סמיח חוסיין נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 7900/03 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 7900/03 בפני: כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופט א' רובינשטיין המערער: סמיח חוסיין נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת, מיום 22.7.03, בתיק פל. 1019/02, שניתן על ידי כבוד הנשיא י' אברמוביץ, ס. הנשיא ח' גלפז והשופט נ' ממן תאריך הישיבה: ו' בכסלו התשס"ז (27.11.06) בשם המערער: עו"ד לירון מלכה בשם המשיבה: עו"ד יאיר חמודות פסק-דין השופט א' א' לוי: 1. בית המשפט המחוזי בנצרת הרשיע את המערער, סמיח בן מחמוד חוסיין, בעבירת רצח, לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. העובדות שעמדו בבסיס ההרשעה היו אלו: המערער היה נשוי לאעתדאל חוסיין (להלן: המנוחה) במשך כ-14 שנים, והוא נהג בה ביד קשה – הכה, השפיל והעליב אותה. הוא חשד בה, ועל פי ממצאו של בית משפט קמא, ללא בסיס כלשהו, שהיא בוגדת בו, ועל כן נהג לעקוב אחריה, ועד כמה רבה היתה קנאתו תלמד העובדה שגם כאשר עלתה לגג הבית כדי לתלות כביסה, היה הולך בעקבותיה. בתחילת חודש דצמבר 2001, כאשר שב המערער והטיח במנוחה את החשד שהיא בוגדת בו, היא ניסתה להסביר לו כי הוא שוגה, ובתגובה, הוא אחז בסכין ואיים כי יפגע בה. ביום המחרת הגישה המנוחה תלונה במשטרה בגין אירוע זה. בתאריך 23.12.01 הסלימו מעשיו של המערער והגיעו לשיאם. בשעות הלילה הוא שב והטיח את חשדו במנוחה, ובשלב מסוים החליט לשים קץ למה שנתפס בעיניו כ"מופקרותה". הוא נטל מהמטבח סכין בעל להב של כ-20 ס"מ, אחז בשערות ראשה של המנוחה, והחל דוקר אותה. המנוחה ניסתה להתגונן, אולם המערער לא הרפה ממנה, גבר עליה, ולאחר מעשה נמצאו בגופתה 94 דקירות בגב, בבטן ובראשה. כתוצאה מדקירות אלו נגרם מותה של המנוחה. להשלמת התמונה נוסיף, כי באותו לילה לן המערער בדירה אף שגופת המנוחה היתה מוטלת שם, ורק ביום המחרת, ולאחר שהכין לעצמו תיק בו ארז חפצים אישיים, הסגיר את עצמו למשטרה. 2. המערער התגונן במהלך משפטו בטענה כי בליל האירוע נקרתה בפניו ראיה אשר הוכיחה כי חשדו במנוחה לא היה חשד שווא. על פי גרסתו, בעודו ישן שמע אותה נאנחת מתוך החדר בו שהתה, וכאשר מיהר להיכנס לשם מצא אותה ערומה וגבר זר נראה מרים את מכנסיו ונמלט מהמקום. בעקבות כך, התפתח דין ודברים בין בני הזוג, במהלכו נטל המערער סכין ודקר את המנוחה. נוכח כל אלה, הוסיף המערער וטען, כי קדמה למעשה ההמתה התגרות של המנוחה, ועל כן לא התקיימו בו כל רכיביה של "הכוונה תחילה" כהגדרתה בסעיף 301 לחוק העונשין. 3. בית המשפט המחוזי דחה את גרסת המערער בדבר "בגידותיה" של המנוחה, ובלשונו (עמ' 7 להכרעת-הדין): "אין כל ספק שכל טענותיו של הנאשם בדבר "בגידות" אשתו הן פרי דמיונו כשהוא רואה צל הרים כהרים, זאת בהיותו כנראה בעל קנאי, שכל אדם שהגיע לאותו בית שהנם מתגוררים, נראה לו כחשוד בקשר אינטימי עם אשתו". ולעניין ליל האירוע, הוסיף בית המשפט ( עמ' 8): "אין כל ספק ספיקא שגרסת הנאשם בדבר אירוע זה אין בה כל ממש, אירוע שלא היה כלל אלא אך נברא במוחו של הנאשם, בניסיון כושל להציג את מעשיו הקטלניים כמוצדקים, בנסיבות העניין". 