דורון מזרחי נ. נציבות שירות המדינה

פסק-דין בתיק עש"ם 7932/07 בבית המשפט העליון עש"ם 7932/07 בפני: כבוד השופטת ע' ארבל המערער: דורון מזרחי נ ג ד המשיבה: נציבות שירות המדינה ערעור על הכרעת דין וגזר דין של בית הדין למשמעת של עובדי המדינה מיום 30.4.07 ומיום 7.8.07 שניתנו על ידי מ"מ אב בית הדין עו"ד נ' אדן-ביוביץ, גב' ר' פנצר ומר ח' איובי בשם המערער: עו"ד ח' כהן בשם המשיבה: עו"ד מ' אומיד פסק-דין המערער עבד כדוור ברשות הדואר מאז שנת 1997. הוא הורשע על ידי בית הדין למשמעת של עובדי המדינה (להלן: בית הדין), לאחר שמיעת ראיות, במעשה של הטרדה מינית כלפי המתלוננת ובהתנהגות שאינה הולמת עובד מדינה, עבירות משמעת לפי סעיפים 17(2) ו-17(3) לחוק שירות המדינה (משמעת), התשכ"ג-1963, ונגזרו עליו אמצעי משמעת של נזיפה חמורה, הפקעת משכורת קובעת אחת שתנוכה ב-12 תשלומים שווים ורצופים וכן הורדה בדרגה אחת לפרק זמן של שנתיים. הערעור מופנה נגד פסק דינו וגזר דינו של בית הדין. עיקרי העובדות 1. בתקופה הרלבנטית לתובענה עסק המערער בחלוקת דברי דואר באזור ירושלים מטעם רשות הדואר. המתלוננת, שהייתה תלמידת כתה י"א אותה עת, החלה לעבוד ברשות הדואר במהלך חופשת הקיץ ועזרה לדוורים בחלוקת הדואר. על פי כתב התובענה שהוגש נגד המערער, ביום 1.8.00, עת הצטרפה אליו המתלוננת לחלוקת דואר במבשרת ציון, שאל אותה המערער במהלך הנסיעה שאלות אישיות באשר למקום הבילוי שלה, עיסוקיה בשעות הערב והמוסיקה לה היא מאזינה. בסמוך לשעה 9:30 נכנסו המערער והמתלוננת למבנה תא דואר, המערער סגר את דלת התא והחל לנשק את המתלוננת בחלק העליון של זרועה. המתלוננת התרחקה ממנו, אך המערער אחז במותניה, התקרב אל פניה וניסה לנשקה על שפתיה. המתלוננת חזרה וביקשה ממנו להפסיק, אך כעבור מספר דקות חזר המערער ונישק את המתלוננת בזרועה. היא ביקשה שיפסיק ומשהמשיך המערער לנשקה אמרה לו בכעס "די". 2. התביעה יחסה למערער בכתב התובענה התנהגות הפוגעת במשמעת שירות המדינה תוך הפרת הוראות סעיף 3(א)(2) לחוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח-1988 וכן הוראת פיסקה 43.421(ב)(2) לתקש"יר והתנהגות שאינה הולמת עובד מדינה. המערער כפר בעובדות שיוחסו לו בכתב התובענה וטען כי הנהלת רשות הדואר רודפת אותו על רקע תמיכתו במחנה יריב לוועד העובדים ועל רקע זה נרקמה עלילה נגדו, במסגרתה הונעה המתלוננת להתלונן במשטרה. סלע המחלוקת בפני בית הדין, כמו - גם בערעור בפניי, נוגע לשאלה האם המערער ביצע את המעשים המיוחסים לו, או שמא מדובר בעלילה שנרקמה נגדו, כטענתו. ההליך בבית הדין 3. כאמור, בית הדין למשמעת הרשיע את המערער בעבירות שיוחסו לו בתובענה. בית הדין נתן אמון מלא בגרסת המתלוננת וקבע כי האירועים הנטענים הוכחו בדבריה ובעדותם של העדים להם סיפרה את קורותיה. על פי התמונה שנפרשה בפני בית הדין, דוד לוי (להלן: לוי), מנהל מחלקת משאבי אנוש במרחב ירושלים, שהיה אחראי על שיבוץ העובדים