כפר חב"ד מושב עובדים של חסידי לובאוויטש להתישבות חקלאית שיתופית נ. הוועדה המקומית לתכנון ובנייה שדות דן

10 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים רע"א 79333-03-25 לפני: כבוד השופטת רות רונן המבקשת: האגודה השיתופית כפר חב"ד מושב עובדים של חסידי לובאוויטש להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ נגד המשיבים: 1. הוועדה המקומית לתכנון ובנייה שדות דן 2. הוועד המקומי כפר חב"ד בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד מיום 30.1.2025 בת״א 41940-07-22, שניתן על ידי כב' השופט א' שוורץ, סגן נשיאה בשם המבקשת: עו"ד אלעד קורצוויל; עו"ד חגי קורצוויל בשם המשיב 1: בשם המשיב 2: עו"ד עידו בלוך; עו"ד איתן בראש עו"ד אריאל יונגר; עו"ד שני ישראלוב פסק-דין השופטת רות רונן: לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' השופט א' שוורץ, סגן נשיאה) מיום 30.1.2025 בת״א 41940-07-22, בה התקבלה בקשתו של המשיב 2 (להלן: הוועד המקומי או הוועד) להורות על ביטול פסיקתה ולצרפו כצד להליך. עניינו של ההליך המתנהל בבית משפט קמא הוא בתביעת פיצויים שהגישה המבקשת בגין מקרקעין שהופקעו על-ידי המשיבה 1 (להלן: הוועדה או הוועדה המקומית) במסגרת שש הפקעות שונות (להלן: ההפקעות). אחת ההפקעות אליהן התייחסה התביעה היא של מקרקעין הידועים כגוש 6272 בחלקה 81 (להלן: הפקעה מס' 2 ו-המקרקעין, בהתאמה). בכתב התביעה העלתה המבקשת שורת טענות נגד פגמים שנפלו לטענתה בכל אחת מההפקעות; ועתרה למתן פיצוי בסכום כולל של כ-207 מיליון ש"ח בגין ההפקעות – מתוכם כ-27 מיליון ש"ח בגין הפקעה מס' 2. לאחר שהוגש כתב הגנה מטעם הוועדה המקומית, ולאחר שהליך גישור שהתנהל בין השתיים לא צלח – הגיעו המבקשת והוועדה להסכמות לפיהן יבוטלו שלוש מתוך שש הפקעות ובהן הפקעה מס' 2. במהלך ישיבת קדם משפט שהתקיימה ביום 18.1.2024, עדכנה הוועדה כי ביטולן של שתיים מן ההפקעות הושלם; וכי ביטולה של הפקעה מס' 2 יושלם בתום תקופת הבחירות לרשויות המקומיות. ביום 11.4.2024 נערך דיון בבית משפט קמא בו הוסכם על מינוי שמאי מקרקעין מומחה מטעם בית המשפט לבחינת ההפקעות שנותרו במחלוקת. במסגרת זו הוסכם כי ככל שהפקעה מס' 2 תבוטל – היא תושמט מכתב המינוי. ביום 18.4.2024 הגישו המבקשת והוועדה בקשה למתן פסיקתה, בה התבקש בית המשפט להורות על ביטולה של הפקעה מס' 2. בבקשה הובהר כי הליך ביטול ההפקעה התעכב עד אותו מועד, בין היתר בשל קיומן של הבחירות לרשויות המקומיות; ועל מנת לזרזו, התבקש בית המשפט לחתום על הפסיקתה. בהתאם לכך, נחתמה כבר באותו היום הפסיקתה על-ידי בית משפט קמא (להלן: