פלוני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 7899/13 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 7899/13 לפני: כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט צ' זילברטל המערער: פלוני נ ג ד המשיבות: 1. מדינת ישראל 2. פלונית ערעור על הכרעת דינו מיום 16.6.2013 וגזר דינו מיום 17.10.2013 של בית המשפט המחוזי בירושלים בתפ"ח 24146-07-12 שניתנו על ידי כב' השופטים י' צבן, סג"נ; מרים מזרחי ורפי כרמל תאריך הישיבה: ז' בניסן התשע"ד (07.04.14) בשם המערער: עו"ד אריאל עטרי בשם המשיבות: עו"ד אופיר טישלר פסק-דין השופט צ' זילברטל: 1. ערעור על הכרעת דין מיום 16.6.2013 וגזר דין מיום 17.10.2013, אשר ניתנו על-ידי בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' סגן הנשיא י' צבן והשופטים מ' מזרחי ו-ר' כרמל) בתפ"ח 24146-07-12. בגדר פסק הדין הורשע המערער בביצוע מעשים מגונים בנכדותיו, ונגזר עליו, בין היתר, עונש של 18 חודשי מאסר לריצוי בפועל. כתב האישום 2. בכתב האישום מיום 12.7.2012 יוחסו למערער, יליד 1937, שני אישומים שעניינם ביצוע עבירות מין בשלוש מנכדותיו: מ' ילידת 1982, א' ילידת 1995, וה' ילידת 2002 (להלן: המתלוננות). המתלוננות הן בנותיו של צ', אחד מחמשת ילדיו של המערער. מ' ו-א' הן בנותיו של צ' מנישואיו הראשונים. ה' היא בתו של צ' מנישואיו השניים. 3. האישום הראשון התייחס למעשים מגונים שביצע המערער במתלוננת מ' בהזדמנויות שונות בין השנים 1998-1990, דהיינו – בין הגילים 16-8. על-פי הנטען, בפרק הזמן האמור נהגו מ' ואחיותיה לבקר את המערער בביתו. במהלך הביקורים, בלמעלה מ-15 מקרים שונים, ביצע המערער ב-מ' מעשים מגונים בחצר ביתו או בגן משחקים סמוך (הידוע בכינוי "גן המפלצת" בירושלים). המערער נהג לגעת בחזה של מ', להיצמד לגופה ולהתחכך בו. לעיתים הוריד את מכנסיה ותחתוניה וחיכך את איבר מינו באיבר מינה ובישבנה. במהלך ביצוע המעשים נהג המערער לנשק אותה על פיה ולחש על אוזנה "אל תפחדי, אני לא עושה משהו רע, אל תגידי לאף אחד". במספר הזדמנויות ביקש ממנה המערער לגעת באיבר מינו, וכשסירבה, הכריח אותה לגעת בו. פעם אחת, כך נטען, ליטף המערער את חזה של מ' בעת שהסיע אותה ברכבו. משבגרה מ', ביקשה מהמערער במספר הזדמנויות שיחדל ממעשיו, אך הוא כפה עצמו עליה. בשל האמור, יוחסו למערער עבירות בגין מעשים מגונים בקטינה בת משפחתו בעת שטרם מלאו לה ארבע-עשרה שנים (מספר עבירות), לפי סעיפים 351(ג)(1), 348(א) ו-345(א)(3) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), ומעשים מגונים בקטינה בת משפחה בעת שטרם מלאו לה שש-עשרה שנים שלא בהסכמתה החופשית (מספר עבירות), לפי סעיפים 351(ג)(2), 348(ב) ו-345(א)(1) לחוק העונשין. 4. באישום השני יוחסו למערער מעשים מגונים שביצע במתלוננות א' ו-ה', במספר הזדמנויות בשנים 2007 ו-2009. על-פי המתואר באישום זה, בפרק הזמן האמור נהגו א' ו-ה' יחד עם הוריהן לבקר את המערער בביתו בעיקר בימי שבת ובחופשות. במקרה שארע בשנת 2007 שיחק המערער בחצר ביתו עם המתלוננת א' שהייתה באותה העת בת 12. בעודם בחצר, תפס אותה המערער, ליטף את ישבנה, חיכך את איבר מינו בגופה ונישק את צווארה. כשנתיים מאוחר יותר, במקרה נוסף שארע במהלך חופשת חג בסוף שנת 2009, הגיעו המתלוננות א' ו-ה' לביקור נוסף בבית המערער יחד עם הוריהן. במהלך ביקור זה, יצא המערער לחצר בה שיחקו השתיים כדי להביא להן ממתקים ואז ביצע בהן מעשים מגונים. המערער נצמד לגופה של המתלוננת א', ליטף את ישבנה וחיכך את איבר מינו בגופה. א' צעקה לאביה, אך המערער השתיק אותה ואמר לה: "אל תפריעי לאבא", ואז המשיך להיצמד לגופה עד שהיא הרחיקה אותו ממנה. לאחר מכן, נצמד המערער למתלוננת ה', שהייתה באותה העת בת שבע, וחיכך את איבר מינו בגופה. בשל האמור, יוחסו למערער עבירות בגין מעשים מגונים בשתי קטינות בנות משפחתו בעת שטרם מלאו להן ארבע-עשרה שנים (שתי עבירות) לפי סעיפים 351(ג)(1), 348(א) ו-345(א)(3) לחוק העונשין, ומעשים מגונים בקטינה בת משפחה שטרם מלאו לה שש-עשרה שנים שלא בהסכמתה החופשית (עבירה אחת) לפי סעיפים 351(ג)(2), 348(ב) ו-345(א)(1) לחוק העונשין. 5. להשלמת התמונה יצוין, כי הפרשה נחשפה במהלך חודש אוקטובר 2010, כאשר המתלוננת ה', שהיתה אז בת שמונה, סיפרה לאביה ולמתלוננת א' כי המערער נגע בה. במעמד זה הזכירה א' לאביה כי גם היא קבלה על מעשים דומים שנעשו בה על-ידי המערער. למחרת היום ביקרו צ' ורעייתו, ביחד עם המתלוננות א' ו-ה', בביתה של המתלוננת מ', שאז היתה כבר נשואה ואֵם בעצמה, ו-א' סיפרה ל-מ' על אירועי היום הקודם. הדבר גרם ל-מ' להתפרצות רגשית עזה מלווה בבכי. בעקבות כך, פנו בני המשפחה לקבלת סיוע של פסיכולוגית. לאחר הדברים האלה, נערכו מספר פגישות בין המערער לבין אביהן של המתלוננות, בחלקן נכחו גם בני משפחה אחרים, כאשר מטרת הפגישות הייתה להימנע מהוצאת הפרשה אל "מחוץ למשפחה". במהלך אותן פגישות דובר על אפשרות כי המערער ישלם למתלוננת מ' ולאביה פיצוי בגין הסבל שחוותה ולצורך כיסוי הוצאות טיפול