במקומות עבודה, שיבץ את המתלוננת לחלוקת דואר יחד עם המערער, אותו לא פגשה מעולם קודם לכן. לאחר האירוע, אותו תיארה המתלוננת בבית הדין כשהיא בוכה, היא חיפשה את לוי על מנת לספר לו על שאירע, אך הוא לא נמצא במקום. למחרת הגיעה למשרדו, סיפרה לו על שאירע והוא הפנה אותה לממונה על מעמד האישה, גב' ציונה שי (להלן: שי). יצוין, כי יום למחרת מסרה המתלוננת גם עדות במשטרה. בית הדין מצא תמיכה לגרסתה של המתלוננת בעדותו של לוי, שסיפר כי המתלוננת הגיע למשרדו, פרצה בבכי וסיפרה לו שהדוור איתו יצאה לחלוקת דואר הטריד אותה בתא החלוקה ונישק אותה בניגוד לרצונה. שי נפגשה עם המתלוננת שספרה לה את פרטי האירוע והיא שפנתה במכתב אל מנהל אגף החקירות בנציבות שירות המדינה (להלן גם: הנציבות), בו פרטה את השתלשלות האירועים כפי שספרה לה אותם המתלוננת, שגם דווחה לה כי הגישה תלונה במשטרה. כך החלה חקירת המשיבה. בעוד שבחקירתו אצל המשיבה הכחיש המערער את המיוחס לו מכל וכל ולא ידע להסביר מדוע תספר המתלוננת שנישק אותה בזרוע וניסה לנשקה על שפתיה, בעדותו בבית הדין הסביר המערער כי התלונה נגדו היא תולדה של מאבקים בוועד העובדים, כאשר תמיכתו באחד המחנות הביאה ל"סימונו" כגורם מאיים. לדבריו, תחילה נלקח ממנו רכב השירות, אחר כך הוגשה נגדו התלונה שהובילה להליך הנוכחי, עליה נודע לו לדבריו לראשונה ביום חקירתו אצל המשיבה, ובהמשך קיבל מכתב פיטורין שנומק בסיבה של "אי התאמה". בית הדין מצא כי הטענה שגורמים ברשות הדואר שביקשו להוציא את המערער מרשות הדואר על רקע יריבות בוועד העובדים הפעילו לחצים על המתלוננת להגיש תלונה על הטרדה מינית נגד המערער - אין לה כל בסיס בחומר הראיות. בית הדין ציין כי אמנם גורמים ברשות הדואר ייעצו למתלוננת להתלונן במשטרה, אולם לא נמצא כי הם הפעילו עליה לחץ לטפול על המערער האשמה באירוע שלא אירע, מה גם שלמתלוננת לא היתה היכרות מוקדמת עם המערער ובית הדין לא שוכנע כי היתה לה סיבה כלשהי לנקום בו. יתר על כן, קבע בית הדין כי המערער לא הביא כל ראיה התומכת בגרסתו בדבר עלילה שנרקמה נגדו. בית הדין קבע שמעשיו של המערער כלפי המתלוננת הינם בגדר מעשים מגונים וניסיונותיו החוזרים של המערער חרף אי הסכמתה של המתלוננת, מלמדים שלא מדובר בחיזור לגיטימי הנעשה מתוך הסכמה וכבוד הדדיים, אלא במעשה של הטרדה מינית ובמעשה מגונה שלא בהסכמה. בית הדין דחה את טענת המערער לפיה התנהגותה של המתלוננת אינה עולה בקנה אחד עם דפוס ההתנהגות של נשים המוטרדות מינית ולא יחס חשיבות לכך שהמתלוננת לא זכרה פרטים שוליים ולסתירות בהתייחס לדברים אותם ראה בשולי האירוע. בנוסף דחה בית הדין את הטענה בדבר תחולת הדוקטרינה של "הגנה מן הצדק". לאור האמור הורשע המערער בעבירות שיוחסו לו. 4. בית הדין, לאחר שהביא בחשבון את תכליתם של אמצעי המשמעת, את המדיניות השיפוטית ביחס לעבירות של הטרדה מינית, את נסיבות המקרה ואת נסיבותיו האישיות של המערער, גזר את עונשו, כפי שצוין