הפסיקתה). במאמר מוסגר יוער, כי פרט לחתימתה של הפסיקתה, לא ניתנה כל החלטה שיפוטית הנותנת תוקף להסכמת הצדדים ומורה על ביטול הפקעה מס' 2. הן הצדדים והן בית משפט קמא התייחסו לפסיקתה כאל הכרעה שיפוטית בה ניתן תוקף להסכמת הצדדים (בניגוד למצב הדברים המקובל בהם הפסיקתה משקפת את החלק האופרטיבי של פסק דין או החלטה שניתנים בנפרד). לכן, נתייחס להלן לפסיקתה כאל פסק דין או החלטה בין הצדדים להליך בהתייחס להפקעה מס' 2. הוועד המקומי, שלא היה צד להליך – ולא היה אפוא גם צד להסכמת הצדדים, הגיש ביום 16.6.2024 בקשת הצטרפות דחופה להליך כצד נדרש; ולביטול הפסיקתה. לטענתו, המקרקעין שהופקעו בהפקעה מס' 2 – הוקנו לו, ומכוח כך אף נרשמה לטובתו הערה על כך במרשם המקרקעין. הוועד המקומי הדגיש כי הוא גוף עצמאי ונפרד מן המבקשת, כי הוא צד חיוני להכרעה במחלוקת וצריך היה לצרפו כבר מראשית ההליך. לשיטתו, הואיל והוא בעל זכויות במקרקעין, לא ניתן לבצע כל פעולה הנוגעת להם, לרבות ביטול הפקעתם, אלא לאחר שמיעת עמדתו או קבלת הסכמתו. המבקשת מצדה טענה כי דין בקשת הוועד להידחות על הסף מחמת חוסר סמכות. לטענתה, משעה שבית משפט קמא נתן פסק דין חלקי ביחס להפקעה מס' 2, הוא "קם מכיסאו" ביחס לרכיב זה בתביעה, והוא אינו מוסמך עוד לשוב ולהידרש לטענות ביחס אליו. המבקשת הבהירה כי בקשה לביטול פסק דין אינה האכסניה המתאימה לדון בטענות הוועד המקומי; וכי ביטולו של פסק דין מחייב בירור נרחב במסגרת הליך עצמאי. לגוף העניין, נטען בין היתר כי בניגוד לטענתו – לוועד אין זכויות במקרקעין, הואיל ונפלו בהפקעה פגמים המביאים לבטלותה. הוועדה המקומית התנגדה אף היא לביטול הפסיקתה. לגישתה, ביטול ההפקעה תחשוף אותה לתשלום פיצויי הפקעה בסך של כ-30 מיליון ש"ח. היא הדגישה כי הואיל והיא הגורם המפקיע –הסמכות לפעול לביטול ההפקעה מוקנית לה. בכל הנוגע לבקשת הוועד להצטרף להליך, הותירה הוועדה את ההכרעה לשיקול דעת בית המשפט. בתגובת הוועד המקומי חזר הוועד והדגיש, בין היתר, כי הוא צד הכרחי לבירור המחלוקת, וכי לא ייתכן שתינתן פסיקתה הנוגעת לזכויותיו בהיעדרו. לטענתו, הוא שואב את זכות עמידתו בהליך מזכויותיו במקרקעין ולכן הוא אינו נדרש לפתוח בתביעה עצמאית. ביום 30.1.2025 נעתר בית משפט קמא לבקשת הוועד. בהחלטתו, עמד בית המשפט על כך כי ככלל, הדרך לתקיפת פסק דין חלוט שניתן בהסכמת הצדדים מבלי שנשמע בו "צד נחוץ" – היא באמצעות הגשת תביעה עצמאית. עם זאת, הובהר כי במקרה דנן ההסכמות שהושגו בין הצדדים להליך נוגעות רק להפקעות מסוימות (שלוש מתוך שש ההפקעות נושא ההליך), והן מהוות רק חלק מתביעה כספית מסועפת שהדיון בה טרם