שלו קנדלקר נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 79/15 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 79/15 לפני: כבוד השופט ח' מלצר כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופט א' שהם המערער: שלו קנדלקר נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על גזר הדין של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופט י' עדן) בע"פ 45334-01-14 מיום 23.11.2014 תאריך הישיבה: י"א באייר התשע"ה (30.4.2015) בשם המערער: עו"ד טלי קסלסי; עו"ד נתנאל אגמי בשם המשיבה: עו"ד נעימה חינאווי בשם שירות המבחן למבוגרים: גב' ברכה וייס פסק-דין השופט ע' פוגלמן: המערער הורשע בבית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופט י' עדן) לפי הודאתו, בעבירת פציעה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 334 ובצירוף סעיף 335(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. על המערער נגזרו 14 חודשי מאסר בפועל – חודשיים מהם כתוצאה מהפעלת מאסר מותנה מתיק קודם – ומאסר על תנאי כמפורט בגזר הדין. הערעור שלפנינו נסוב על רכיב המאסר בפועל שנגזר על המערער. רקע והליכים 1. מעובדות כתב האישום המתוקן עולה כי למערער, שהיה בן 18 ו-5 חודשים בעת ביצוע העבירה, היה חוב כספי בסך 30 ש"ח למתלונן, קטין במועד האירועים (להלן: המתלונן). המתלונן שלח למערער מספר הודעות ברשתות החברתיות בדרישה להשבת החוב, אחת מהן בעלת נימה מאיימת. המערער לא הגיב להודעות. ביום 9.1.2014 הודיע המתלונן למערער כי הוא בדרכו אליו לגבות את החוב. מאוחר יותר באותו יום עשה המתלונן דרכו אל בית המערער, יחד עם שני קטינים נוספים (להלן: השותפים). המתלונן והשותפים פגשו את המערער ברחוב, סמוך לבית מגוריו של האחרון. בין המערער למתלונן התפתח ויכוח מילולי שכלל בהמשך דחיפות הדדיות. בהמשך משך המתלונן את המערער בכובעו וחולצתו. העימות הסלים עד שהמערער דקר את המתלונן פעמיים באמצעות סכין מטבח חדה, דקירה אחת במותנו ודקירה אחת בחזהו. לאחר זאת נמלט המערער ממקום האירוע והמתלונן פונה לבית חולים. למתלונן נגרמה אמפזימה תת עורית וחזה אוויר בעקבות הדקירה בחזהו. 2. המערער הורשע על פי הודאתו במסגרת הסדר טיעון בבית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופט י' עדן) ביום 14.5.2014 בעבירת פציעה בנסיבות מחמירות. בקביעת מתחם העונש ההולם שקל בית המשפט את האלימות הרבה בביצוע העבירה; את הנזק שנגרם למתלונן; ואת הנזק שיכול היה להיגרם למתלונן, בעיקר בגין הדקירה בחזהו. בית המשפט ציין שאמנם התרחשות האירוע קשורה גם במתלונן, אך אין לראות בכך הצדקה לפעולות המערער. משכך, נקבע מתחם העונש ההולם על 9 חודשי מאסר בפועל עד 36 חודשי מאסר בפועל. בגזירת העונש זקף בית המשפט לחובת המערער את עברו הפלילי הכולל שתי הרשעות קודמות בעבירות אלימות; ואת העובדה שבעת ביצוע העבירה היה תלוי ועומד נגדו מאסר מותנה בגין עבירה קודמת של פציעה בנסיבות מחמירות והחזקת סכין. לזכותו של המערער שקל בית המשפט את התרשמותו החיובית של שירות המבחן שהופיעה בתסקיר בעניינו שלפיה האלימות והאימפולסיביות שהפגין המערער נובעות מטראומת ילדות שחווה; ושהמערער השתלב הן בעבר, הן כיום בקבוצות טיפוליות, בין היתר מטעם שירות המבחן, ופועל לשינוי דפוסי התנהגותו. שירות המבחן בא בהמלצה טיפולית בעניינו של המערער והמליץ שלא להשית עליו עונש מאסר בפועל. בית המשפט קמא לא ראה לקבל את המלצת שירות המבחן וציין כי ענישה מקילה שהושתה על המערער בעבר – לרבות עונש מאסר מותנה – לא הרתיעה אותו מלשוב ולבצע עבירות דומות, וברמת אלימות הולכת וגוברת. לפיכך, נקבע שיש לבכר את שיקולי ההרתעה והגנת הציבור על פני שיקולי השיקום, וזאת על אף גילו הצעיר של המערער. משכך, ותוך התחשבות בנסיבותיו האישיות של המערער