פסיכולוגי. בשלב מסוים אף הועבר תשלום בסך 13,000 ש"ח לאביהן של המתלוננות, אך הוא הוחזר בשל התנגדות של אחד מבני המשפחה. בפגישה נוספת, אשר התקיימה באחד הקניונים בירושלים, דובר על פיצוי בסך 300,000 ש"ח. מכל מקום, הפגישות המתוארות לא הובילו להסכמה כלשהי בין בני המשפחה. בחודש נובמבר 2011, כשנה לאחר חשיפת המעשים, הגישה המתלוננת מ' תלונה במשטרה נגד המערער. בהמשך לכך, התלוננה גם א'. ה' לא נחקרה על-ידי חוקר ילדים בשל עמדת הוריה, והנטען בכתב האישום בעניינה מבוסס על עדויות אחרות. בחקירתו במשטרה ובמשפטו הכחיש המערער את ביצוע המעשים. יוער, כי מאחר שחלפו למעלה מעשר שנים מעת ביצוע העבירות הנטענות באישום הראשון ועד להגשת כתב האישום, ניתן אישור היועץ המשפטי לממשלה להגשת כתב האישום, כנדרש בסעיף 354 לחוק העונשין. הכרעת הדין 6. בית המשפט המחוזי הרשיע פה-אחד את המערער בשני האישומים. ההרשעה באישום הראשון נסמכה על עדותה של המתלוננת מ' ועל עדויות תומכות. בית המשפט המחוזי אימץ את עיקר גרסתה של מ' בקובעו כי מדובר בעדות מרשימה, אשר אף שהיא נכבשה במשך שנים, ניתן ליתן לה משקל מלא. בנוסף צוין, כי גרסתה של מ' נתמכה במספר חיזוקים חיצוניים, ביניהם המשבר הקשה והסערה הרגשית והאותנטית אותם היא חוותה בעת חשיפת המעשים על-ידי א', וכן עצם כך שתיאוריה ביחס למעשי המערער השתלבו היטב עם מארג הראיות בתיק ועם עדויות נוספות, בראשן עדותה של המתלוננת א' ממנה התקבלה תמונה דומה. עוד נאמר, כי אף התנהלות המערער עצמו מהווה חיזוק לעדותה של מ', בין היתר משום שלמערער היו מספר הזדמנויות להכחיש את המעשים בלי שעשה כן. עם זאת, דחה בית המשפט חלק מעדותה של מ' לפיו המערער נהג להפשיט אותה בעת ביצוע המעשים שיוחסו לו, בציינו כי אף "שאפשר שבחוויה שלה הייתה הפשטה ... מצב זה מוקשה נוכח המקומות ואורך הזמן של כל אירוע, ועל כן לא נוכל לקבל כי היו אירועים של הפשטה ... ". 7. בתוך כך, דחה בית המשפט המחוזי את טענות ההגנה השונות אותן העלה המערער. ראשית, נדחתה טענתו כי מדובר בעלילת שווא אותה בדו המתלוננת מ' ואביה. דחייתה של טענה זו נומקה, בין היתר, בכך שהפרשה נחשפה על-ידי הנכדות האחרות באופן ספונטאני (כאמור לעיל וכפי שעוד יורחב בהמשך), ועם חשיפתה חוותה המתלוננת מ' סערת רגשות עזה ואותנטית – עובדה שאינה מתיישבת עם הטענה כי נרקמה עלילה שקרית ומתוכננת מצדה. מסקנה זו נומקה גם בהתנהגות המערער עצמו, אשר התבטאה בין היתר בנכונותו לשלם פיצוי למתלוננת מ' במסגרת המגעים שהתנהלו בתוך המשפחה, וכן בהתרשמות בית המשפט מהעדים האחרים לגביהם נקבע כי אין מדובר "באנשים כה מתוחכמים שימציאו חשיפה מדורגת ויגיעו לפסיכולוגית ויעשו לפניה הצגה". שנית, נדחו טענות שונות שהועלו כלפי מהימנותה של מ' בגדרן נטען כי קיימים בקיעים וסתירות בעדותה. נקבע, כי אכן קיימות סתירות מסוימות בעדותה של מ', אך "אין בכך כרסום ממשי" בגרסתה, וביחס לחלק מהסתירות "מדובר בליקוטים שאינם מראים ואינם מלמדים על התמונה השלמה". בצד זאת, דחה בית המשפט המחוזי גם את טענת המערער כי לא קיימת היתכנות פיזית לאירועים המפורטים בכתב האישום, תוך שקבע כי גרסת המתלוננת מ' אפשרית והגיונית הן מבחינת המקום והן מבחינת הזמן (זאת כאמור, פרט לסוגיית הפשטתה מבגדיה). 8. אשר להרשעה באישום השני, קבע בית המשפט כי היא נסמכת בעיקר על עדותה של המתלוננת א' שהייתה ברורה ובהירה. צוין כי "א' העידה בביטחון, בפשטות, דברים ללא כחל וסרק על מה שחוותה וניתן לסמוך עליה", והוטעם, כי א' לא שתקה והתלוננה מיד עם קרות האירועים הן בשנת 2007 והן בשנת 2009. בית המשפט הדגיש כי אותה עדות נתמכה בעדויות חיצוניות שמסרו הוריה של א' ואף המערער עצמו. עוד צוין, כי אמנם המתלוננת ה' לא נחקרה ולא העידה במסגרת ההליך, אולם המעשים המגונים שביצע בה המערער הוכחו באמצעות עדותה של המתלוננת א' והעדויות הנוספות שנלוו לה. טענות ההגנה שהעלה המערער במטרה לסדוק את מהימנותה של א' נדחו, בין היתר בקביעה כי חלקן "לא רק שאינן במקומן, הן אינן נוגעות לעיקר המחלוקת". נוכח האמור הורשע המערער בשני האישומים על-פי הסעיפים המצוינים בכתב האישום כאמור לעיל. גזר הדין 9. לבית המשפט המחוזי הוגשו חוות דעת מטעם המרכז להערכת מסוכנות בעניינו של המערער, ותסקיר נפגעת עבירה ביחס למתלוננת מ'. מחוות הדעת שהוגשה אודות המערער עלה, כי המערער מכחיש את ביצוע העבירות, וכי רישומו הפלילי כולל מספר תיקים פליליים פתוחים בגין עבירות איומים, היזק לרכוש במזיד ותקיפת אשתו. אשר למצבו הרפואי של המערער, צוין כי הוא סובל מדמנציה מסוג אלצהיימר, וכמו כן כי אשתו סובלת מקשיים בראייה. בסיכומם של דברים נקבע כי המסוכנות הנשקפת מהמערער היא בינונית-נמוכה כאשר הסיכון העיקרי ממנו הוא במצבי קרבה לקטינות. בתסקיר נפגעת העבירה שנערך ביחס למתלוננת מ' נאמר, כי היא "סובלת מתסמינים פוסט טראומטיים ומנזקים קשים". כן צוין, כי מ' ייחסה את הפגיעות שחוותה גם לכך שהייתה ילדה מופנמת וחסרת ביטחון עצמי (זאת, על רקע היותה מוגבלת פיזית מלידה בשל מום בידה), וכי מצבה "מדאיג ושביר והיא זקוקה להתייחסות טיפולית". 