4. נוכח כל אלה, ונימוקים נוספים אותם מנתה הערכאה הראשונה בהכרעת דינה, שוב אין ספק כי הרשעת המערער בעבירת רצח, נכונה היא בראי הדין. כך סברה, ככל הנראה, גם באת-כוחו המלומדת של המערער, עורכת-הדין לירון מלכה, שאת השגותיה בפנינו מיקדה בהשקפתה כי מחמת מצבו הנפשי של שולחה, נכון היה לגזור לו עונש מופחת. עתירה זו יסודה בהוראתו של סעיף 300א(א) לחוק העונשין, הקובע כי ניתן להטיל על מי שהורשע בעבירת רצח עונש מופחת: "במצב שבו, בשל הפרעה נפשית חמורה או בשל ליקוי בכושרו השכלי, הוגבלה יכולתו של הנאשם במידה ניכרת, אך לא עד כדי חוסר יכולת של ממש כאמור בסעיף 34ח – 1. להבין את אשר הוא עושה או את הפסול שבמעשהו, או 2. להימנע מעשיית המעשה". כדי לחסות בצילו של סעיף 300א(א) נדרש אפוא להוכיח, כי הנאשם סבל מ"הפרעה נפשית" או ליקוי בכושרו השכלי, אף אם אלה אינם עולים כדי "מחלת נפש", ובלבד שיוכח גם כי אותם "הפרעה" או "ליקוי" הגבילו במידה ניכרת את יכולת הבנת המעשה או היכולת להימנע מעשיית המעשה (השוו ע"פ 7761/95, אבו חאמד נגד מדינת ישראל, פ"ד נ"א(3) 246, 251; ע"פ 1839/98 רייב נגד מדינת ישראל, פ"ד נח(4) 613, 622; ע"פ 1493/98 שמעון סטפ נגד מדינת ישראל, פ"ד נו(4) 679, 688; ע"פ 2457/98 גלעד שמן נגד מדינת ישראל, פ"ד נו(4) 289, 296). 5. באשר למקרה שבפנינו – לבית המשפט המחוזי הוגשה חוות דעת שערך ד"ר א' קונין, מנהל מחלקה במרכז לבריאות הנפש "שער מנשה". בפרק "המסקנות" נקבע, כי המערער "סובל מהפרעה דלוזיונאלית על רקע הפרעת אישיות די-סוציאלית", וכי אותה הפרעה השפיעה במידה מהותית על התנהגות המערער. ברם, הרופא גם הוסיף ואמר את אלה: "יחד עם זאת, בבדיקות נפשיות התחום הקוגניטיבי והשיפוט החברתי הוערכו כשמורים. תאור המעשה על-ידי [המערער] מראה שהוא הבין מהות המעשה, ידע כי המעשה מנוגד לחוק המדינה". דברים דומים אמר העד במהלך עדותו בבית-המשפט, לאמור "הוא ידע מה הוא עושה וידע שזה אסור וידע שהחוק במדינה אוסר על מעשה זה. הוא ידע טוב מאד שאסור" (עמ' 60 לפרוטוקול הדיון). ובאשר לחלופה האחרת הנזכרת בסעיף 300 א(א), היינו, שהמערער היה חסר יכולת של ממש "להימנע מעשיית המעשה" - גם אותה שלל ד"ר קונין. העולה מהאמור הוא, שגם על פי השקפת המומחה לדבר, לא התקיימה אף לא אחת מהחלופות בהן עוסק סעיף 300א(א) לחוק העונשין. יתירה מכך, בחינתן של הראיות שהובאו בפני הערכאה הדיונית מובילה אף היא למסקנה דומה. כאמור, בדה המערער מלבו את הטענה לפיה קיימה המנוחה בליל הרצח יחסי מן עם גבר אחר, ועובדה זו, כמו גם התנהגותו המאורגנת של המערער עד אשר הסגיר את עצמו לידי המשטרה, מלמדת כי הוא פעל בשליטה מלאה ותוך הבנת המעשה, ואין לך ראיה טובה יותר לכך מאשר ניסיונו לאלתר טענת "קנטור", בבחינת יש מאין, כדי שזו תשמש אותו במשפט הקרב ובא. 4. לסיכום, מסקנתנו היא כי המערער לא הצליח להצביע על פגם בגזר-דינו של בית המשפט המחוזי, ומכאן החלטתנו לדחות את הערעור. ניתן היום, ו' בכסלו תשס"ז (27.11.06). המשנה לנשיאה ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 03079000_O01.doc אז מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il