ריאד עיד נ. בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ

החלטה בתיק ע"א 7935/15 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 7935/15 לפני: כבוד השופט נ' סולברג כבוד השופטת ע' ברון כבוד השופט ג' קרא המערערים: 1. ריאד עיד 2. עיד-שירותי בטיחות בתעבורה בע"מ נ ג ד המשיב: בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 3.9.2015 בת"א 19711-07-10, שניתן על-ידי כבוד השופט ש' אטרש תאריך הישיבה: י"ג בתשרי התשע"ח (3.10.2017) בשם המערערים: עו"ד רחל רוה בשם המשיב: עו"ד עינב נהרי סנדלר; עו"ד גל קלאוזנר פסק-דין השופט נ' סולברג: 1. ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בנצרת (השופט ש' אטרש) בת"א 19711-07-10 מיום 3.9.2015, בגדרו נדחתה תביעה כספית שהגישו המערערים נגד המשיב; ועל החלטות (והעדר החלטות) בעניינים דיוניים שונים. 2. המערער 1 (להלן: עיד) הוא מנהל ובעל מניות יחיד במערערת 2 (להלן: החברה). עיד ניהל בסניף המשיב (להלן: הבנק) חשבון בנק על שם החברה, חשבון עו"ש פרטי וחשבון על שם חברת ע.ש.ר שירותי רכב בע"מ, הנמצאת גם היא בבעלותו. בבית המשפט המחוזי טענו המערערים טענות רבות ומגוונות על אודות התנהלותו של הבנק בניהול חשבונותיהם. בית המשפט המחוזי נדרש לטענות השונות, וקבע כי דין כולן להידחות, כפי שיפורט בתמצית להלן. עיקרי פסק הדין של בית המשפט המחוזי 3. על סמך עדויות שנשמעו, חוות דעת מומחים שהגישו הצדדים ושאר ראיות, קבע בית המשפט המחוזי כי המערערים לא הוכיחו שהחברה אכן נסגרה בשנת 2006, ושהבנק הוא האחראי לסגירתה. זאת ועוד, קבע בית המשפט המחוזי, בניגוד לעמדת המערערים, כי מדיניות האשראי של הבנק היתה עקבית וברורה, ודחה את הטענה אשר לפיה האשראי שסיפק להם הבנק ניתן, ללא הצדקה, לתקופות קצרות בלבד. נוסף על כך, נקבע בפסק הדין כי להחלטות הבנק בנוגע למתן הלוואות קדמה בחינה עניינית של בקשות המערערים, כי ההחלטות האמורות נבעו משיקולים עסקיים לגיטימיים, וכי מועדי פרעון ההלוואות שניתנו למערערים נפרסו על פני תקופת זמן ארוכה. 4. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי הבנק העמיד את הלוואות המערערים לפרעון מידי רק לאחר מספר פניות אל עיד בבקשה לפעול לסגירת חשבונותיו, ומשלא הוסדרו החריגות שבחשבונות האמורים; וכי מימוש רכבי החברה המשועבדים והשיקים שהופקדו כבטחונות בחשבונה – בוצעו כדין. עוד נקבע כי החזרתם של אי-אילו שיקים של החברה נעשתה על רקע החריגות שבחשבונה, והיא מצויה בגדר שיקול הדעת הנתון לבנק בקביעת תנאי אשראי. כמו כן, דחה בית המשפט המחוזי את טענות המערערים על אודות התנהלות לקויה של הבנק בביצוע עסקאות ניכיון שיקים, כמו גם את הטענה כי לא ניתנה להם הנחה כדין בעת שנוכו שיקים בהיקף רחב; בנוסף נקבע כי עיד היה מודע למסגרת הניכיון המאושרת של החברה. 5. נוסף על האמור לעיל, נדחתה טענת המערערים שלפיה מנהל הבנק במרבית השנים הרלבנטיות (להלן: סרור) התנכל לעיד עקב חילוקי דעות פוליטיים, וכך גם לגבי טענות המערערים כי הבנק נמנע מלמסור להם מסמכים ודיווחים הנוגעים לחשבונותיהם, כי הם לא ידעו מהן מסגרות ויתרת האשראי, כי זמני קבלת הקהל בבנק לא היו ברורים, וכי נפלו במסמכי הבנק טעויות שונות. עוד נקבע כי עיד היה מודע למתרחש בחשבונו, וכי לא הוכח שהבנק ניצל אותו או הפר את חובות האמון והזהירות שהוא חב כלפיו. כמו כן, קבע בית המשפט המחוזי כי אין לקבל את