שמעון רחמים נ. המפקח הכללי של משטרת ישראל,רב ניצב משה קראדי

פסק-דין בתיק בג"ץ 792/05 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 792/05 - ג' בפני: כבוד השופט מ' חשין כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט ס' ג'ובראן העותר: שמעון רחמים נ ג ד המשיבים: 1. המפקח הכללי של משטרת ישראל, רב ניצב משה קראדי 2. ראש אגף משאבי אנוש, משטרת ישראל, ניצב גבי גל עתירה למתן צו על תנאי וצו ביניים בשם העותר: עו"ד שולמית אשבול בשם המשיבים: עו"ד אופירה דגן פסק-דין השופט א' רובינשטיין: א. עתירה זו עניינה בפיטוריו של העותר משירותו במשטרה, והיא גלגול שני של עניינו בבית משפט זה. ב. העותר משרת במשטרה מאז 1984, ולאורך השנים, בצד דברי שבח רבים על מסירותו, צבר גם תלונות רבות והליכים בתחום המשמעתי והפלילי, ולאחרונה - הרשעה בעבירה לפי סעיף 379 לחוק העונשין, תשל"ז-1977, שעניינה תקיפה. פיקוד המשטרה החליט לפטרו. ג. בעתירה הראשונה (בג"ץ 5449/04) נטען, כי ההחלטה לפטר את העותר לא נומקה, והיתה נגועה בשיקולים זרים ובאפליה. בית המשפט (בהרכב השופטים חשין, נאור וג'ובראן), החליט (ביום 21.11.04), בהסכמת באת כוח המדינה, כי עניינו של העותר ישוב ויעלה לפני ראש אגף משאבי אנוש במשטרה, וזאת לאחר שחלו חילופי גברי בתפקיד ראש האגף. הובטח לעותר, שהעלה טענות נגד הליכי פיטוריו בשלב ההוא על ידי ראש האגף הקודם, כי בקשתו הקשורה לכך תישקל על ידי ראש האגף החדש בלב פתוח ונפש חפצה, החלטת ראש האגף תוגש לעותר, ובעקבותיה יודיע על מחיקת העתירה. ד. כך הווה. העותר נשמע בפני ראש אגף משאבי אנוש החדש, שהחליף את ראש האגף שנתן את ההחלטה הקודמת, ביום 23.12.04. בקשתו לא נתקבלה. נכתב לו, כי ראש האגף הגיע למסקנה כי מדובר בשוטר מהיר חימה אשר לאורך כל שירותו הסתבך באירועים בעלי אופי של הפעלת אלימות מופרזת שלא לצורך, באופן שמבטא דפוס התנהגות אלים ובעייתי, אשר חזר ונשנה למרות שתי התראות ראש אכ"א שהועברו לו, ועל כן אין הוא מתאים להמשיך ולשרת במשטרה. הוסף, כי חרף פיטוריו תשקול המערכת בחיוב לפגוע במידה מינימלית בזכויותיו הכספיות של העותר. העתירה הראשונה נמחקה ביום 19.1.05. ה. באה עת העתירה הנוכחית, שהוגשה ביום 24.1.05, שנטען בה, מלבד בקשר לטעמים אישיים שעלו גם בעבר, כי ההחלטה על הפיטורין בלתי סבירה ובאופן קיצוני. זאת, שכן באשר לטיב שירותו, העילה העיקרית לפיטורין, יש מנגד רצף של חוות דעת טובות לאורך שנות השירות. העותר טוען, כי פיטוריו לאחר עשרים שנות שירות, מהווים אפליה לרעה ביחס לשוטרים אחרים שנגדם הוגשו כתבי אישום, ואף בעבירות חמורות יותר. זאת ועוד, פיטוריו מהווים תגובה בלתי סבירה ובלתי מידתית לעבירה בה הורשע, ובפרט בהתחשב בנסיבותיה. לטענתו, ראשיתה של התלונה נגדו, ושל החקירה שבאה בעקבותיה, בסכסוך בינו לבין קצין משטרה. כן נרמז, כי העותר זכה ל"יחס