פסק-דין בתיק ע"פ 7926/00
בבית המשפט
העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
ע"פ 7926/00
בפני:
כבוד השופט י' טירקל
כבוד השופט א' א' לוי
כבוד השופט ס' ג'ובראן
המערער:
דיפני אברהם
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין שניתנו בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו
בתיק פ 4121/98 ביום 20.9.00
על ידי כבוד השופטים: נ' ישעיה; מ' סוקולוב; א' משאלי
תאריך הישיבה:
כ"ט בניסן תשס"ד
(20.4.04)
בשם המערער:
עו"ד חגית לרנאו (סנגוריה ציבורית)
בשם המשיבה:
עו"ד תמר פרוש
פסק-דין
השופט י' טירקל:
רקע
1. בית המשפט המחוזי בתל-אביב - יפו (כבוד השופטים
א' מישאלי, נ' ישעיה ומ' סוקולוב), בפסק דינו מיום 1.6.99, הרשיע את המערער, על פי
הודייתו, ברצח אשתו (להלן – "המנוחה"). בית המשפט דחה את בקשת באת כוח
המערער להחיל בעניינו של המערער את סעיף 300א(א) לחוק העונשין, תשל"ז-1977
(להלן – "סעיף 300א") – המאפשר לבית המשפט להקל בעונשו של מי שהורשע
ברצח אם "בשל הפרעה נפשית חמורה" הוגבלה יכולתו "במידה ניכרת"
להבין את המעשה, את הפסול שבו, או להימנע מלעשותו – וגזר עליו מאסר עולם.
המערער מערער על גזר דינו.
2. לפי כתב האישום, שבעובדותיו הודה המערער,
נפרדו המערער והמנוחה – שהיו נשואים זה לזו – והמנוחה ביקשה להתגרש מהמערער. באחד
הימים נפגש המערער עם המנוחה – תוך שהוא מפר צו הרחקה של בית משפט, שלפיו נאסר
עליו ליצור עימה קשר – והפציר בה לחזור ולחיות עימו. למחרת, בעקבות סירובה
להפצרותיו, הטמין המערער סכין מטבח בגרב שעל רגלו ויצא, רכוב על אופניו, לכיוון
מקום עבודתה של המנוחה. המערער התקשר אל המנוחה בטלפון וסיכם איתה שתאסוף אותו
ברכבה על מנת שיסדירו ביניהם עניינים כספיים. בשעה שהמתין, הוציא את הסכין מגרבו
והטמין אותה על מותנו מתחת לבגדיו. המנוחה אספה את המערער ברכבה והסיעה אותו אל
המקום שבו סיכמו שירד שם. המערער סירב לרדת, הוציא את מפתחות הרכב מהמתנע, ניתק את
הסוללה מהטלפון הנייד של המנוחה ושלף את הסכין. בתגובה לשאלת המנוחה לפשר מעשיו,
הוריד את משענת המושב שלה, אחז בה ודקר אותה דקירות מרובות בבטנה, בחזה ובצווארה.
מיד לאחר מכן, יצא מן הרכב ועזב את המקום. דקות מספר לאחר מכן נעצר על ידי המשטרה.
למחרת נפטרה המנוחה מפצעיה.