הסתיים. לפיכך נקבע כי אין מדובר בפסק דין חלוט, וכי בנסיבות אלה אין מניעה לצרף צד נחוץ להליך בלא לחייב את המבקש להצטרף (קרי הוועד) להגיש תביעה נפרדת ועצמאית. בית המשפט הוסיף, כי מדובר במקרה חריג שבו הסכמת הצדדים להליך משפיעה על זכויותיו של צד שלישי – הוא הוועד המקומי. הובהר כי אף שהרשות המפקיעה רשאית לחזור בה מן ההפקעה, פעולה זו מחייבת הליך מובנה ומוסדר הכולל את שמיעת עמדתו של הוועד. אלמלא כן תישלל מהוועד זכות הטיעון בניגוד לכללי הצדק הטבעי. בית המשפט הדגיש כי מדובר בפסק דין חפצי; וכי הוועד המקומי היה אמור להיות צד להליך מלכתחילה. לבסוף, צוין כי אף שזכותו של הוועד במקרקעין אינה נקייה מספקות, שיקולי יעילות דיונית מצדיקים לצרפו להליך. טענות הצדדים בבקשה שלפניי טענה המבקשת כי שגה בית משפט קמא משקבע כי אין מדובר בפסק דין חלוט. לשיטתה, התביעה בגין כל אחת מן ההפקעות מהווה עילת תביעה עצמאית שלגביה התבקש סעד נפרד ומובחן, ולכן ההסכמה הנוגעת להפקעה מס' 2 מהווה פסק דין חלקי. בהקשר זה, הדגישה המבקשת כי מינוי המומחה בהליך תומך במסקנתה, שכן הוסכם כי אם תבוטל ההפקעה – הוא לא יידרש לה בחוות דעתו. על רקע זה, טענה המבקשת כי היה על בית המשפט לדחות את בקשת הוועד מחמת חוסר סמכות ונקיטת הליך שגוי. לטענתה, משהכריע בית המשפט ביחס להפקעה מס' 2, הוא קם מכיסאו ביחס אליה ולא היה מוסמך לשוב ולהידרש לה. המבקשת הפנתה להלכה לפיה צד זר המבקש לבטל פסק דין מחויב להגיש תביעה עצמאית. היא טענה כי הלכה זו חלה גם כאשר מדובר בבעל זכות במקרקעין; והוסיפה כי בקשה לביטול פסק דין אינה מתאימה להתברר בהליך קצר של בקשה בכתב. לגוף העניין, נטען כי נפלו בהפקעה פגמים היורדים לשורש העניין; כי הפסיקתה הייתה דקלרטיבית בלבד; כי לא היה מקום לצרף את הוועד המקומי לתביעה שעניינה בפיצויי הפקעה; וכי שגה בית משפט קמא משקבע כי צירופו של הוועד דרוש משיקולי יעילות. הוועד מצדו טען כי דין הבקשה להידחות. בפתח הדברים, נטען כי תביעת המבקשת הוגשה תוך הסתרת עובדות מהותיות שהיו ידועות לה היטב, מתוך ניסיון "לגנוב בעורמה" את פסק הדין. הוועד הדגיש את מעמדה של זכות הקניין, וטען כי דינה של הפסיקתה להתבטל ולו רק בשל הפגיעה בזכות זו. לטענתו, התנהלות המבקשת מהווה פגיעה בלתי מידתית בזכויותיו, וכך גם ביטול ההפקעה בהסכמה בין המבקשת לבין הוועדה המקומית – מבלי שניתן לו יומו בבית המשפט. בכל הנוגע להלכה לפיה נדרש צד זר המבקש לבטל פסק דין חלוט להגיש תביעה עצמאית – נטען כי הוועד אינו "צד זר" אלא צד מהותי שנדרש היה לצרפו להליך כבר מראשיתו; וכי ממילא בית משפט קמא לא קם מכיסאו, שכן ההליך בכללותו טרם