10. בית המשפט המחוזי קבע כי העבירות בהן הורשע המערער בוצעו במשך שנים, באופן מתוכנן, ותוך שהמערער ניצל את מעמדו כסבן של המתלוננות. הוחלט, כי מתחם הענישה ההולם את נסיבות העבירות שבאישום הראשון עומד על 36-12 חודשי מאסר, וכי מתחם הענישה ההולם את נסיבות העבירות שבאישום השני עומד על 16-5 חודשי מאסר. בית המשפט המחוזי לא ראה לנכון לחרוג ממתחמי הענישה האמורים בשל נסיבות שאינן קשורות לביצוע העבירה, אך קבע כי בהתחשב בגילו המבוגר של המערער והעובדה שמצבו הרפואי (כמו גם זה של אשתו) אינו מן המשופרים, יש לגזור את עונשו בחלקו התחתון של מתחם הענישה. בתוך כך הדגיש בית המשפט, כי בנסיבות ענייננו אין מקום להימנע ממאסר בפועל בשים לב למספר העבירות שביצע המערער במשך השנים ובכך שמדובר בעבירות שבצידן נקבע עונש מינימום לפי סעיף 355 לחוק העונשין. בסיכומם של דברים הושתו על המערער עונשים כדלקמן: מאסר לריצוי בפועל לתקופה של 18 חודשים; מאסר על תנאי לתקופה של 42 חודשים, כשהתנאי הוא שהמערער לא יעבור עבירה לפי הוראות סימן ה לפרק י' לחוק העונשין למשך תקופה של שלוש שנים מיום שחרורו; ופיצוי למתלוננת מ' בסך 25,000 ש"ח. 11. יצוין, כי בגזר הדין נכתב שלמערער אין רישום פלילי, אך בעת הדיון בערעור התברר שעוד לפני מתן גזר הדין הוא הורשע במסגרת הסדר טיעון בהליך אחר בעבירות שעניינן אלימות במשפחה (כלפי רעייתו), ונגזר עליו, בין היתר, עונש של שלושה חודשי מאסר על תנאי (ת"פ 44138-02-11 בבית משפט השלום בירושלים). תמצית טענות המערער 12. אשר להכרעת הדין מעלה המערער טענות רבות, מרביתן עוסקות בעדותה של מ' ומופנות כלפי מהימנותה והמשקל שניתן לה בהכרעת הדין. לשיטת המערער, קיימים פגמים בגרסתה של מ', בין היתר נמצאו סתירות רבות בין גרסאותיה השונות לגבי גילה בעת האירועים; לגבי סוג המעשים שביצע בה המערער; ולגבי מיקום האירועים. המערער מוסיף כי קיימות ראיות ועדויות חיצוניות המוכיחות אף הן כי מדובר בגרסה שקרית. כן מעלה המערער טענות כלפי היתכנות האירועים, כשלשיטתו, חלקים רבים מהאירועים שעליהם העידה מ' כלל אינם יכולים להתרחש במציאות. כך למשל, המערער טוען כי אין היתכנות לקיום המעשים בגן הציבורי, היות ו"מדובר במקום חשוף וגלוי מאין כמותו" ולא ניתן לבצע את המעשים המיוחסים לו במקום כזה. בצד זאת נטען, כי החלק המרכזי והמשמעותי ביותר בעדותה של מ' הוא טענתה כי במסגרת המעשים שבוצעו בה היא הופשטה. המערער סבור כי מדובר ב"ליבת העדות", וכיוון שזו נדחתה, יש לקבוע כי כלל העדות בלתי מהימנה. לטענתו, הואיל ועדותה של מ' מהווה גרסה שלמה ביחס לאירועים, לא ניתן להפריד בין חלקיה "באופן מלאכותי" כך שהחלק המרכזי בה ייתפש כבלתי אמין ובה בעת חלק אחר ייתפש כאמין. לפיכך, טוען המערער, אין מקום ליתן משקל לשאר חלקי העדות כפי שנעשה בהכרעת הדין. טענה נוספת אותה מעלה המערער, אשר שזורה כחוט השני לאורך ערעורו, היא כי לא היה מקום לדחות את גרסתו לפיה כלל ההאשמות נגדו הן תוצאה של קנוניה, "עלילת שווא", שבאה לעולם לשם סחיטת כספים מהמערער על-ידי המתלוננת מ' ואביה. לגרסתו, עלילה זו קשורה למערכת היחסים הקשה בינו לביניהם במשך השנים, וחששם של השניים כי הדבר ישפיע על חלקם בירושה. המערער מוסיף, כי מ' הודרכה על-ידי עורך דין מומחה במשפט פלילי במהלך השתלשלות האירועים מאז חשיפת הפרשה, עובדה שלא זכתה להתייחסות בהכרעת הדין, ולשיטתו, הדבר מעיד על כך שעדותה "מזוהמת". עוד טוען המערער, כי גם עדותה של המתלוננת א', אשר עמדה ביסוד ההרשעה באישום השני, רצופה סתירות, ואף קיימות אינדיקציות חיצוניות המוכיחות כי היא בלתי מהימנה. זאת ועוד, לשיטתו, ללא העדתן של המתלוננת ה' ושל אמה נגרם לו נזק ראייתי, ומכיוון שכך, יש להחיל את "דוקטרינת הנזק הראייתי" ולזקוף את החסר הראייתי לחובת המשיבה. בצד זאת נטען, כי המעשים המשתקפים באישום השני כלל אינם באים בגדר עבירה פלילית, שכן אף אם המערער תפס את נכדתו במהלך משחק ביניהם בחצר, מדובר בחיבוק שאינו בעל אופי מיני. 13. אשר לגזר הדין טוען המערער כי אף אם ערעורו על הכרעת הדין לא יתקבל, יש ליתן משקל לכך שהוא קשיש וחולה, וכי אשתו עיוורת וזקוקה לו לצדה. המערער מוסיף, כי המעשים המיוחסים לו, נעשו בעיקרם לפני זמן רב והם אף מצויים ברף חומרה נמוך. המערער משיג גם על ממצאי תסקיר נפגעת העבירה שהוגש, בין השאר מכיוון שלשיטתו ניכרת בו הסתמכות על עובדות שנויות במחלוקת. נוכח האמור מבקש המערער לבטל את עונש המאסר שהושת עליו. בנוסף עותר המערער לביטול החיוב הכספי בטענה שהסכום שנקבע אינו פרופורציונאלי למעשים, ואינו מתחשב במצבו הכספי הקשה. עמדת המשיבה 14. המשיבה מבקשת לדחות את הערעור על שני חלקיו. אשר להכרעת הדין –המשיבה סבורה כי היא מנומקת ומבוססת היטב על חומר הראיות, והערעור מופנה נגד קביעות עובדה ומהימנות מובהקות, אשר נקבעו פה אחד, ושאין מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בהן. ביחס לעדותה של המתלוננת מ' מזכירה המשיבה כי בית המשפט המחוזי קבע כי למרות שמדובר בעדות כבושה ניתן