חברי קבוצת ז'בוטינסקי 104 נ. עו"ד איתן ארז

3 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 7923/20 לפני: כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופטת ד' ברק-ארז כבוד השופטת ג' כנפי-שטייניץ המערערים: חברי קבוצת ז'בוטינסקי 104 נ ג ד המשיבים: 1. עו"ד איתן ארז 2. עו"ד אלון פלס 3. עו"ד אמיר פלמר 4. חברי קבוצת ז'בוטינסקי 102 5. כונס הנכסים הרשמי ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' הנשיא א' אורנשטיין) בפר"ק 59196-02-16 מיום 17.9.2020 תאריך הישיבה: כ"ז באדר ב התשפ"ב (30.3.2022) בשם המערערים: עו"ד אילנית גוהר; עו"ד מרדכי חזיזה בשם המשיב 1: בעצמו בשם המשיב 2: בעצמו; עו"ד גל אראל בשם המשיב 3: בעצמו בשם המשיבים 4: אין התייצבות בשם המשיב 5: עו"ד חיים זקס פסק דין 1. לפנינו ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' הנשיא א' אורנשטיין), שבמסגרתה נפסק שכר טרחה למנהלים המיוחדים בגין הליך שבו נמכרו שתי חלקות מקרקעין ברמת גן (דרך ז'בוטינסקי 102 ו-104). המקרקעין נמכרו בחטיבה אחת באופן שאפשר השאת התמורה ביחס למכירה נפרדת של החלקות. התמורה נועדה בעיקרה לחלוקה בין בעלי הזכויות בקרקע, וביניהם המערערים שלפנינו (בעלי הזכויות בחלקת ז'בוטינסקי 104 בלבד). מדובר במי שנמנים עם הנפגעים במה שמכונה פרשת "ענבל אור", אולם כפי שקבע בית המשפט המחוזי, אינם נושים כי אם בעלי זכויות במקרקעין. בשל הזיקה להליך חדלות הפירעון, נעשה פירוק השיתוף בהליך זה. 2. בית המשפט המחוזי קבע שאין תחולה לתקנות החברות (כללים בדבר מינוי כונסי נכסים ומפרקים ושכרם), התשמ"א-1981 (להלן: תקנות השכר) בנסיבות המקרה, שכן הפעולות שביצעו המנהלים המיוחדים הן במהותן פעולות של פירוק שיתוף. בית המשפט הוסיף וקבע – לאחר שמיעת ראיות – כי אומד דעתם של הצדדים הוא כי שכר טרחת המנהלים המיוחדים יעמוד על כ-6% מתמורת מימוש המקרקעין; הגם שניתן היה להגיע לתוצאה דומה גם לפי מסלול חלוקה לפי תקנות השכר, בהינתן הניתוק בין הסכום אותו מקבלים בעלי הזכויות מהסכום שיחולק לנושים בכלל תיקי חדלות הפירעון. נפסק אפוא כי שכר הטרחה הכולל למנהלים המיוחדים יועמד על שישה אחוזים משווי מכירת המקרקעין. על כך נסב הערעור שלפנינו. 3. המערערים טוענים כי שגה בית המשפט הן בכך שלא החיל את תקנות השכר, הן בקביעת אומד דעתם של הצדדים. כפועל יוצא גובה השכר שנקבע הוא בשיעור מופרז. 4. המנהלים המיוחדים תומכים בפסק דינו של בית המשפט המחוזי מטעמיו ומבהירים כי המקרה אינו מתאים להחלת תקנות השכר, מה גם שיש הוראות בתקנות המאפשרות להגיע לאותה תוצאה. 5. הכונס הרשמי סבור, כי גם מבלי להתעלם מנסיבותיו המיוחדות של המקרה, בשל כך שמכירת המקרקעין נעשתה בגדר הליך חדלות הפירעון במישור העקרוני יש להחיל את תקנות השכר. בצד האמור צוין בסיכומיו, כי אכן "משנוצרה עמימות בנוגע לנושא [...] נכון יהיה להביא את הצדדים לכלל הסכמות בנוגע להיקף השכר" (סעיף 9 לסיכומיו). בהקשר אחרון זה נציין כי הצעה להגיע למתווה מוסכם לסיום המחלוקת לא צלחה, ונדרשת אפוא הכרעתנו בערעור. 6. לאחר ששקלנו את טענות הצדדים בכתב ובעל פה, לא מצאנו לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו על ידי בית המשפט בכל הנוגע לאומד דעת הצדדים ובנסיבות המיוחדות של תיק זה, אנו דוחים את הערעור בגדר תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (תקנה 148(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018). 7. במבט צופה פני עתיד נבהיר, כי במישור העקרוני מצאנו טעם בעמדת הכונס הרשמי באשר לאופן תחולת תקנות השכר, אולם בהינתן העמימות שנוצרה, עליה עמד הכונס הרשמי, אומד דעתם של הצדדים והדפוס הפרטיקולרי של מכירת המקרקעין במקרה שלפנינו, לא מצאנו לשנות מקביעת בית המשפט המחוזי. עמדתו העקרונית של הכונס הרשמי תוכל אפוא להיבחן בהליכים עתידיים. עוד נעיר כי ראוי שבהליכים עתידיים מסוג זה, יובהרו "כללי המשחק" מראש בצורה מפורטת, כאשר מוצע על ידי בית המשפט מתווה המוצג להסכמת הצדדים. בנסיבות המקרה המיוחדות, לא ראינו לעשות צו להוצאות בערעור. ניתן היום, ‏ב' בניסן התשפ"ב (‏3.4.2022). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת _________________________ 20079230_M09.docx מב מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1