הסתיים (מאחר שנותר עוד לדון ביתר ההפקעות). הוועד הוסיף והדגיש כי מדובר בעניין חפצי, ולכן מתחזקת החובה לצרפו; כי הדרך הנכונה לביטול זכותו הקניינית אינה אגב תביעה כספית לפיצויי הפקעה; וכי צירופו להליך מתבקש גם משיקולי יעילות. לבסוף, העלה הוועד טענות גם בדבר חוקיות ההפקעה עצמה. הוועדה המקומית בתגובתה חזרה על טענותיה בבית משפט קמא והותירה את הבקשה לשיקול דעת בית המשפט. זאת, בכפוף לכך שהוועד המקומי יישא בפיצויי הפקעה, ככל שייפסקו, בכל הנוגע להפקעה מס' 2. בהתייחסות המבקשת לתגובות המשיבים, נטען כי תשובת הוועדה מחזקת את עמדתה על אודות הפגמים שנפלו בהפקעה מס' 2. המבקשת הלינה על כך כי הוועדה המקומית שינתה חזית ביחס להליך בבית משפט קמא, בו היא התנגדה לביטול הפסיקתה. היא הוסיפה כי הוועדה היא שצריכה לשאת בפיצויי ההפקעה, בהיותה הגורם המפקיע. בכל הנוגע לתשובת הוועד, נטען בין היתר כי הוא העלה טענות כלליות ללא גרסה ברורה, וכי הוא לא הראה שההפקעה בוצעה כדין. דיון והכרעה לאחר עיון בבקשת רשות הערעור ובתגובות לה על נספחיהן, מצאתי לנכון לדון בבקשה כאילו ניתנה הרשות וערעור הוגש על-פי הרשות שניתנה, בהתאם לסמכותי מכוח תקנה 149(2)(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018. אקדים אחרית לראשית ואציין כבר עתה כי אני סבורה שדין הערעור להתקבל. עיקר המחלוקת בין הצדדים נטוע בשאלה מהי המסגרת הדיונית הראויה לבירור טענות הוועד על אודות ביטולה של הפסיקתה: האם מדובר בשאלה שיש לבררה בהליך נפרד ועצמאי, כפי שטוענת המבקשת; או שמא ניתן לצרף את הוועד ולהידרש לשאלה במסגרת ההליך בעניין פיצויי ההפקעה המתנהל בבית משפט קמא, כעמדת הוועד (וכפי שנקבע בהחלטה נושא הבקשה דנן). ככלל, כאשר תובע מגיש תביעה, עליו לצרף אליה כנתבעים את כל מי שעלול להיפגע מפסק הדין שיינתן בה (ראו: ע"א 6517/18 שמסי נ' לוין, פסקה 8 (21.3.2019); רע"א 9498-01-25 האפוטרופוס לנכסי נפקדים נ' האפוטרופוס הכללי, פסקה 21 (11.2.2025) (להלן: עניין האפוטרופוס הכללי)). ישנם מקרים בהם התובע אינו פועל באופן זה, ואינו מצרף חלק מבעלי הדין שהיה עליו לצרפם, כך שההליך מתנהל בהעדרם וניתן בו פסק דין חלוט. כשניתן פסק דין חלוט בלא שמי שהיה "צד נחוץ" בהליך צורף אליו; ואותו "צד נחוץ" מבקש לבטל את פסק הדין – עליו להגיש תביעה עצמאית לבית המשפט בו ניתן פסק הדין (ראו: רע"א 1491/24 גבאי נ' קפיטולניק, פסקה 16 (13.5.2024) (להלן: עניין גבאי); רע"א 5852/11 שנהר נ' בנק לאומי לישראל, פסקה 5 (18.4.2012) (להלן: עניין שנהר)). כלל זה חל גם כאשר פסק הדין ניתן על יסוד הסכמת הצדדים (עניין האפוטרופוס הכללי, פסקה 