסמכה לפי סעיף 44(א) לפקודת הרופאים [נוסח חדש], התשל"ז-1976 (להלן: פקודת הרופאים), דנה בעניין, ולאחר שעיינה בחומרי החקירה ושמעה עדים, נחלקה בדעותיה: דעת הרוב קבעה, כי אמנם "לא נוכל לקבוע מעבר לספק סביר כי אכן הייתה חדירה", אך אינטראקציה מינית בין המשיב לבין העותרת – התקיימה, וזאת – ללא הסכמתה; לעומת זאת, סבר נציג ההסתדרות הרפואית בישראל, בדעת מיעוט, כי שאלת הסכמת העותרת – כן או לא – היא בבחינת למעלה מן הנדרש במישור המשמעתי, וכי אין בידי הוועדה לא הכלים המקצועיים, גם לא הסמכות המתאימה, לקבוע ממצאים עובדתיים בעניין זה. לגישתו, האמור נכון ככלל, ובענייננו בפרט, נוכח החלטת הפרקליטות, שלפיה אין סיכוי סביר להרשעה, בהינתן הקשיים הראייתיים שנמצאו. 6. לגבי העונש, המליצה דעת הרוב בוועדה להתלות את רישיונו של המשיב למשך שנתיים. המלצתה הובאה לפני השופט (בדימ') א' סטרשנוב, אשר לו הואצלו סמכויות שר הבריאות ליתן החלטות בענייני עבירות משמעת, לפי סעיף 41 לפקודת הרופאים. בהחלטתו מיום 10.3.2019 אימץ השופט סטרשנוב את מסקנת דעת הרוב לגבי הרשעת המשיב. לגבי קביעת הוועדה כי לא ניתן לקבוע מעבר לספק סביר שהיתה חדירה, העיר השופט סטרשנוב כי "קביעה זו אינה ברורה [...] די הצורך, נוכח טענתה העקבית של המתלוננת כי נאנסה על ידי הנקבל", אשר "לא נסתרה לחלוטין על ידי הנקבל". כמו כן, קבע השופט סטרשנוב כי התליה לשנתיים של רישיון המשיב – איננה מספיקה, ותחתיה הורה על התליית הרישיון לתקופה של 8 שנים, תוך שהעיר כי שקל "בכובד ראש" אם אין מקום "לבטל כליל" את רישיונו של המשיב. מעבר לכך, בשולי ההחלטה, הורה השופט סטרשנוב כדברים האלה: "אבקש להעביר את החלטה זו, וכן את חומר החקירה בתיק זה לנציב תלונות הציבור על הפרקליטות [...] על מנת שישקול לבחון האם הייתה במקרה זה הצדקה לסגירת התיק 'מחוסר ראיות'. מן הראוי לתת את הדעת לשאלה העקרונית, האם חומר הראיות המוצק למדיי בתיק זה, כך בעיניי, לא הצדיק להגיש כתב אישום לבית המשפט, למרות אישיותה הבעייתית של המתלוננת, ולהותיר את ההכרעה בנושא המהימנות בידי בית המשפט". 7. המשיב ערער על החלטה זו. בית המשפט המחוזי קיבל את טענתו בסוגיית החדירה, באומרו כי שגה השופט סטרשנוב כאשר התערב בקביעת הוועדה לעניין זה. עם זאת, נקבע כי אין בכך כדי לשנות מהמסקנה במישור התוצאה, ויש להותיר על כנו את העונש המשמעתי, להתליית רישיון ל-8 שנים (עב"י (מחוזי י-ם) 20054-06-19 מיום 25.9.2019). בקשת רשות ערעור שהגיש על פסק הדין לבית משפט זה – נדחתה (רע"א 7630/19 מיום 23.12.2020). 8. על כל פנים, בהמשך להחלטת השופט סטרשנוב, הובאו הדברים לפני נציב תלונות הציבור על מייצגי המדינה בערכאות, והוא ביקש לקבל את תגובת הפרקליטות. בעקבות זאת, נבחן התיק מחדש, הן על-ידי פרקליט מחוז ירושלים ופרקליט בכיר נוסף, הן על-ידי פרקליט המדינה והמשנה לפרקליט המדינה לעניינים פליליים – כולם גורמים שלא היו מעורבים בבחינת התיק המקורי. דא עקא, גם לאחר בחינה חוזרת, נמצא כי אין מקום להגיש כתב אישום נגד המשיב. וכך נקבע בהחלטת פרקליט המדינה מיום 3.11.2019: "בחנו את התיק מחדש במישור הראייתי ודנו בשאלת הסיכוי הסביר להרשעה. בשאלה זאת עלו קשיים לא מבוטלים ונמצא כי התיק הוא גבולי מאוד ויש ספק ממשי האם קיים סיכוי סביר להרשעה. אכן, ההרכב שהרשיע את הנילון בדעת רוב התרשם מהעדים כפי שהתרשם. ברם, לא דובר בהליך פלילי וספק בעינינו אם במשפט פלילי – לאור מכלול הראיות שנאספו – הייתה התוצאה זהה". 