ובגילו, גזר בית המשפט את עונשו ברף הנמוך של מתחם הענישה והעמידו על 12 חודשי מאסר בפועל. בנוסף, הפעיל בית המשפט מאסר מותנה בן 4 חודשים הקודם למאסר שהושת בתיק זה וקבע שחודשיים מתוכם ירוצו בחופף, חודשיים במצטבר, כך שסך תקופת המאסר בפועל הועמדה על 14 חודשים. בנוסף נגזר על המערער מאסר על תנאי כמפורט בגזר הדין. עונש המאסר בפועל עוכב בהסכמה על מנת לאפשר למערער להשתלב בתכנית שיקום במרכז "עלם". טענות הצדדים 3. המערער טען בהודעת הערעור כי בית המשפט קמא שגה בכך שלא נתן משקל מספיק לנסיבות ביצוע העבירה ובהן היעדר תכנון מוקדם מצד המערער; האווירה המאיימת שיצרו המתלונן ושותפיו; והנזק הקל יחסית שנגרם למתלונן. עוד נטען כי בית המשפט קמא קבע מתחם ענישה מחמיר החורג ממדיניות הענישה הנהוגה במקרים מעין אלו בין היתר נוכח הנחה עובדתית שגויה – כך לטענת המערער – שלפיה הוא הצטייד מראש בסכין – עובדה שנטען כי אינה עולה מכתב האישום. המערער הוסיף כי בגזירת העונש לא ניתן משקל מספיק לגילו הצעיר; לטראומה שחווה בילדותו ועיצבה את דפוסי התנהגותו בנערותו ובבגרותו; לתהליך השיקומי שעבר; לנכונותו להמשיך בתהליך השיקום; ולהמלצה הטיפולית שניתנה בעניינו מאת שירות המבחן, כמפורט להלן. 4. המדינה הטעימה כי היא סומכת ידיה על פסק הדין של בית המשפט קמא. לטענתה אין להתעלם מכך שמדובר בעבירת אלימות שלישית של המערער, על אף גילו הצעיר. אשר לתהליך הטיפולי של המערער, הרי שלא מדובר בתהליכים שמתבצעים במסגרת שירות המבחן ויש להעדיף את המלצתו המעודכנת. 5. הונח לפנינו תסקיר משלים עדכני מאת שירות המבחן, שממנו עולה כי למרות התהליכים הטיפוליים שאליהם פנה המערער מיוזמתו והזמן שניתן להבשלתם, המערער עדיין תופס את עצמו כקורבן של נסיבות העבירה; מתקשה לגלות אמפטיה לסבל המתלונן; וכי קיים סיכון גבוה להישנות התנהגות עבריינית. בשים לב לאלה, חזר בו שירות המבחן מהמלצתו הטיפולית שניתנה בעניינו של המערער במסגרת התסקירים הקודמים תוך שציין כי במצב המתואר בתסקיר אין בידו לבוא בהמלצה טיפולית. בנסיבות אלו לא ראינו להיעתר לבקשת המערער לדחות את הדיון לצורך המשך התהליך הטיפולי באופן שיאפשר לשירות המבחן לבחון פעם נוספת את המלצתו. דיון והכרעה 6. לאחר ששקלנו את טיעוניהם המפורטים של הצדדים, הן בכתב הן על פה, מצאנו כי דין הערעור להידחות. ככלל, ערכאת הערעור לא תתערב בעונש שנגזר בערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים בהם נפלה טעות מהותית בפסק הדין או שישנה סטייה ברורה ממדיניות הענישה הנוהגת (ראו: ע"פ 8815/12 מחמוד נ' מדינת ישראל, פסקה 5 (15.1.2013); ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל, פסקה 11 (29.1.2009)). לא מצאנו כי מקרה זה מקים עילה להתערבותנו בגדרי אמת המידה האמורה. 7. בית משפט זה עמד לא אחת על נגע האלימות הקשה הפושה בחברתנו, בייחוד בקרב צעירים (ראו, בין רבים: ע"פ 8678/12 מדינת ישראל נ' סעד, פסקה 36 (5.8.2013); ע"פ 5576/10 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 3 לחוות דעתו של השופט ס' ג'ובראן (14.4.2011); ע"פ 3562/05 פלוני נ' מדינת ישראל, חוות דעתו של השופט א' א' לוי (20.7.2005)) המקרה שלפנינו הוא חלק מתופעה מטרידה ביותר המכונה בפסיקתנו "תת-תרבות הסכין" (ראו, למשל, ע"פ 3585/13 מדינת ישראל נ' הררי, פסקה 9 (26.4.2015))‏, אשר יש להוקיעה ולגנותה ביתר שאת על דרך ענישה מרתיעה. עמד על כך השופט י' דנציגר באחת הפרשות: "קיים אינטרס ציבורי מובהק וחד משמעי בהרתעת היחיד והרתעת הרבים מפני נקיטה בדרך של כוח ואלימות ליישוב מחלוקות וסכסוכים תוך שימוש בנשק קר. המסר שצריך לצאת מבית משפט זה הוא שחברה מתוקנת אינה יכולה להשלים עם שימוש בסכין לשם פתרון מחלוקות וסכסוכים. יש לשוב ולהדגיש כי זכותו של כל אדם לחיים ולשלמות הגוף היא זכות יסוד מקודשת ואין להתיר לאיש לפגוע בזכות זו. יש להלחם באלימות שפשטה בחברה הישראלית על כל צורותיה וגווניה, אם בתוך המשפחה ואם מחוצה לה, אם בקרב בני נוער ואם בקרב מבוגרים. זהו נגע רע שיש לבערו מן היסוד. לפיכך, שעה שנגע האלימות והפרת החוק פושה בחברתנו מן הראוי שידע כל איש ותדע כל אישה כי אם יבחרו בדרך האלימות ייטו בתי המשפט להשית עליהם עונשי מאסר מאחורי סורג ובריח" (ע"פ 3863/09 מדינת ישראל נ' חסן, פסקה 21 (10.11.2009)). 