ליתן לה משקל מלא, וכי הגרסה שהובעה נמצאה מהימנה. יתרה מכך, עדותה של מ' נתמכה בעדויות נוספות המשתלבות בה, כגון עדותה של א' אשר גם לגביה נקבע כי היא מהימנה ביותר. המשיבה מציינת עוד, כי אף שבית המשפט המחוזי דחה את החלק בעדות אשר מתייחס להפשטה, אין בכך כדי להוביל למסקנה כי העדות כולה בלתי מהימנה. אשר לגרסת המערער בדבר קיומה של עלילת שווא לשם סחיטתו הכספית, טוענת המשיבה, כי גרסה זו נבחנה לעומק ונדחתה על-ידי בית המשפט קמא, ואף לגופה היא אינה עולה בקנה אחד עם חומר הראיות. לשיטתה, העובדה כי המערער היה מוכן לשלם סכומי כסף גדולים לשם "השתקת האירועים" מדברת בעד עצמה, ומובן כי אלמלא היה גרעין של אמת באישומים הוא היה מסרב לכך. יתרה מכך, גילוי האירוע היה ספונטאני ולא מתוכנן, ואף התנהלותה של מ' החל מרגע חשיפת האירועים אינה מתיישבת עם הטענה בדבר קיומה של עלילת שווא. המשיבה מוסיפה כי קיימות אינדיקציות נוספות הסותרות את גרסת המערער ומהוות חיזוקים משמעותיים לגרסת המתלוננות. כך למשל, מונה המשיבה את שתיקתו של המערער בעימות שנערך בינו לבין המתלוננת מ' במסגרת חקירת המשטרה. לעניין העונש, טוענת המשיבה, כי המערער לא הגיש כל ראיה על מצבם הרפואי הנטען שלו ושל אשתו. בצד זאת, מציינת המשיבה כי בניגוד לאמור בגזר הדין לפיו למערער אין הרשעות קודמות, הרי שהמערער הורשע בעבר בפלילים. לפיכך המשיבה בדעה כי יש להותיר את העונש על כנו. דיון והכרעה 15. לאחר העיון בטענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין הערעור, על שני חלקיו, להידחות, וכך אציע לחבריי לעשות. כפי שיפורט, פסק דינו של בית המשפט המחוזי מנומק ומפורט, כלל הטענות אותן מעלה המערער בנימוקיו נבחנו במסגרתו לעומקן, ולא מצאתי כי נפלו בו פגמים המצדיקים את התערבותנו. ממצאי מהימנות שנקבעו ביחס לגרסת המתלוננות מ' ו-א' 16. ביחס לעדותה של המתלוננת מ', קבע בית המשפט המחוזי כי מדובר בעדות מרשימה ומהימנה, מבוססת וקוהרנטית. כלל טענות המערער בנוגע לסתירות ובקיעים בה, כמו גם בנוגע להעדר היתכנות המעשים, נבחנו לעומק ונדחו. נקבע, כי אמנם בחלוף זמן כה רב קשה לדייק ולציין כל אירוע לפרטיו, אולם הגרסה שמסרה מ' היא אמינה בכללותה, הגיונית ומשתלבת היטב עם מארג הראיות בתיק. 17. כידוע, הלכה היא כי ערכאת הערעור לא תתערב בקביעות מהימנות ובממצאים עובדתיים שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים. זאת, בשל היתרון האינהרנטי המוקנה לערכאה הדיונית להתרשם באופן בלתי אמצעי מן העדים (ע"פ 5385/13 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 31 (4.12.2013); ע"פ 8080/11 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 26 (31.12.2013) (להלן: ע"פ 8080/11); ע"פ 9468/10 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 11 (16.4.2012); ע"פ 6577/10 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 52 (28.11.2013)). לכלל האמור נקבעו בפסיקתו של בית משפט זה שלושה חריגים עיקריים: הראשון, כאשר ממצאי הערכאה הדיונית בוססו על ראיות שבכתב או ראיות שאין לערכאה הדיונית יתרון באשר לאפשרות הערכת מהימנותן ומשקלן (כגון צילום וידאו וכו'); השני, כאשר ממצאי הערכאה הדיונית התבססו על שיקולים שבהיגיון; והשלישי, כאשר נפלו טעויות מהותיות בהערכת המהימנות או הוצגו עובדות ממשיות לפיהן לא ניתן היה לקבוע את הממצאים שנקבעו (ע"פ 5385/13, המצוין לעיל, בפסקה 32; ע"פ 4776/10 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 82 (22.10.2012); ע"פ 2439/10 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 4 (6.6.2012); ע"פ 2353/08 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 11 (7.12.2009)). כאשר עסקינן בעבירות מין, ובפרט בעבירות מין שבוצעו בתוך המשפחה, גובר משקל ההתרשמות הבלתי אמצעית מהעדים. במקרים אלו קיים קושי ממשי ומובנה להיעזר בעדויות חיצוניות ואובייקטיביות ולעמוד עד תום על התרחשות האירועים לאשורה. בנוסף, "מעצם טיבה, עוסקת העדות בנושא שהוא טראומטי ואינטימי כאחד, ולפיכך מתעורר, לעיתים, קושי במתן עדות ברורה ורהוטה. בנסיבות כאלה, הטון, אופן הדיבור, שפת הגוף, וכל אותם גורמים שאינם שייכים ישירות לעולם התוכן, מקבלים משקל חשוב עוד יותר" (ע"פ 10163/08 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 9 (13.9.2010)). ההתרשמות הבלתי אמצעית מעדויות הקרבן מאפשרת לערכאה הדיונית, מטבע העניין, לקבוע ממצאי מהימנות מובהקים יותר ביחס לעדות. משכך, כלל אי ההתערבות בממצאי המהימנות על-ידי ערכאת הערעור במקרים אלו חל ביתר שאת (ראו: ע"פ 5582/09 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 83 (20.10.2010); ע"פ 6375/02 בבקוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2) 419, 425-426 (2005)). עם זאת, כפי שציינתי במספר הזדמנויות, דווקא משום שניתן בידה של הערכאה הדיונית "כוח" רב במיוחד בהערכת המהימנות, בין היתר גם נוכח הוראת סעיף 54א(ב) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 לפיה אין צורך בראיות תומכות את עדותו היחידה של הנפגע מעבירת מין, יש מקום לבחינה קפדנית יתרה של מסקנותיה ונימוקיה על-ידי ערכאת הערעור (וכפי שהדגשתי באותן הזדמנויות, כשלעצמי אינני סבור כי יש סתירה בין האמירות. ראו: ע"פ 5484/11 פלוני נ' מדינת ישראל (19.4.2012); ע"פ 7653/11 ידען נ' מדינת ישראל (26.7.2012). לגישות זהות ושונות בבית משפט זה לסוגיה ראו, למשל, ע"פ 5633/12 ניימן נ' מדינת ישראל (10.7.2013) (להלן: עניין ניימן)). 