3. את טענותיה – בבית המשפט המחוזי ולפנינו –
סמכה המדינה על חוות דעת פסיכיאטריות שהגישו על המערער ד"ר מ' קליאן,
הפסיכיאטר המחוזי של מחוז המרכז, וד"ר אליש, פסיכיאטר מהחטיבה לפסיכיאטריה
משפטית של המרכז לבריאות הנפש בבאר יעקב. ב"בדיקה ראשונית וקצרה",
שנערכה כשבועיים אחרי שנעצר המערער, קבע ד"ר מ' קליאן כי המערער "מבטא
רמזים לגישה רדיפתית כלפי אשתו. האפקט [מצב הרוח הנצפה - י' ט'] בעל גוון
חרדתי-דכאוני", והמליץ על בדיקה בתנאי אשפוז. כשבוע לאחר מכן, הוגשה על
המערער, שאושפז במחלקה הפסיכיאטרית הפתוחה במרכז לבריאות הנפש בבאר יעקב, חוות
דעתו של ד"ר אליש. ד"ר אליש התייחס לטענה שהמערער "אינו מסוגל
לעמוד לדין מאחר ואינו אחראי למעשיו", וקבע כי "מדובר באדם עם קווים
נרציסטים על רקע ארגון אישיות נמוכה עם סף תסכול וגירוי נמוכים, בעל כוחות אגו
חלשים וסופר אגו לא מפותח. לא התרשמנו בבדיקה מאבחנה של מחלת נפש וקיום
פסיכופתולוגיה מג'ורית כלשהי". כשישה חודשים אחרי הרצח הגיש ד"ר מ'
קליאן, לבקשת בית המשפט המחוזי, חוות דעת משלימה "בדבר אחריות מופחתת, עקב
מצבו הנפשי [של המערער – י' ט']". בחוות דעתו הביע ד"ר מ' קליאן את דעתו
כי "'הפרעה נפשית חמורה' לעניין סעיף 300א הינו מצב של רמת ארגון אישיות כה
חמורה, עד כי הנבדק מצוי על סף התפרקות פסיכוטית" וקבע כי "הנבדק
[המערער – י' ט'] מתואר כבעל הפרעת אישיות עם קווים נרציסטיים וכמי שנצפו אצלו
בעבר מחשבות כפייתיות ומצבי דיכאון. מעולם לא תואר אצל הנבדק [המערער – י' ט'] מצב
בו הוא היה פסיכוטי או על סף התפרקות פסיכוטית" ולפיכך "בשום שלב, לפני
או אחרי ביצוע המעשים המיוחסים לנבדק [המערער – י' ט'], לא הוגבלה יכולתו להבין את
אשר הוא עושה או את הפסול שבמעשהו". אליבא דד"ר מ' קליאן מעשיו של
המערער עובר לביצוע העבירה – קביעת הפגישה עם אשתו, החניית האופניים במקום אחד
והמתנה למנוחה שתאסוף אותו במקום אחר – "מעידים על ארגון, על התארגנות".
לגישתו, "מעברו של הנבדק [המערער – י' ט'] ניתן ללמוד כי בכל עת בה חש מצוקה,
הוא ידע למצא את דרכו אל גורמים מטפלים שונים - - - מדובר בדפוס שחזר על עצמו במשך
שנים וגם בנסיבות הנוכחיות אפשרות זו עמדה בפני הנבדק טרם ביצוע המעשה". לדעת
המדינה, מחוות דעת אלו עולה בבירור כי יכולתו של המערער להבין את המעשה, את הפסול
שבו ולהימנע מעשייתו לא הוגבלה, ולפיכך אין להפחית מהעונש שנגזר עליו.
מטעם המערער הוגשו בבית המשפט המחוזי שתי
חוות דעת בדבר מצבו הנפשי בזמן הרצח וסמוך לפניו. הגב' ק' פטל, פסיכולוגית קלינית
שבדקה את המערער כתשעה חודשים לאחר הרצח, מצאה כי "מדובר באישיות בעלת רמת
ארגון גבולית, בלתי בשלה, עם אינטליגנציה נמוכה וכוחות אגו דלים". ד"ר
ש' פניג, פסיכיאטר מומחה מטעם המערער, קבע כי "מדובר באדם הסובל מהפרעה קשה
באישיות ואשר במצבי סטרס מגיע למצבים של פגיעה בבוחן המציאות". ד"ר ש'
פניג ציין כי בעברו הרפואי של המערער יש תיעוד על שלושה מצבים קיצוניים לכל הפחות,
בטווח של 16 שנים, בהם התרשמו פסיכולוגים ופסיכיאטרים "ממצב שהוא על גבול
הפסיכוזה, או ממצב פסיכוטי". לאור האמור קבע כי "ניתן לשער, שבאפיזודה
שבה הוא [המערער – י' ט'] מורחק לתקופה ממושכת יותר גם מביתו וגם מעירו, וכן
מהמערכת הטיפולית יוחמר מצבו הנפשי ותקטן יכולתו לבחון את המציאות - - - אני משער
גם שמצבי החרדה והדיכאון הקלים יחסית מהם סבל בעבר, הגיעו לדרגה חמורה בחודשים
האחרונים לפני הרצח, כאשר לא נמצא גורם טיפולי מסייע וכאשר הדחק היה בעוצמה גדולה
ומתמשכת". לטענת באת כוח המערער מחוות הדעת האמורות עולה כי יכולתו של המערער
להבין את המעשה, את הפסול שבו ולהימנע מעשייתו הוגבלה במידה ניכרת, ולפיכך יש
להפחית מהעונש שנגזר עליו.