לעיל. טענות הצדדים בערעור 5. בערעור העלה בא כוחו של המערער שלל השגות נגד הכרעת הדין ונגד מידת העונש. השגותיו מתמצות ארבעה טענות מרכזיות: האחת, כי שגה בית הדין בהתבססו על עדות המתלוננת והעדים בפניהם התלוננה, שכן מדובר בעלילת כזב שמאחוריה עומדים חברים בהנהלת רשות הדואר. נטען גם כי בית הדין התעלם מהסתירות בעדותה של המתלוננת ומהסתירות שבין דבריה לדברי עדים אחרים (דוד לוי ומוטי הומינר). השנייה, כי התלונה נולדה בעקבות הקנוניה שנרקמה על פי הטענה נגד המערער בהיותו שייך למחנה יריב בוועד העובדים של רשות הדואר. השלישית, כי ההתנהלות בעניינו של המערער הייתה לקויה. לטענתו, לאחר שנסגר מחוסר אשמה פלילית התיק שנפתח נגדו במשטרה בעקבות תלונתה של המתלוננת, לא היה מקום לחקירה משמעתית נגדו. עוד נטען כי ההחלטה על פיטוריו של המערער התקבלה מבלי שהתקיים הליך שימוע ומבלי שניתנה לו אפשרות להתגונן כראוי וכי התובענה המשמעתית הוגשה עקב סירובו של המערער למחוק תביעה שהגיש נגד רשות הדואר לבית הדין לעבודה. הרביעית, כי המדינה נהגה איפה ואיפה בעניינו של המערער, ביחס לעניינו של השר חיים רמון, שחרף הרשעתו בפלילים מונה לתפקיד בכיר ביותר בממשלה. בא כוח המערער מזכיר את נכונותו של המערער להיבדק בפוליגרף ולהתעמת עם המתלוננת מהשלבים הראשונים של החקירה ובטרם היה מיוצג. הוא מבהיר כי המערער התעקש על ניהולו של ההליך המשמעתי רק משום שביקש לטהר את שמו ולמחות את אות הקין שדבק בו. המערער משיג גם על חומרת אמצעי המשמעת שהושתו עליו. לטעמו, העונש שהושת עליו בנסיבות העניין הוא חמור ביותר, בהתחשב בהיותו עובד זוטר, ומשאין מדובר במעשה בדרגה חמורה. הוא מדגיש כי על פי העובדות שנקבעו, מדובר באירוע בודד, המערער חדל ממעשיו כשהמתלוננת אמרה לו להפסיק, היא לא חשה מאוימת ונסעה עמו ברכב גם לאחר האירוע הנטען. עוד הסביר כי יש ליתן בגזירת העונש משקל לכך שכתב האישום הוגש כשנה וחצי לאחר האירועים ולכך שהמערער הינו אדם נורמטיבי, ללא עבר פלילי. הוא נשוי ואב לשני ילדים, תדמיתו נפגעה, הוא פוטר שלא כדין למשך 4 חודשים והגיע לכדי חרפת רעב. לפיכך הוא סבור כי ראוי היה להשית עליו עונש של שרות לתועלת הציבור ללא הרשעה, כנגזר מסעיף 192א לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], 1982-התשמ"ב. 6. באת כוח המדינה סומכת ידיה על פסק דינו של בית הדין וטוענת כי הרשעתו של המערער מושתתת על בסיס איתן, ובעיקר על עדות המתלוננת שתארה את שאירע. היא מדגישה כי עדותה של המתלוננת היתה עקבית ונשזרו בה וחזקו אותה עדויותיהם של הממונים אשר בפניהם התלוננה. לדבריה, אין להתערב בהערכת המהימנות ובקביעות העובדתיות של בית הדין, וגם אם קיים קושי ביחס להתנהלות רשות הדואר אין בכך כדי להשפיע על ההליכים המשמעתיים נגד המערער. לדידה, אמצעי המשמעת שהוטלו על המערער הינם ראויים ואין להתערב בהם. דיון 7. לאחר שעיינתי בפסק הדין של בית הדין למשמעת, בטענות הצדדים ובחומר