עיסא אבו עראר נ. מדינת ישראל

החלטה בתיק ע"פ 7925/06 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 7925/06 בפני: כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט י' אלון המערער: עיסא אבו עראר נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע בתיק ת"פ 8310/05 מיום 13.9.06 (השופט א' ואגו) תאריך הישיבה: א' באייר התשס"ז (19.4.07) בשם המערער: עו"ד בני זיתונה בשם המשיבה: עו"ד ע' לינדר פסק-דין השופט א' רובינשטיין: א. ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופט א' ואגו) בתיק פלילי 8310/05 מיום 13.9.2006, בגדרו הורשע המערער (לאחר הוכחות) בקשירת קשר לביצוע פשע לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן – החוק), בהצתה לפי סעיף 448(א) לחוק ובחבלה במזיד ברכב לפי סעיף 413ה לחוק. דינו של המערער נגזר למאסר בפועל למשך עשרים וארבעה חודשים (בניכוי תקופת מעצרו), למאסר מותנה למשך שנים-עשר חודשים ולתקופה של שלוש שנים, לקנס בסך של 5,000 ש"ח ולמתן פיצוי למתלונן בסכום של 3,000 ש"ח. הערעור מופנה הן כלפי הכרעת הדין הן כלפי גזר הדין. רקע והליכים ב. המערער, יליד שנת 1981, הורשע ונגזר דינו יחד עם אחִיו, שלא עירער. שניהם תושבי ערוער. בקרבת מקום מביתם מתגוררים קרובי משפחתם, המתלונן, לאפי אבו עראר, ואחיו טאלב. הרקע לעבירה, כפי שנקבע בפסק-הדין קמא, הוא סכסוך משפחתי, שבגדרו הוצתה, ימים ספורים קודם לאירוע הנדון בערעור זה, חנות השייכת למשפחתו של המערער. המערער ואחִיו חשדו בהצתה זו במתלונן ובאחיו. ג. בשעות הקטנות של 5.10.2005, סמוך לשעה 01:20, הבחין המתלונן כי מכונית השייכת לאחיו, הוצתה והיא בוערת. המתלונן פעל לכיבוי השריפה, אך לא הצליח למנוע את הנזק הרב שנגרם למכונית. המתלונן הודיע למשטרה על פרטי האירוע כשעתיים לאחריו, והמשטרה הגיעה למקום, גבתה הודעה מן המתלונן, ואף עיכבה לחקירה את המערער ואת אחִיו, שנמצאו בביתם. יצוין כבר כאן, כי בית המשפט קמא קבע, על בסיס חומר הראיות שהונח בפניו, כי המערער ואחִיו הם שביצעו את ההצתה. ד. כאמור, עוד בליל ההצתה, בסמוך לשעה 4:00 לפנות בוקר, מסר המתלונן הודעה למשטרה (ת/1 א) ובה סיפר כי ראה את המערער בורח מכיוון הרכב שעלה באש, ונכנס לרכב שבו המתין לו אחיו, ואז ברחו שניהם. המתלונן אף סיפק פרטים על לבושו של המערער ועל הרכב שבו ברח. נאמר כי הרקע הוא סכסוך בו נשרפה חנות של משפחת המערער. ביומיים שלאחר מכן נחקר המתלונן עוד בשלוש הודעות. בהודעה שנגבתה בצהרי היום שבו התרחש האירוע (ת/1 ב) הרחיב המתלונן את גירסתו וסיפר שאת המתרחש ראה מחלון ביתו, וכן כי היה עד לאירוע מתחילתו, כך שהבחין במערער שופך על המכונית בנזין מתוך בקבוק פלסטיק של מים מינרליים, ומציתהּ בגפרור. נאמר כי הזיהוי בחשכה היה אפשרי נוכח תאורת רחוב על יד בית המתלונן והיכרות קודמת עמו. בהודעה זו תוארה החנות של משפחת המערער שנשרפה כמזנון. בהודעתו השלישית (ת/1 ג) חזר המתלונן על אותם דברים בשינויי פרטים מינוריים. החנות תוארה הפעם כ"בסטה של ירקות"; כאן גם ציין המתלונן כי המערער הבטיח יום קודם לשרוף את הרכב נוכח שריפת הבסטה. בחקירה זו אף נחקר המתלונן עצמו באזהרה בקשר לשריפה בחנות. יום