22; רע"א 81661-12-24 שחר נ' מגדלי המרינה (2006) שותפות מוגבלת רשומה, פסקה 29 (27.2.2025)). למעלה מן הצורך יוער כי, ככלל, פסק הדין כזה לא ישמש כמעשה בית דין נגד מי שלא היה צד להליך בו הוא ניתן (ראו: ע"א 7742/20 אקוקה נ' עיריית תל אביב, פסקאות 6-4 לחוות דעתי (30.1.2025); עניין גבאי, בפסקה 15). לעומת זאת, פני הדברים הם שונים כאשר לא מדובר בפסק דין אלא בהחלטה אחרת; וכן כאשר פסק הדין לא הפך עדיין לחלוט. כך למשל, כאשר פסק הדין טרם הפך לחלוט, ייתכנו מקרים שבהם גם מי שלא היה צד להליך מלכתחילה, יוכל להגיש עליו ערעור או להצטרף להליך ערעורי קיים (ראו: עניין גבאי, בפסקה 16; ע"א 7660/21 די.סי.אס חיזוק מבנים בע"מ נ' כוכבה, פסקה 23 לפסק דינה של השופטת י' וילנר (19.6.2023) (להלן: עניין כוכבה); אלון קלמנט, "צירוף צדדים זרים להליך המשפטי", ספר שלמה לוין 171, 223-221 (2013)). מכאן, שהכרעה במחלוקת שלפנינו מחייבת תחילה את בירור טיבה של הפסיקתה נושא הבקשה; ובפרט, האם יש לראותה כפסיקתה שניתנה במסגרת פסק דין חלוט או במסגרת החלטה אחרת. המבקשת טוענת כי הפסיקתה שניתנה מכוח ההסכמה בין הצדדים להליך, חתמה את הדיון בהפקעה מס' 2, וכי מדובר לכן בפסק דין חלקי שדינו כפסק דין חלוט (שכן לא הוגש בעניינו ערעור). מנגד, לעמדת הוועד – שאומצה כאמור בהחלטת בית משפט קמא – הואיל וההליך עודנו תלוי ועומד, ומשטרם ניתן בו פסק דין סופי חלוט הנוגע לכלל ההפקעות שנדונו בו, אין מניעה מלהידרש לטענותיו של הוועד במסגרת ההליך דנן. כידוע, המפתח להבחנה בין פסק דין חלקי לבין החלטה אחרת נעוץ בשאלת סופיות ההחלטה ובשאלה האם ניתן או נשלל בגדרה סעד (ראו למשל: רע"א 246/24 Hero Investment and Trading Corp נ' אוטמזגין, פסקה 10 (26.3.2024) (להלן: עניין אוטמזגין); וראו גם: ע"א 3417/21 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' בר (29.7.2021); ע"א 1735/19 פלונית נ' קופת חולים מאוחדת, פסקה 14 (20.2.2020)). בהתאם לכך, החלטה תסווג כפסק דין חלקי, כשבית המשפט הכריע במחלוקת תחומה המהווה "יחידה דיונית" העומדת בפני עצמה וה"סוגרת" באופן מהותי עניין השנוי במחלוקת בין הצדדים (ראו: בש"א 9262/20 קנובלוך נ' עו"ד עדי גילה חכמון, פסקה 11 (18.3.2021); ע"א 105/22 ההסתדרות הרפואית בישראל נ' עיריית חיפה, פסקה 7 (8.5.2022)). התביעה שבמוקד ההליך דנן נסבה כזכור על שש הפקעות נפרדות ושונות שביצעה הוועדה המקומית, שהפקעה מס' 2 היא אחת מהן. ביחס לכל אחת מן ההפקעות, העלתה המבקשת בכתב התביעה שורה של טענות נגד חוקיותה; הפגמים שנפלו בה לטענתה; והפיצוי לו היא זכאית לשיטתה בעקבות אותה הפקעה. כל