גזר דינו של בית המשפט המחוזי
4. בית המשפט המחוזי קבע כי "מהמסמכים
המצויים בתיקיו הרפואיים של הנאשם [המערער – י' ט'] עולה כי אין בהם כדי לבסס
ממצאים של מצבים פסיכוטיים, או התפרקויות פסיכוטיות" ולפיכך העדיף את חוות
דעתו של ד"ר מ' קליאן. בית המשפט קבע כי לא הוכח שהפרעת האישיות, שאין מחלוקת
כי המערער לוקה בה, היא "הפרעה נפשית חמורה" כאמור בסעיף 300א; מכל
מקום, אפילו היה מאמץ את חוות דעתו של ד"ר ש' פניג – לפיה הפרעות אישיות
שעלולות לגרום לגלישה פסיכוטית הן בגדר "הפרעה נפשית חמורה" – הרי שלא
הוכח שבעת ביצוע העבירה לקה המערער ב"גלישה פסיכוטית". כאמור, משהחליט
בית המשפט כי מצבו של המערער בזמן הרצח לא בא בגדר סעיף 300א גזר עליו מאסר עולם.
טענות בעלי הדין
5. טענתה העיקרית של באת כוח המערער היא כי
מצבו הנפשי של המערער בזמן הרצח וסמוך לפניו מביא אותו בגדר סעיף 300א לחוק
העונשין ולפיכך יש להקל בעונשו. לטענתה, מערכת היחסים בין המערער לבין המנוחה היתה
מורכבת ובמהלך 17 שנות נישואיהם פנה המערער פעמים רבות לקבל טיפול נפשי בשל חרדות,
מחשבות בעלות גוון פרנואידי ומצוקות אחרות שסבל עקב מערכת היחסים הקשה עם המנוחה.
לדבריה, סמוך לביצוע הרצח היה המערער במצוקה נפשית קשה, בין היתר מכיוון שהורחק
מביתו בצו בית משפט והתגורר בבית אחותו. באת כוח המערער מוסיפה וטוענת כי המערער
לא היה יכול לפנות למרכז לבריאות הנפש בראשון לציון או לבית החולים נס ציונה בהם
טופל בעבר בשל צו ההרחקה האמור שהוצא נגדו. לדבריה, בבוקר יום הרצח ציפה המערער כי
מעסיקו יאסוף אותו ברכבו, ומשלא בא גרם הדבר "להתפרצות של כל רגשות הכעס,
השפלה, חוסר הערך והתסכול שהצטברו במערער קודם לכן". לטענתה התנהגותו של
המערער בזמן הרצח היתה "אוטומטית וקרה" ויש בה כדי ללמד שבאותו זמן היה
מנותק מן המציאות. לדעתה, סמך בית המשפט המחוזי על עובדות שגויות על פיהן העדיף את
חוות דעתו של ד"ר מ' קליאן, שלפיה לא הוגבלה יכולתו של המערער להבין את
המעשה, את הפסול שבו או להימנע מביצועו, וכי מטעם זה יש להעדיף את חוות דעתו של
ד"ר ש' פניג, שסבר כי בהתחשב בעברו הפסיכיאטרי של המערער ובמצב הדחק שבו היה
שרוי "ניתן לשער ש- - -יוחמר מצבו הנפשי ותקטן יכולתו לבחון את
המציאות".
באת כוח המערער מוסיפה וטוענת כי זכותו
של המערער להיוועץ בעורך דין נפגעה משום שבחקירתו הראשונה במשטרה ביקש לדבר עם
עורך דינו והוסבר לו כי יפגוש את עורך דינו בבית המשפט וכי לפני כן ייחקר. כן
טוענת היא כי השיהוי בהבאתו של המערער לבדיקה פסיכיאטרית מקיפה – שנערכה רק כעשרים
ימים אחרי הרצח – יצר "חלל ראייתי" שגרם נזק ראייתי למערער. לדבריה,
השוואה בין חוות הדעת הפסיכיאטריות שניתנו על המערער אחרי הרצח מלמדת כי עם חלוף
הזמן הוטב מצבו הנפשי ושכך האפקט הדיכאוני והחרדתי. לפיכך השיהוי בהבאתו לבדיקה
פסיכיאטרית עיוות את תוצאותיה בכך ששיקפה מצב טוב ממצבו בזמן הרצח וסמוך לאחר מכן.