מיוחד" בגלל קרבה לקציני משטרה בכירים. כן נטען, כי לא ניתנה לעותר הזדמנות להעלות את כל טענותיו בשימוע שערך לו ראש אגף משאבי אנוש, ושבטעות נקבע לגביו כי מדובר בשוטר בעל "דפוס התנהגות אלים ובעייתי". עוד נטען גם, כי שגה ראש האגף בכך ששקל הרשעות שכבר התיישנו, ונקט באמצעי החריף ביותר - פיטורי העותר - מבלי ששקל חלופות כגון העברתו לתפקיד אחר. ו. בתשובת המדינה נטען, כי לא נפל פגם בפיטורין, המעוגנים - בעקבות הרשעה - בפקודות הקבע של המשטרה. לפי הפקודות, בין אם יש בעבירה בה הורשע העותר קלון - כדעת המדינה במקרה דנן - ובין אם על פי טיבה יש בה "משום הפרה חמורה של חובות השוטר" ומשקלה המצטבר לטיב שירותו מכריע בדבר אי התאמתו לשירות, וכיוצא בזה, דינו של העותר פיטורין. לשיטת המדינה, הרשעה באלימות חמורה דינה פיטורין, כצעד שתכליתו לשמור על מקצועיותה, איכותה ותדמיתה של המשטרה. התגובה נדרשת לפרטי החקירה בה הורשע העותר, ולא נאריך. נאמר, כי דברים חיוביים שנשמעו לזכות העותר ממפקדיו נשקלו, אך להיטות יתר שיש בה פגיעה בשיקול הדעת ונטיה לאלימות יוצרת בעיה. באשר לטענת ההתישנות נטען, כי אין מקום להתעלם מדברים המצויים בתיקו של העותר לאורך השנים. ז. חוששני, כי דין העתירה להידחות על הסף. בכל ההערכה למסירות העותר העולה מן החומר שצורף, אין מקום להתערבותנו בהחלטת המשטרה, על פי הכללים הנוהגים לעניין זה ומתוך עיון בחומר. ככלל, מגבילה התערבות זו עצמה לבדיקת ההליך של פיטורי העותר, האם נערך כדין, לפי כללי הצדק הטבעי והנהלים הנוהגים לעניין זה. בדרך כלל לא ישים בית המשפט עצמו תחת הרשות, קרי בנידון דידן מפקדי המשטרה, בהחלטותיהם, והדברים עתיקים וידועים. במקרה דנן, לאחר שמיעת העתירה הקודמת, נתבקש ראש אגף משאבי אנוש החדש לשמוע שוב את טענות העותר, ואלה נשמעו, אך ראש האגף לא השתכנע. לא נמצא דופי בהליך, ולמעלה מן הצורך - אף בשיקול המשטרה לגופו. כשמונחים בכף המאזניים האחת מסירותו של העותר לשירות והישגיו, ובכף המאזניים השניה התלונות והעבירות המשמעתיות והפליליות, ולאחר שניתנו הזדמנויות לעותר לשפר דרכיו והוא לא ניצלן וכשל, אין מקום להתערב בגישת המשטרה כי בנסיבות מכריעה הכף השניה. אמון הציבור במשטרה, דימויה וגם היומיום של עבודתה באכיפת החוק, מצדיקים לקבוע כי מי שנטייתו לחריגה מנורמות התנהגות נכונות לעבר אלימות מצאה ביטויה לא אחת, זכאית המשטרה לפטרו. לפיכך, איננו רואים מנוס מדחיית העתירה על הסף. אך רשמנו לפנינו, כי - כראוי - בדעת המשטרה למזער ככל האפשר את הפגיעה בזכויותיו הכספיות של העותר. לפנים משורת הדין איננו עושים צו להוצאות. ניתן היום, כ"א בשבט תשס"ה (31.1.2005). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ /עכב העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 05007920_T02.doc מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il