אחת מההפקעות הוצגה בכתב התביעה כ"יחידה דיונית" נפרדת, ולגבי כל אחת מהן התבקש סעד עצמאי. למעשה לא הייתה מניעה דיונית כי המבקשת תגיש שש תביעות נפרדות ביחס לכל אחת מההפקעות – חלף הגשת התביעה האחת בה אוחד הדיון ביחס לכל שש ההפקעות. כזכור, בפסיקתה נושא הבקשה דנן נתן בית משפט קמא תוקף להסכמת הצדדים ביחס לאחת ה"יחידות הדיוניות" שבתביעה, והורה על ביטולה של הפקעה מס' 2. בעשותו כן, סיים בית המשפט את הדיון בהפקעה זו (בהתייחס לצדדים להליך) וחתם את ההליך לגביה. בהתאם לכך, לאחר מתן הפסיקתה – לא נותרה עוד מחלוקת תלויה ועומדת בין הצדדים להליך (המבקשת והוועדה המקומית) ביחס להפקעה מס' 2. האמור לעיל בא לידי ביטוי, למשל, בפרוטוקול הדיון מיום 11.4.2024 אשר התקיים טרם מתן הפסיקתה. באותו מועד הסכימו המבקשת והוועדה על מינוי שמאי מקרקעין כמומחה מטעם בית המשפט לבחינת ההפקעות שבמחלוקת. אולם, הן הבהירו כי ככל שהפקעה מס' 2 תבוטל בסופו של דבר, היא תוסר מכתב המינוי של השמאי. הסכמה זו מחזקת את המסקנה לפיה ההכרעה בהפקעה מס' 2 במסגרת הפסיקתה ייתרה את המשך הדיון בה. בנסיבות אלה, אני סבורה כי הפסיקתה דנן "סגרה" את הדיון בהפקעה מס' 2 – המהווה יחידה דיונית נפרדת – ולכן דינה כפסק דין חלקי. זאת בדומה לאופן שבו היה הדיון במחלוקת נושא הפקעה מס' 2 מסתיים אילו הייתה המבקשת מגישה תביעה נפרדת ביחס להפקעה זו, והצדדים בה היו מגיעים להסכמה שהיה ניתן לה תוקף של פסק דין. גם אז היה מדובר בפסק דין סופי בין הצדדים להליך. משאלה פני הדברים, נותר אפוא לבחון מהי הדרך הדיונית הראויה לבקש את ביטולו של פסק הדין החלקי (והפסיקתה שניתנה מכוחו), כאשר הביטול מתבקש על-ידי צד זר שלא היה צד להליך בעת מתן פסק הדין: האם על אותו צד זר להגיש תביעה עצמאית כפי שנעשה כאשר מדובר ב"פסק דין חלוט"; או שמא, הואיל והתביעה ביחס להפקעות נוספות עודנה תלויה ועומדת וטרם ניתן בה פסק דין סופי, ניתן לתקוף את הפסיקתה במסגרת אותו ההליך. בית משפט קמא בהחלטתו קבע כי ניתן להידרש לטענות הוועד המקומי במסגרת אותו הליך, מאחר שההליך המתנהל בין המבקשת לוועדה המקומית במסגרתו ניתנה הפסיקתה, טרם הגיע לסיומו. בית משפט קמא עמד על כך שהסכמת הצדדים ביחס לביטול הפקעה מס' 2 אינה אלא חלק מתביעה כספית מסועפת, שמוסיפה עדיין להתברר ושטרם ניתן בה פסק דין סופי שהפך לחלוט. דעתי בהקשר זה היא שונה. כפי שהובהר לא אחת, הן בפסיקה והן בספרות, פסק דין חלקי הוא פסק דין לכל דבר ועניין – על כל המשתמע מכך (ע"א 8227/20 קסירר נ' אמסלם, פסקה 51 (12.7.2023) (להלן: עניין קסירר); חמי בן-נון וטלי חבקין, הערעור האזרחי 107 (מהדורה 3, 