6. כנגדה טוענת באת כוח המדינה כי המערער
אמנם לוקה בהפרעה נפשית אך אין היא עולה כדי "הפרעה נפשית חמורה" וכי גם
לא הוכח שהגבילה במידה ניכרת את יכולתו להבין את המעשה שעשה, את הפסול שבו או
להימנע מעשייתו, כאמור בסעיף 300א. לדבריה, ניתן ללמוד מן העובדות שבהן הודה
המערער ומתוך אמרותיו בחקירתו כי הרצח תוכנן מראש. באת כוח המדינה מוסיפה וטוענת
כי התנהגותו של המערער, כפי שתיאר אותה, וקור הרוח שבו שחזר את הרצח מלמדים כי
הבין היטב את אשר עשה ואת הפסול שבמעשהו. על הטענות בדבר הפגיעה בזכות ההיוועצות
משיבה היא כי טענות אלו הועלו לראשונה בדיון בערעור וכי המערער יוצג על ידי עורך
דין בהמשך אותו היום ולפיכך לא נגרם לו נזק כלשהו בשל כך.
דיון
הדין
7. לפי סעיף 34ח לחוק העונשין,
תשל"ז-1977 (להלן – "סעיף 34ח"):
"34ח. אי שפיות הדעת
לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שעשה אם, בשעת המעשה, בשל מחלה
שפגעה ברוחו או בשל ליקוי בכושרו השכלי, היה חסר יכולת של ממש -
(1) להבין את אשר הוא עושה או את הפסול שבמעשהו; או
(2) להימנע מעשיית המעשה".
לפי סעיף 300א:
"300א. ענישה מופחתת
על אף האמור בסעיף 300, ניתן להטיל עונש קל מהקבוע בו, אם נעברה
העבירה באחד מאלה:
(א) במצב שבו, בשל הפרעה נפשית חמורה או בשל ליקוי בכושרו השכלי,
הוגבלה יכולתו של הנאשם במידה ניכרת, אך לא עד כדי חוסר יכולת של ממש כאמור בסעיף
34ח -
(1) להבין את אשר הוא עושה או את הפסול שבמעשהו; או
(2) להימנע מעשיית המעשה - - -".
עיננו הרואות כי סעיף 34ח פוטר נאשם ברצח מאחריות פלילית מחמת אי שפיותו. לעומתו, נותן סעיף 300א לבית המשפט שיקול דעת להפחית מעונשו של מורשע ברצח בלי
לגרוע מאחריותו הפלילית. על העיקרון המשותף שבבסיסם של סעיפים אלה נאמר:
"בבסיסן של שתי ההוראות – הוראת הסייג לאחריות הקבועה בסעיף
34ח(2) לחוק והוראת העונש המופחת הקבועה בסעיף 300א(א)(2) לחוק, עומד עיקרון יסוד
של הדין הפלילי, לפיו תנאי מוקדם לנשיאה באחריות פלילית הוא: יכולתו של אדם לשלוט
במעשיו, לרבות במחדליו. במקום שבו 'נעדרת' – קרי: לא קיימת – 'יכולת שליטה' כאמור,
אין טעם שבהגיון ואין הצדקה שבמוסר להטיל על 'חסר היכולת' אחריות פלילית"
(דברי השופט י' קדמי בע"פ 5951/98 מליסה נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(5) 49, 58
(להלן – "עניין מליסה"), וראו גם דברי השופט א' מצא, שם, בעמ' 66-65. לעניין
הרקע ההיסטורי של סעיף 300א ראו א' מצא "אחריות מופחתת בפלילים" ספר
לנדוי (תשנ"ה,
א' ברק וא' מזוז עורכים, כרך ב) 933).