לאחר מכן, בשעות הערב, מסר המתלונן הודעה רביעית (ת/1 ד), ובה חזר על עדויותיו הקודמות, אולם ביקש לבטל את התלונה בגלל הקרבה המשפחתית בין הצדדים, ובגלל עריכת סולחה מתוך רצון לשמור על שלום המשפחה. יצוין כי המערער נחקר ביום המקרה ב-06:40, לבוש מכנסי ג'ינס (פריט לבוש שתואר בתלונה, אף כי ללא החולצה שתוארה) והכחיש כל מעורבות. ה. בבית המשפט העלה המתלונן (עדותו מ-18.1.06) גירסה חדשה, לפיה נתברר לו זמן מה לאחר האירוע כי להצתה אחראי אדם, תושב חברון ושמו מוחמד, שטען שבני-המשפחה חייבים לו כסף ועל כן נעשה אשר נעשה; הוא התקשר כנטען לטאלב והודה במעשה. בהקשר זה אמר המתלונן על הזיהוי הקודם (עמ' 5), כי "לפעמים ... מרוב עצבים יוצא לך פולט מלה ככה וככה", וכי ברור לו שהנאשמים חפים מפשע. בעקבות גירסתו זו של המתלונן הוכרז כעד עויין. גירסה זו נתמכה, אמנם, בפנייתו של טאלב למשטרה, שבה הודיע על שיחה כזו עם "מוחמד", ואולם נדחתה על-ידי בית המשפט המחוזי, ואף ההגנה – כפי שציין בית המשפט קמא – לא ראתה בגירסה זו יסוד איתן. ו. המערער מצידו סיפק למשטרה (ת/6א') גירסת אליבי לפיה בעת האירוע שמר בבית-ספר מסוים. בבית המשפט הורחבה, לראשונה, גירסה זו, ונמסר במסגרתה כי במהלך משמרתו התקשר המערער לפלוני וביקש כי יבוא להחליפו, בשל עייפותו. עם זאת לא נעשה כל ניסיון לחזק גירסה זו, באמצעות העדת אותו פלוני או באמצעות הוכחת אותה התקשרות. ז. בית המשפט המחוזי, בהכרעת דין מפורטת ומנומקת, קבע כאמור כי המערער ואחיו הם שהציתו את המכונית, בהסתמכו על הודעותיו של המתלונן במשטרה ועל עדויותיהם בבית המשפט של אחי-המתלונן, טאלב, ושל השוטר שעיכב את המערער, אשר חיזקו את הגירסה שבהודעות המתלונן. בית המשפט דחה את גירסת המערער, שלא אומתה כאמור, וסתרה, בפרטים מסויימים, את גירסת אחִיו, שנאשם אף הוא כזכור. את השינויים בגרסאותיו השונות של המתלונן ראה בית-המשפט כמינוריים וחסרי-חשיבות, וכן נדרש ללהיטות-היתר של המתלונן להרשים את חוקרי המשטרה. בית המשפט ציין כי "הכיוון הברור מבחינת התרשמותי הוא העדפת אמרותיו (של המתלונן –א"ר) במשטרה, לרבות אלמנט הזיהוי הכלול שם, על פני הגירסה המאוחרת, והבדויה לטעמי שהחל להציג מאוחר יותר, וכאשר ניחם, מטעם זה או אחר, על הפללת הנאשמים, קרוביו ושכניו ..." (עמ' 8 להכרעת הדין). על "סיפור מוחמד" ציין בית המשפט כי אין לו ספק ש"אינו אלא בדיה שהומצאה מאוחר יותר ותואמה בין טאלב ולאפי על מנת להימנע מהפללת הנאשמים". בית המשפט ציין כי דקות ספורות לאחר ההצתה היה המתלונן איתן בזיהוי הנאשמים, ללא כל מניע לשקר (עמ' 9). טענת האליבי של המערער לא בוססה, כפי שקבע בית המשפט, שכן דמות נוספת באליבי (השומר עם המערער ברוטציה) לא הובא, כאמור, וגם לא בוססה טענת ההחלפה ביניהם. סוף דבר, בית המשפט דחה אפשרות של עלילה ובדיית הסיפור מלכתחילה על ידי המתלונן. על יסוד קביעותיו הללו, הרשיע בית המשפט את המערער בעבירות שיוחסו לו בכתב-האישום. ח. בגזר-דינו התחשב בית המשפט המחוזי בנסיבותיו האישיות של המערער, שגילו צעיר ושאורחות-חייו נורמטיביות, וכן בתסקיר המבחן בעניינו, אשר ציין כי המדובר בצעיר, בוגר תיכון בעל שאיפה ללימודי הוראה ולחיים נורמטיביים וכי