הנלווה, ושמעתי בקשב רב את טעוני הצדדים ואת המערער שביקש לומר את דברו, לא מצאתי שיש להתערב בקביעותיו המבוססות של בית הדין. בית הדין בחן בקפדנות, בזהירות ובפירוט רב את עדות המתלוננת ואת שאר העדויות שהיו בפניו, ופרש באופן משכנע את הטעמים להכרעתו. אדון בעיקרי הטענות שהועלו על ידי המערער כסדרן. הטענות נגד עדות המתלוננת 8. עיקר השגותיו של המערער על הכרעת הדין מופנה נגד קביעות עובדה המתבססות בראש וראשונה על הערכת בית הדין את עדות המתלוננת ואת עדותם של עדים נוספים שהעידו בפניו. כאמור, בית הדין סמך את קביעותיו על עדותה של המתלוננת שהייתה מהימנה עליו ומצא לה חיזוק בעדויות אחרים ששמעו הדברים מפיה. כלל ידוע הוא כי ערכאת הערעור לא תתערב בממצאי עובדה שקבעה הערכאה הדיונית אלא במקרים חריגים ביותר וכי ביקורתה של ערכאת ערעור על ממצאי העובדה והמהימנות היא מצומצמת ביותר (ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל פ"ד נד(4) 632, 634 (2000) ע"פ 1258/03 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(6) 625, 632-631 2004). זאת, במיוחד מקום בו בית הדין התרשם במישרין מהעדים. בענייננו, מסקנותיו של בית הדין ביחס לעדותה של המתלוננת מבוססות, מנומקות ומתחזקות בעדויות נוספות. לא מתקיים בענייננו חריג מן החריגים המצדיק התערבות ערכאת הערעור. המערער אמנם גורס כי לא היה מקום ליתן אמון בגרסת המתלוננת, אולם הוא לא ידע ליתן הסבר מדוע תעליל עליו המתלוננת, שלא הכירה אותו קודם לכן ולא הייתה קשורה למקום העבודה או לוועד העובדים ברשות הדואר, עלילת שווא. יתר על כן, גם אם הכירה המתלוננת מי מעובדי רשות הדואר, או שהיה קשר בין עובד ברשות הדואר לבין אמה של המתלוננת, לא הונח בסיס לטענה שיש לכך קשר לתלונה. כפי שקבע בית הדין, לא מצאתי קצה חוט או בדל ראיה הקושר את המתלוננת לקנוניה או לקיומה של השפעה עליה להגיש תלונת כזב. הסנגור בטיעונו אף הדגיש את חוסר התלהבותה של המתלוננת, בלשון המעטה, למסור עדות נגד המערער, ואף ציין כי היה צורך לזמנה מספר פעמים למתן עדות. התנהלות זו עשויה ללמד שלא היה למתלוננת כל עניין להעיד נגד המערער ולהפלילו. הטענה לפיה עדותה של המתלוננת הונעה על ידי אנשי רשות הדואר אינה מתיישבת עם האירועים לאחר מעשה ועם הגיונם של דברים. אוסיף, כי גם אם בשלב מאוחר יותר הניעו גורמים ברשות הדואר את המתלוננת להתלונן במשטרה, הרי שעל פי העובדות שנקבעו המתלוננת היא שסיפרה לממונה, לוי, על אירוע ההטרדה בתא חלוקת הדואר. מכאן, לכל הדעות היוזמה לתלונה באה מהמתלוננת שהייתה נסערת מהתנהגות המערער כלפיה ואף נרתעה מלשוב לעבודה למחרת. הפניה למשטרה עלתה רק לאחר שסיפרה המתלוננת ללוי את סיפורה והופנתה לשי, הממונה על מעמד האישה, שבעקבות פנייתה החלה חקירת נציבות שירות המדינה. הפניה למשטרה נעשתה אם כן כעניין נפרד מן התלונה בנציבות שרות המדינה, מן החקירה ומהתובענה. אוסיף, כי באת כוח המשיבה הסכימה שהתנהלות רשות