8. פסיקת בתי המשפט החמירה בבחינת התנאים
שנקבעו בסעיף 300א. כך נאמר כי "ל'סעד מן הצדק' ראוי רוצח רק כאשר מידת
הפגיעה הנפשית, בה הוא לוקה, עקב מצבו הרפואי-הפסיכיאטרי - - - חסרה אך במעט מזו
של בעל 'חסר יכולת של ממש'" (דברי השופט א' גולדברג בע"פ 3243/95 דניאל נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(1) 769, 790; (להלן –
"עניין דניאל")). כמו
כן נקבע כי "ההבדל בין הסייג הפוטר מהאחריות הפלילית לבין העילה להפחתת העונש
ברצח הוא בעוצמתם של הגורמים המצויים ביסוד שתי הוראות אלה" (דברי השופטת ד'
דורנר בע"פ 7761/95 אבו חמאד נ' מדינת ישראל,
פ"ד נא(3) 245, 251). עוד נקבע כי המקרים בהם יש להחיל את סעיף 300א הם
"אותם מקרים גבוליים שבהם מגיע הנאשם אל סף הכניסה לגדרי הסייג לאחריות הקבוע
בסעיף 34ח(2) לחוק, אך אינו עובר אותו" (דברי השופט י' קדמי בעניין מליסה, בעמ' 58-57). באותו עניין נקבע עוד כי "סעיף
300א(א) בא ליתן מענה למבצעי רצח שמצבם הנפשי גובל במצב של אי-שפיות הדעת כהגדרתו
בסעיף 34ח; אלה שמצבם הנפשי מוציאם, לכאורה, מקהל השפויים בדעתם, אך אינו מכניסם
לקהל הבלתי-שפויים. השוני בין יסודותיהם של סעיפים 34ח ו- 300א(א) מתבטא, אל נכון,
בעוצמת הפגם ובחומרת סיבתו" (דברי השופט א' מצא, שם, בעמ' 67). ברוח דומה נקבע כי סעיף 300א נועד לתת
מענה "למקרה החריג בלבד, בו תחושת הצדק מתקוממת כנגד הטבעת תווית של 'רוצח'
על מצחו של נאשם אשר נמצא כי מצבו הנפשי אינו ככל האדם" (דברי השופט א' א'
לוי בע"פ 396/01 ברדה נ' מדינת ישראל, פ"ד
נו(6) 854, 860 (להלן – "עניין ברדה");
וראו גם ע"פ 4497,4389/93 מרדכי נ' מדינת ישראל,
פ"ד נ(3) 239, 249).
9. הגישה המחמירה האמורה לגבי בחינתם של תנאי
סעיף 300א באה לידי ביטוי גם בקביעת נטלי ההוכחה. כך נפסק כי נטל ההוכחה להתקיימות
תנאי סעיף 300א מוטל על מי שהורשע וטוען לתחולתו וכי לא די בהעלאת ספק סביר, אלא
יש צורך לשכנע את בית המשפט ברמת שכנוע של מאזן ההסתברויות; זאת, בין היתר מאחר
שסעיף 300א עוסק בעונש ולא בקיומו של סייג לאחריות הפלילית וכן משום שעניינו
בחריגה מעונש החובה הקבוע בחוק (ראו, בין היתר, עניין דניאל, בעמ' 790; עניין ברדה, בעמ' 861). יתר על כן, אפילו הוכח כי מתקיימים תנאי
סעיף 300א, אין בית המשפט חייב להקל בעונשו של הנאשם והדבר נתון לשיקול דעתו (ראו,
בין היתר, עניין מליסה בעמ' 60;
ע"פ 2457/98 שמן נ' מדינת ישראל, פ"ד
נו(4) 289, 298-297).
הפרשה הנידונה
10. אין חולק כי המערער לוקה בהפרעת אישיות.
השאלה העומדת להכרעה היא אם הפרעת אישיות זאת באה בגדר "הפרעה נפשית
חמורה", כאמור בסעיף 300א; ואם כך הוא – וזאת השאלה השניה העומדת להכרעה –
האם "הוגבלה יכולתו - - - במידה ניכרת" להבין את המעשה, את הפסול שבו או
להימנע מעשייתו. דומה שמתוך העיון בחומר הראיות שהיה לעיני בית המשפט המחוזי לא
עולה תמונה ברורה וחד משמעית, אלא תמונות שונות ואף סותרות.
