מיוחס נ' - משטרת ישראל ואח'

2 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 79191-12-24 לפני: כבוד השופט דוד מינץ כבוד השופט עופר גרוסקופף כבוד השופט יחיאל כשר העותר: יעקב מיוחס נגד המשיבים: 1. מדינת ישראל – משטרת ישראל 2. כנסת ישראל – משיבה פורמלית עתירה למתן צו על תנאי בשם העותר: עו"ד ישראל צחק כהן; בעצמו בשם המשיבה 1: עו"ד דניאל מארקס; עו"ד מיה ציפין פסק-דין השופט יחיאל כשר: עניינה של העתירה דנן באופן מסירת מידע מתוך המרשם הפלילי, בהתאם להוראות חוק המידע הפלילי ותקנת השבים, התשע"ט-2019 (להלן: החוק או חוק המידע הפלילי), לעורכי דין המייצגים חשודים או נאשמים בפלילים, המגיעים לתחנות משטרה ומבקשים מידע מהמרשם הפלילי ביחס ללקוחותיהם. בתמצית שבתמצית, בעתירה דנן טוען העותר, שהינו עורך דין המייצג חשודים או נאשמים בפלילים, כי תחנות משטרה שונות אליהן הגיע בבקשות לקבלת מידע מהמרשם הפלילי ביחס ללקוחותיו, נהגו באופן בלתי אחיד תוך מתן פרשנות שונה להוראות חוק המידע הפלילי. על רקע זה, הסעד העיקרי שהתבקש במסגרת העתירה היה כי נורה למשטרת ישראל לקבוע הנחיות מנהליות אשר יסדירו את אופן מסירת המידע מתוך המרשם הפלילי, על מנת שכלל תחנות המשטרה תנהגנה בעניין זה באופן אחיד. בתגובה המקדמית שהוגשה מטעמה, לאחר שהוריתי לה לעשות כן, טענה משטרת ישראל כי לשיטתה יש מקום לדחות את העתירה על הסף, תוך חיוב העותר בהוצאותיה. בתמצית, לאחר שעמדה על פרשנותה להוראות החוק, ציינה משטרת ישראל כי: "האופן בו יימסר מידע מתוך המרשם הפלילי לגורמים שונים הזכאים לקבלו, קבוע בחוק ובתקנות. לענייננו, בהתאם לתקנות מסירת מידע, סניגור פלילי המייצג נאשם או עצור רשאי לפנות באמצעות טופס מקוון או ממשק ממוחשב לשם קבלת מידע על הנאשם או העצור המיוצג על ידו, לצורך הליך שהוא מנהל. [...] נוכח האמור, לעמדת המשיבה יש לדחות את טענות העותר כי על תחנות המשטרה של משטרת ישראל למסור לידי סניגורים המייצגים בהליכים פליליים תדפיסים מתוך המרשם הפלילי של לקוחותיהם". יחד עם זאת, משטרת ישראל הוסיפה וציינה, במסגרת התגובה המקדמית מטעמה, כי: "על רקע הטענות שהועלו בעתירה ביחס לחוסר אחידות בטיפול בין תחנות המשטרה השונות, בימים אלו מדור מידע פלילי [במשטרת ישראל – י' כ'] מגבש נוהל בנושא המרשם הפלילי וסוגיות שעולות אגב עיון ומסירה. לאחר אישורו הסופי של הנוהל, הוא יופץ לגורמים הרלוונטיים במשטרה העוסקים בנושא". לאור האמור בתגובה המקדמית מטעם משטרת ישראל, לפיו מדור מידע פלילי במשטרת ישראל מגבש נוהל בעניין הנושאים שעלו בעתירה, בהחלטתי מיום 9.3.2025 הוריתי לעותר להודיע האם הוא עומד על עתירתו. בהודעתו מיום 20.3.2025, מציין העותר כי לאור האמור בתגובתה המקדמית של משטרת ישראל, אין הוא עומד על עתירתו והוא מבקש למחוק אותה. עם זאת, טוען העותר כי רק נוכח הגשת עתירתו החלה משטרת ישראל לגבש נוהל בנושא הנדון, ועל כן הוא מבקש כי ייפסקו לזכותו הוצאות משפט. העותר, אשר מייצג את עצמו יחד עם עורך דין נוסף מהמשרד בו הוא עובד, טוען כי שכר טרחה ריאלי שהיה נגבה על-ידי משרד עורכי-דין בגין ניהול עתירה מהסוג דנן, עומד על סך 30 אלף ש"ח. על כן, לשיטתו, זה סכום ההוצאות שהוא זכאי לו. בתשובה שהוגשה מטעמה לבקשת העותר כי ייפסקו לזכותו הוצאות (לאחר שהוריתי לה לעשות כן), טוענת משטרת ישראל כי דין בקשת העותר להידחות. משטרת ישראל מטעימה כי בתגובה המקדמית שהוגשה מטעמה, נטען כי דין העתירה להידחות מחמת היעדר עילה. בנוסף, ביחס להבהרתה במסגרת התגובה המקדמית כי מדור מידע פלילי במשטרת ישראל מגבש נוהל בעניין הנושאים שעלו בעתירה, מדגישה משטרת ישראל כדלקמן: "המשיבה תדגיש כי העתירה לא הביאה לשינוי המצב הקיים. מקריאה חוזרת של התגובה המקדמית עולה כי ההתייחסות לנשוא זה בסעיף 18 לתגובה לא הייתה ברורה דיה, ושכן ניתן היה לפרשה