9. לא זו אף זו. פרקליט המדינה הוסיף והבהיר, שאפילו היה מגיע לכלל מסקנה כי קיים סיכוי סביר להרשעה, ממילא לא היה מקום לשנות מן ההחלטה המקורית שלא להגיש כתב אישום. זאת משום שחלפו למעלה מ-5 שנים מאז שניתנה ההחלטה המקורית; מאחר שלא נפלה בה טעות ברורה; ובהינתן העובדה כי מאז שניתנה ההחלטה, ובעקבותיה, הועמד המשיב לדין משמעתי, אשר בסופו נגזר עליו עונש משמעותי. מכאן העתירה שלפנינו. טענות הצדדים 10. בעתירה מבוקשים כאמור סעדים בשני מישורים. במישור הפלילי, סבורה העותרת כי ארעו תקלות של ממש בטיפול הפרקליטות בעניין. לשיטתה, לא היה מקום לסגור את התיק מחמת העדר ראיות מספיקות להרשעה; מספר עדי מפתח – לא נחקרו, ופעולות אקטיביות לאיסוף ראיות מהותיות – לא נעשו, למצער לא באופן מספק. עוד נטען, כי אין זה מסמכותה של הפרקליטות לחרוץ את גורל עדות העותרת, באשר הסמכות בעניין זה – לקביעת מסקנות בדבר אמינות ומהימנות גרסתה – נתונה לבית המשפט לבדו. עוד טוענת העותרת, כי משניתנו ההחלטות בהליך המשמעתי, כמו גם החלטות הערכאות השיפוטיות שניתנו בעקבותיהן, הרי שיש בכך משום סיוע או חיזוק לעדותה, אשר לכל הפחות מצדיקים הגשת כתב אישום בעת הזו. כמו כן, במבט כללי יותר, גורסת העותרת כי הפרקליטות "נטלה לעצמה את הסמכות לחסום את שערי הצדק בפני מתלוננות על עבירות מין", וכי למעלה מ-87% מהתלונות המוגשות על העבירות הללו, נסגרות מטעמים ראייתיים. במישור המשמעתי, טוענת העותרת כי שלילת רישיון המשיב ל-8 שנים בלבד אינה הולמת את חומרת מעשיו, ועל משרד הבריאות לשלול את רישיונו לצמיתות. גם במישור זה, בפי העותרת טענות כלליות ועקרוניות, על כך ששמותיהם של רופאים שנקבע לגביהם כי פגעו מינית במטופליהם – בין אם בהליך משמעתי, בין אם אזרחי, ובין אם פלילי – אינם מפורסמים בפומבי, למען יֵדעו מטופליהם שכך נהגו, ולמען ירְאו וירָאו. 11. הפרקליטות ומשרד הבריאות סבורים כי דין העתירה להידחות על הסף, בראש ובראשונה משום שמעורבות בה שתי סוגיות נפרדות – מן התחום הפלילי, הנוגעת להחלטה שלא להעמיד לדין; ומן התחום המשמעתי, בעניין שלילת רישיון המשיב למשך 8 שנים – אשר אין הצדקה לדון בהן במאוחד. לגופם של דברים, נטען כי אין יסוד להתערבותו של בית משפט זה: ההחלטה שלא להעמיד לדין את המשיב, הריהי החלטה מקצועית, המצויה בגדר שיקול דעתה הרחב של הפרקליטות, ולא נפל בה פגם המצדיק התערבות שיפוטית; כלל העדים הרלבנטיים נחקרו, התמונה הראייתית העולה ממכלול החומר אינה מקימה סיכוי סביר להרשעה, ואין מקום – בחלוף הזמן ובנסיבות – לפתוח מחדש את תיק החקירה. עוד הודגש, כי ההליך המשמעתי נבדל מההליך הפלילי, ואין במסקנות שהוסקו בהליכי משמעת, גם אם אושרו לאחר מכן בהחלטה שיפוטית, כדי