18. לאחר עיון מעמיק בעדותה של מ', לא מצאתי כל עילה להתערבות בממצאי המהימנות שנקבעו ביחס אליה. בדומה לבית המשפט המחוזי, התרשמתי כי מדובר בעדות קוהרנטית וברורה אשר התמונה המתקבלת ממנה היא אמינה. זאת ועוד, התרשמתי כי קיימים חיזוקים חיצוניים משמעותיים לגרסתה של מ', התומכים אף הם באותה המסקנה. כך, העובדה כי המתלוננת א' תיארה בעדותה מעשים דומים אשר ביצע בה המערער, לרבות לפיתה מאחור, חיבוק, נגיעה בעכוזים ובבטן והצמדת איבר המין – מחזקת עד מאוד את גרסתה של מ'. גם נכונותו של המערער לפצות את המתלוננת מ' תמורת השתקת הפרשה (ועל כך יורחב להלן) מחזקת את גרסתה של מ', כמו גם שתיקת המערער בחקירתו במשטרה. לא זו אף זו, קיימות עדויות רבות ובלתי תלויות המציירות תמונה של סערת רגשות ספונטאנית ואותנטית בה הייתה שרויה מ' במועד חשיפת הפרשה. לא למותר להדגיש, כפי שכבר הוזכר, כי הפרשה נחשפה על-ידי הנכדות א' ו-ה' לאחר שהן ביקרו את המערער בחודש אוקטובר 2010, כאשר המתלוננת מ' כלל לא נכחה בביקור. רק ביום שלאחר הביקור סופר למתלוננת מ' על האירועים. מספר עדים – לרבות הפסיכולוגית אליה פנתה מ' סמוך לחשיפת הפרשה, הוריה וחברותיה – העידו כי באופן מיידי חוותה מ' התפרצות רגשית עזה ומצבה הנפשי היה קשה ביותר. העדויות הרבות בהקשר זה, אשר משתלבות היטב זו בזו, מהוות חיזוק ראייתי משמעותי לגרסתה של מ' ומקשות מאוד לקבל את גרסת המערער כי מדובר בעלילת שווא (השוו: ע"פ 814/12 מדינת ישראל נ' סויסה, פסקה 50 (25.10.2012); ע"פ 5303/12 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 30 (27.2.2014); ע"פ 4721/99 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(1) 684, 694-693 (1999)). 19. אכן, ניתן למצוא סתירות מסוימות בין עדותה של מ' לבין עדויות אחרות באשר לפרטי האירועים המתוארים בכתב האישום. כך למשל, באשר לשאלת גילה של המתלוננת מ' בעת האירועים, קיימת סתירה קלה בין עדותה של מ', בה נטען כי המעשים בוצעו בהיותה "מגיל 8 עד גיל 14, 15" (עמ' 55 לפרוטוקול), לבין עדות הפסיכולוגית שטיפלה בה, אשר סיפרה כי מ' טענה בפניה שהמעשים בוצעו בה "מגיל שש ועד גיל ארבע עשרה" (עמ' 13 לפרוטוקול). באותו אופן, עיון בעדויות השונות מעלה כי קיים חוסר התאמה באשר למספר הפעמים בהם ביצע המערער מעשים מיניים. בהקשר זה מ' העידה על "בין עשר פעמים לחמש עשרה בערך" (עמ' 58 ,62 לפרוטוקול), ולעומת זאת אחותה ציינה כי מ' טענה בפניה מעשים מסוג זה התבצעו פעם אחת בלבד (עמ' 242 לפרוטוקול). עוד עולה מקריאת העדויות, וכן מהכרעת הדין, כי לכאורה קיים פער בין שתי עדויות ביחס לשאלה האם המערער החדיר את איבר מינו לגופה של מ' בעת ביצוע המעשים (ראו להלן). 20. יחד עם זאת, דומני כי אין בסתירות אלה כדי להטיל ספק בממצאי המהימנות שנקבעו. מרבית הסתירות נשענות על דברים שאמרה מ' לאנשים אחרים בסמוך לגילוי הפרשה בעת שהייתה שרויה בסערה רגשית עזה, ותוך שחשפה בפני קרוביה אירועים שחלקם התרחשו למעלה מעשרים שנה קודם לכן. כפי שנאמר פעמים רבות בפסקי דינו של בית משפט זה, לא ניתן לצפות מעדות של קורבן עבירת מין שתהא "בנויה לתלפיות", מתועדת כרונולוגית, שלמה, עקבית, קוהרנטית וחפה מאי דיוקים (השוו: ע"פ 8080/11, בפסקה 28; ע"פ 9806/05 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה ה' (8.1.2007); ע"פ 10163/08 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 9 (19.9.2010)). ההכרעה בנוגע למהימנות הגרסה של קורבן עבירת מין נעשית אפוא על בסיס "גרעין האמת" שהתגלה בה, וככל שמכלול הראיות מאפשר הרשעה מעבר לספק סביר, אין באי-דיוק בפרטים מסוימים כדי לקעקע את מהימנות הגרסה כולה. יפים לעניין זה דברי השופטת ט' שטרסברג-כהן בע"פ 993/00 נור נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(6) 205, 233 (2002)): "אין לצפות מאדם כי יזכור פרטי אירוע טראומתי כאילו תיעד אותו בזמן אמת, במיוחד כאשר מדובר בקורבן עבירת מין. לפיכך השאלה איננה אם קיימים אי-דיוקים ואי-התאמות בפרטים, אלא אם המיקשה כולה היא אמינה, ואם הגרעין הקשה של האירועים והתמונה הכוללת המתקבלת מן העדות והחיזוקים לה מאפשרת מסקנה בדבר אשמת הנאשם מעבר לכל ספק סביר". (וראו גם: ע"פ 5949/13 שרחה נ' מדינת ישראל, פסקה 29 (17.3.2014) (להלן: עניין שרחה); ע"פ 9806/05 המצוין לעיל; ע"פ 5303/12 המצוין לעיל, בפסקה 32)). 