ההליך המשפטי מהווה עבורו גורם מרתיע. התסקיר נעדר - עם זאת - המלצה, מחמת סירובו של המערער ליטול אחריות על האירוע. מנגד, התחשב בית המשפט בחומרת העבירה, שמעבר לעצם היותה הצתת רכוש ופגיעה בקניינו של אדם ובשלוות חייו, גלומה בה אף חומרה יתירה של סכנה כי האש תתפשט אל מעבר ליעדו של המצית ובניגוד לרצונו, לא כל שכן כאשר העבירה נעשית באזור מגורים ובשעת לילה מאוחרת, כנדון דידן. על כן נגזרו העונשים כמפורט מעלה. הטיעונים בהליך הערעור ט. עיקר הערעור מתייחס לממצאי עובדות ומהימנות שקבע בית המשפט קמא. לטענת המערער, טעה בית המשפט משלא ייחס משקל מספיק לפרטים בלתי-מוסברים ולשקרים המצויים לכאורה בגירסתו של המתלונן בהודעותיו השונות, כדוגמת הזמן שחלף בין שעת ההצתה הנטענת לזמן ההודעה למשטרה, כדוגמת מחדלו לעשות דבר מה כדי למנוע את ההצתה אף שהיה עד לתחילתה, ועוד. בחולשותיה אלה של גירסת המתלונן תומך המערער את עיקר יתדות ערעורו. י. לצד זאת, טוען המערער כנגד חומרת העונש שהוטל עליו. לטענתו, הפחית בית המשפט המחוזי במשקלם של גורמים רבים העומדים לזכותו: נסיבותיו האישיות כצעיר נורמטיבי כבן 25 ללא עבר פלילי; תסקיר המבחן, שהצביע על פוטנציאל סיכוני נמוך ביותר ועל היות ההליך המשפטי גורם מרתיע; מעצר הבית שבו נתון המערער; הצורך בשיקומו של המערער, וכן תוצאתם המינורית, כנטען, של המעשים. י"א. ביצוע עונש המאסר עוכב בבית משפט זה בהחלטת השופטת ארבל מיום 15.10.06. י"ב. לקראת הדיון עיינו בתסקיר משלים של שירות המבחן; נמסר כי המערער, המצוי במעצר בית, עודו שולל מעורבות מצדו בעבירה וטוען כי האשמתו באה על רקע יחסים עכורים במשפחה, וכן כי ביטא תחושות מצוקה באשר למצבו. י"ג. בפנינו תיאר בא כוחו של המערער את רקע המעשים, שמסכסוך בין נערים התפתח לריב חמולות, אשר במהלכה עלתה באש חנות השייכת למשפחת המערער והחשד הופנה כלפי המתלונן בתיק דנא, שהודעותיו הן הראיות המרכזיות. בנוסף נטען, כי להיטות היתר של המתלונן להפליל את המערער – כנזכר מעלה – צריך שתדליק נורת אזהרה; אשר למניע, נטען כי היה למתלונן אינטרס שעמד ביסוד גירסתו, להפליל את המערער, שאיים עליו בשריפה. באשר לעונש, נטען כי העורר כבר שהה 6 חודשים במעצר בפועל, והיתרה ניתן לרצותה בעבודות שירות, מה גם שלענישה בעבירה זו בעבודות שירות תקדימים שונים. הוזכר, כי גם התקיימה סולחה במשפחה. י"ד. בא כוח המדינה ציין, בהתנגדותו לקבלת הערעור, כי המדובר בזיהוי מיידי על ידי המתלונן, תוך תיאור מפורט של המערער, ואין לדבר על עדות כבושה או מושהית. באשר לעונש, אכן הענישה בהצתה נעה בין חודשים אחדים לשנים אחדות של מאסר, אך בנידון דידן הענישה הולמת, נוכח חלקו של המערער באירוע העבירה והיעדר חרטה. ההכרעה ט"ו. אשר להרשעה, עיינתי בעדותו של המתלונן בבית המשפט קמא וכן בהודעותיו במשטרה שפורטו מעלה. לאחר העיון לא ראיתי כל דופי בהכרעות בית המשפט קמא; ואין צורך לחזור על ההלכה, כי ככלל לא יתערב בית משפט שלערעור בקביעות עובדתיות של הערכאה הדיונית. ועוד, איני רואה את ההודעה במשטרה שעות בודדות לאחר האירוע כמושהית או כבושה, בתנאים של סכסוך משפחתי ורצון להתייעצות. על פני הדברים ברור גם למי שלא נכח באולמו של השופט ואגו