טענת המערערים אשר על-פיה התנה הבנק מתן הלוואות, מסגרת אשראי ומסגרת ניכיון שיקים, בהפקדת כספים בפיקדונות קצרי מועד (פק"ם); וכי עיד פתח את הפקדונות הנ"ל מרצונו החופשי, לאחר התייעצות עם אנשי מקצוע, ומתוך מודעות לתשואתם הנמוכה. בית המשפט המחוזי גם שוכנע כי העברת כספים מחשבון החברה לחשבונות אחרים בבעלותו של עיד נעשתה לבקשתו של האחרון; וכי חיוב שגוי בשיק שנמשך מחשבון החברה בוטל עם גילוי הטעות, מבלי שהמערערים נפגעו מכך. לבסוף, קבע בית המשפט המחוזי כי טענותיו של עיד על דברי לשון הרע שהפיץ אודותיו סרור אינן עולות בקנה אחד עם תצהירים שהוגשו ועם עדותו של סרור – אשר בית המשפט המחוזי מצאהּ אמינה ומהימנה. למעלה מן הצורך, הוסיף בית המשפט המחוזי כי הערכתו של עיד את נזקיו מוגזמת ולא הוכחה כנדרש. עיקרי טענות הצדדים 6. המערערים טוענים כי שגה בית המשפט המחוזי בקביעות שונות בפסק הדין, וערעורם מלא בטענות ושברי טענות – רובן ככולן עובדתיות. נוסף על כך, טוענים המערערים כי העד המומחה מטעמם לא היה כשיר להעיד בשל מצבו הרפואי, וכי בית המשפט המחוזי המשיך בהליך ובחקירות העדים חרף רצונם להגיש חוות דעת מקצועית חלופית. מכאן ערעורם גם על החלטת בית המשפט המחוזי מיום 9.1.2013, בגדרה נדחתה בקשתם לקביעת ישיבה נוספת של קדם משפט; ועל העדר החלטה בבקשתם להגיש חוות דעת חשבונאית חלופית. עוד טוענים המערערים, כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר נמנע ממינוי מומחה מטעמו לבחינת המסמכים שהוצגו במהלך ניהול התיק ולבחינת טענות המערערים לגניבה ומעילה לכאורה; וכי לא ניתנה החלטה בבקשתם לגילוי מסמכי אובליגו. לא זו אף זו, טוענים המערערים כי יש לבטל את פסק הדין של בית המשפט המחוזי מחמת משוא פנים ודעה קדומה של המותב אשר דן בתיק. לעומתם, סומך הבנק את ידיו על פסק הדין של בית המשפט המחוזי, וטוען כי יש לדחות את הערעור – על כלל הטענות שבו. בכל הנוגע לטענות המערערים על אודות החלטות הביניים, טוען הבנק כי בהחלטה מיום 9.1.2013 איפשר בית המשפט המחוזי למערערים "להגיש כל בקשה שהם רואים לנכון" בתוך 45 ימים. לטענת הבנק, המערערים אמנם הגישו בקשה להגשת חוות דעת חשבונאית אך הם חזרו בהם מבקשה זו; כמו גם מבקשתם לגילוי מסמכי האובליגו. הכרעה 7. למקרא פסק הדין של בית המשפט המחוזי, ולאחר שנתנו דעתנו על טענות הצדדים – הן אלה שבכתובים, הן אלה שנטענו לפנינו בעל-פה בדיון שנערך ביום 3.10.2017 – אנו סבורים כי אין מקום לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק הדין של בית המשפט המחוזי; כי ממצאים אלו תומכים במסקנתו המשפטית; וכי אין בפסק הדין טעות שבחוק. אשר על כן, דין הערעור על פסק הדין להידחות על יסוד הסמכות הנתונה לנו בתקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. בכל הנוגע לערעור על החלטת הביניים מיום 9.1.2013, ועל העדרן של החלטות בבקשות המערערים להגשת חוות דעת חשבונאית חלופית ולגילוי מסמכי האובליגו – הרי שיש לדחותו לאור חזרת המערערים מטענותיהם אלו (ראו את הודעת המערערים לבית המשפט המחוזי מיום 19.3.2013 ואת החלטת בית המשפט המחוזי מיום 8.1.2014). הערעור נדחה אפוא בזאת. המערערים ישאו בהוצאות המשיב בסך של 10,000 ₪. ניתן היום, ‏ג' בחשון התשע"ח (‏23.10.2017). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 15079350_O07.doc שצ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il