מחד גיסא, במשך 17 שנים, לסירוגין, פקד
המערער את מערכות הטיפול הפסיכולוגיות-פסיכיאטריות בסביבתו ואובחן – על ידי עובדים
סוציאליים, פסיכולוגים ופסיכיאטרים – כסובל מחרדות, דיכאונות ואי שקט על בסיס
חשדות במנוחה. למערער גם היסטוריה משפחתית פסיכיאטרית, הוא טופל בתרופות אנטי
פסיכוטיות במינונים נמוכים ובאבחונים שערכו לו ד"ר ש' פניג, הפסיכיאטר המומחה
מטעם המערער, ד"ר אליש, מהמרכז לבריאות הנפש בבאר יעקב והגב' ק' פטל,
פסיכולוגית קלינית מטעמו של המערער, נמצא כי רמת ארגון האישיות שלו נמוכה. עדויות
למצוקותיו של המערער לפני הרצח מצויות ביומניו שבהם הוא מספר כי כחודש לפני הרצח
פנה למרכז לבריאות הנפש בתל אביב וקיבל "כדורים להרגעה" ובחקירתו במשטרה
שבה סיפר כי שבועיים לפני הרצח היה ישן ברחוב וב"גן העיר" בראשון לציון.
לכך מצטרפות גם נסיבות הרצח המעידות לכאורה על חוסר הגיון בפעולותיו של המערער
ו"אוטומטיות" מכאנית כמעט, כמו ביצוע הרצח לאור יום, לעיני עוברים ושבים
בליבה של שכונת מגורים והתנהגותו ה"קרה ומאוד מחושבת" (כדברי העד אילן
לטוביץ' בעמ' 7 לפרוטוקול). יש מקום לומר שכל אלה, כשלעצמם, אינם מעידים על קור
רוח דווקא, אלא מצביעים על אפשרות שהמערער היה במצב של התפרקות פסיכוטית וכי לא
הבין את המעשה ואת הפסול שבו וכי לא יכול היה להימנע מעשייתו.
מאידך גיסא, תומך חומר הראיות גם בגישה
ההפוכה. כפי שקבע בית המשפט המחוזי, אין לסמוך על האבחנות שעל פיהן היה מצוי
המערער בתקופות שונות ב"פסיכוזה פרנואידית" וב"(רגרסיה פסיכוטית
מחודשת?)" מאחר שניתנו על ידי עובדות סוציאליות שאינן מוסמכות לבצע אבחנות
כאלה. בפעמים בהן אובחן המערער על ידי פסיכיאטרים נקבע כי מדובר ב"מצב של
דיכאון על רקע בעיות אקטואליות", "ניראה אישיות בלתי בשלה ולא
יציבה", "פרט למתח לא הייתה עדות למצב פסיכוטי", ובאחת הפעמים אף
היתה התרשמות "מאלמנט של מניפולטיביות וניצול המערכת הפסיכיאטרית כדי להתמודד
עם קשייו". כמו כן, אין ללמוד בהכרח מכך שטופל בתרופות אנטי פסיכוטיות על
מצבו בשעת המעשה וסמוך לו משום שלפי עדותם של ד"ר מ' קליאן ושל ד"ר ש'
פניג, המינון הנמוך שנרשם למערער משמש גם לטיפול במצבי חרדה ואינו מספיק לטיפול
במצבים פסיכוטיים. לכל האמור מצטרפות הודיותיו של המערער בחקירתו במשטרה ביום הרצח
שמהן עולה המניע לביצוע הרצח וכן עולה שהרצח תוכנן בפירוט כבר בערב שלפני ביצועו:
"אתמול בערב תכננתי להרוג אותה כי אתמול בערב אני נפגשנו במסעדה ביפו ודיברנו
ואמרתי לה שאני אוהב אותה והיה טעויות בין שני הצדדים ואנחנו יכולים לתת סיכוי
ליחסים בנינו - - - היא אמרה לא באלף גדול - - - אני תכננתי להרוג אותה אתמול בערב
- - - תכננתי להיפגש איתה ובזמן שניפגש לדקור אותה ולהרוג אותה". כל האמור
מצביע על מצב של ארגון באישיותו של המערער ועל כך שיש לראות את נסיבות הרצח
כמעידות על תכנון קר רוח.