הדואר בעניינו של המערער, במיוחד בכל הקשור לפטורי המערער בטרם נערך לו שימוע, ראויה לביקורת. ברם, גם אם מקבלים הטענה ששרר מתח בין קבוצות מתחרות ברשות הדואר, לא הוכח כי נרקמה קנוניה, או שיש לכך קשר להגשת תלונתה של המתלוננת ולעדותה נגד המערער. התלונה במשטרה והתלונה בנציבות 9. כחוט השני בטעוני המערער עוברת הטענה שלא היה מקום להליך המשמעתי לאחר שהתיק הפלילי נגדו נסגר. לטענתו, רשות הדואר הציעה לו לחזור מהתביעה שהגיש לבית הדין לעבודה בגין פיטוריו, תמורת הבטחה שלא יועמד לדין משמעתי. כידוע, העובדה שהמשטרה סגרה את התיק אינה מחייבת את המשיבה ואין בכך כדי לפגום בהליכים בפני בית הדין למשמעת. המשטרה והמשיבה הן רשויות נפרדות המפעילות את סמכויותיהן ושיקול דעתן בנפרד. העובדה שהתיק הפלילי נסגר אינה שוללת חקירה משמעתית והגשת תובענה על ידי המשיבה. מדובר בשתי דיסציפלינות נפרדות שלהן מטרות נפרדות. ההליך הפלילי מטרתו לקבוע אם הנאשם עבר על החוק, ואם כן מה העונש הראוי לו. הדין המשמעתי מהותו ומטרתו שונות, הוא אינו מיועד לקבוע אשמה או חפות, מהותו אינה פלילית, אלא מטרתו הגנה על השירות הציבורי ושמירה על רמתו הנאותה, על הליכות עובדיו וטוהר מידותיהם (עש"מ 5550/98 גל אור נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(1) 326 (1999)). 10. המערער אכן נחקר במשטרה והתיק נגדו נסגר מחוסר אשמה בתוך 7 ימים לאחר הגשת התלונה, מבלי שזומן לחקירה. המערער אף טען בפניי כי עדיף היה לו הושלמה החקירה על ידי הזמנת העדים הנוספים והזמנתו הוא לחקירה, וכי העובדה שהחקירה נסתיימה במהרה גרמה לכך שהיא לא מוצתה והאמת לא יצאה לאור. לטעמו, החקירה המשמעתית לא השכילה להגיע לחקר האמת הצרופה. אין בידי לקבל טיעון זה. דומה, כי אין אלא לברך על כך שהמשטרה לא מצאה כי יש מקום לחקור את המערער ועל כך ושהתיק נגדו נסגר במהירות ראויה לציון. יחד עם זאת, בכך אין כדי ללמד על תוצאת החקירה בנציבות שירות המדינה. הנציבות, שכאמור הינה עצמאית בחקירותיה ובקבלת החלטותיה על פי שקול דעתה, מצאה שיש מקום להליך משמעתי על בסיס החומר שהיה בפניה. בהיעדר תלות בין קיומה של חקירת המשטרה לחקירת הנציבות, ברי כי אין ממש בטענה זו. 11. כאמור, המערער שב וטען כי התובענה נגדו הוגשה בגלל שלא הסכים למחוק את התביעה נגד רשות הדואר שהגיש לבית הדין האזורי לעבודה. באת כוח המדינה שללה מכל וכל טיעון זה שחזר ועלה גם בדיוני בית הדין למשמעת. באת כוח המשיבה הפנתה אותי לפרטיכל הדיון מיום 23.6.07, ואילו המערער הציג מכתב של עו"ד דויטש, שייצגה את רשות הדואר בתביעה שהגיש נגדה המערער לבית הדין לעבודה, לפיו היא שוחחה עם המערער לבקשת סנגורו והבהירה שדרישותיו חורגות מכתב התביעה שהגיש. גב' דויטש הוזמנה כעדת והגנה ונחקרה, אך לא אשרה כי הוצעה למערער הצעת פשרה שכללה הבטחה שלא להעמידו לדין משמעתי. לדבריה, לו היתה צריכה להציג את עמדתה בהתייחס להצעת הנאשם הייתה מודיעה על כך לבית הדין