2012) (להלן: בן-נון וחבקין); יששכר רוזן-צבי, הרפורמה בסדר הדין האזרחי – מורה נבוכים). בהתאם לכך, חלים על פסק דין חלקי דיני הערעור החלים על פסק דין סופי (ראו: בש"א 3895/20 תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ נ' נאור, פסקה 3 (16.6.2020); עניין אוטמזגין, פסקה 10; בן-נון וחבקין, בעמ' 107)). בכלל זה חלה עליו מסגרת הזמנים להגשת ערעור; וכן הזכות להגישו מיד, בלא להמתין לערעור על פסק הדין הסופי (ראו: עניין פלונית, פסקה 15; בן-נון וחבקין, בעמ' 108-107)). ההצדקה לכך נובעת מהעובדה כי משניתן פסק דין חלקי שהכריע במחלוקת מוגדרת והביא לסיומה של "יחידה דיונית" תחומה, בית המשפט אמר את דברו ביחס לאותה סוגיה וסיים את מלאכתו בעניינה. בכך, נושא פסק הדין החלקי אופי סופי ביחס לאותה סוגיה מסוימת – ואין עוד מקום לשוב ולפתוח את הדיון בה בשלבים מאוחרים יותר בהליך (ראו והשוו: עניין קסירר, בפסקה 53; רע"א 300/89 ולקו חברה לבניין ולעבודות עפר בע"מ נ' החברה לפיתוח חוף אילת בע"מ, פ"ד מה(4) 497, 510 (1991)). כל מסקנה אחרת, תפגע אפוא בעיקרון סופיות הדיון. לעניין זה, יפים דבריה של השופטת א' פרוקצ'יה בע"א 9085/00‏ שטרית נ' אחים שרבט חברה לבנין בע"מ, פ''ד נז(5) 462, 475 (2003). שם, הובהר כי "עיקרון הוא כי בית-המשפט מסיים את מלאכתו וממצה את סמכותו עם מתן הכרעתו במחלוקת". כך, למעשה, העובדה כי בית המשפט מוסיף לברר מחלוקות אחרות – שהדיון בהן טרם הסתיים, אינה משליכה על מעמדו של פסק הדין החלקי (כפי שהיה קורה אילו היה התובע בוחר להגיש מספר תביעות שאחת מהן הייתה מסתיימת בפסק דין). מחלוקות אחרות אלה יוכרעו, ככל שיידרש, במסגרת פסק הדין שיינתן בתום הדיון בהליך וניתן יהיה להשיג עליהן במסגרת ערעור. לעומת זאת, פסק הדין החלקי שהכריע במחלוקת מסוימת, הופך לחלוט אם לא הוגש עליו ערעור במועד, וככלל לא ניתן עוד להשיג עליו. לנוכח האמור לעיל, אינני סבורה אפוא כי יש להבחין בין פסק דין סופי לבין פסק דין חלקי גם בכל הנוגע לאפשרותו של "צד זר" להשיג עליו. בשני המקרים צריך צד זר הטוען שהיה מקום לצרפו להליך נושא פסק הדין החלקי, להגיש תביעה נפרדת ולהעלות בה את טענותיו ביחס לפסק הדין. הדין הוא כי "תרופתו של אדם אשר נפגע על ידי פסק דין שניתן במשפט בין שני בעלי דין אחרים היא הגשת תובענה לביטול פסק הדין, במידה שהוא פוגע בו" (עניין שנהר, בפסקה 5; י' זוסמן, סדר הדין האזרחי 734 (מהדורה שביעית, 1995)), וכאמור אני סבורה כי דברים אלה יפים גם ביחס לפסק דין חלקי. במקרה דנן, הוועד המקומי נמנע מהגשת ערעור על הפסיקתה במועדים הקבועים לכך בדין (ואינני מביעה עמדה ביחס