8. לא מצאנו כי העונש שנגזר על המערער חורג ממדיניות הענישה המקובלת בעבירות פציעה בנסיבות מחמירות שנעברו בנסיבות דומות. ההכרעות בנושא זה משתרעות על פני ספקטרום רחב. כך למשל, בעניין מחאמיד, נדחתה בקשת רשות ערעור של צעיר נעדר עבר פלילי שדקר את שותפו לדירת מעונות בעורפו לאחר שהאחרון התלונן על רעש. עונשו של המבקש במקרה זה הוחמר בערעור בבית המשפט המחוזי ל-8 חודשי מאסר בפועל (רע"פ 2781/15 מחאמיד נ' מדינת ישראל (27.4.2015) (להלן: עניין מחאמיד)); בעניין שווק, נדחה ערעורו של אדם שלחובתו עבר פלילי של עבירות אלימות שהורשע בעבירות פציעה בנסיבות מחמירות ונשיאת סכין לאחר שדקר אדם שהיה מסוכסך עמו וגרם לו לפציעות שהצריכו אשפוז, ונגזרו עליו 18 חודשי מאסר בפועל (ע"פ 6176/12 שווק נ' מדינת ישראל (13.1.2013) (להלן: עניין שווק)); בעניין מגאהד נגזר עונשו של אדם נעדר עבר פלילי שדקר אחר במהלך תגרה וגרם לו נזקים קלים יחסית ל-12 חודשי מאסר בפועל (ת"פ (מחוזי י-ם) 45956-03-13 מדינת ישראל נ' מגאהד (5.2.2014) (להלן: עניין מגאהד)). 9. המערער אף הציג לפנינו פסקי דין שבהם נגזרו עונשים קלים יותר בעבירות דומות (למשל רע"פ 4573/11 לפידות נ' מדינת ישראל (5.9.2011) (להלן: עניין לפידות) שבו נדחתה בקשת רשות ערעור של אדם שדקר אדם אחר בעקבות ויכוח, הורשע בעבירת פציעה בנסיבות מחמירות ונגזרו עליו 6 חודשי מאסר בפועל שירוצו על דרך עבודות שירות). ואולם, יש לזכור כי קיים מנעד ענישה רחב בעבירות מסוג זה, זאת בהתאם לנסיבות השונות בהן כל עבירה נעברת. אין מקרה אחד זהה למשנהו, ואין מבצע עבירה אחד זהה למשנהו. נסיבות המעשה והעושה במקרה דנן חורגות לחומרה מהנסיבות בעניין לפידות, בעיקר נוכח עברו הפלילי המכביד של המערער והעובדה כי בעת ביצוע העבירה היה תלוי ועומד נגדו מאסר מותנה. בשים לב לאלה; לצורך בהרתעה בעבירות סכינאות; ולהיעדרה של המלצה טיפולית מצד שירות המבחן, לא מצאנו להתערב בעונש שנגזר בבית המשפט קמא, אשר שקל ואיזן את כלל השיקולים הצריכים לעניין. עברו הפלילי של המערער מעיד כי לא די במאסר המותנה התלוי ועומד מעל ראשו כדי להרתיעו מלעבור עבירות אלימות נוספות. לפיכך אין עילה להתערב בהשתת עונש המאסר בפועל עליו הורה בית המשפט קמא. יודגש כי לא נעלמו מעינינו גילו הצעיר של המערער; נכונותו להשתתף בקבוצות שיקום וטיפול; המלצת הגורם המטפל הפרטי; והמלצת עמותת "עלם". אמנם, במקרה זה הייתה פתיחות לבחון את שילובו של המערער באפיק שיקומי, אך מששירות המבחן מצא בתסקירו המנומק והמפורט – שנערך לאחר תקופת ניסיון טיפולי ושיקומי – כי מתקיים סיכון להישנות התנהגות אלימה של המערער במצבי לחץ, וכי אין בידו לבוא בעת הזו בהמלצה טיפולית בעניינו, מצאנו כי אין מנוס מהשארת גזר הדין של בית המשפט קמא על כנו. הערעור נדחה אפוא. המערער יתייצב לריצוי מאסרו ביום 17.5.2015 עד השעה 10:00 בביס"ר דקל או על פי החלטת שירות בתי הסוהר, כשברשותו תעודת זהות או דרכון. על המערער לתאם את הכניסה למאסר, כולל האפשרות למיון מוקדם, עם ענף אבחון ומיון של שירות בתי הסוהר, בטלפונים: 08-9787377 או 08-9787336. ניתן היום, ‏ט"ז באייר התשע"ה (‏5.5.2015). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 15000790_M12.doc ממ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il