כי גירסת "מוחמד מחברון" אינה אמינה, וחזרת המתלונן מהודעותיו במשטרה אינה משדרת מסר של אמינות. חרף כל מאמציו של הסניגור המלומד קשה להלום את הטענות באשר להרשעה; אף באשר למניע, הטענה כי המתלונן הסיק שהמערער הצית את המכונית כיוון שהלה איים כי יצית, קשה להלמה, נוכח הזיהוי הפוזיטיבי. ההשגות לגבי פרטים כאלה ואחרים אינן מגבשות כשל זיהוי מהותי. אין בידינו איפוא להיעתר לערעור על ההרשעה. ט"ז. אשר לעונש, עיינו בפסיקה שהציגו הצדדים. המערער תמך יתדותיו בשורת פסקי דין שבהם הוטלו עונשים קלים יחסית בעבירת ההצתה (בית משפט זה דחה בע"פ 5071/01 מדינת ישראל נ' עמאש (לא פורסם) ערעור המדינה בתיק ניסיון להצתה בו הוטל מאסר על תנאי של 18 חודש); הוצגה פסיקה של בתי המשפט המחוזיים בהצתת רכב בה הוטלו מאסרים על תנאי, עבודות שירות או שירות לתועלת הציבור. בא כוח המדינה הפנה – מנגד – לפסיקה בה הוטל עונש מאסר של שלוש שנים (ע"פ 1041/92 חג' יחיא נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (השופט מלץ – הצתת רכב); כך גם ע"פ 5067/93 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (השופט – כתארו אז – אור), שם בעבירת קטין בן שבע עשרה וחצי ללא עבר פלילי, אך זאת בתקופה שבה הפכה עבירה זו מכת מדינה, ובפרט בירושלים, "נוכח גל העבירות של הצתות כלי רכב." כל מקרה לנסיבותיו, ואין חולק כי עבירת ההצתה היא מן החמורות שבעבירות בשל הסיכון לנפש ולרכוש, והחשש כי ראשיתה מצער – גפרור – ואחריתה מי ישורנו (ראו ע"פ 1689/95 גאוי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) בש"פ 6526/02 אלענמי ופאבלוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (השופט – כתארו אז – ריבלין)). בית המשפט קמא תיאר אל נכון את שיקולי הענישה – הסיכון שבהצתה באיזור מגורים, והצורך להגן על קניין ולהרתיע משימוש באש ככלי בנקמה בתוך סכסוך פנים-משפחתי. אין נסיבות המקרה מתאימות איפוא למאסר בעבודות שירות. עם זאת מצאנו לנכון להקל קמעא עם המערער, כדי לעודדו להמשך חיים נורמטיביים; מצבו ה"כללי" של המערער, אף שחלקו בעבירה הנוכחית גדול יותר, שונה משל אחיו, שנדון ל-30 חודשי מאסר לאחר שגם צירף תיק ובו שלל עבירות של פריצה לרכב, גניבה מרכב, חבלה במזיד, הונאה בכרטיס חיוב ונסיון לכך, וזאת הגם שהיה פסיבי בעת העבירה. עברו הנקי של המערער, גילו הצעיר והתקוה שהיתה זו מעידה חד פעמית עמדו לזכותו. החלטנו להעמיד את מאסרו הכולל של המערער על 36 חודש, כנקבע בבית המשפט קמא, אלא שבמקום 24 חודשי מאסר בפועל יהיו 18 חודשי מאסר בפועל (בניכוי המעצר) והשאר על תנאי, שאותו קבע בית המשפט קמא (לתקופת 3 שנים על כל עבירת פשע); שאר חלקי גזר הדין קמא יישארו בעינם. אנו מקוים כי המערער יתן אל לבו את לקחי הפרשה ולא ישוב לסורו. י"ז. הערעור מתקבל איפוא חלקית לפי האמור. ש ו פ ט השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט השופט י' אלון: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' רובינשטיין. ניתן היום, י"ב באייר תשס"ז (25.4.07). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06079250_T03.doc לח + מפ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il