למשמעת ובמכתבה שהוגש על ידי בא כוח המערער אין אלא הודעה כי שוחחה עם מרשו כפי שביקש. הא ותו לא. גם אם נצא מהנחה שאכן הועלתה הצעת פשרה כטענת הסנגור, נראה כי ההצעה הייתה שלו ונרשמה בפרטיכל בית הדין לעבודה מיום 23.6.02. אכן, כפי שמסרה, עו"ד דויטש ביקשה להודיע לבית הדין לעבודה את עמדת רשות הדואר בעניין, ואכן בהמשך הגישה הודעה לפיה היה בכוונתה להציע לתובע פשרה אשר תייתר את הדיון בהליך כולו, ובכפוף למחיקת התביעה, אלא שטרם עלה בידה לשוחח עם בא כוח התובע על אף מספר פניות למשרדו. משכך, בקשה מבית הדין להאריך את המועד להגשת הודעת הנתבעת עד לתום הפגרא. בא כוחו של המערער לא הציג כל מסמך ממנו עולה הצעת פשרה או הסכמה כפי שהוא טוען לה. בפועל נראה כי הצעה לפשרה, ככל שהיתה, לא הגיעה לכלל גיבוש. עוד יש לציין כי בית הדין לעבודה, בצו ביניים מיום 13.3.02, הורה על המשך העסקתו של המערער והוסיף כי הדבר מתיישב עם סמכותה הנפרדת של הנציבות, שאינה קשורה ואינה מושפעת מההליכים בפני בית הדין לעבודה. עוד יש לציין כי ההצעה של בא כוח המערער הועלתה ככל הנראה זמן רב לפני שהוגשה התובענה המשמעתית נגד המערער. התובענה המשמעתית הוגשה רק ביום 11.3.03 ולכן נראה כי "ההצעה" בה דובר אינה אלא בבחינת אמירות והידברות בין צדדים לדיון במסגרת דיונית נפרדת, בהליך בבית הדין לעבודה, וגם אם הוזכר במסגרת זו הליך משמעתי, אין הדברים מתייחסים לתובענה המשמעתית שהוגשה בסופו של יום. 12. טענה נוספת שדינה דחיה עניינה בהשוואה בין תוצאת ההליך בעניינו של המערער להליך בעניינו של השר חיים רמון, ולכך שבסופו של דבר, לאחר שהורשע מונה השר רמון לתפקיד המשנה לראש הממשלה. השוואה זו שמבקש בא כוח המערער לערוך אין לה יסוד. הליך משמעתי לעולם פחות חמור הוא מהליך פלילי. בנוסף, השר רמון הורשע בפלילים ונשא בעונש. סוגיית מינויו של השר רמון לאחר רצוי עונשו לתפקיד המשנה לראש הממשלה נוגעת במישור שונה, ובית משפט זה אמר את דברו בעניין (בג"ץ 5853/07 אמונה – תנועת האישה הדתית לאומית נ' ראש הממשלה (6.12.07)). המערער לא הועמד לדין פלילי, לא הורשע בפלילים ולא ריצה עונש. יתר על כן, להליך המשמעתי בעניינו לא הייתה השלכה קיצונית על עבודתו למעט הורדה בדרגה למשך שנתיים. למעשה בית הדין לא קיבל את עמדתה, העונשית של המשיבה והטיל עליו עונש קל בהרבה מזה שהתבקש על ידה. מכאן, אין כל יסוד להשוואה בין שני העניינים. הגנה מן הצדק 13. ההגנה שבה וטענה בפניי להגנה מן הצדק בגין הקנוניה שלטענת המערער נרקמה כנגדו, תוך שבטענה זו נכרכו גם העובדה שנלקח ממנו רכבו, פיטוריו מרשות הדואר, התביעה שהגיש לבית הדין בעקבות הפיטורין והתלונה שבבסיס ההליך הנוכחי. ההגנה טענה כי המשיבה השתהתה וכתב התובענה נגד המערער הוגש רק לאחר שהמשיבה נוכחה לדעת שאין בכוונתו למחוק את תביעתו. בית הדין דחה את הטענה בדבר תחולתה של הגנה מן הצדק במקרה זה והפנה להחלטתו מיום 28.6.04, לפיה: "בית הדין לא מצא שהתביעה/החקירה והנהלת רשות הדואר עשו "שימוש פרוע", "לא הוגן" "ובלתי חוקי" בסמכויות שניתנו להם, עת החליטו להעמיד את הנאשם לדין". בית הדין קבע כך לאחר שבחן כל אחת מטענות המערער ומצא שטענות המערער נגד ההחלטה על פיטוריו מרשות הדואר נדונו בבית הדין לעבודה, שם היה למערער יומו ובית הדין אכן ביטל את הפיטורין. 