21. יובהר, כי אף לעניין הסתירה לכאורה בנוגע לסוגיית החדירה, לאחר בחינת הסוגיה מסקנתי היא כי אין מדובר בסתירה מהותית היורדת לשורשו של עניין. אמנם קיים פער מסוים בין שתי עדויות בסוגיה זו, כאשר המתלוננת מ' העידה כי "לא הייתה חדירה" במסגרת המעשים (עמ' 58 לפרוטוקול), ולעומת זאת אמה של מ' העידה כי מ' סיפרה לה שהמערער "החדיר את איבר המין שלו. אמנם לא עמוק" (עמ' 48 לפרוטוקול). ואולם, קריאת עדותה של אמה של מ' בעניין זה מלמדת כי דבריה נאמרו באופן נקודתי, דל ובלתי מפורש. הדברים נאמרו בעדותה אגב אורחא, תוך כדי תיאור כללי של שיחה שנערכה בינה לבין מ', והיא אף לא נדרשה להבהיר את האמור ולא נחקרה לגביו בשום שלב. בנסיבות אלו, ובשים לב גם לכך שמדובר בעדות "מכלי שני", דעתי היא כי צדק בית המשפט המחוזי בקביעתו כי מדובר ב"ליקוט שאינו מעיד על התמונה השלמה", אשר גם בו אין כדי להטיל ספק במהימנותה של מ'. 22. לא מצאתי ממש גם בטענת המערער כי קביעת בית המשפט המחוזי לעניין ההפשטה מקעקעת את מהימנותה של מ'. כאמור, ההכרעה בנוגע למהימנות הגרסה של קורבן עבירת מין נעשית על בסיס "גרעין האמת" שהתגלה בה. בניגוד לטענת המערער, החלק המרכזי בגרסתה של מ' אינו מתייחס להפשטה אלא למעשים המגונים בהם הורשע המערער – הכוללים חיבוקים, תפיסה מאחור, היצמדות וחיכוך איבר המין באחוריה של המתלוננת. ביחס לחלק המרכזי בעדות, נקבע במפורש, כי הוא אמין, מוצק ומבוסס, אפשרי והגיוני מכל הבחינות. כך ציין בית המשפט המחוזי: "מ' זכרה והעידה בחלוף השנים על חיכוך ומגע של איבר מין מאחור ואפשר שבחוויה שלה הייתה גם הפשטה, אולם מצב זה מוקשה נוכח המקומות ואורך הזמן של כל אירוע, ועל כן לא נוכל לקבל כי היו אירועים של הפשטה, הן של מ' והן של הנאשם, אולם חיבוק ותפיסה מאחור, היצמדות וחיכוך איבר מין של הנאשם באחוריה, אפשרי הן מבחינת ההזדמנות, הן מבחינת המקום, והן מבחינת הזמן .. ." (הדגשות הוספו - צ.ז). לדעת המערער, כיוון שהמתלוננת מ' שיקרה (לכאורה) לגבי סוגיית ההפשטה, ברי כי אין לתת משקל ליתר חלקי עדותה. דעתי אינה כדעתו. ספק אם נכון לומר כי מ' מסרה עדות שקר (בשים לב להערת בית המשפט המחוזי כי בהחלט אפשר שבחוויה הסובייקטיבית שלה אכן בוצעה הפשטה), אך אף אם היה נקבע כך מפורשות, הרי שממילא נתונה לבית המשפט הסמכות לפלג בין חלקים שונים בעדות על-פי הכלל הידוע בשם "פלגינן דיבורא", כמאמר השופט א' רובינשטיין בע"פ 7637/05 יוסף נ' מדינת ישראל, פסקה ז' (5.7.2007): "מן המפורסמות, כי יש ודבריהם של נאשמים או של עדים בחקירותיהם ובעדותם, אינם עשויים מקשה אחת. במקרים אלה שומה על בית המשפט לבחון את הדברים בזהירות מרבית, ורשאי הוא לפלג את האמירות – 'פלגינן דיבורא' בניסוח שהשתרש בפסיקה הישראלית – ולקבל כעדות אמת את אשר נראה נאמן בעיניו, תוך שהוא דוחה כעדות שקר את אשר נראה בלתי מהימן". לעניין זה ראו גם: ע"פ 5232/10 אבו ג'ומעה נ' מדינת ישראל, פסקה 23 (8.4.2013). ובעבירות מין ראו: עניין שרחה, פסקה 29; עניין ‏ניימן המצוין לעיל, בפסקה 34 (10.7.2013); 7590/11 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 27 (27.11.2013); ע"פ 10733/08 גולדבלט נ' מדינת ישראל, פסקה 48 (17.2.2011). 23. בשולי הדברים יצוין, כי לא מצאתי ממש גם בטענות המערער בנוגע להיעדר ההיתכנות הפיזית של האירועים המיוחסים לו בכתב האישום. כאמור, לשיטת המערער, לא ייתכן או לא אפשרי כי הוא ביצע את המעשים המיוחסים לו בגן ציבורי או בחצר ביתו, מכיוון שמדובר במקומות חשופים לעיני כל. בנוסף נטען, כי אין זה ייתכן שילדה בת 16 תבחר לשחק "מחבואים" עם סבא שלה. המדובר בטענות המופנות נגד קביעות עובדתיות מובהקות, אשר גדר ההתערבות בהן היא מצומצמת ביותר, ואף לגופן לא נראה כי נפל בהן פגם. יובהר, כי דינה של הטענה כי אין זה הגיוני שעבריין מין יבצע את מעשיו במקום ציבורי, בו הסיכון להיתפס לכאורה גדל, להידחות, שהרי כידוע "ניסיון החיים המצטבר מלמד כי עברייני מין, שברובם גם לוקים בסטייה מינית, מוכנית ליטול סיכונים הנתפסים כבלתי סבירים, על-מנת לספק את תאוותם" (ע"פ 8080/11, בפסקה 30). 24. לא ראיתי מקום להתערב גם בממצאי המהימנות שנקבעו ביחס למתלוננת א'. בית המשפט המחוזי התרשם, כאמור, כי עדותה מהימנה וניתנה "באופן ברור ובהיר". מעיון בעדות ובחיזוקים הנלווים לה, דעתי היא כי אכן מדובר בעדות בהירה ואמינה. זאת ועוד, עדותה של א' מגובה בתמיכה חיצונית משמעותית בדמות עדויותיהם של הוריה. השניים העידו כי כבר בגיל צעיר התלוננה א' על מעשים שביצע בה המערער באירוע קודם, אך הם התקשו להאמין כי המעשים אכן בוצעו (עמ' 45, 143 לפרוטוקול). עצם כך ש-א' לא המתינה והתלוננה באופן מיידי גם במקרה שארע בשנת 2007 וגם באירוע משנת 2009, מעיד על האותנטיות שבגרסתה ומחזק אותה עד מאוד. יתרה מכך, עדותה של א' נתמכת ומחוזקת אף בדברים שאמר המערער בעצמו. המערער אישר בעדותו פרטים מתוך העדות אשר מופיעים גם בכתב האישום. בין היתר, המערער אישר כי במסגרת האירוע משנת 2009 שיוחס לו באישום השני, א' אכן צעקה לאביה: "אבא אבא בוא תראה" ואמרה כי "סבא נגע בהם [בנכדות – צ.