רייזנר שושנה נ. מגדל חברה לביטוח בע"מ

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 7934/99 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין כבוד השופטת ד' דורנר כבוד השופט י' אנגלרד המערערת: רייזנר שושנה נגד המשיבים: 1. מגדל חברה לביטוח בע"מ 2. אבנ"ר - איגוד לביטוח נפגעי רכב בע""מ משיבים פורמליים: 3. רייזנר ברוך 4. רייזנר יעל (קטינה) 5. רייזנר שולמית (קטינה) ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 14.10.99 בתיק בש"א 3590/99 בת.א. 1253/99 שניתנה על ידי כבוד השופטת ר' אור תאריך הישיבה: כ"ו בסיון תשס"א (17.6.2001) בשם המערערת: עו"ד יחזקאל ביניש, עו"ד יוספי לימוד בשם המשיבים 2-1: עו"ד רונית חן פסק-דין השופט י' אנגלרד: ערעור זה נוגע לטענת התיישנות המועלית כלפי תביעת פיצויים בשל תאונת דרכים. בלב הערעור עומדת השאלה האם תשלום תכוף הוא בבחינת הודאה, כמשמעות מושג זה בהוראת סעיף 9 לחוק ההתיישנות, תשי"ח1958-, בהיותו מעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות. 1. אפרט תחילה בקצרה את העובדות שאינן שנויות במחלוקת. ביום 17.5.90 נהג צבי רייזנר במכוניתו, שבה נסעו אשתו ושלושת ילדיו. קרתה תאונת דרכים, שכתוצאה ממנה נהרג הנהג צבי רייזנר ואשתו וילדיו נפגעו. ביום 29.12.91 הגישה האלמנה, שושנה רייזנר, בשמה ובשם שלושת הילדים הקטינים ובשם עיזבון בעלה המנוח תביעות פיצויים כנגד מגדל, חברה לביטוח בע"מ. 2. התביעות הוגשו על יסוד שלוש עילות שונות: בשל מות המנוח הוגשה תביעת יורשים ותביעת תלויים; תביעות נפרדות הוגשו על ידי האלמנה ועל ידי הילדים כנפגעים פגיעה אישית בתאונה. 3. לאחר זמן הגיעו בעלי הדין להסדר פשרה חלקי, עליו הודיעו ביום 15.1.93 לבית המשפט. בית המשפט נתבקש לאשר את ההסדר ולתת לו תוקף של פסק דין. בהסדר הפשרה החלקי נקבע בין היתר: 1. הנתבעת תשלם לתובעים... וזאת לסילוק סופי ומלא של תביעתם כתלויים ויורשים של המנוח צבי רייזנר ז"ל (להלן: "המנוח") בגין תאונת הדרכים בה נהרג המנוח ביום 17.2.1990 (להלן: "התאונה"). 2. אין באמור כדי לפגוע בתביעת התובעים בגין נזקי הגוף שלהם (כולל נזקיהם הנפשיים הנטענים בגין התאונה ובגין מות המנוח) והתביעה בעניין זה תשאר על כנה (או שתמחק ותוגש מחדש כאמור בס' 7(להלן) 3. עוד מוסכם על הצדדים כי יתרת סכום התשלומים התכופים שקיבלו עד היום העומדים, בהצמדה להיום, על הסך של 125,269 ש"ח תנוכה מתביעותיהם הנותרות של התובעים בגין התאונה שטרם סולקו. ........... 7. אשר ליתרת התביעה מבקשים הצדדים להגיע ביניהם להסדר בדבר מינוי מומחים רפואיים מוסכמים על מנת לנסות להסדיר גם תביעה זו בפשרה לפיכך מתבקש כבוד בית המשפט להאריך את המועד להגשת כתב הגנה בתביעה זו ל60- יום נוספים, או, לחילופין, למחוק את יתרת התביעה בלי לפגוע בזכות התובעים להגישה מחדש. 4. בית המשפט נעתר לבקשת בעלי הדין ונתן להסדר הפשרה החלקי תוקף של פסק דין. בית המשפט מוסיף בפסק דינו: מוחק תביעת התובעים כנפגעים בפני עצמם מהתביעה בתיק זה בתוך כדי שמירת זכותם לתבוע נזקיהם בהליך נפרד וחדש. 5. דא עקא, התביעה הנפרדת של הנפגעים הוגשה כנגד חברת הביטוח מגדל רק ביום 31.5.99, דהיינו, כתשע שנים לאחר אירוע התאונה, ומעל לשש שנים לאחר פסק הדין שאישר את הפשרה החלקית. לתביעה החדשה צורפה כנתבעת גם חברת אבנר, איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ. החברות הנתבעות העלו טענת התיישנות כלפי תביעת האלמנה בתור נפגעת פגיעה אישית. כנגד תביעת הילדים לא הועלתה טענת התיישנות, וזאת כנראה בשל קטינותם (סעיף 10 לחוק ההתיישנות). כמו כן, אין מחלוקת כי בחישוב תקופת ההתיישנות, אין להביא במניין הזמן את התקופה שבין הגשת התביעה (הראשונה) ובין מחיקתה (סעיף 15 לחוק). אך, תקופה זו מצטמצמת ל388- ימים, כך שתקופת ההתיישנות הסתיימה גם לפי חישוב זה ביום 12.3.98, דהיינו, מעל לארבעה עשר חודשים לפני הגשת התביעה המחודשת. 