14. דוקטרינת הגנה מן הצדק מכירה בסמכותו של בית המשפט לבטל כתב אישום שהגשתו או בירורו עומדים בסתירה לעקרונות של צדק והגינות משפטית. מקורה של הטענה במשפט המקובל האנגלי והיא יושמה במספר מצומצם של מקרים גם בבתי המשפט בארצות הברית. אצלנו הועלתה הטענה במספר מקרים וזכתה להכרה עקרונית ולהתייחסות על ידי בית משפט זה (ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ, פ"ד נט (6) ,766 803 (2005); ע"פ 2910/94 יפת נ' מדינת ישראל, פ"ד נ (2) 221 (1996) להלן: עניין יפת). בית משפט זה התווה מבחן נוקשה לביטולם של הליכים בטענה של הגנה מן הצדק, הוא "מבחן ההתנהגות הבלתי נסבלת של הרשות": "... היינו התנהגות שערוריתית, שיש בה משום רדיפה, דיכוי והתעמרות בנאשם,... המדובר במקרים בהם המצפון מזדעזע ותחושת הצדק האוניברסלית נפגעת, דבר שבית משפט עומד פעור פה מולו ואין הדעת יכולה לסובלו. ברי כי טענה כגון זו תעלה ותתקבל במקרים נדירים ביותר, ואין להעלותה כדבר שבשגרה ובעניני דיומא סתם. חשיבותה של טענת ההשתק הפלילי במקרים שבהם התנהגות הרשות הייתה כה מקוממת עד כי אי אפשר להרשיע אדם, כשמי שמעמידו לדין הוא שהביאו לכלל מעשה" (עניין יפת, בעמ' 370). לא מצאתי שדוקטרינת ההגנה מן הצדק יכולה להועיל למערער. ההחלטה על העמדתו לדין משמעתי בהתבסס על עדות המתלוננת הייתה סבירה, עניינית ונכונה בנסיבות העניין. עדותה של המתלוננת הייתה מהימנה ולא נמצא כל קשר בינה ובין הקנוניה שנטענה. גם אם קיימת מערכת יחסים עכורה בין המערער ובין עובדים אחרים ברשות הדואר לא נמצא שהם יזמו או הניעו התלונה נגדו. פיטוריו של המערער נבדקו במסגרת בו היו אמורים להתברר - בבית הדין לעבודה - שאמר את דברו הברור בעניין (בש"א 003767/01), ואפנה בהקשר זה להחלטת בית הדין האזורי לעבודה (נ/2) שהורה לרשות הדואר להמשיך ולהעסיק את המערער, תוך שציין בסיפא להחלטתו כי "ראוי שהמשיבה תעמיד את המערער להליך משמעתי כדי לברר את הטענות המשמעתיות כנגדו והיא רשאית לעשות כן ולגזור עליו עונשים מתאימים אם ימצא חייב". גם אם היו למערער טרוניות צודקות נגד פיטוריו ונגד העובדה שלא נערך לו שימוע כפי שהדברים עולים מהחלטתו של בית הדין לעבודה, עדיין יש לזכור שההחלטה להעמידו להליך משמעתי היא החלטה נפרדת שנתקבלה אצל המשיבה. שהיא רשות נפרדת ועצמאית. הטענה לפיה ההחלטה הושפעה מהעובדה שתביעת המערער נגד רשות הדואר לא הוסרה לא בוססה, כאמור. כל ניסיונותיו של בא כוח המערער לקשור בין ההליכים אצל המשיבה לתביעה שהוגשה על ידי המערער בבית הדין לעבודה לא צלחו, וכל שהוכח הוא, לכל היותר, כי הצעה