לבסס הרשעה במישור הפלילי, מקום שבו נמצא קושי ראייתי. כך או כך, מטעימה הפרקליטות, העתירה הוגשה בשיהוי כבד, בחלוף כשנה מיום שנמסרה החלטת פרקליט המדינה. אשר לשלילת רישיונו של המשיב, נטען כי ההליך המשמעתי הסתיים זה מכבר, ההחלטה שניתנה בו הפכה חלוטה, ולכן "אין בנמצא הליך בדין באמצעותו באפשרות משרד הבריאות לשלול את רישיונו של המשיב". לגבי פרסום שמותיהם של רופאים שפגעו מינית במטופליהם, נטען כי לא ניתן להתיר פרסום כאמור, נוכח הוראות חוק המרשם הפלילי ותקנת השבים, התשמ"א-1981, כמו גם הוראות סעיף 23ב(א) לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981. 12. המשיב שותף לטענות יתר המשיבים, ועומד בתוקף על גרסתו העובדתית – כי לא התקיימו יחסי-מין מלאים, וכי אירועי אותו יום נעשו כולם בהסכמה. הוא מוסיף וטוען, כי לא צורפו לעתירה, בכוונת מכוון, מסמכים רלבנטיים המחזקים דווקא את עמדתו-שלו, ומכאן שהוגשה בחוסר ניקיון כפיים. דיון והכרעה 13. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים מזה ומזה, באתי לכלל מסקנה כי אין מנוס מדחיית העתירה. זו אומרת כך, זה אומר אחרת, והאמת, בנסיבות הענין – מי ישורנה. מבלי להקל ראש בכאב שחשה העותרת, מבלי לטעת מסמרות לגבי מה שארע או לא ארע, סבורני כי אין זה ממקומנו להתערב. במישור הפלילי 14. כידוע, לרשויות התביעה נתון שיקול דעת רחב בעניינים של העמדה לדין פלילי. בכגון דא, הן בעלות הניסיון המצטבר, המקצועיות, הכלים המתאימים. כמובן, אינן חסינות משבט ביקורתו של בית המשפט הגבוה לצדק. עם זאת, בית המשפט לא נכנס בנעליהן, איננו מחליף את שיקול דעתן. הביקורת השיפוטית מתמקדת בהליך קבלת ההחלטה; אם נשקלו כלל השיקולים הצריכים לעניין, אם שיקולים זרים לא באו במניין, אם ארעה תקלה מהותית, אם נגרם עיוות דין. על כן, כלל נקוט בידינו הוא שההתערבות בהחלטות בעניינים הללו –תֵעשה במשורה, במקרים חריגים ביותר (בג"ץ 807/21 פלוני נ' מחלקת עררים בפרקליטות המדינה, פסקה 10 (7.2.2021)). כך ככלל, וכך בפרט מקום שבו הוחלט שלא להעמיד אדם לדין בשל קשיים ראייתיים שנמצאו – תחום המצוי בלב מומחיותן של רשויות התביעה (בג"ץ 1146/20 שחר נ' מדינת ישראל, פסקה 22 (10.1.2021)). 15. לא בכדי פירטתי בהרחבה על אודות השתלשלות ההליכים מושא העתירה. כאמור, הדברים נשקלו על-ידי הפרקליטות פעם ופעמיים: בראשונה – עובר להליך המשמעתי; בשנייה – נוכח ההחלטות שניתנו בו, ולאור מסקנותיהן. עיון בהחלטה המוקדמת מעלה, כי שאלת ההעמדה לדין נשקלה בכובד ראש, אך משנמצאו קשיים ראייתיים, אף לאחר ש"נגבו הודעות מכל מי שיכול היה לשפוך אור על מערכת היחסים בין העוררת לבין הנילון ועל הנסיבות שהיו לפני ואחרי האירוע" – הוחלט שלא להגיש כתב אישום. גם בתום בחינת התיק מחדש על-ידי שורה של גורמים בכירים בפרקליטות, נוכח ההליך המשמעתי ותוצאותיו, עדיין נמצא כי הקושי הראייתי בעינו עומד. בהחלטת הפרקליטות צוין, כי "התיק הוא גבולי מאוד", וכי "יש ספק ממשי האם קיים סיכוי סביר להרשעה". גם חלוף השנים מאז נסגר התיק לראשונה, בצד שיקולים אחרים שנקבעו בפסיקה לגבי פתיחה מחדש של תיקים שנסגרו (בג"ץ 844/86 דותן נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מא(3) 219 (1987)); ראו גם: בג"ץ 3070/17 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקאות 27-20 (28.2.2018)) – נלקחו בחשבון וחיזקו מסקנה זו, בהתאם לדין, כנדרש. 