ז]". נסיבות אלו, שאושרו על ידי המערער, מתיישבות היטב עם גרסתה של המתלוננת א', ומחזקת אותה עד מאוד. 25. נוכח כל האמור, מסקנתי היא כי אין מקום להתערבותנו בממצאי המהימנות אשר נקבעו על-ידי הערכאה הדיונית ביחס למתלוננות מ' ו-א'. גרסת המערער 26. כאמור, גרסת המערער היא כי המתלוננת מ' ואביה החליטו לרקום נגדו עלילת שווא כדי לסחוט ממנו כספים. גרסה זו נבחנה לעומק על-ידי בית המשפט המחוזי ונקבע כי אין בה ממש. אף לדעתי לא ניתן לקבל את עמדת המערער. גרסה זו אינה מתיישבת עם העדויות הרבות המעידות על הספונטאניות, התגובות הרגשיות הנסערות של ההורים ושל מ' בעת גילוי הפרשה, ופנייתם המיידית לטיפול. גרסה זו אינה מתיישבת אף עם נכונות המערער לשלם פיצוי למתלוננת מ'. בהקשר זה, לא ניתן לקבל את טענת המערער כי מטרת הפגישות עם אביהן של המתלוננות הייתה לסחוט אותו באיומים, וכי הוא הסכים להעביר סכומי פיצוי למתלוננת מ' רק משום שהרגיש מאוים. הניסיון לצייר את התנהלות אביהן של המתלוננות כסחיטה באיומים אינו עולה בקנה אחד עם העדויות השונות, מהן עולה כי מי שהיו מעוניינים לסיים את הפרשה תמורת תשלום ואף נקבו בסכומי הכסף הם דווקא בני משפחה אחרים, כמו בתו של המערער ורעייתו. כך למשל, בעדות אמה של מ', שכבר אינה נשואה ל-צ', אשר המערער עצמו תמך בה חלק מטענותיו המרכזיות, נאמר כי אשתו של המערער היא שביקשה לפצות את המתלוננת מ' ובכך "לסיים" את הפרשה (עמ' 50 לפרוטוקול, ההדגשות הוספו – צ.ז): כב' השופט צבן: מי התקשר? ת. הסבתא ... התקשרה שוב אלי לפלאפון אמרה לי מה בדיוק אתם רוצים? אמרתי אנחנו לא רוצים שום דבר. ש. מה? מה? עוד פעם ת. היא שאלה מה אנחנו רוצים? אמרתי לה מה צריך לרצות אחרי דברים כאלה? אחרי מעשים כאלה נוראיים. זה שלוש בנות. היא אומרת לי טוב לגבי מ' אני מבינה. היא באמת הנפגעת העיקרית. ולה אני מוכנה לתת 100 אלף שקל מתוך הדירה ולרשום אותה בירושה כי לה מגיע את זה. אמרתי לה למה את חושבת שכסף קונה את כל המעשים שנגרמו לבת שלי? או בכלל לשלושת הבנות? אז לא ידעה מה לענות. היא אמרה תעשי מה שאת רוצה עם זה. אמרתי או קי. אני אלך עם זה לאן שצריך והלכתי. כסף זה לא הכל בחיים. ... נוכח עדות זו ואחרות, לא ניתן להגיע למסקנה כי המערער נסחט באיומים. יתרה מכך: אף אם המערער היה מצליח להוכיח זאת, הרי שממילא אין בכך ראיה כי בהכרח הוא עצמו לא ביצע את המעשים שיוחסו לו (השוו: עניין שרחה, בפסקה 30). בצד האמור יוער, כי לא ראיתי ממש גם בטענת המערער כי עדותה של מ' "זוהמה" על-ידי עורך הדין עמו היא התייעצה טרם עדותה. טענה זו נטענה כהשערה בלבד ולא לוותה בבדל ראיה או הוכחה לתמוך בה. בעצם פנייתה של מתלוננת לקבלת עצה משפטית אין כדי ליצור יסוד לחשש שפנייה זו נעשתה לשם רקיחת עלילת שווא. מדובר במהלך לגיטימי, בעיקר נוכח האפשרות שלהגשת תלונה בגין עבירת מין עלולות להיות, לדאבון הלב, ההשלכות לא קלות על המתלוננת. דוקטרינת ה"נזק ראייתי" ואי-גיבושן של עבירות פליליות 27. טענה נוספת שהעלה המערער היא כי בשל היעדר חקירתן והעדתן של המתלוננת ה' ואמה, נגרם לו "נזק ראייתי". לפיכך, לשיטתו יש מקום להחיל את "דוקטרינת הנזק הראייתי" ולהניח את ההנחה העובדתית הטובה ביותר לטובתו, שהייתה עשויה לצמוח מעדותן. גם דינה של טענה זו להידחות. בית משפט זה עמד מספר פעמים על כך שטענות הגנה בדבר "נזק ראייתי" הן למעשה טענות כלפי מחדלי חקירה בכסות אחרת. יתרה מכך, נקבע, כי אין צורך בשימוש בדוקטרינה זו, שמקורה במשפט האזרחי, בגדרי הליכים פליליים. ודוק: טענת הנזק הראייתי במשפט האזרחי נטענת על-ידי תובע במטרה להעביר את נטל השכנוע לנתבע, ואילו כאשר נטענת טענה זו על-ידי ההגנה בהליך הפלילי, אין בכך כל משמעות מעשית, שכן ממילא נטל ההוכחה בכל מקרה רובץ על כתפי המאשימה (ע"פ 5692/06 אחריפוב נ' מדינת ישראל, פסקה 12 (24.2.2008); ע"פ 5386/05 אלחורטי נ' מדינת ישראל (18.5.2006)). אף לגופה של הטענה, דעתי שאין בהיעדר חקירתן והעדתן של ה' ואמה כדי ללמד על נזק שנגרם להגנת המערער. חלק הארי בכתב האישום מתייחס למעשים שביצע המערער ב-מ' וב-א'. לגבי מעשים אלו קיימות עדויות מבוססות, רבות ובלתי תלויות, וקשה עד מאוד לראות כיצד חקירה או עדות נוספת של ה' או אמה יכולות היו לשנות מהתמונה שהצטיירה מהן. גם החלק השולי בכתב האישום שעניינו במעשים שבוצעו ב-ה' בוסס היטב בעדויות ובחיזוקים ראייתיים, ואין יסוד איתן לטענה כי חקירתה של ה' הייתה עשויה לשפוך אור חדש כלשהו על התמונה. ודוק: ההחלטה שלא לחקור את ה' לא נבעה מחוסר תשומת או התרשלות של גורמי החקירה, אלא נתקבלה מתוך ההבנה מלאה כי חקירתה, בגיל כה צעיר, עלולה לגבות ממנה מחירים כבדים ולהותיר בנפשה צלקות של ממש, ונוכח התנגדות הוריה. במקום בו חקירתה של ה' לא נדרשה להבנת או להבהרת התמונה, יש משמעות רבה לשיקול זה, ולא ניתן לומר כי מדובר במחדל חקירתי. יתרה מזו, למצער לגבי אמה של ה', היה בכוחו של בא-כוח המערער לזמנה למסירת עדות, אך הוא בחר שלא לעשות כן. 28. לא מצאתי ממש גם בטענת המערער לפיה המעשים שיוחסו לו באישום השני אינם עולים כדי עבירות פליליות. בכתב האישום צוין בין היתר כי המערער "ליטף את ישבנה" של א' ו"חיכך בה את איבר מינו". עוד נאמר כי המערער "נצמד לגופה של ה' וחיכך את איבר מינו בגופה". בית המשפט המחוזי קבע כי יסודות העבירות באישום השני הוכחו באומרו כי "לחיכוך איבר המין, גם עם בגדים, בחלקו האחורי של הנכדות יש מובן מיני ברור". מעשים אלו – ללא צל של ספק – אינם משחקים תמימים בין סב לנכדותיו, ומובן כי הם מהווים עבירות פליליות. 