לשאלה האם הוא היה זכאי להגיש ערעור על הפסיקתה, ומה היה דינו של ערעור כזה אילו היה מוגש). תחת זאת, הוא בחר להגיש בקשה לביטול הפסיקתה וכן בקשה להצטרף כצד להליך – וזאת כאמור במסגרת אותו הליך שהוסיף להתנהל בבית משפט קמא ביחס להפקעות אחרות. ברם, משנחתמה הפסיקתה, אמר בית משפט קמא את דברו ביחס למחלוקת דנן וחתם את הדיון בה. משכך, לא ניתן היה לשוב ולתקוף את הפסיקתה במסגרת ההליך האמור – אף שהוא הוסיף כאמור להתנהל לגבי ההפקעות הנוספות; או להורות על ביטולה של הפסיקתה מכוח בקשתו של הוועד שהוגשה במסגרת אותו הליך. יובהר כי טענת הוועד לפיה הוא אינו "צד זר" להליך, אלא צד מהותי ודרוש – אינה מועילה לו. השאלה האם צד הוא "זר" להליך נבחנת במישור הפרוצדורלי, ונגזרת אך ורק מהשאלה האם מדובר במי שהיה צד להליך בו ניתן פסק הדין. לפיכך, אף אם צד שלישי עשוי להיחשב "צד נחוץ" לצורך בירור מלא של המחלוקת, כל עוד הוא לא צורף להליך בפועל – הרי שמדובר ב"צד זר" לו. במקרה דנן, הוועד המקומי לא צורף לתביעת הפיצויים שהגישה המבקשת והוא גם לא נטל חלק בהליך בטרם ניתן בו פסק הדין. לכן, מבלי להידרש לשאלה האם הוא היה צד נחוץ שהיה מקום לצרפו, ברי כי עסקינן ב"צד זר". ככזה, אם הוא מבקש להורות על ביטול פסק הדין שניתן בהליך בהעדרו – עליו להגיש תביעה עצמאית לשם כך. במסגרת תביעה כאמור, ככל שזו תוגש, ניתן יהיה לבחון את טענותיו על אודות היותו צד דרוש להכרעה במחלוקת, כמו גם על אודות הפגיעה הנטענת בזכויותיו. זאת ועוד, גם הטענה שלפיה הפסיקתה מהווה פסק דין חפצי התקף כלפי כולי עלמא, אינה משנה מן המסקנה האמורה. כפי שהבהרתי לאחרונה בעניין גבאי, כאשר ניתן פסק דין חפצי מבלי שצורף להליך "צד נחוץ" (וכאמור, איני מחווה דעה האם הוועד המקומי אכן היה צד נחוץ בענייננו), פסק הדין בטל מחמת חוסר סמכות (עניין גבאי, בפסקה 16-15), אך אין באמור כדי לפטור את מי שטוען לכך מהגשת תביעה עצמאית לצורך בירור טענותיו (השוו: עניין גבאי, בפסקאות 17-15; עניין כוכבה, בפסקאות 23-22). מעבר לאמור וכפי שהבהרתי לעיל, פסק דין שניתן בהעדרו של צד שעלול להיפגע ממנו, איננו יכול לחייבו אף אם מדובר לכאורה ב"פסק דין חפצי" (ראו בפסקה 10 לעיל). לנוכח כל האמור, דין הערעור להתקבל. אני קובעת לכן כי החלטת בית משפט קמא בטלה וכי פסק הדין החלקי והפסיקתה ייוותרו בשלב זה על כנם. כעולה מהאמור לעיל, ככל שלוועד המקומי טענות באשר לפסק הדין החלקי והפסיקתה – שמורה לו זכותו להעלותן במסגרת הליך עצמאי ונפרד. הוועד המקומי יישא בהוצאות המבקשת בבקשה הנוכחית בסך של 2,000 ש"ח. ניתן היום, ‏כ"ב באייר התשפ"ה (‏20.5.2025). רות רונן שופטת