6. על רקע מצב דברים זה, יובן הנסיון של ב"כ התובעת להסתמך על הוראת סעיף 9 לחוק ההתיישנות, בטענה כי התשלום התכוף ששולם לתובעת על ידי חברת הביטוח היא בבחינת הודאה בקיום הזכות. התשלום האחרון נעשה ביום 24.1.93 ולכן יש למנות את תקופת ההתיישנות מתאריך זה. ואמנם, מתאריך זה טרם יעברו שבע השנים של תקופת ההתיישנות. 7. בית המשפט המחוזי - מפי השופטת ר' אור - קיבל את טענת ההתיישנות, תוך כדי אימוץ הנימוקים שהועלו על ידי חברת הביטוח, והם: תשלום תכוף אינו ראייה להכרה בחבות או בנזק, אלא הסכמה לשלם תשלום תכוף עד שבית המשפט יחליט אם הנתבעת חייבת בתשלום הנזק, אם לאו, ובאיזה סכום. אי לזאת אין בתשלום התכוף לכשעצמו משום הודאה המפסיקה את מרוץ תקופת ההתיישנות. הכרת בית המשפט בתשלום תכוף כמפסיק את תקופת ההתיישנות - יגרור מצב שבו חברות הביטוח לא תענינה לבקשות לתשלום תכוף, כדי למנוע טענה שבעצם התשלום התכוף הן מודות בזכות התובע לעניין הפסקת מירוץ ההתיישנות. בית המשפט המחוזי מוסיף בציינו: כפי שכבר קבעו בתי המשפט - דיני ההתיישנות באים ליצור איזון עדין בין אינטרס המזיק לאינטרס הניזוק, תוך שמירה על אינטרס הציבור. העובדה שהתובעת ראתה להגיש את תביעתה השנייה לפיצויים בגין נזק שנגרם לה בתאונת דרכים שאירעה לה בפברואר 1990 - רק במאי 1999, מפרה את האיזון שחוק ההתיישנות ביקש לקבוע. אין גם כל הצדק סביר שבגינו יראה בית המשפט לפרש את חוק ההתיישנות בליברליות המרחיבה את תקופת ההתיישנות - כשמדובר בתובעת שכבר הגישה פעם את תביעתה האישית, זו נמחקה תוך מתן אפשרות לחדשה, והתובעת לא רק שלא מיהרה להגישה מחדש, אלא המתינה למעלה מתשע שנים מאז התאונה כדי להגישה מחדש. במקרה הזה - האיזון מחייב לקבל את הטענה הפרוצדורלית של ההתיישנות, כפי שנקבע בחוק. 8. בערעור שלפנינו שבה ועולה הטענה כי יש לראות, בנסיבות העניין הנדון, את התשלום התכוף כמעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות שהוא בבחינת הודאה על יסוד הוראת סעיף 9 לחוק ההתיישנות. עם כל האהדה למצבה של האלמנה, אין לראות בתשלום התכוף משום הודאה בקיום הזכות. התשלום התכוף הוא מעין סעד זמני המתבסס על הוכחה לכאורה בלבד, והחלטת בית המשפט בבקשה לתשלום תכוף לא תהווה מעשה בית דין לגבי התביעה העיקרית (סעיפים 5ב(א) ו5-ג לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה1975-). בנסיבות אלה אין לראות בעצם התשלום משום הודאה בקיום הזכות. יתרה מזו, לפי הוראת סעיף 5ז(א) לחוק הפיצויים, בשילוב עם סעיף 5ב(ב) לחוק זה, זכאי היה המבטח, בנסיבות העניין הנדון, להחזר התשלום מאת מקבלי התשלום. בכך יש נימוק נוסף למסקנה כי אין לראות בעצם התשלום התכוף משום הודאה כלשהי בקיום הזכות. 9. מסקנתי היא אפוא כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי בדין יסודו. עם זאת, נראה לי כי מן הראוי שחברות הביטוח יבחנו את האפשרות להעניק לאלמנה פיצויים על נזקיה שלה לפנים משורת הדין. אי-לכך, הערעור נדחה. בנסיבות העניין אין צו להוצאות. ש ו פ ט המשנה לנשיא ש' לוין: אני מסכים. המשנה לנשיא השופטת ד' דורנר: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט אנגלרד. ניתן היום, א' בטבת תשס"ב (16.12.2001). המשנה לנשיא ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________ העתק מתאים למקור 99079340.Q06 /שב נוסח זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח. שמריהו כהן - מזכיר ראשי בבית המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444