11. אכן, ניתן להשקיף על נסיבות המעשה ועל
נסיבותיו של המערער מזוויות ראייה שונות ובאספקלריות שונות, וסבורני כי, בדרך כלל,
לבחינת מצבו של הנפשי של אדם יפות הספקנות וההתלבטות מהנחרצות והפסקנות. על כך
אמרתי:
"קביעת מצבו הגופני או הנפשי של אדם על ידי בית המשפט, לצורך הליך
שלפניו, איננה סומכת, בדרך כלל, רק על חוות דעת רפואיות, אלא גם – ולעתים, בעיקר –
על מכלול של עובדות, לרבות מעשיו של הנוגע בדבר והתנהגותו. דברים אלה כוחם יפה
במיוחד לגבי קביעת מצבו הנפשי של אדם, שכאן עניננו בדברים שאין להם שיעור, שאינם
ניתנים למשקל ולמדידה במאזניים ובסרגל" (ע"פ 5031/01 פלונית
נ' מדינת ישראל,
פ"ד נז(6), 625, 649).
האם היה המערער בשעת מעשה בבחינת אוטומט
אנושי, שלא היתה לו הבנה של מעשהו ויכולת להימנע ממנו, או שפעל כרוצח קר רוח
ומחושב? התחבטתי בשאלות אלה לא מעט ולא אכחד כי יסורי הספקות נבעו לא רק מן השאלות
הרפואיות המשפטיות והראייתיות שמעלה הפרשה, אלא גם מן השאלה המוסרית העולה ממנה:
האם יש לדון מי שהוא לוקה בנפשו – שאופי הליקוי שלו ניתן לפירושים שונים – כדרך
שדנים אדם מן היישוב. בסופה של דרך קשה ופתלתלה זאת, הגעתי למסקנה כי לא די בספקות
העולים מתוך הנסיבות, אלא יש צורך ביותר מכך כדי להביא את המערער בגדר סעיף 300א.
אפילו מאויינות כפות המאזניים של הראיות על נאשם המבקש להקל ממשקלו הכבד של עונש
מאסר עולם על רצח, שהוא חובה, להביא ראיות שאינן מניחות יסוד לסברה בלבד, אלא שיש
בהן כדי לשכנע ברמת שכנוע של מאזן ההסתברויות. המערער לא היטה את הכף.
בשולי הדברים הערה לעניין טענתה של באת
כוח המערער – שהועלתה לראשונה בדיון בערעור – כי לא ניתנה לו אפשרות להיפגש עם
עורך דינו במהלך חקירתו הראשונה במשטרה ובדבר הנזק הראייתי שנגרם לו בשל השיהוי
בהבאתו לבדיקה פסיכיאטרית מקיפה. האיחור בהעלאת טענות אלה די בו כדי לדחותן וזאת
משום שאינן עולות מן התשתית העובדתית שנקבעה בערכאה הראשונה (ראו, בין היתר, רע"א
1156/02 אל סאלם חיר נ' לידאי, תק-על
2003(2) 1235; ע"א 776/86 עודא נ' מדינת ישראל
-מנהל מע"מ, פ"ד מד(4) 652, 658; י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, תשנ"ה, ש' לוין עורך) 818);
אולם יש לדחותן גם לעצומן. לעניין הטענה הראשונה יאמר כי העיכוב שחל בפגישתו של
המערער עם בא כוחו נמשך שעות ספורות בלבד ולא היה בו כדי לפגוע בהגנתו. אשר לאיחור
בבדיקה הפסיכיאטרית המקיפה יאמר כי בדיון שהתנהל כשבוע אחרי מעצרו של המערער הסתפק
בא כוח המערער בבדיקה שמטרתה לקבוע האם המערער כשיר לעמוד לדין. כך או כך לא סמכו
חוות הדעת בעניינו של המערער רק על מצבו בשעת הבדיקה אלא, עשו שימוש נרחב בתיעוד
הרפואי שלו ובעדויות על מצבו לפני הרצח.
12. לפיכך אני מציע כי ערעורו של המערער יידחה
וכי העונש שנגזר עליו יעמוד על כנו.
ש ו פ ט
השופט א' א' לוי:
אני מסכים.
ש ו פ ט
השופט א' ג'ובראן:
אני מסכים.
ש ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י'
טירקל.
ניתן היום, כ"ג באלול תשס"ד
(9.9.04).
ש ו פ ט ש
ו פ ט ש ו פ ט
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 00079260_M06.doc
מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il