כאילו בשל הגשת העתירה החלה המשטרה במלאכת ניסוח נוהל בנושא המרשם הפלילי [...] למען הסדר הטוב יובהר, כי המדובר בעבודת מטה שנערכת זו תקופה ארוכה וציון העובדה כי מתקיימת עבודת מטה כאמור נעשתה על 'על רקע' הטענות שהועלו בעתירה" (כך במקור – י' כ'). בהסתמך על האמור לעיל, משטרת ישראל טוענת כי בהינתן שלעותר לא הייתה תרומה לקידום עבודת המטה על הנוהל בנושא המרשם הפלילי, אין מקום כי ייפסקו לזכות העותר הוצאות, או למצער כי ייפסקו לזכותו הוצאות על הצד הנמוך. נוכח העובדה כי התייתר הצורך במתן הסעד העיקרי שנתבקש בעתירה (פרסום נוהל בנושא מסירת מידע מהמרשם הפלילי למייצגים בהליכים פליליים), ובשים לב להסכמתו של העותר, דין העתירה להימחק. השאלה הטעונה הכרעה אפוא, היא שאלת ההוצאות בלבד. בפסיקתו של בית משפט זה הונהגה חזקה שלפיה אם העותר קיבל את הסעד לו עתר, במלואו או בחלקו, קמה חזקה לפיה העתירה שהגיש הייתה מוצדקת, והנטל עובר למשיבים להוכיח כי לא התקיימה הצדקה לעתירה או כי לא התקיים קשר סיבתי בין הגשתה לבין קבלת הסעד (ראו, למשל: בג"ץ 4649/24 התעוררות בירושלים (ע"ר) נ' שר הפנים, פסקה 6 (29.1.2025) (להלן: עניין התעוררות); בג"ץ 2908/06 איוונוב נ' שר הפנים, פסקה 5 (21.4.2010); דפנה ברק-ארז משפט מינהלי – משפט מינהלי דיוני 468-465 (כרך ד', 2017)). בענייננו, כמתואר לעיל, בתגובה המקדמית שהוגשה מטעמה ציינה משטרת ישראל, במפורש, כי עבודת המטה לגיבוש הנוהל החלה בעקבות הטענות שנזכרו בעתירה דנן, אלא שבתשובה לבקשת העותר כי ייפסקו לזכותו הוצאות, הבהירה משטרת ישראל כי בתגובה המקדמית נפלה שגגה, ולמעשה עבודות המטה על הנוהל הנ"ל, החלה עוד לפני הגשת העתירה דנן. יחד עם זאת, בשים לב לכך שהעובדה דלעיל לא הייתה ידועה לעותר (ולא יכולה הייתה להיות ידועה לו), כך שהגשת העתירה הייתה מוצדקת מנקודת מבטו, ובשים לב לכך שלא ניתן לשלול שהגשת העתירה תרמה לזירוז הטיפול בנושא, סבורני כי די בכך לצורך קביעת זכאותו של העותר להוצאות (ראו והשוו: עניין התעוררות, פסקה 6). אשר לשיעור ההוצאות, בפסיקתנו נקבע כי נקודת המוצא הינה כי יש לפסוק לבעל-דין שזכה בדינו (ובכלל זה מי שעתירתו התייתרה עקב מתן הסעד המבוקש על ידי המשיבים), הוצאות ריאליות המשקפות את ההוצאות שהוציא בפועל לצורך ניהול ההליך. עם זאת, יש לבחון בכל מקרה אם אמנם הוכחו ההוצאות הריאליות, ואם ההוצאות הנטענות הן סבירות, מידתיות והכרחיות לניהול ההליך (בג"ץ 891/05 תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצאת חקלאית בישראל בע"מ נ' הרשות המוסכמת למתן רשיונות יבוא-משרד התעשיה, המסחר והתעסוקה, פסקה 14 (3.5.2010); בג"ץ 3408/22 תולדות ייזום והשקעות בע"מ נ' שר האוצר, פסקה 7 (25.6.2024); עניין התעוררות, פסקה 7). כמתואר לעיל, לטענת העותר יש לפסוק לזכותו הוצאות בסך של 30,000 ש"ח, שכן לטענתו זה שיעור שכר הטרחה שהיה נגבה על-ידי משרד עורכי-דין בגין הגשת העתירה כגון העתירה דנן. מעבר לכך שהעותר לא תמך טענה זו בכל ראיה, אציין, מבלי לקבוע מסמרות בדבר, שקיים ספק בעייני האם, אילו הייתה מתנהל העתירה דנן עד תומה, היה מקום לחייב את משטרת ישראל בגיבוש נוהל בנושא, בשים לב שמדובר בנושא הנתון לשיקול דעתה. כמו כן, כאמור לעיל, עולה מתשובת משטרת ישראל לבקשת העותר לפסיקת הוצאות, כי העבודה על גיבוש נוהל בנושא העומד במוקד העתירה דנן, החל עוד לפני הגשתה, וככל שהעתירה תרמה לעניין, תרומתה התמצתה בזירוז השלמת הטיפול בנושא. בהתאם לכך, סבורני כי יש מקום לפסוק לעותר הוצאות על הצד הנמוך, בסך של 5,000 ש"ח בלבד. סיכומו של דבר: העתירה נמחקת בזאת. משטרת ישראל תישא בהוצאות העותר בסך של 5,000 ש"ח, ואגרת בית המשפט ששולמה על-ידו תושב לו בהתאם להוראות הדין. ניתן היום, ב' אייר תשפ"ה (30 אפריל 2025). דוד מינץ שופט עופר גרוסקופף שופט יחיאל כשר שופט