שהועלתה על ידו לא גובשה, גם אם רשות הדואר הייתה נכונה לשקלה. בסופו של יום בית הדין לעבודה אמר את דברו והמשיבה פעלה על פי הבנתה וכמתחייב מתפקידה. ניסיונותיו של בא כוח העורר לקשור ולחבר בין הקצוות כדי לבסס טענה של הגנה מן הצדק כשלו בפני בית הדין ואין להם כל בסוס גם בטעונים בפניי. אוסיף כי, צדק בית הדין בציינו שעם פרישת עובד מהשרות הולך ופוחת האינטרס להעמידו לדין משמעתי. הדברים שונים כשמדובר בעבירות של הטרדה מינית ובודאי אינם ישימים בנסיבות שבפניי, כאשר העובד הוחזר לעבודה. בסיכומם של דברים, הפרטיכל והכרעת הדין המפורטת והמבוססת אין מוליכים בשום אופן למסקנה כי ההליך התנהל באופן הפוגע בתחושת הצדק וההגינות, ואין לומר שלא נעשה צדק עם המערער גם אם הוא לא משלים אתו. לאור האמור, הערעור על ההרשעה נדחה. הערעור על אמצעי המשמעת 15. דין הערעור על חומרת אמצעי המשמעת להדחות אף הוא. ככלל, בית המשפט לא יתערב באמצעי משמעת שהוטלו על ידי בית הדין אלא במקרים חריגים בהם קיים חוסר סבירות או חוסר מידתיות ביחס לחומרת העבירה. נקודת המוצא היא כי חזקה על בית הדין שהוא מבין את משמעות אמצעי המשמעת שהטיל על הנאשם וכי הנורמות הראויות לשרות המדינה הן בתחום מומחיותו (עש"מ 5771/01 פודלובסקי נ' נציב שרות המדינה פ"ד נו(1) 463, 479 (2001); עש"מ 309/01 זרזר נ' נציב שרות המדינה פ"ד נה(2) 830, 837 (2001); עש"מ 7113/02 מדינת ישראל נ' לוי, פ"ד נז (3) 817, 844-843 (2003)). מעשי הטרדה מינית המתרחשים בשירות הציבורי - גם אם ברף הנמוך של החומרה - פוגעים פגיעה קשה לא רק בנפגעת אלא גם בדמותו ובתדמיתו של השירות הציבורי ובאמון שהציבור רוחש לו. כפי שצוין, תכליתם של דיני המשמעת לשמור על טוהר המידות בשרות הצבורי (עש"מ 7111/02 נציבות שירות המדינה נ' אשואל, פ"ד נז(1) 920, 921 (2003); עש"מ 7113/02 הנ"ל). בית הדין פרט בהרחבה את מכלול הנסיבות, עמד על הצורך בענישה הולמת ומחמירה בתחום ההטרדות המיניות והתחשב בנסיבות האישיות של המערער. בית הדין איזן את מכלול הנסיבות ואת שקולי הענישה השונים. אמנם, המערער לא השלים בשום שלב עם הרשעתו, אין גם ספק שסבל מפטוריו למשך 4 חודשים ואחר כך מההליכים שהתנהלו נגדו. לכך יש להוסיף את היותו אדם נורמטיבי ובעל משפחה שעול פרנסתה עליו. יחד עם זאת, בסופו של יום בית הדין לא החמיר עם המערער ולא נעתר לבקשת המשיבה לפטרו ולפסלו משרות המדינה לחמש שנים ולצמיתות מרשות הדואר. נקבע שיישאר בשרות המדינה, יורד בדרגה לשנתיים ותופעל נגדו סנקציה של הפקעת משכורת אחת ב-12 תשלומים. נראה לי שקביעת בית הדין הינה מאוזנת, מידתית ולא חורגת ממתחם הסבירות בנסיבות המקרה. ערעורו של המערער על שני חלקיו נדחה אפוא. העונש שהטיל עליו בית הדין למשמעת יוותר על כנו. ניתן היום, ‏כ"ז אדר א', תשס"ח (4.3.08). ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 07079320_B03.doc עכ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il