16. הנה כי כן, מבלי להביע עמדה לגבי הטענות כי דבקו שיהוי וחוסר ניקיון כפיים בהגשת העתירה, אינני סבור כי העניין דנן נופל בגדר אותם מקרים חריגים, העשויים להצדיק את התערבותנו בשיקול הדעת של הפרקליטות, בענייני העמדה לדין. במישור המשמעתי 17. הוועדה המליצה את שהמליצה, השופט סטרשנוב החליט את שהחליט; בית המשפט המחוזי דחה את הערעור, העיר את שהעיר; בית המשפט העליון לא מצא כי יש מקום ליתן רשות ערעור. הלכה למעשה אפוא, מבקשת העותרת כי נבטל את ההחלטות שניתנו בהליך המשמעתי. 18. דא עקא, עתירה לבית משפט זה, בשבתו כבית המשפט הגבוה לצדק – איננה הליך ערעורי. התערבות בהחלטותיהן של ערכאות שיפוטיות, ובפרט בהחלטות שיצאו מלפני בית משפט זה, בכובעיו הנוספים – הריהי חריג שבחריגים; תֵעשה אך כאשר מתעוררות שאלות של סמכות היורדות לשורש העניין, או במקרים קיצוניים של שרירות בתחום המנהלי הטהור (ראו, בין רבים: בג"ץ 1472/21 גרשמן נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ, פסקה 3 (3.3.2021)). ענייננו, על אף הכאב, חרף המועקה, לא בא בקהל אותם מקרים; סעד, במישור זה, לא נוכל לתת. במישור הכללי 19. לקראת נעילה, אעיר כי גם לא מצאתי לנכון לדון בטענות העותרת בקשר למדיניות הפרקליטות בסגירת תיקים, או בטענותיה בדבר מדיניות משרד הבריאות, בנוגע לפרסום שמותיהם של רופאים שפגעו פגיעה מינית במטופליהם. הטענות נטענו בעלמא, לא הובררו די הצורך, לא גובו באסמכתאות או הפניות לחומרים רלבנטיים, והועלו בתמצית שבתמצית; בשולי הדברים. 20. עיקר העתירה, ממילא, הריהו עניינה הפרטני של העותרת; על הפגיעה שסבלה, ועל תחושת חוסר הצדק שהיא נושאת עמה, נוכח סגירת התיק במישור הפלילי, ונוכח העונש הבלתי מספק – לדידה – במישור המשמעתי. משנדרשנו לעיקר, ומשקבענו את שקבענו, אין מקום להידרש לנותרות; די בכך כדי לדחות את העתירה גם במישור זה. סוף דבר 21. אינני מקל ראש בתחושות העותרת, במכאוביה. ברי כי מטופלים אינם צריכים לחשוש מלתת אמון ברופאיהם; כך ככלל, וכך ביתר שאת כאשר הטיפול הרפואי מצריך בדיקה אינטימית. המשיב נתן את הדין במישור המשמעתי, אולם מעשה פסול במישור זה, איננו מגיע בהכרח עד כדי עבירה פלילית. שלילת רישיון לעסוק ברפואה, איננה כשלילת החירות מאחורי סורג ובריח; בהתאם, שונה ההליך המשמעתי מההליך הפלילי. 22. אשר על כן, אציע לחברי לדחות את העתירה. בנסיבות, לא נעשה צו להוצאות. ש ו פ ט השופט א' שטיין: אני מסכים. ש ו פ ט השופט ע' גרוסקופף: אני מסכים. ש ו פ ט לפיכך הוחלט כאמור בפסק הדין של השופט נעם סולברג. ניתן היום, ‏כ"ו באדר התשפ"א (‏10.3.2021). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 20079380_O05.docx /עד מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, http://supreme.court.gov.il 1