29. לקראת סיום אציין, כי לכל אורך נימוקי הערעור ביקש המערער לטעת ספקות לגבי נתונים רבים ושונים, בתקווה כי ספקות נקודתיים יצטברו יחדיו לכדי תמונה רחבה של זיכוי. לא ראיתי לנכון להתייחס לכל טיעון וטיעון שהופיעו בנימוקי הערעור. התרשמתי, כי אף אם בחלקיקי נימוקים נפרדים ושונים היה כדי לעורר ספק מסוים ושולי בעניין זה או אחר, הצטברות הראיות כולן יוצרת מסקנה הגיונית אחת ויחידה – לא נותר ספק ביחס לביצוע המעשים על-ידי המערער. בעבר נזדמן לי לומר, במקרה השונה בנסיבותיו במקצת, דברים היפים גם לענייננו, בשינויים המחויבים. כוחם של הדברים תקף לגבי הכרעת הערכאה הדיונית, ומקל וחומר, כשמדובר בערעור (ע"פ 6427/10 דגון נ' מדינת ישראל, פסקה 45 (6.8.2013): "אל לנו, מרוב עצים, להיכשל מראות את היער. גם אם נותר ספק שמא בפנינו 'עץ' זה או אחר, אין ספק כי בפנינו משתרע 'יער'. כדי שאותם ספקות שהתעוררו לגבי כל נתון בנפרד יוכלו להוסיף ולהתקיים וליצור ספק במארג הראייתי הכולל שהניחה התביעה, צריך לקבוע שגם האפשרות של הצטברות הספקות אינה מותירה מקום לספק. לטעמי, מסקנה זו אינה אפשרית ... ". 30. סיכומם של דברים, משלא מצאתי כל עילה להתערבות בקביעות המהימנות ובממצאי העובדה של בית-משפט המחוזי, ולנוכח מסקנותיי כי יש לדחות גם את יתר טענותיו של המערער, דין הערעור על הכרעת הדין להידחות. הערעור כלפי גזר הדין 31. אציע לחבריי לדחות גם את הערעור באשר לעונש. כידוע ערכאת הערעור תתערב בעונש שגזרה הערכאה הדיונית רק במקרים חריגים בהם ניכרת סטייה ממדיניות הענישה הראויה או כשנפלה טעות מהותית בגזר הדין, ואין זהו המקרה. הלכה היא כי חומרתן הרבה של עבירות מין, בפרט אלה המבוצעות כלפי קטינים בתוך התא המשפחתי, מצדיקה ענישה מחמירה, וכך גם בענייננו (ראו: ע"פ 3648/04 פלוני נ' מדינת ישראל (15.9.2005); ע"פ 8297/11 פלוני נ' מדינת ישראל (17.11.2013) והאסמכתאות המפורטות שם). 32. כאמור בגזר הדין, על אף שמאסר בפועל יביא לפגיעה קשה במערער נוכח גילו ומצבו הרפואי, אין בנסיבות אלו כדי להפחית מחומרת מעשיו ומן הצורך לגזור עליו עונש הולם. זאת, בשים לב גם לכך שמדובר בעבירות אשר החוק קובע בצדן עונש מאסר חובה לפי סעיף 355 לחוק העונשין. אוסיף, כי אף שמדובר בעונש לא קל בהתחשב בנסיבותיו של המערער, אין הוא חורג כלל ועיקר ממדיניות הענישה המקובלת במקרים מסוג זה (השוו, למשל, לעניין ע"פ 1034/06 פלוני נ' מדינת ישראל (6.4.2006)), ומכאן שאין מקום להתערבותנו בו. אגב הדברים יוער, כי העובדה שבדיעבד התגלה כי למערער יש עבר פלילי (כמפורט לעיל), מחזקת אף היא את המסקנה כי יש להותיר את העונש על כנו. 33. גם לעניין סכום הפיצוי שנקבע כי על המערער לשלם למתלוננת מ', אינני סבור כי יש מקום להתערבותנו בו. הפיצוי אשר נפסק למתלוננת אינו חורג ממדיניות הענישה הראויה (השוו: ע"פ 8297/11 המצוין בפסקה 29). יתרה מזו, יש ליתן את הדעת לכך, כפי שאף נאמר בתסקיר נפגעת העבירה שהוגש לבית המשפט המחוזי בעניינה של המתלוננת מ', שסכום הפיצוי נועד בין היתר לאפשר לקורבן לקבל טיפול. אעיר עוד, כי אין במצבו הכלכלי הנטען של המערער כדי לשנות את הקביעה או להוות אמת מידה בעת קביעת הפיצוי (ראו: ע"פ 3502/12 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 10 (23.6.2013); ע"פ 5761/05 מג'דלאוי נ' מדינת ישראל, פסקה ט' (24.7.2006)). 34. במהלך הדיון בערעור הסכים בא-כוח המשיבה להפחתת תקופת המאסר המותנה, זאת במענה לשאלת אב בית הדין האם אין מדובר בתקופה ארוכה המצדיקה התערבותנו. לפיכך אציע כי חלף המאסר המותנה שנקבע על-ידי בית המשפט המחוזי (42 חודשים) נגזור על המערער 24 חודשי מאסר אותם לא ירצה אלא אם יעבור, בתקופה של שלוש שנים משחרורו ממאסרו, עבירה לפי סימן ה' לפרק י' של חוק העונשין. 35. סוף דבר, אציע לחבריי לדחות את הערעור הן לעניין הכרעת הדין והן לעניין העונש, בכפוף לשינוי בעונש המאסר המותנה כאמור בפסקה 34 לעיל. ש ו פ ט השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט השופט י' דנציגר: אני מסכים. ש ו פ ט לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט צ' זילברטל. המערער יתייצב לשאת בעונש המאסר בפועל שהוטל עליו ביום 3.8.2014 עד השעה 10:00 בבית סוהר ימ"ר ניצן, או על פי החלטת שירות בתי הסוהר, כשברשותו תעודת זהות או דרכון. על המערער לתאם את הכניסה למאסר, כולל האפשרות למיון מוקדם, עם ענף אבחון ומיון של שירות בתי הסוהר, בטלפונים: 08-9787377 או 08-9787336. ניתן היום, ‏כ"ו בסיון התשע"ד (‏24.6.2014). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 13078990_L09.doc סח מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il